אלסקה
"תראי אותך," נוזפת בי קלודיה מהחברה לכוח אדם, "את נראית כמו סמרטוט דהוי."
"באמת תודה לך," אני עונה ומפהקת, "ספרי לי מתי את קמת הבוקר?"
"התעוררתי כרגיל בשעה שבע וחצי," היא עונה לי, "אני מקפידה כל יום לקום באותה שעה, להכנס למקלחת, ולאכול ארוחת בוקר מזינה לפני שאני מתחילה את יומי," היא עונה לי ומסתכלת עליי במבט מתנשא.
"אז זהו שאני לעומתך לא ישנתי דקה. יודעת למה? כי המסיבה ששלחת אותי אליה הסתיימה לפני," אני מעיפה מבט על השעה בנייד שלי, "חצי שעה בדיוק."
היא מגחכת. אני לא מבינה למה, אבל זה שלה.
"אני יודעת שאני זקוקה לכל דולר, ומברכת על העבודות שאת מספקת לי, אבל אני לא מסוגלת לצאת כעת לעוד משימה," אני אומרת לה ומחניקה שוב פיהוק גדול.
"מה יש לך היום אלסקה, את יכולה לבלוע פיל עם הפיהוקים שלך," היא אומרת כאילו לא שמעה מה אמרתי לה. "מה אני אעשה איתך, ילדה מפונקת שכמוך. "
אני מסתכלת על אצבעותיי. הלק שרק אתמול מרחתי התקלף, והשיער שחפפתי מריח מעשן הבשרים שניצלו על האש. רק בגלל זה אני שוקלת להיות צמחונית. הריחות האלה גורמים לי בחילה. זה מה שעובר לי בראש כעת, כי מה כבר אני יכולה לענות לה.
"יש לך חצי שעה להיות…" היא אומרת לי בתקיפות.
"רק לחפוף את השיער ולייבש את הלק לוקח לי חצי שעה. נו תהיי קצת הגיונית. למה תמיד אני?"
"כי הפעם זאת עבודה על יאכטה," היא עונה לי.
"מעולה. חפשי לך מישהו אחר," אני אומרת, חוטפת את המעטפה הנושאת את שמי ומונחת על שולחנה, ויוצאת משם לפני שקלודיה קולטת מה אני עושה.
אני ניגשת מייד לסניף הבנק שנמצא באותו בניין בו נמצאת הסוכנות של קלודיה ועומדת להפקיד את השיק. אני מתיישבת על הספסל בסניף לבדוק את החשבון, מאחר שגיליתי בעבר טעויות בחישוב שאותם תירצה קלודיה במעשה שנעשה בתום לב. ממש.
אני פותחת את המעטפה ורואה את הפתק בכתב ידה של קלודיה. רק דבר אחד מעניין אותי והוא שעות העבודה הרשומות על גביו.
שש בערב עד תשע בבוקר סך הכל חמש עשרה שעות.
אני רותחת. המנוולת הזאת ידעה שאני אחרי משמרת של יותר מחצי יממה, ועדיין העמידה פנים שהיא לא מבינה למה אני מותשת. היא ממש אוהבת להתעלל בי.
נכון שלא יכולתי להרשות לעצמי ללמוד באוניברסיטה, לא כי אני לא חכמה מספיק, אלא כי אם לא אעבוד לא יהיה לי איך להתקיים. וכשאני אומרת להתקיים אני מדברת על אוכל ומקום לישון בו, לא על תיקי לואי ויטון ובגדים של זארה. כי את השם מיו מילאן אני אפילו לא מעיזה להעלות על דל שפתיי.
אבל מתמטיקה היא המקצוע החזק שלי ואני לא זקוקה למחשבון כדי לבדוק את החשבון. אני נרגעת כשאני רואה שהחשבון מדוייק.
אני מוציאה את השיק ורואה שיש במעטפה מעטפה נוספת. אני מוציאה אותה, פותחת אותה ומגלה בפנים ערימת שטרות במזומן.
אני סופרת אותם. עשרה שטרות של מאה דולר. קיבלתי בונוס של אלף דולר! אני לא מאמינה.
זה די מפתיע שהכסף הגיע למשרד בזמן שאני עדיין עבדתי. ברור לי שגם קלודיה קיבלה טיפ נאה ולכן היא רוצה שאבלה את סוף השבוע על היאכטה.
יום שישי היום ונראה שכל העולם הגיע היום לסניף שלי להפקיד את המשכורת שלהם. כמו כולם, גם אני מקבלת משכורת דו שבועית. בנושא הזה לא הסכימה קלודיה ללכת לקראתי ובלית ברירה נאלצתי להיכנע לה.
התור נראה לי ארוך מתמיד. אולי כי אני עייפה, ואולי כי זה באמת כך,
בעודני ממתינה לתורי אנצל את הזמן לספר לכם כמה דברים עליי.
*
אימי קראה לי אלסקה כי הייתה מאוהבת פעם בגבר שגר באלסקה. אם תשאלו אותי, זאת הסיבה הכי מטופשת ששמעתי בחיי.
"את לא מבינה," היא אמרה לי, "זה היה בתקופה שהאמנתי שחיי ישתנו."
לא רציתי להעציב אותה ולאמר לה שהיום ברשת כל אחד יכול לשים תמונה של איזה ידוען ולהמציא סיפורים כרצונו, וכי יש סיכוי שאותו נער בכלל לא היה מי שהוא טען להיות.
החלומות שלה שיום אחד יבוא ויקח אותה אליו הם שגרמו לכך שהיא דחתה את מי שחיזר אחריה. אמנם לא התנזרה מגברים, ואני התוצאה לכך, אבל היא לא נישאה מעולם.
על אבי היא סירבה לדבר. מבחינתה הוא רק תרם את זרעו ואין לו כל תפקיד בחייה ובטח לא בחיי.
*
אני מפקידה את השיק ושומרת חלק מהמזומן אצלי. מהבנק אני ממהרת לדירה, או אם לדייק לחדר ששכרתי.
*
"במודעה היה כתוב חדר מרווח עם שירותים צמודים ומטבחון," אני אומרת למיס פיליפס כשבאתי לראות לראשונה את החדרון במרתף אותו היא הציעה להשכרה.
"אז היה כתוב," היא אמרה לי והפריחה לעברי עגולי עשן מהסיגריה שנשאר ממנה רק בדל שאיים לשרוף את אצבעותיה.
"תקשיבי, דווקא בגלל שאני עובדת הרבה שעות, אני רוצה שלפחות המקום אליו אני מגיעה לישון יהיה סביר. אני יודעת שאני לא יכולה להיות בררנית, אבל זה באמת לא מתאים לי."
"ומה איתי? את חושבת שאני לא זקוקה לכסף?" היא אומרת לי ונושפת שוב עשן לעברי.
"אני מצטערת מיס פיליפס, אבל אני לא יכולה לעזור לך," אני אומרת.
"אני אתן לך חדר בקומת הכניסה, אבל בתנאי שתעזרי לי להשכיר את החדר הזה," היא לא מרפה ממני, "בואי איתי."
"החדר הזה מקסים אבל אין לי אפשרות לשלם עליו," אני אומרת למיס פיליפס לאחר שאני רואה אותו.
"יהיה בסדר," היא אומרת לי, "תשלמי לי את המחיר שביקשתי במודעה. אני מעדיפה שוכרת טובה על עוד מאה דולר.
כך מצאתי לי חדר שהוא גם בית.
*
"תראי מה יש לי בשבילך," אני אומרת למיס פיליפס ומניחה לפניה את המעטפה עם שכר הדירה לחודש הבא בתוספת מאה דולר בונוס.
"את ששכחת ששילמת לי כבר החודש?" היא נוזפת בי.
"אני חייבת להתקלח ולהחליף בגדים ותתכונני כי אני צריכה למרוח לק חדש על ציפורניי, תראי אותן," אני אומרת ומושיטה את ידיי.
היא מביטה ומצקצקת בלשון. "הפעם אני בוחרת את הצבע," היא צועקת אחריי.
"רק שתדעי שאני עובדת במסיבה על יאכטה, ואני חייבת לצאת בקרוב," אני אומרת לה.
"אני חייבת לדבר עם קלודיה. היא מעבידה אותך קשה מידי," היא ממלמלת לעצמה.
אני נזכרת שלא אישרתי לקלודיה שאני באה. אני מקווה שהיא לא מצאה עובדת אחרת.
"כמה זמן יש לי?" אני שואלת את קלודיה, מעמידה אותה בפני עובדה.
"אמרתי לבעל היאכטה שאת מיוחדת במינך ושווה לחכות לך," עונה לי קלודיה, "לומר לך שהיה מרוצה ולא התלונן? ברור שהיה לו מה לומר. את כבר מכירה אותם, את אנשי החברה הגבוהה שחושבים שהם שולטי שמים וארץ, ושהשמש.." אני קוטעת את שטף דיבורה של קלאודיה.
"את נותנת לי להתארגן? או שאת רוצה שנתחיל עכשיו לדבר על כל העולם ואישתו."
"צודקת, בכל מקרה אני שולחת לך מונית עוד חצי שעה. עד אז אני בטוחה שהלק ג'ל יהיה יבש," היא מנסה לעקוץ אותי ללא הצלחה. היא יודעת היטב שאני משיגה ממנה בסופו של דבר כל מה שאני רוצה.
*
"לא איכפת לך שהיא נוגסת בבונוס שאת מקבלת?" שאלה אותי מרי-לו חברתי.
"את שוכחת שזו בדיוק הסיבה שאת העבודות השוות היא נותנת לי. ובעיקר שיש בינינו הבנה, שהיא דואגת להבהיר ללקוח שאני לא מספקת שרותי מין," אני עונה לה.
"את רצינית?" פותחת מרי-לו מולי זוג עיניים כחולות גדולות.
"רצינית שמה, שמין זה מחוץ למשחק?" אני שואלת ומצמצמת את מבטי מולה.
"נו באמת אלסקה, אל תהיי טפשונת, אני מתכוונת שאחרות כן," היא אומרת ברוגז קל.
אין לי מושג מה מרגיז אותה אבל אני מחייכת אליה. "אחרות לא מעניינות אותי. אולי הן עושות זאת אולי לא."
"את בלתי אפשרית," אומרת מרי-לו ומתחילה לספר לי על הגבר התורן שלה.
*
"מיס פיליפס!" אני אומרת כשאני רואה את בקבוק הלק האדום בידה.
"מתי אני כבר אזכה שתקראי לי אלינור?" היא שואלת ומעמידה פנים שלא הבינה למה אני מתרעמת.
אני מסמנת בראשי לעבר הבקבוק. "זה מה שבא לי. את יכולה להתווכח איתי עד מחר ולצאת מהבית כפי שאת, או להתמסר לי. כמה הנאות כבר יש לי בחיים? ושלא תחשבי שלא שמתי לב שנתתי לי בונוס."
"מה שבא בקלות הולך בקלות," אני עונה לה, מתיישבת מולה ומניחה את ידיי על השולחן הקטן שמוצב ביננו.
"ממש בקלות. היית במועדון, השטרות עפו לעברך, ולך נשאר רק לאסוף אותם," היא אומרת לי בזמן שהיא מורחת את הלק במקצועיות רבה.
"את בטוחה שלא היית בעברך דיילת יופי?" אני שואלת ומביטה בהנאה על ציפורניי שהולכות ונצבעות באדום.
"את נראית ממש כמו אשת החברה הגבוהה," היא אומרת בהתפעלות וסוקרת אותי כשהיא מסיימת, "אני שמחה שבחרת בשמלה השחורה. היא מאד מחמיאה לך."
"הנהג של סינדרלה הגיע," היא אומרת למשמע הצפירה העצבנית של נהג המונית מחוץ לדירה.
"תראי אותך!" אומר לי סימור הנהג הקבוע של קלודיה בחיוך, כאילו לא צפר לפני רגע בחוסר סבלנות. הוא יוצא לקחת ממני את התיק שארזתי. "את נראית מיליון דולר."
*
עוד משהו קטן על קלודיה. היא תמיד מוסרת לי שיש לי עבודה ואת הכתובת. היא מעולם לא מציינת כמה שעות מצופה ממני לעבוד. זאת בדיוק הסיבה שאני בודקת תמיד את החישוב של שעות עבודתי.
לשמחתי היא ציינה שהעבודה היום היא על יאכטה. כמובן שהיא לא מסרה יותר פרטים 'חסרי חשיבות' כמו למשל האם המסיבה היא בנמל או בלב ים, וכמה זמן היא תארך.
אני שמכירה אותה ארזתי תיק עם בגדים לסוף השבוע. בסופו של דבר אני לא צריכה לשאת את התיק על הגב, אז שיהיה.
*
"אני מקנא בך," אומר סימור.
"מה יש לקנא בי. אני נוסעת ליום עבודה ארוך," אני עונה לו ומחניקה פיהוק.
"אני מבטיח לך שתתעוררי. ועם איך שאת נראית אולי תחזרי עם טבעת יהלום על אצבעך," הוא אומר ומסמן באצבעו המורה על אצבע הטבעת.
"אני לא מארחת," אני עונה לו, "אני עוסקת בארגון ארועים. אני לא קושרת קשרים עם האורחים."
"זה בסדר, אבל מי ששכר את שרותייך הוא מר מדיסון. אל תאמרי לי שאת לא יודעת מיהו," הוא אומר ומעיף מבט לעברי במראה.
בכל יום אחר הייתי נכנסת למנוע החיפוש לראות מי זה מר מדיסון, אבל כעת אני עייפה מידי ומנצלת את זמן הנסיעה לגנוב כמה דקות שינה.
סימור מביא אותי לנמל, פותח בפניי את הדלת ומשאיר אותי לעמוד המומה מול כלי השייט במעגן. השם מדיסון לא מותיר ספק בליבי שאני במקום הנכון, אבל העובדה שכלי השייט הוא למעשה יאכטה עצומה בעלת שלוש או בעצם ארבע קומות גורמת ללב שלי להשתולל.
"איך את עושה לי דבר כזה," אני יורה מייד לעבר קלודיה, "את מודעת לגודל של המסיבה הזאת? למה לי אין שום פרטים עליה?"
"את בטוחה?" היא עונה לי כאילו זאת אני שלא קראה את המייל שלה ששכחה לשלוח.
אוליבר מדיסון
אין אחד שלא מדבר על המסיבה שלי, שלא ביקש להשתתף בה. לאיש אין מושג שיום הולדתי הוא היום היחיד בשנה שאינני רוצה לחגוג.
השנה יותר מתמיד קשה לי לחגוג. יום הולדתי השלושים מסמל עבורי שיותר משחייתי איתם אני חי בלעדיהם.
אני חייב להסביר.
*
הייתי באימון של נבחרת הכדורסל כשלאולם נכנסו דודותיי, אחיותיו של אבי ופניהן היו קפואות. זה קרה ימים ספורים לפני יום הולדתי החמישה עשר.
"מה עם הוריי?" שאלתי מייד. זה היה ההסבר היחיד להופעתן ולמראה פניהן. הייתי בטוח שהם יספרו לי שהייתה תאונה ויקחו אותי לבית החולים לראות אותם.
הן נדו בראשן לשלילה. "אני לא מבין," אמרתי להם בקול מאופק.
"מטוס המנהלים של אביך התרסק. אין ניצולים," אמרה דודתי מרגרט.
ביום הולדתי החמישה עשר הייתי שרוי באבל כבד על מות הוריי. היום אני מציין שש עשרה ימי הולדת בלעדיהם.
במשך שלוש שנים שימש לי דודי, בעלה של מרגרט, כאפוטרופוס. באותן שנים דרשתי להשתתף בישיבות של הנהלת חברת ההשקעות הגדולה שהותיר אחריו אבי.
לשמחתי הירבה אבי לקחת אותי איתו לעבודה ולימד אותי כל מה שצריך לדעת על החברה שהקים.
בגיל שמונה עשרה חלה דודי והתקשה לעבוד. שיחררתי לו את כספי החסכון והפיצויים שהצטברו לזכותו וקיבלתי על עצמי לנהל את החברה במשרה מלאה.
בכל זאת לא ויתרתי על לימודי המשך ומצאתי את הזמן לשלב את העבודה איתם.
*
נכון שדודי ודודותיי תמכו בי, אבל לא העניקו לי בית כפי שהייתי זקוק. למדתי לחיות לבד, לא להזדקק לאיש.
אני חושב לעצמי במרמור איך החיים שלי יכלו להיות שונים אם מהלך חיי לא היה משתנה כך באכזריות.
נכון שיש לי כסף והרבה יותר ממה שאני צריך, אבל הלב שלי ריק.
אני מתקשה לקשור קשרים עם נשים. ברור לי שהמעטה החיצוני שלי מושך אותן. למיטה אני מגיע איתן מהר מאד, לשיחת נפש, אף לא פעם אחת.
אני נאנח כשאני אורז תיק לשלושת ימי ההפלגה לכבוד יום ההולדת. "זה כל כך מגוחך שאני צריך לארגן מסיבת לאחרים לכבוד יום הולדתי," אני אומר לחברי ספנסר שמקדים לפגוש אותי בנמל, "בא לי להיות רק עם עצמי."
"אני מניח שזה הגיל," הוא אומר ואין לו מושג על מה הוא מדבר, "משבר גיל השלושים. אנחנו מזדקנים ידידי."
הוא סוקר אותי וכמובן שמייד מגיב על הבחירה שלי בבגדים. "ככה אתה הולך?" הוא שואל כשהוא רואה שאני לא לובש חליפה, אלא סוודר כחול מצמר קשמיר.
"מה קרה אני לא נראה ילד יום הולדת איתו? אתה יודע כמה שילמתי עליו? הוא תוצרת מיו מילאן והוא הגיע למדפים רק אתמול. יש יותר אופנתי מזה?" אני עונה לו בשאלה.
"פשוט לא מתאים לך. אני לא זוכר מתי יצאת בלי חליפה, ואני מדבר מאז שהיית בן חמש עשרה. איך שהזמן רץ."
למרות שספנסר חבר שלי עוד מבית הספר, המילים שהוא אומר לא מזכירות לו כלום.
אני נשאר לשבת ברכב ועוצם את עיניי. אני זקוק לכמה דקות שקט עד שהכל מתחיל.
"שיחקת אותה," קורא בהתפעלות ספנסר.
"אני שמח שאתה מרוצה," אני אומר לו ולא טורח לפקוח את עיניי.
"אוליבר, דבר כזה עוד לא ראיתי, ותאמין לי," הוא אומר כאילו אני לא מכיר אותו היטב, "שדבר כזה באמת לא ראיתי."
אני פוקח את עיניי בחוסר רצון מופגן ומעיף מבט זריז לעבר היאכטה. אני לא אראה לספנסר, אבל אני בהחלט מופתע.
היאכטה מקושטת כולה, אבל לא בצורה, איך אני אסביר את זה, בצורה קיטשית או כזאת שמפגינה עושר.
שלט שחור עם אותיות זהב מקבל את פנינו.
ברוכים הבאים למדיסון
לחגוג עם אוליבר
את יום הולדתו.
אני עולה לסיפון הראשי, ומסתובב בין התחנות שהוקמו עליו היום. ניכר מייד שיש שפע של אוכל ומשקאות, אבל הכל מאורגן בסדר מופתי ומתנהל בשקט, כשמוסיקה שקטה מתנגנת ברקע.
אם לא הייתי יודע מה עתיד לקרות כאן הייתי בטוח שזאת מסיבה משפחתית.
אני רואה אישה צעירה עומדת ומדברת עם הצוות.
"אני מבקשת שתשימו לב לשעות שציינתי. כל מנה צריכה להיות מוגשת בחום המתאים לה, לא מבושלת מידי, ולא קרה מידי.
לגבי השתייה, אני מבקשת לא להציג את כל המשקאות בבת אחת. שיהיו רק דוגמאות. הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא זה לאסוף שיכורים מהריצפה ולנקות אחריהם.
תזכרו שאנחנו בהפלגה. מזג האוויר צפוי להיות רגוע .אבל יש מצב שהים קצת יתפרע ולא כל אחד באמת יכול לעמוד בזה.
אין לנו הגבלת שעות כך שלא יקרה כלום אם הארוחה תמשך זמן רב יותר ממה שאתם רגילים."
"מה שאת אומרת שנעבוד כל הלילה?" רוטן מישהו לעברה.
"מה שאומר שאני כנראה לא אשן הלילה. אתם תסיימו את ההכנה ותוכלו ללכת לנוח במפלס התחתון.
להזכירכם הפעם האחרונה שנפגשתי עם המיטה שלי הייתה אתמול בבוקר. אני אחרי לילה ללא שינה, אז אם אני מסוגלת, גם אתם. בסך הכל אנחנו לא משרתים את האנשים בחינם. זה מה שמשלם לנו את שכר הדירה והקיום שלנו."
"אצלך הכל פשוט," רוטן מישהו אחר.
"צודק, אני באה מבית שלא חסר לי בו כלום. אני בוגרת שלושה תארים באוניברסיטה ויש לי חיים אישיים מלאי עניין. אתה מבין למה הכל פשוט אצלי?"
היא עוזבת אותם ואני שומע אותם מדברים ביניהם בלחש. "תגיד לי מה אתה אידיוט? אתה לא רוצה להתחלף איתה. אני מעריץ אותה. במקום לשקוע ברחמים עצמיים היא מסתובבת כל היום עם חיוך על הפנים. יש לך הרבה מה ללמוד ממנה."
הם מבחינים בי וזה שמתלונן פונה אליי בטון כועס. "מה אתה מסתובב פה, המסיבה עוד לא התחילה."
"ספנסר צדק, הייתי צריך לבוא עם חליפה," אני עונה לו. כמובן שהוא לא מבין על מה אני מדבר.
אני עולה לסיפון העליון ורואה אותה נשענת על המעקה ומסתכלת על המים. אני נעמד על ידה. "משהו מעניין?" אני שואל אותה.
"הקירבה למים מרגיעה אותי, שומרת באופן בלתי מוסבר על שפיותי," היא עונה לי אבל לא מסתכלת לעברי.
"היא מזכירה לי את ילדותי. הוריי היו לוקחים אותי על המדיסון בכל מיני אירועים חגיגיים, כמו ימי הולדת למשל. מה לא הייתי נותן שהם יהיו איתי פה היום."
"אתה? אוליבר…מר מדיסון?" היא שואלת מופתעת.
"אני אוליבר," אני עונה לה.
"אני מניחה שהוריך העדיפו לוותר על המסיבה שכל העיר מוזמנת אליה," היא אומרת.
"הם נהרגו כשהייתי בן חמש עשרה," אני עונה לה.
"אני כל כך מצטערת. אני לא נוהגת לחטט בחייהם הפרטיים של הלקוחות שלנו. היית בן חמש עשרה…" היא אומרת מהורהרת, "בטח קשה לך מאד היום."
"גיל שלושים זה באמת לא נורא," אני עונה לה.
"לא לזה התכוונתי," היא אומרת.
"אם כך למה התכוונת?" אני שואל.
"תראה, אני לא למדתי באוניברסיטה, אבל חשבון בסיסי אני יודעת. מחצית מחייך אתה חיי בלעדיהם. זה ממש לא פשוט," היא אומרת.
אני מרגיש שאני נחנק. איך איש מבין אלה שמכירים אותי היטב, כולל בני משפחתי, לא חשב על זה?
"יש לך רגישות מיוחדת במינה," אני אומר לה אחרי שתיקה ארוכה, "לא כל אחד יכול להבין מה זה באמת כשאין לך הורים, ביחוד כשאתה מעמיד פנים שהכל בסדר."
"זה נקרא הישרדות. אני מכירה את זה היטב," היא עונה לי.
"אתה פה," אומר ספנסר ומתקרב אליי, "אני מבין שמצאת כבר עם מי לחגוג."
"אני מצטערת לאכזב אותך אדוני," היא אומרת לו, "זה ממש לא מה שאתה חושב. אני מנהלת היום את האירוע. ועכשיו תסלחו לי. התבטלתי מספיק," היא אומרת ויורדת חזרה.
"בשביל מה הפרעת לי בשיחה?" אני שואל את ספנסר.
