דן
אני מזמן את רון לישיבת בוקר לפני שכולם במשרד, לפני שמייפל נוהגת להגיע. חשוב לי לדבר איתו לבד.
הוא נכנס אליי עם מבט לא מרוצה על פניו.
"בוקר טוב רון," אני אומר לו להפתעתו, "שב."
הוא מתיישב בהפגנתיות. "מה היא כבר אמרה?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר," אני עונה לו. לא כי אני לא מבין למה הוא מתכוון, אלא כי איש לא אמר לי דבר.
"אל תשחק איתי משחקים," הוא יורה מייד.
"אתה שוכח מי מנהל כאן את החברה?" אני אומר לו בטון רגוע. אני לא אתן לו לגרום לי להתפרץ.
"אתה מוכן לשתף אותי מה גורם לך להתהלך עם פרצוף כזה לא מרוצה?" כמובן שאני בורר מילים ולא רוצה להשתמש בביטוי חריף יותר.
"אז היא כן דיברה איתך," הוא לא מרפה.
"אני לא מבין מה זה קשור אל מי שזו לא תהיה שאתה רומז כל הזמן," אני אומר לו.
"אתה יודע שאני מדבר על מייפל," הוא מודה לבסוף.
"ועדיין אני לא מבין למה מייפל אחראית למצב הרוח הקודר שלך. האם זה בגלל התיק של בראון?" אני שואל.
"דווקא לגבי התיק הזה היא הייתה בסדר. היא שיתפה אותי בקשיים להשיג את האישה, וסיפרה לי שרק כשהתקשרה אליה ממספר חסוי היא הצליחה לדבר איתה. היא גם סיפרה לי שבסופו של דבר האישה החליטה לא לערוך את השינוי," הוא אומר.
'ילדה חכמה,' אני חושב בליבי, 'יודעת מה לספר ומה לא.'
"אם כך מה הבעיה?" הוא שואל.
"אתה לא היית נעלב אם היית מזמין אותה למסיבת האירוסים שלך, היא הייתה מאשרת ולא מגיעה. מילה אחת לא שמעתי ממנה. היא אפילו לא התנצלה," הוא אומר בכעס.
אני רוצה לענות בדיוק כשאיילין מתקשרת אלי בטלפון הפנימי ואומרת שמייפל במשרד ומבקשת לדבר איתי שתי דקות.
"תבקשי ממנה שתכנס," אני עונה לה.
אני שומע את טיפוף עקביה המתקרבים לחדרי ואת הנקישה על הדלת. "כנסי," אני אומר.
"בוקר טוב," היא מתחילה לאמר אבל משתתקת כשהיא רואה את רון.
"את רוצה לאמר משהו לרון?" אני שואל אותה.
היא מושכת בכתפיה.
"עניינים אישיים לא אמורים לעניין אותי, אלא אם כן הם פוגעים בעבודה," אני אומר לה.
"תסביר," היא מבקשת.
"לא הגעת למסיבת אירוסים של רון והוא מאד פגוע," אני אומר לה.
"אוףףף…" היא נאנחת, "אתה מעמיד אותי במצב מאד לא נעים."
"בואי נדייק," אני עונה לה, "זאת את שהבאת את עצמך למצב הזה."
"זה לא מדוייק. אני התכוונתי להגיע, אבל הבנתי שאני לא רצויה," היא עונה לבסוף.
"נו באמת מייפל, מה זה התרוץ העלוב הזה," הוא אומר לה בכעס.
"הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בך רון. שמחתי בשבילך ורציתי לחגוג איתך. אפילו הלכתי לאחת החנויות שהופיעו ברשימת המתנות שלכם לבחור לכם מתנה," היא משתתקת פתאום ונושפת את האוויר מתוכה.
"יפה מאד, אבל מה שקובע בסופו של דבר היא התוצאה," הוא עונה לה באותו טון כועס.
"לא סיימתי לדבר. בחרתי לך מתנה יפה לטעמי וניגשתי לשלם עבורה. כבר אחזתי בידי את כרטיס האשראי ," היא אומרת, אבל הוא קוטע אותה.
"בלה,בלה, בלה. את טובה מאד בסיפורים," הוא לועג לה.
היא מתעלמת מהציניות שבדבריו ומזדקפת מולו. "ואז קיבלתי טלפון, ממי שהגדירה עצמה כחברה הטובה ביותר של אישתך לעתיד, שאמרה לי שנוכחותי כגרושה לא מתקבלת בברכה במסיבה של זוג שעומד להתחתן. מה היית עושה במקומי? הדבר האחרון שאני רוצה הוא לפגוע באושר שלך." היא מסיימת את דבריה ומשתתקת.
"ומי זאת אותה חברה דמיונית?" הוא בטוח שהיא מוכרת לו סיפור.
מייפל קמה, מוציאה מכיס המכנס את הנייד שלה, גוללת ברשימת הטלפונים שלה, ומראה לו את השם. "מכיר אותה? כי אני לא."
"למה לא אמרת לי כלום?" הוא שואל.
"כי אני לא סכסכנית ולא רציתי שיווצר ריב בגלל העניין הזה. אני לא מאמינה שלארוסתך יש יד בדבר. בבקשה אל תעשה מזה סיפור," היא אומרת.
"אני מצטער מייפל. זה באמת לא מגיע לך. אני מבקש סליחה איך שדיברתי אלייך. אנחנו בסדר?" הוא מרים אליה עיניים בצפייה.
"תמיד," היא עונה לו.
"אם כך סיימנו," אני אומר להם.
"אני צריכה אותך לשתי דקות," אומרת מייפל.
"אני עסוק," אני עונה לה.
"אני מבקשת שתודיע לי כשתתפנה," היא אומרת.
מייפל
אני מרגישה כמו לוליין בקרקס. אנחנו לפני הפתיחה החגיגית של N14, בבניין מנדרין נשארו לי שלוש קומות אחרונות, השותפים של לטינה לא מרפים ממני למרות שאני מסבירה להם כל יום שדן לא מתפנה לדבר איתי, ובינתיים אני ממשיכה ללכת לישיבות בעירייה עבורם. אם לא די בכך, מידי לילה אני שבה לעבוד על בניין עשרים שאמנם מתקדם בצעדי צב, אבל מתקדם.
עוד בוקר מגיע ואני מתארגנת ללכת למשרד. מאז הפגישה היומית שלי עם דן בבוקר אני בוחרת את בגדיי בקפידה.
היום אני מחליטה לוותר על השמלות ולובשת אוברול כחול של מיו מילאן, וסנדלים עם רצועות דקיקות ועקב גבוה גם כן בכחול.
בזמן שאני מתלבשת אני שוקעת במחשבות. ממש לא מובן לי איך זה יש לו זמן לברכת הבוקר טוב שלי ולא לשמוע מה יש לי לאמר.
אני נוקשת על דלת חדרו.
"כנסי," הוא אומר לי בטון קר.
אני פותחת את הדלת ורואה שהוא לא לבד. ליד השולחן יושב גבר שאינני מכירה.
כאשר אני מתקרבת לשולחן הוא קם ומורה בידו על הכיסא שלו.
אני מקמטת את מצחי בניסיון להבין מה קורה פה.
"זה מה שרצית," הוא אומר לי בקור.
"אני לא מבינה," אני עונה לו ופורשת ידיי לצדדים.
"את רוצה גם את המחשב שלי, את הנייד שלי, את המפתחות של המשרד, הרכב, אולי גם הבית שלי?" הוא ממשיך בקור.
"מה אתה רוצה ממני?!" אני מנסה לשלוט בעצמי.
"את רוצה את המקום שלי, והנה אני נותן לך. חיממתי את הכיסא עבורך," הוא אומר ומפנה לי את הדרך.
"למה אתה חושב שאני רוצה את הכיסא שלך? אם היית קורא את קורות חיי היית יודע שהיה לי בדיוק כיסא כזה. הייתי בעלת חברה לאדריכלי פנים. חברה, שהחלטתי לוותר עליה. למה שארצה את שלך?"אני אומרת לו. אני באמת לא מבינה מה עובר עליו.
"על לטינה שמעת?" הוא שואל אותי.
"לטינה היא הסיבה שאני מנסה כבר כמה ימים לדבר איתך ואתה תמיד עסוק מידי. אני מניחה שעל הלטינה הזאת אתה מדבר," אני עוקצת אותו, "בכל מקרה זה לא רלוונטי, כי המקום הזה מת."
"או, אם נדייק, עבורי. כי את החלטת להיות האדריכלית שלו," הוא עונה לי בלעג.
"אני לא יודעת מי אמר לך מה. אני אמרתי בפרוש שאין לי כוונה לעסוק באדריכלות רק בעיצוב הפנימי של המועדון, אבל כפי שאמרתי המקום מת," אני חוזרת על דבריי.
"זהו שלא. אני מחכה לחתימת החוזה איתם," הוא אומר, "אחרי שזה אני שפניתי אליהם."
"אני מצטערת לאמר לך בוס אבל השותפות התפרקה והמועדון יהרס וימכר כמגרש.
אבל יותר מזה אני מצטערת שחשבת בכלל שאני יכולה לבגוד בך כך. אין לי מה לעשות פה יותר. אני בסיומם של שני פרוייקטים. אני אדאג שתקבל את החומר בצורה מסודרת יחד עם מכתב ההתפטרות שלי."
אני לא מחכה רגע אחד ויוצאת בצעדים מהירים מהבניין.
אני עוברת ליד איליין. "כל פנייה בקשר לעבודה שלי תפני לבוס שלך," אני אומרת לה וממהרת להבלע במעלית.
אני יורדת לחניון, מתניעה את הג'יפ, ויוצאת מהחניון בנהיגה מהירה שגורמת למכוניות לידי לפנות לי את הדרך.
אני מחברת את הנייד למערכת ומתקשרת לפדרו.
"אני בדרך ללטינה. אנחנו צריכים לדבר," אני אומרת לו.
"מה קרה קטנה שאת נסערת?" הוא שואל.
"אמרת שאתם נוטשים את המועדון," אני אומרת לו.
"כך סוכם אתמול בלילה," הוא עונה לי.
"דן סקיי טוען שהוא עומד להקים אותו מחדש," אני אומרת.
"אני באמת צריך להתקשר אליו ולבשר לו על החלטתנו לא לבנות את המועדון מחדש," הוא אומר לי ואני שומעת שהוא נאנח, "תני לי דקה אני מתקשר אליו. נתראה במועדון."
רק אחרי שהשקט שוב משתרר ברכב, אני מהרהרת בקולו של פדרו. היה בו משהו מוזר. מין חוסר שקט, בהילות, פחד? אני לא יודעת לזהות. הוא בדרך כלל מדבר איתי באריכות, והפעם קיצר בדבריו.
אני ממשיכה לנסוע במהירות לכיוון המועדון. הרגשות בועטים בי, אני עומדת להתפוצץ מרוב כעס, ברור לי שעליי להרגע לפני שאני מגיעה למועדון. אני לא יכולה להרשות לעצמי שיראו אותי כל כך נסערת.
אני עוצרת ברחוב הצדדי המקביל למועדון ויושבת לכתוב מכתב התפטרות לדן אותו אני מסיימת במילים- תודה על ההזדמנות שנתת לי לעבוד בחברתך.
אני מורידה את כל התיקייה שלי, הופכת אותה לקובץ פתוח ומצרפת אותה למייל תוך שאני מציינת שרק שני תיקים נשארו פתוחים- N14 וקומות אחרונות בבניין מנדרין.
אני שולחת את המייל במייל הפנימי לדן ומוחקת את התיקייה מהמחשב שלי.
אני לא מרגישה הקלה, אבל לפחות אני לא אש כמו שהייתי.
אני נוסעת למועדון, נכנסת במהירות למגרש החניה המכוסה עפר, ומשאירה אחריי ענן אבק גדול.
פדרו עומד בפתחו של המועדון השרוף בגב שפוף. הוא מבחין בי ומרים את עיניו אליי. העצב בהם גורם לדמעות למלא את עיניי.
"יהיה בסדר, אני מנסה לנחם אותו. אולי ימצא פתרון," אני מנסה לנחם אותו.
*
הייתי בת חמש כאשר לקח אותי גיא בפעם הראשונה למועדון הלטינה. גיא שמבוגר ממני בשמונה שנים , היה בן שלוש עשרה.
מידי שבוע היו עורכים במועדון ערב לצעירים יותר. גיא ששמר עליי באותו לילה כיוון שאימי הוזמנה לעוד ערב של פתיחת גלריה יוקרתית, לא ויתר על המפגש עם חבריו ולקח אותי איתו.
הייתי מוקסמת מהמוסיקה ומהריקודים. הסתכלתי על צעדי הריקוד, למדתי אותם בעל פה, ועד מהרה הצטרפתי לרוקדים.
כשהייתי בחטיבת הביניים הירבתי לבוא למועדון.
כשהיכרתי את חברותיי באוניברסיטה הבאתי אותן לכאן והפכנו לרביעייה של הלטינה.
ימים ספורים אחרי השריפה הייתה אמורה להיות תחרות ריקודים גדולה בה יסמין ואני היינו אמורות להופיע כאורחות. הריקוד עליו עמדו להתחרות היה Beggin ששר מנשקין.
אני עומדת מול המועדון, שהיה ביתי, מרגישה כאב מול השלד השחור מפיח ויודעת שהוא לא יקום עוד לעולם.
*
"לא ילדה," הוא אומר, דיבורו איטי. "את לא יודעת כמה אנחנו שקועים בבוץ. מסתבר שדווקא השנה מריו לא חידש את הביטוח. זה לא משנה מה הסיבה לכך, העובדה היא שהכל ירד לטימיון ואין לנו דרך להקים אותו מחדש, דווקא עכשיו כשאישרו לנו ארבע קומות. איזה חלום זה יכול היה להיות."
"איך עשית לי את זה?" נשמע קולו של דייגו השותף השלישי. קולו נשמע כמו חיה פצועה, "הם יהרגו אותי."
אני מפנה מבטי אליו, מנסה לעכל את מילותיו כאשר מכל עבר מתחילים לשרוק כדורים. אני רצה לתפוס מכסה מאחורי אחת המכוניות, אבל מרגישה את הכאב מפלח את זרועי, ומזרקה של דם עוטפת אותי. אני מביטה המומה קפואה, וצונחת לריצפה.
יללות צופרי רכבי ההצלה המתקרבים מחרישים את אוזניי. אני רוצה לצרוח שיפסיקו כי אוזניי כואבות.
דן
שקט מעיק משתרר בחדר עם עזיבתה של מייפל אותו מפר צלצול הנייד שלי.
"אנחנו צריכים לדבר," אומר לי פדרו, "זה לא לטלפון."
אם מייפל צודקת הוא כבר לא לקוח שלי. "תתקשר בסוף היום ונתאם," אני עונה לו עניינית.
"אני יוצא לפגישות מחוץ למשרד. לא אחזור היום למשרד," אני אומר לאיילין ויוצא מהמשרד עם סקוט שנמצא איתי במשרד מהבוקר והיה נוכח בשיחה עם מייפל.
"מעניין מה הסיפור של לטינה," אומר לי סקוט.
"נשמע מה יספר לנו פדרו בערב," אני עונה לו, "מה בא לך לעשות?"
"ספרת לי שאתם עובדים על החנות של שחקני הניקס, אפשר לראות אותה?" אומר סקוט.
אני נמנע מלהזכיר את העובדה שהפרוייקט הזה של מייפל. "למה לא בעצם?" אני אומר לו.
"יודע מה ," אני אומר לה רגע לפני שאנחנו יורדים מלובי לחניון, "בוא נביא להם קפה ודונט."
כיוון שמייפל מתעדת הכל אני יודע מה מספר האנשים בצוות של N14 ולכן יודע כמה להזמין.
אנחנו לוקחים את המגשים עם הכוסות והקופסה עם הדונט ונוסעים לבניין.
כשאנחנו מגיעים למקום הרכב שלה לא נמצא במקומו הקבוע על המדרכה סמוך לדלת הכניסה.
"שלום בוס," אומר לי רוי, "באת לראות את היצירה המושלמת שלנו?"
"כן, והבאתי לכם קפה ומשהו ליד," אני עונה.
"היי חברים, תראו מי הגיע," הוא אומר.
אנחנו מתיישבים על כורסאות העור שנמצאות בלובי המפואר של החנות. הלב שלי מתרחב כשאני רואה את העיצוב של הקומה. אני גאה בה כל כך. היא בהחלט מוכשרת.
ברור לי מאיך שאני מתקבל על ידי אנשי הצוות שהם לא דיברו עדיין עם מייפל ומניח שהיא נסעה לבנין מנדרין.
"מה קורה עם המסך, הכל הסתדר עם החשמל?" אני מראה התעניינות.
הבקיאות שאני מפגין מתקבלת בהערכה על ידם. אמנם הם לא אומרים מילה, אבל מראה פניהם מראה את הערכתם.
"בוא אני אראה לך איך זה נראה," אומר רוי ולוחץ על השלט.
"הכל משודר מהמחשב שבו המתכנת קובע מה ישודר. "פה יש קטעים ממשחקים," הוא אומר ומריץ סרטון מהמשחק האחרון.
"והנה פרסומות של נותני חסות. זה היה רעיון של מייפל להכנסה נוספת," הוא אומר וגורם לי להניד ראשי בהערכה. הרעיונות שיש לאישה הזאת.
התראה על הודעה בצ'אט של המשרד גורמת לי להכנס ולקרוא אותה.
מייפל וייאטסטון לדן סקי– שלחתי לך במייל הפנימי את כל התיקייה שלי מיום שהתחלתי לעבוד במשרדך והודעה על התפטרותי.
אני עונה לה מייד.
דן סקיי למייפל וייאטסטון– אני לא מאשר את התפטרותך.
אני מתנצל על מה קרה הבוקר. הייתי צריך לדבר איתך ולא לקבל את מה שנאמר לי כאמת.
קחי לך הפסקה כמה שאת צריכה ותחזרי לעבוד.
אני אטפל בינתיים בתיקים שלך.
דן
לאיש מהנוכחים אין מושג באיזה סערה אני נמצא כעת. אני צריך לאסוף את כל כוחות הנפש שבי כדי להמשיך לתפקד כרגיל.
"ואפשר גם לראות טלויזיה בשידור חי," ממשיך רוי בהסבר שלו, "הנה למשל ערוץ החדשות MNYC. אני לא צריך לאמר לך שהוא הערוץ הכי פופולרי בעיר, בעיקר בזכות השדרנית אירלנד מורל.
בעודו מדבר מתפרץ לשידור מבזק חדשות.
על המסך מופיע השלד המפוייח של מועדון לטינה. המקום מוקף ניידות משטרה ואמבולנסים וסרט צהוב מקיף את האזור וגורם לכולם להתקרב ולעמוד מול המסך.
כאן אירלנד מורל מחדר החדשות.
כפי שאתם רואים מדובר באירוע שעדיין לא הסתיים מחוץ למועדון הלטינה שנשרף לפני זמן מה.
על הארוע חל צו איסור פרסום גורף .
נציג המשטרה אישר לפרסום שבמדובר בארוע ירי שסיבותיו עדיין לא ידועות.
יש מספר פצועים והם מטופלים כעת בשטח. מספרם לא ברור, גם לא מצבם.
ברגע שיהיו בידינו פרטים נוספים נעדכן אתכם.
אירלנד מורל
אני מסיימת את המבזק כאשר מזכירת המערכת מצביעה על הנייד שלי. אני ניגשת לענות לשיחה.
"אירי," אומרת לי יסמין בבכי, "מייפל בדרך לחדר ניתוח."
"מה קרה?" אני שואלת בבהלה.
"היא הייתה שם," היא ממררת בבכי, "אני כל כך פוחדת."
"יסמין אל תדברי איתי בחידות. מה קרה??" אני עונה ומפלס ההיסטריה שלי גובר.
"היא הייתה בלטינה בזמן הירי," עונה יסמין ומנסה להתגבר על הבכי שלה, "גיא התקשר להודיע לי."
"למה דווקא לך?" אני שואלת. אני יודעת שזה שאלה מטומטמת אבל הכל לא נראה לי הגיוני בכל מקרה.
"כי אני גרה איתה," היא עונה, "אני בדרך לבית החולים. הוא ביקש שאביא לה בגדים נקיים וכלי רחצה."
"ניפגש שם," אני עונה לה ומרגישה שאני לא מסוגלת לעמוד.
"ישנם ארבעה נפגעו מהירי, שלושה מהם פצועים קשה," אמר לי דובר המשטרה את מה שאסר עליי לשדר.
אני מרימה עיניי לשמים ומבקשת. "בבקשה תציל אותה."
