דן
כאשר יורד הלילה ופדרו לא מתקשר, אני מבין כשנראה שהוא עסוק עם התקרית בלטינה.
אני יושב בחדר העבודה בביתי ונכנס לתוכנה של המשרד.
דבר ראשון אני בודק אם יש הודעה ממייפל. אני יכול להבין אותה שהיא פגועה ממני. אני לא יודע מה עלה לי בראש כשתקפתי אותה כך. דווקא אותה מכולם.
אני נכנס לקרוא את הקובץ ששלחה לי.
אני נכנס לתיקים פתוחים. הראשון מביניהם הוא N14.
הרישום האחרון הוא הודעה של מייפל לאנשי הצוות מאתמול בערב.
מייפל לצוות N14 –לבדוק שהתוכנה מתקשרת עם המסך.
לברר עם פיטר אם יש לו עוד בקשות.
לבדוק שאספתם את כל הציוד.
להודיע לחברת הניקיון שתגיע. להזכיר להם להשתמש בחומר מונע החלקה על רצפת השיש. חשוב מאד!
נא להודיע לי כשסיימתם.
לילה טוב,
מייפל
אני נכנס ללוח הזמנים שלי ומתחיל למלא אותו.
10:00 – N14- לדבר עם פיטר. כאשר אני כותב את שמו אני מופתע לראות שמספר הטלפון שלו עולה באופן אוטומטי.
11:00 – N14- לדבר עם רוי. אני כבר לא מופתע כשמספרו עולה.
13:00- בנין מנדרין- מר לי צ'יין
למחרת בבוקר
אני מתחיל את יום העבודה בטיפול בתיקים של מייפל.
מדי פעם אני נכנס לצ'אט הפרטי שלנו ולצ'אט הכללי.
התשובה לא משתנה. מייפל וייאטסטון – לא מחוברת.
אני מבין שאין טעם שאלחץ עליה, זה רק ירחיק אותה ממני.
אם מישהו היה אומר לי שלא אצא מגידרי לדבר עם פיטר מהניקס הייתי צוחק עליו.
אני מחייג לפיטר. "מדבר דן סקיי," אני פותח את השיחה איתו.
"שלום ידידי," הוא עונה לי בחום.
"מייפל לא תוכל להגיע היום," אני אומר לו מצפה לראות איך יגיב.
"לצערי אני יודע," הוא עונה לי בעצב. אני מניח שהוא מצטער שהיא לא כאן לסיים את הפרוייקט.
"רציתי לדעת האם יש לך עוד בקשות, האם אתה מרוצה ממה שנעשה עד כה," אני אומר למרות שאני לא בטוח מה באמת אני יכול להועיל בנושא.
"הילדה סיימה את הכל עד הפרט האחרון. אנחנו מוכנים להשקה. השיק שלך מוכן, ויש לי הזמנה זוגית עבורך לערב הפתיחה," הוא אומר.
משהו בטון שלו נשמע לי מוזר. הוא אמור היה להיות שמח לקראת ההשקה. 'למה הוא נשמע לי עצוב כל כך?'
"אתה לא רוצה למסור את זה למייפל?" אני שואל.
"אין טעם לעכב את התשלום. אני בטוח שזה מה שהיא הייתה רוצה," הוא אומר.
אני מרגיש צמרמורת בכל הגוף. הוא מדבר עליה כאילו היא איננה. אני רוצה לומר לו שהיא בסך הכל בחרה להתרחק ממני, זה לא שהיא לא קיימת יותר, אבל מעדיף לשתוק.
אני מסיים את השיחה ומתקשר לרוי. גם הוא נשמע מדוכא. הוא מספר לי שפיטר אישר להם לאסוף את הציוד. גם הוא אומר לי שהשיק עבורי כבר חתום והוא יגיע למשרד עם שליח.
נשארה לי שיחה אחת עם מר צ'יין.
"אני מבין," הוא אומר לי כשאני מספר לו שמייפל העבירה את הטיפול אליי, "אם זה המצב, אני מציע שהעיצוב של קומות עשר, אחת עשרה ושתיים עשרה, יהיה זהה לזה של שבע, שמונה, תשע.
אני יודע שמייפל רצתה לשנות, אבל מבחינתי העיצוב הזה טוב כפי שהוא. תבקש ממנה את הפירוט של הקומות ותדאג שהריהוט ישלח אליי עם הצוות. אני מקווה שהוא כן ממשיך לעבוד," הוא אומר. אני מנסה לפענח אותו אבל לא מצליח.
"העניין יבוצע בהקדם," אני אומר לו בבטחון, לא כי אני באמת יודע מה לעשות אלא כי אני סומך על מייפל שמתעדת כל דבר.
אני נכנס לתיקייה של הבניין ומוצא את כל החומר בצורה מסודרת.
תוך רבע שעה יש בידי רשימה של הריהוט שעליי להזמין עבור הקומות האלה.
*
אני מרגיש קרוב אלייה, כאילו הכניסה אותי לתוך עולמה.
אני רואה את ההערות שלה על ניסיונותיה לשכנע את מר צ'יין להיות יותר נועז בהחלטתיו.
"לא מספיק שאני רוצה לפרוץ את הגבולות שלו, זה הוא שיצטרך להסכים לכך. עשיתי כמיטבי להתאים את הרצון שלו לחזון שלי."
אני יודע שאם הייתי קורא את קורות חייה הייתי מבין אולי יותר.
לא נפגשתי מעולם אם מישהו שמפרט כך את מהלך העניינים. אנשים נוטים לכתוב בצמצום את הסיכומים של פרוייקט מסויים, ולא מכניסים לתוכו את מחשבותיהם או רגשותיהם.
אני כל כך רוצה לומר לה כמה אני גאה בה, אבל זוכר שהבטחתי לעצמי לחכות שהיא תענה לי.
*
אני נכנס לכתוב לה פירוט של כל מה שעשיתי, בדיוק כפי שהיא נוהגת לעשות. אני רוצה שתראה שאני הולך לקראתה.
אני מעלה את הסיכום לתיק ושולח לה עותק בצ'אט הפרטי למרות שהיא עדיין לא מחוברת.
הפעם אני לא ממתין ושולח לה הודעה גם בנייד.
דן סקיי: הפרויקט של N14 הסתיים. סיכמתי עם מר צ'יין לגבי סיום הפרויקט. העליתי הכל לתיקייה שלך, דן.
אני לא מוסיף אף מילה אישית, למרות שיש לי הרבה מה לומר לה.
כריסטיאן דה פרנס
אני יושב בביתי עם תיק של לקוחה שביקשה שאנסח לה חוזה שותפות עיסקית עם בת זוגתה לחיים.
אני מוזג לעצמי קפה כדי להישאר מרוכז כיוון שחזרתי לא מזמן מאימון כדורסל בפארק עם חברים. הייתי חייב זאת לעצמי אחרי יום קשה בבית משפט. אני מתעב עורכי דין שלא נוהגים ביושר. לא שהייתה לי בעיה לחשוף את שקריו, רק שזה תהליך מתיש.
אני חושב לעצמי כמה חבל שהיא אוהבת נשים, ומזכיר לעצמי שגם אם לא, היא לקוחה שלי וזה מבחינתי כלל בל יעבור. אני לא מתערבב נפשית עם הלקוחות שלי.
צלצול הנייד מעיר אותי ממחשבותיי. השעה שעת לילה מאוחרת ואני מתפלא מי מתקשר אליי בשעה כזאת. אני שוקל לא לענות כיוון שזה די מכעיס אותי שאנשים מרשים לעצמם לפלוש לזמן הפרטי שלי.
אני מעיף מבט על הצג ורואה את השם ד"ר גיא וייאטסטון. אני לא מכיר אותו, אבל שם משפחתו הזהה לשמה של מייפל גורם לי בכל זאת לענות.
"עורך הדין דה פרנס מדבר, במה אני יוכל לעזור לך?" אני עונה ברישמיות.
שום דבר לא יכול היה להכין אותי למילים שלו.
"שמעת מה קרה בלטינה?" הוא שואל.
"אני חושב שאין איש בעיר שלא שמע על כך. כולם מאד מזועזעים," אני עונה לו ולא מבין מה כל זה קשור אליי, ולמה הוא מתקשר בשעת לילה מאוחרת לדבר איתי על זה.
"מייפל היא אחת מהפצועים, חשבתי שתרצה לדעת. אני רק מבקש שלא תדבר על זה כי יש צו איסור פירסום על הפרשה," הוא אומר לי. הוא נשמע מאד עייף.
"מה מצבה?" אני שואל בחשש, אני בקושי מצליח לנשום.
"היא אחרי ניתוח בו הוצאו שני קליעים מידה השמאלית, והיא כעת בהשגחה בטיפול נמרץ," הוא מספר לי.
"תאמר לי איפה היא, אני כבר יוצא לדרך," אני אומר לו.
"תבין שיש מצב שלא תוכל לראות אותה. שלחתי גם את החברות שלה הביתה," הוא אומר.
"אני אגיע, רק תאמר לי לאן," אני עונה לו.
"אני שולח לך את מספר של המוקד שלי. תבקש שיודיעו לי כשאתה כאן ואבוא לאסוף אותך מהלובי של בית החולים," הוא אומר.
אני מזמין מונית כיוון שאני מותש ומי יודע כמה זמן אשהה שם. כשאני בדרך לבית החולים אני שולח הודעה לעמיתיי למרות השעה המאוחרת.
עורך הדין כריסטיאן דה פרנס:
לעורכת הדין ליאה רוטשילד
לעורך הדין ארן רוטשילד
לעורך הדין כריס ברוקלין
לעיניכם בלבד!
מייפל נפצעה מהירי בלטינה. היא אחרי ניתוח והועברה לטיפול נמרץ. חל תו איסור פרסום על הפרשה.
אני בדרך לבית החולים 'הר סיני.'
אעדכן אתכם בבוקר.
כריסטיאן.
כשאני מסיים לכתוב את ההודעה אני מוצא עצמי כבר בכניסה לבית החולים.
אני נכנס ללובי ורואה רופא שדומה מאד למייפל. הוא מבחין בי וממהר אליי.
"אני מודה לך שבאת. אני לא מצליח להרגע ממה שקרה. אני תמיד פועל בקור רוח. אבל זאת מייפל. היא האדם הכי יקר לי בעולם," הוא אומר בקול רועד.
"היא אישה מיוחדת במינה. היא כבשה את ליבי בעוצמה שהיא מפגינה למרות כל מה שעובר עליה. אני בטוח שהיא תהיה בסדר," אני אומר לו ורוצה להאמין בזה בכל ליבי.
"אני זקוק למילים האלה. דווקא אני שחיי סובבים סביב חדר הניתוח, פתאום מרגיש חסר אונים. בוא נלך לראות מה קורה איתה," הוא אומר. נראה לי שהוא קצת התאושש.
"אין סיוט יותר גדול לרופא מאשר לראות בן משפחה מובל על אלונקה לבית החולים, ועוד למחלקה שלו. אני מעריץ את אבא שלי. הוא התנתק מכל רגש כשהיה בחדר הניתוח."
כיוון שאני מתלווה לגיא נותנים גם לי להיכנס למחלקה לטיפול נמרץ. אני עומד מול החלון המשקיף על מיטתה של מייפל. אני מתאפק לא לבכות כשאני רואה אותה שוכבת שם, מחוברת למוניטורים ומלא צינוריות מחוברות אליה.
היא נראית כמו מלאכית קסומה, ופניה לא מסגירות דבר ממה שעובר עליה.
"כשהגיע אליה הפרמדיק היא כבר הייתה מחוסרת הכרה כך שאין לי מושג מה עבר עליה," משתף אותי גיא. אני מרגיש שיש לו צורך לפרוק מעליו את המועקות, "אני רק מקווה שהנפש שלה לא נפצעה גם. היא עוברת כל כך הרבה וזה כבר באמת יותר מידי."
אנחנו נגשים לתחנת האחיות. "איך הגרפים ד"ר גריפין?" שואל גיא.
"הגרפים יציבים. אביך ביקר במחלקה בדיוק שעזבת. הוא היה מרוצה מההתאוששות שלה," מעדכן אותו ד"ר גריפין.
"אולי תכנס אליה ותדבר איתה?" אני מציע לו.
"אני חושב שבאמת כדאי שאעשה זאת, עכשיו שאני יותר רגוע. תחכה לי?" הוא שואל כאילו שאנחנו חברים ותיקים.
"ברור שאחכה. אהיה איתך כמה שצריך," אני אומר לו.
"תודה כריסטיאן. מייפל אמרה שאתה אדם מאד מיוחד, אני מבין אותה כעת," הוא אומר לי ונכנס לחדרה של מייפל.
הוא מלטף את ראשה ומדבר אליה.
"אני מתיישב על ספסל בצד וכותב הודעה לעמיתיי.
עורך הדין כריסטיאן דה פרנס:
לעורכת הדין ליאה רוטשילד
לעורך הדין ארן רוטשילד
לעורך הדין כריס ברוקלין
ידידיי,
אני נמצא בטיפול נמרץ. אחיה של מייפל, ד"ר גיא וייאטסטון, נכנס אליה. הבנתי מהרופאים שמצבה יציב ונראה שאביה פרופסור וייאטסטון מנהל מחלקת הדם מרוצה מהמצב.
כמובן שהיממה הראשונה היא הכי קריטית, בואו נקווה שהיא תתאושש כפי שמצפים שיקרה.
אני נשאר כאן הלילה יחד עם גיא.
לילה טוב,
כריסטיאן.
מייפל
אני שומעת את קולו גיא. הוא מדבר אליי ברוך אין סופי. אני שומעת את הרעד בקולו ורוצה לספר לו שגם אני מפחדת.
אני לא יודע היכן אני נמצאת. לרגע אני מרגישה מרחפת בעולמות עליונים ומוארים, וברגע שאחריו אני נשרפת מכאב.
'אני רוצה להתעורר! אני – רוצה – להתעורר!' אני צועקת ממעמקי בטני, אבל המילים לא מצליחות להגיע אליו.
מותשת, אני נכנעת ושוקעת שוב באזור שבין העולמות.
שבוע עבר מהיום ההוא.
ימים בהם הצלחתי לצאת מהמקום הבלתי מוגדר בו הייתי. אני מוקפת בחברותיי, שכל אחת בתורה נמצאת ליד מיטתי, באבי שבא לבקרני מתי שהוא רק יכול, ובגיא.
ד"ר ריי רובינס מגיע לחדר שלי בלווי של עוד ארבעה אנשי צוות. אני לא יודעת אם הם רופאים או מתמחים.
אבא עומד בצד, ידיו תקועות שלא כהרגלו בכיסיו והוא נראה מרוכז בנעשה בחדר.
"ספרי לי מייפל מה את זוכרת?" שואל ריי.
"על מה אתה שואל?" אני עונה. אני מבינה יפה מאד על מה הוא מדבר ועדיין יש בי צורך שיגדיר לי את השאלה.
"את יודעת מה את עושה פה?" הוא שואל.
"אני כאן כיוון שנקלעתי לקו האש," אני עונה.
"תסבירי," מבקש ריי.
"באתי ללטינה לדבר עם אחד מהשותפים של המועדון בקשר למשהו שנאמר לבוס שלי לשעבר לגביי. אחד השותפים הגיע ופתאום נורה לעברנו מטח של יריות," אני עונה וריי מהנהן בראשו לאות הסכמה.
"ומי ירה עליכם?" הוא שואל.
"אני לא יודעת אם אתה מבין, אבל כששורקים מסביבך כדורים מה שמעניין אותך הוא להציל את עצמך. אתה לא שואל את עצמך מי יורה עליך, אלא איך אני מציל את עצמך מהתופת הזאת."
"ומה קרה כשנורו היריות?" הוא ממשיך לשאול.
"חיפשתי מחסה, אבל זה היה כבר מאוחר מידי כיוון שנפגעתי. אני זוכרת שראיתי מזרקה של דם. לחצתי חזק על היד כדי לנסות לעצור את הדם, אבל הרגשתי שאני לא מחזיקה מעמד.
שמעתי את קולן של סירנות כוחות ההצלה שהתקרבו למקום. אני זוכרת שלא יכולתי לסבול את הרעש.
כשהבנתי שהעזרה בדרך הירשתי לעצמי לשחרר ואיבדתי את הכרתי.
מה שקרה אחר כך אני יודעת רק ממה שסיפרו לי כשהתעוררתי. יש לך עוד שאלות ד"ר רובינס?"
"ספרי לי איך את מרגישה?" הוא שואל אותי ומביט בי בריכוז רב. אין ספק שהוא בוחן אותי כעת.
"אני מחזיקה בתעודה של פרמדיקית. זה הכי קרוב לרפואה שהסכמתי להתקרב," אני מתבדחת איתו, "ראיתי פצועים בהלם. אני לא שם.
זה נכון שכואב לי מאד במקום בו חדרו ויצאו הכדורים, ואני אסירת תודה למחשב הנייד שלי שהקריב את חייו למעני ועצר בגופו את הכדורים שעשו את דרכם לליבי, אבל אני לא בהכחשה, וגם לא סובלת מטראומה."
"אני חייב לציין," אומר ריי ספק לי ספק לנוכחים האחרים, "שאני לא רואה שום בעיה עם הנפש של מייפל."
"תבינו שזה לא היה קשור אליי, כל מה שקרה שם. כל שעבר לי בראש הוא להסתתר כדי לא להפגע. אין לי מעורבות ריגשית בנושא, עם כל האהבה הגדולה שלי למועדון לטינה.
נכון שהזמן בארוע כזה נראה נצח, אבל הוא לא הספיק לחרוט בי פחד כי הוא נגמר עבורי מהר מאד. זה לא כמו תאונה שאחריה את מפחדת לחזור לנהוג. לצערי הייתי במקום שהיה ניסיון חיסול. זה לא יגרום לי לפחד להסתובב בין אנשים."
אבא ניגש אליי. "את גיבורה ילדה שלי. אני גאה בך, ושמח לראות אותך מתאוששת. משמח אותי לדעת שלא נגרם לך נזק קבוע. ייקח זמן עד שהיד תחזור לתיפקוד, אבל אני יודע בוודאות שהיא תחזור. את צריכה רק סבלנות."
"אני מניח שסיימנו את הביקור הזה," פונה אבא לריי ושאר הנוכחים בחדר. רק אז אני קולטת שיש ביניהם גם קצין משטרה.
"שמעת מה הבת שלי אמרה. אני חושב שאין טעם לשאול אותה יותר שאלות. אני מבקש שתניחו לה. היא זקוקה למנוחה כדי להחלים."
*
חודש עבר
חודש שבו לא הייתי רגע לבד. יסמין, טסה ואירלנד אירחו לי חברה במסירות רבה.
בעוד מכתב השחרור נכתב עבורי אנשי הצוות הרפואי באים להיפרד ממני אישית. כל אחד מהם מרעיף עליי שבחים. "את מיוחדת מייפל. לא התלוננת גם שהתפתלת מכאבים, תמיד ניסית לחייך. השתדלת לא להטריח איש. המשך החלמה מהירה."
טסה מגיעה ואיתה תיק עם הבגדים שלי. אני נכנסת למקלחת, מבקשת שהיא תהיה לידי בזמן שאני שוטפת מעליי את חודש האישפוז. אני מתעקשת גם לחפוף את השיער, אני רוצה להרגיש שאני נקיה באמת. כל פעולה מצריכה ממני כוחות. זה לא פשוט לפעול עם יד אחת, כשהשניה עדיין לא חזרה לתיפקוד מלא.
אני מרגישה כל כך טוב כשאני לובשת את השמלה שקנתה לי טסה. "חשבתי ששמלת מעטפת תהיה לך קלה יותר ללבוש לבד," היא מסבירה לי את הבחירה שלה ומרגשת אותי ברגישות שלה למצבי.
"והנה לך הנייד החדש שלך. זה מתנה מאתנו עם צאתך מבית החולים," היא אומרת ומגישה לי את האייפון החדש.
"את מאמינה שרק עכשיו אני קולטת שבכלל לא חסר לי להיות בלי טלפון?" אני אומרת ופתאום המגע שלו מרגיש לי מוזר.
"את אוהבת את הכיסוי שבחרתי עבורו?" היא שואלת ויודעת שאומר שכן. גם כי יש לה טעם מעולה ובעיקר בגלל שהיא מכירה אותי היטב.
"הייתי אומרת שמישהי מכירה אותי קצת." אני מפעילה את הנייד ומייד מתחילות לעלות הודעות.
"איזה הצפה," אני ממלמלת.
"יפה שלי," אומרת לי טסה ברוך, "את זוכרת שמה שקרה עדיין תחת צו איסור פירסום? אנשים לא יודעים למה נעלמת. שום דבר לא בוער. שיחכו עוד קצת."
היא צודקת. כמה ימים לפה או לפה לא ישנו.
ואז עולה ההודעה האחרונה.
דן סקיי:
פיניתי את הבוקר עבורך.
אחכה לך במשרד בין תשע לשתיים עשרה.
תגיעי בזמן המתאים לך, אין צורך להודיע.
דן
כל הרגשות הרדומים שבי צפים ועולים.
חודש שלם חייתי בעולם שלי. עולם שאין בו חוקים או גבולות. עולם הזמן בו לא קיים.
אני מביטה על השעון. השעה אחת בצהריים.
