בן
אני יוצא מדעתי. לאיפה מילה נעלמה? הנייד החדש שלה בידי, כך שאין לי איך לתקשר איתה. אני מצטער שלא אמרתי לה שהיא בסכנה.
אני מתלבט האם עליי לשתף את צ'ארלי במה שקורה או אולי את…אמיר שהוא בעל השפעה וקשרים בכל מקום.
אני מוצא עצמי נוסע ללא מטרה ומגיע לבית הקפה. אין טעם שאמשיך לחפש כשאין לי קצה חוט.
אני מחנה את הרכב וניגש להזמין לי קפה.
"שמעת את החדשות על אמיר אל סולטאני?" אני שומע את אחד מיושבי בית הקפה מדבר עם חברו, "אומרים ששליח מטעמו יצא להביא לו אישה מבין בנות משפחת אימו."
אני תוהה האם מילה שמעה על כך ולכן נעלמה.
אחרי יום שלם של שוטטות אני חוזר הביתה מותש, מתקלח ורוצה ללכת לישון. אני שוכב במיטה. סופייה כבר ישנה. היא כל כך יפה ורגועה בשנתה. אני נושק לה בעדינות, אבל היא לא מתעוררת. אני שוכב במיטה בעיניים עצומות, אבל לא מצליח להרדם.
אני קם ונכנס לחדר המיוחד ומחפש אולי אמצא שם רמז היכן מילה.
היא לא השאירה אחריה שום רמז. אני מחפש בחדרים, על השולחן , בכל מקום שעולה בדעתי. כשאני סוגר שוב את האור בעומדי לצאת אני מבחין שהאור במגרסה פועל, מה שאומר שמילה השתמשה בה. אני מבין שזה הרמז היחיד שהשאירה אחריה. אני מכיר אותה טוב מספיק כדי לדעת שזה לא נעשה מתוך שיכחה.
אני פותח את הארון הסמוך למגרסה ומוצא שהמכונה שמזייפת תעודות הוזזה ממקומה. תחתיה אני מוצא פתק מודפס.
תודה על הכל. יצאתי לדרכי. סקרלט
נכשלתי בנסיוני להגן עליה. היא לקחה את גורלה בידה. עליי לזכור שהיא עטלפית והיא יודעת להסתדר בתנאים לא תנאים.
מילה
ברור לי שבשמי האמיתי, אמיליה קנדי, אני לא יכולה לעלות לטיסה בדוחה ולא נשאר לי אלא למצוא דרך להשיג דרכון חדש. אני מקווה בכל ליבי שלבן יש אפשרות לייצר כזה.
אני פותחת כל מגירה וארון אפשרי ולבסוף מוצאת מכונה להדפסת דרכונים מוסתרת היטב.
בתיק כלי האיפור שלי יש עדשות צבעוניות. אני בוחרת בצבע הירוק האהוב עליי מצלמת את עצמי ומייצרת לי דרכון בשם מארה חאדיד.
בתוך התיק יש לי כסף לשעת חירום למקרה שאהיה בסכנת חיים. לצערי הרגע הזה הגיע ואני מוציאה אותו כדי לממן את הנסיעה לשדה התעופה וכדי לרכוש לי כרטיסי טיסה.
אני מתרחקת מביתם של בן וסופייה ומזמינה מונית שתקח אותי לשדה התעופה. אני מכסה את פניי כך שרק עיניי הירוקות נראות מבעד למטפחת.
אני מתזמנת כך את הזמן שאגיע ברגע האחרון לטיסה לאיסטנבול. לשמחתי התוכנית עובדת בצורה מושלמת ואני מצליחה לעלות לטיסה.
באיסטנבול אני לא מבזבזת את הזמן ורוכשת כרטיס טיסה לניו יורק שיוצאת ממש תוך דקות עם טורקיש אייר.
אני מרגישה ברת מזל. לא רק שזאת טיסה ישירה, אלא שאני משלמת וישר עולה למטוס.
כמובן שאני בודקת כל הזמן שאין מי שעוקב אחריי.
כאשר אני על המטוס ניגשת אליי הדיילת ואומרת שהייתה טעות בכירטוס. הטיסה מלאה אבל במקרה יש מקום אחד במחלקה עיסקית. כיוון שהטעות שלהם אני זוכה לשידרוג ללא תשלום.
סוף סוף אני יכולה לנשום לרווחה.
כשאני באוויר אני מזמינה מקום במלון קטן בפאתי העיר ומשלמת בכרטיס אשראי מזוייף אבל עם מסגרת אשראי, כך שאין בעיה עם התשלום.
יש לפניי עשר וחצי שעות טיסה בהן אוכל לחשוב מה יקרה איתי.
אני מתלבטת עם איזה שם לעבור את דלפק ההגירה ומחליטה שכיוון שאני לא יודעת אם אני עדיין בסכנה עדיף שאשתמש בשם מארה.
*
אני נזכרת במבטיה של מארה סוסתו של אמיר, בקשר המיידי שנוצר בינה לביני. היא מייד אימצה אותי כבעליה. כעת אימצתי את שמה.
מעניין שאני חושבת רק עליה ולא על BRAVE שהיה איתי בימי בריחתי מאמיר.
*
ככל שאני גומעת את המיילים לעבר ניו יורק, אני מרגישה שאני מתרחקת מכל מה שקרה שם, ודמותו של אמיר נמוגה, כמו חול המדבר שעף עם הרוח.
אני לא יודעת מה קורה עם תיאו. האם הוא בכלל חושב עליי. האם אי פעם יסלח לי. אני יודעת שאהיה חייבת לספר לו את האמת על מה שקרה.
אולי הייתי צריכה לקבל את רשותו להמשיך את ההריון, אבל לא יכולתי לוותר על פרי האהבה שלנו. מילותיו שהוא רוצה שיהיה לנו ילד מהדהדות כל הזמן בראשי.
ברור לי שאין לי אפשרות להופיע כך פתאום בבית הוריי. אין לי מושג מה גורלו של המבצע בתאילנד.
אני מחליטה שאין לי ברירה אלא לחפש עבודה שתאפשר לי להתקיים בלי שאיש ידע שחזרתי.
יש רק מקום אחד שיכול להיות מקום המסתור שלי.
*
ניו יורק
אוויר קריר מקבל את פניי כשאני יוצאת משער היציאה של שדה התעופה JFK. אני מרגישה ששבתי הביתה, ומרגישה כל כך זרה.
ההכרה שאין לי באמת בית, שאין מי שמחכה לי, ואולי אני טועה ויש מי שמצפה לבואי ולא יודע מתי זה יקרה? כל אלה גורמים לי לחוסר מנוחה גדול.
אני מוסרת לידיו של הנהג את כתובת המלון ונשארת עדיין בבגדיי רק למקרה שיש מצלמות ביציאה מאולם הנוסעים ושער היציאה משדה התעופה.
כשאנחנו מגיעים למלון אני מחכה שנהג המונית יסע ורק אז אני חוצה את הכביש למרכז המסחרי מעבר לכביש. אני נכנסת לשרותים, פושטת מעליי את השמלה ונשארת בג'ינס וחולצת טריקו שלבשתי מתחתם.
אני מחזיקה בידי את הנייד שלי ופונה לגבר שעובר במקום. "הסוללה שלי נגמרה אולי אני יכולה לבקש ממך להתקשר לחברה?"
הוא מחייך אליי ומוסר לי את הנייד שלו. "בטח מתוקה."
אני מתקשרת, ממתינה כמה צלצולים ושומעת את קולה האהוב של סוני. "זאת אני, אני יכולה לבוא?" אני שואלת.
"אני מחכה לך," היא עונה.
*
את סוני היכרתי כשהייתי נערה צעירה.
במסגרת בית הספר הוטל עלינו לבחור בעבודת שרות למען הקהילה. אחת האפשרויות הייתה לאמץ אדם ערירי.
סיפור חייה של סוני הוא סיפור רצוף טרגדיות. הוריה נפטרו כשהייתה צעירה, בעלה שהיה מבוגר ממנה בשנים נפטר כשעוד לא מלאו לו חמישים, ובנה היחיד נהרג לאחר ששכב מחוסר הכרה זמן רב בעקבות מכה שקיבל כתוצאה מנפילה מסולם בגן משחקים.
כשהיכרתי אותה היא עוד לא הייתה בת שלושים, אבל הרגישה כבת מאה.
מה שאני אוהבת אצלה שהיא אף פעם לא שואלת שאלות. היא הבינה בין השורות שאני עוסקת בעבודה שלא מדברים עליה ולמדה לקבל אותי איך שאני.
*
אני מודה לגבר על השיחה ומתרחקת מהמקום. כאשר הגבר נכנס לחנות ונעלם מעיניי אני מוציאה את הנייד שלי ומזמינה מונית לביתה של סוני.
בזמן שאני במונית אני מתקשרת למלון ומודיעה שלא אוכל להגיע כי הטיסה שלי לניו יורק בוטלה, מה שגורם להרמת גבה מצד הנהג.
"גיליתי שאין לי מספיק כסף," אני אומרת לו בהתנצלות, "זה מעשה לא אחראי להשכיר חדר כשאין לך איך לשלם עליו."
משום מה הוא קונה את הסיפור שלי.
*
חצי שעה אחרי
אני נופלת לזרועותיה של סוני שמקבלת אותי בחיבוק מוחץ.
אני נרתעת מעט והיא סוקרת אותי בפליאה. "את בהריון!" היא אומרת בשמחה.
"מאיפה זה בא לך?" אני מתפלאת.
"בחיים לא התחמקת בנימוס מחיבוק שלי," היא אומרת.
"יש לי המון מה לספר לך, אבל לפני כן אני חייבת לאכול משהו. הריחות שעולים מהמטבח מטריפים את חוש הריח שלי," אני אומרת לה וגורמת לה לחייך מנחת.
"לא ידעתי מתי תבואי. לפי השיחה הבנתי שאת ממהרת. טיפסתי על הקירות והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא שאני צריכה להכין לילדה שלי לאכול. אז אני צודקת?"
"את צודקת, אבל זה מסובך," אני עונה, "הייתי מאורסת לאבי התינוק, ואולי אני עדיין. אולי נאכל קודם?"
"זוכרת את החלום שלך לפתוח בית קפה קטן?" אני משנה את הנושא, "בואי נעשה זאת. אני צריכה פרנסה ואת צריכה לשמור עליי."
"בואי רגע," היא אומרת וחיוך מסתורי על פנייה. "את רואה את הפנס שמאיר את הדלת הכחולה מעבר לרחוב?" היא שואלת. אני מנהנת בראשי. "תקראי מה כתוב על השלט," היא אומרת.
הקפה של סקרלט.
"אני לא מאמינה," אני אומרת לה בהתרגשות.
"את כבר יכולה לנחש שעל הקירות יש פוסטרים מחלף עם הרוח. את זוכרת שהיינו מעמידות פנים שאנחנו שחקניות בסרט?"
אחרי הארוחה אנחנו יושבות בסלון הזעיר שלה ואני מספרת לה את קורותיי.
"איך שזה נשמע לי הוא לא יוותר עלייך," היא אומרת לי.
"אני חולמת שכך יהיה, אבל את מבינה שאין לי דרך לבדוק זאת. אני לא יודעת אם הוא פה, היכן אבי, האם יש מי שמחפש אותי מ'שם?'"
"את לימדת אותי שישנם דברים שיש לקחת מידי יום ביומו. לא תמיד אפשר לפתור הכל מייד.
את במקום מוגן ואני אשמור עלייך ולא אתן לאיש להתקרב אלייך. את זה את כבר יודעת. כל עוד תוכלי תעזרי לי בבית הקפה.
עלינו לבחור לך שם. תמיד חלמתי שאם תהייה לי ילדה אקרא לה סקרלט. אז הנה יש לך גם שם.
זה נשמע הגיוני שאקרא לבית הקפה על שם ביתי האהובה לא כך?" היא שואלת וצוחקת מה שלא קורה לה לעיתים קרובות.
אני חושבת לעצמי איך בחרתי בשם סקרלט בלי לדעת שבאמת אאמץ אותו מאוחר יותר.
"סוני, אני צריכה להתחיל להתרגל לקרוא לך אימא, אבל את ממש לא נראית כמו אימא. את נראית יותר כמו אחותי," אני עונה לה.
"כאילו שאת נראית מעל עשרים. יש מקרים כמוני של נשים שנכנסו להריון בתיכון ופרשו מהלימודים," היא כבר מתחילה לרקום את הסיפור שלנו.
"כמו האמא כך הבת. גם אני נכנסתי להריון ללא נישואים. התפוח לא נופל רחוק מהעץ." אני שוב גורמת לה לצחוק. "היית צריכה ללמד אותי להיזהר," אני גוערת בך.
"היית מוכנה לוותר על התינוק?" היא שואלת.
"ממש לא. הוא נוצר מתוך אהבה גדולה. אני מניחה ששכחתי לקחת גלולה ולכן זה קרה, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא רצוי."
"אז זה הוא?" היא שואל.
"עוד מוקדם לדעת," אני עונה. פתאום אני קולטת שאני אצטרך להתקשר לרופא ואינני רוצה שזהותי תחשף. אני משתפת את סוני בהתלבטות שלי.
"אני מתנדבת בעמותה לטיפול בנערות שעברו אונס. מי שמטפלת בהן היא ד"ר ג'ודי פרידמן. אני אדבר איתה ואשתף אותה בסיפור שלך. היא רופאה מאד דיסקרטית."
"את מוכנה לגלות לי מי האבא של התינוק?" היא שואלת.
"הוא סמוי כמוני, רק לא באותה יחידה. את לא תאמיני מה שם משפחתו. את לעולם לא תנחשי," אני אומרת לה.
"תגלי לי," היא מבקשת.
"או'הרה. הוא הציע לי נישואים ואם היינו כבר מתחתנים הייתי…"
"סקרלט אוה'רה," היא קוטעת אותי בהתלהבות, "איזה סיפור מושלם. רק שתדעי שאין סימן מובהק מזה שעוד תהיו יחד."
"אני לא רוצה לשגות בחלומות. הלב שלי נשבר מספיק. אני לא יכולה לתת לו להישבר שוב."
תיאו
חצי שנה עברה
מהיום שנפרדו בשדה התעופה בדוחה.
לאן שלא תלך צצות תמונותיו של אמיר אל חוסיאני עם כלתו הטרייה, בת למשפחת אימו ילידת לונדון. חגיגות החתונה המפוארת נמשכו שבוע שלם.
כעת ברור מעל לכל ספק שמילה לא נמצאת איתו. אני תוהה מה היא מרגישה למראה התמונות האלה. האם היא שבורה או דווקא מרגישה הקלה גדולה.
לאיש מיחידת הסייבר שבפיקודי אין מושג על מה אני חושב כשאני רואה את התמונות האלה. עבורם זאת חתונה מלכותית מיוחדת במינה.
אני לא יודע מה היה קורה אם זאת הייתה מילה לצידו.
"המפקד העליון מבקש שתגיע אליו," אומרת לי הפקידה שלי.
"תודיעי לו שאני בדרך," אני אומר, "אם מישהו מחפש אותי אני בנייד."
אני תוהה האם יש קשר בין החתונה הגרנדיוזית הזאת ופחד מזדחל לליבי שמה היא רק כיסוי ובעצם הכלה היא מילה.
אני עולה על האופנוע ונוסע במהירות מטורפת למטה. אני רוכב מיומן אבל עדיין ברור לי שאני מגזים.
אני מגיע למטה ועולה לחדרו של ג'ון. "תגיד לי אתה רוצה להרוג את עצמך? מה זאת הנהיגה המטורפת הזאת," הוא נוזף בי.
"לאיפה שאני הולך יש את התמונות של החתונה בקטאר," אני עונה לו.
"ומה זה נוגע לך? אתה צריך לשמוח שזאת לא מילה שהתחתנה איתו," הוא אומר לי בטון לא מרוצה.
"אתה בטוח? ואולי זה רק כיסוי?" אני מטיל פצצה לאוויר. לפחות כך אני חושב.
"דווקא היום כשיש לנו קצה חוט," הוא עונה ומבטו נודד לחלון.
השמים מתכדרים ועננים שחורים מכסים את השמש מעיננו.
"במשך חודשים הושבתי מישהו בשדה התעופה לעבור על אלפי שמות של נוסעים שעזבו את קטאר ולהצליב אותם עם שמות שהגיעו לניו יורק. ברור לך שהשם אמיליה קנדי לא היה ביניהם.
חיפשנו אישה שגילה בין עשרים לשלושים, שהגיעה מקאטר בטיסה ישירה או בטיסת ביניים ממקום שיש לו קונקשיין לקטאר. כל פעם הצטמצמו החיפושים.
צריך להכיר את מילה כדי לדעת איך הראש שלה פועל. היה לי ברור שהיא לא תגיע בטיסה ישירה, זה היה פשוט מידי, ועדיין.
הערכתי שהיא תנסה לעלות אחרונה לטיסה כדי להחשף כמה שפחות.
אין מדינה כקטאר שמעניקה לך תחפושת טבעית בדמות הגלביות הארוכות וכיסוי הפנים.
ועדיין עם כל המידע הזה לא יכולתי למצוא אותה."
"למה אתה כל כך בטוח שהיא בכלל עזבה את קטאר?" אני שואל.
ג'ון
"האישור הזה הגיע לי בדרך לא דרך מהסוכנות בלונדון. נאמר שהיא עזבה את מקום המסתור שלה ואין לאיש מושג מה איתה. אני מודה שהרגשתי שאני אבוד," אני משתף אותו ושוב מחשבותיי נודדות ליום ההוא.
*
"הייתי חייב להיפגש איתך ולבקש את סליחתך," אמר לי בן סוכן השרות הבריטי, "לא הצלחתי לשמור עליה."
הרגשתי שאני לא נושם.
"אתה לא מבין, היא בסדר, רק שאין לי מושג היכן היא. היא עזבה את קטאר," הוא הוסיף מייד לאחר שהבחין בחיוורוני. "בזה אני בטוח. היא השתמשה במכונה שלי להכין לעצמה דרכון חדש."
"אתה יכול לאמר לי מתי היא עזבה?" אני שואל.
"לפני שלושה חודשים," הוא עונה.
"ומדוע אתה בא רק עכשיו?" אני שואל.
"כיוון שרק לפני שבוע עזבתי את קטאר ולכן אני מרגיש חופשי לדבר על כך," הוא עונה לי, "אני יודע שאתם עדיין מחפשים אחריה."
"תודה שהודעת לי," אני אומר ונושם לרווחה.
"יש לי בקשה קטנה," הוא תולה בי מבט לראות את תגובתי.
"דבר," אני עונה לו.
"כשתפגוש אותה תמסור לה שסופייה בהריון. היא נושאת ברחמה בת. אני בטוח שמילה תהיה מאושרת בשבילנו."
*
אני שב להתרכז בתיאו.
"למייסון היה כל כך קשה עם חוסר הוודאות בכל מה שקשור למילה. שמתי לב שחל בה שינוי. היא כבר לא דיברה עליה יותר, כאילו שהשלימה עם העובדה שלא תראה אותה.
כמה טעיתי. האישה שלי יודעת הכל! כמובן שלא הראיתי לה שאני מבין."
אני קם ממקומי ומניח את ידו של כתפו. "מר אוה'רה, הסקרלט שלך נמצאת כאן בניו יורק. אנחנו רק צריכים למצוא היכן היא.
שוב צריך להיכנס לראש של מילה ולנסות להבין היכן היא יכולה להיות, למצוא אותה, ולהחזיר אותה סוף סוף הביתה. אין לי מושג מדוע איננה מגיעה מרצונה.
אני יכול רק לשער שאיננה יודעת שהמבצע בתאילנד הסתיים, שכן הייתה מנותקת מאיתנו.
אנחנו יכולים כעת להתחיל לנשום, לישון בשקט. היא קרובה אלינו ואני יודע שנמצא אותה."
*
אני חוזר הביתה עם תיאו ושיין.
ריחות של בית נקי שנשטף בפרחי יסמין האהובים על מייסון, מעורבבים בריח התבשילים שטרחה עליהם למעננו מקבל את פנינו.
אני מגיש לה זר וורדים אדומים וקופסה ובה עוגת קרם וניל האהובה עליה שקניתי לה בדרך.
היא מביטה בי בפליאה.
"מה? אסור לי להראות לאישה שלי שאני אוהב אותה?" אני שואל.
"סתם כך?" היא שואל.
"לא סתם בכלל. אני אוהב אותך כל כך," אני אומר וניגש להוציא צלחות כדי לערוך את השולחן.
אני חוזר לקחת את הסכו"ם והכוסות.
"ריגשת אותי," היא אומרת ונושקת לי על שפתיי נשיקה ארוכה מהרגיל.
"בשביל נשיקה כזאת היה שווה לפנק אותך," אני אומר לה בחיוך.
היא מחייכת אליי ביישנות.
"את יכולה להרפות," אני לוחש לה רגע לפני שאנחנו נכנסים יחד לחדר האוכל, "אני יודע."
