אנאבל
כשהיכרתי את ג'ונתן הייתי על סף סיום לימודיי התיכוניים. הוא נהג לשלוח לי פתקי אהבה ותשורות קטנות. הוא הלך לקראתי בצעדים קטנים. בסופו של דבר לא הייתי סתם נערה אלא בתו של מפקד הבסיס הנערץ.
ממנו למדתי מהי אהבה. מה אני אוהבת ומה הייתי רוצה לשנות במערכת היחסים בעתיד. כל כך חלמתי על שיגרה רגילה, ואת זה הוא לא יכול היה לתת לי, כשם שלא נתן לי סוף סוף בית קבוע שהוא באמת שלי.
הדבר האחרון שציפיתי הוא להיקשר לגבר תוך תקופה כל כך קצרה.
קונור אמנם מדבר איתי בעיקר על עבודה, אבל אני רואה בין הסדקים שהוא מבקש להתקרב אליי לא רק בגללה.
הוא מתחיל לספר דברים על עצמו ונסוג. אני תוהה האם זה בגלל שהוא שייך להנהלה, כך נראה לי מכך שחיפש את שמו באתר.
'האם אני מצטערת שלא חקרתי אודותיו? על כך שלא קראתי את המידע שנשלח אליי מאתר המידע על החברות?'
אני מעדיפה לשמוע מפיו מה הוא רוצה שאדע עליו. לא שזה קל לי כשהוא מדבר ברמזים.
אני לא שוכחת שהוא נתן לי גישה לנייד הפרטי שלו כאילו אין דבר מובן מאליו.
קונור צדק כשאמר שג'ונתן יהיה תמיד חלק ממני. הוא עזר לי במילים שלו לעשות מה שעשיתי כשנתתי לדורי את טבעות הנישואים שלנו. היה בצעד הזה מין השלמה שאני פנויה כעת, שהלב שלי פתוח לקבל אהבה חדשה, כזאת שכבר מתדפקת על דלתותיו.
רק כאשר אני מסתובבת לצאת מהחנות של דורי אני רואה שקונור כאן וצופה בי.
"עשיתי את זה," אני אומרת לו, "אני שלמה עם זה. בדיוק כפי שאמר, עוף החול מתחיל לאסוף את עצמו."
"תודה שאת משתפת אותי," הוא אומר לי.
"המפתחות בידי. לא תאמיני איך קניתי את הדירה הזאת. בואי נלך לראות אותה יחד," הוא אומר לי.
אנחנו חוזרים לרכב שלו. הוא פותח את הדלת בפניי, ידו מרפרפת על גבי מה שגורם לי להסמיק.
אני מתיישבת ומסתכלת על הוורד שקנה לי לפני שיצאנו לדרך. אני מודה על כך שקיבלתי אותו ארוז בתוך מבחנה עם מים כך שהוא עדיין פורח.
"הדרך מכאן לדירה קצרה, ואני לא רוצה להתחיל לספר לך ולהפסיק. רק אומר שקניתי דירה בלי לראות אותה, את יכולה לדמיין אותך עושה מעשה כזה מטורף?"
"אני חושבת שכל מה שעשיתי מאז שהגעתי לכאן הוא לא בדיוק כפי שאני רגילה," אני עונה לו.
אני נדהמת כשהוא מגיע למתחם של שלושה בניינים עצומים בגודלם, ועדיין יופיים מעורר התפעלות.
"כשעזבתי את העיר המתחם הזה לא היה קיים. בנייתו הסתיימה לא מזמן. את הדירה קנה מישהו שלא הצליח לעמוד בתשלומים. איכשהו נודע על כך לעורך הדין שלי. הוא הציע לי לרכוש את הדירה.
בואי נראה אותה קודם ונחליט אם נשאר בה כבר היום או נלך למלון שם נמצאים כל החפצים שלי."
אנחנו עולים ישר מהחניון לדירה הנמצאת באחת הקומות העליונות. קונור עומד רגע מול דלת העץ היפה ומביט מסביב.
"את קולטת שזאת דירה יחידה בקומה?" הוא שואל ספק אותי ספק את עצמו.
הוא זקוק לנשום רגע לפני שהוא מכניס את המפתח ופותח אותה לאט. "אני לא מאמין שקניתי אותה בלי לראות אותה בכלל," הוא חוזר כבר על מה שאמר. הוא אוחז בידי, כאילו זקוק לשאוב ממני כח.
"כריס לא הגזים שאמר שזאת דירה יפיפיה," הוא אומר לי. אני לא מסוגלת להגיב כי אני בהלם מגודלה של הדירה. אני גומעת בעיני כל פינה ולא מסוגלת לאמר מילה.
"את שותקת," הוא אומר לי, "זה טוב או רע?"
"חייתי כל חיי בבתים קטנים בבסיסי הצבא האמריקאי השונים. אמנם מאז שהגעתי אני חיה לראשונה בחיי בדירה, אבל מעולם לא ראיתי דירה כזאת גדולה," אני אומרת לו.
כעת זאת אני שמובילה אותו בתוך הדירה. המטבח מאובזר עד לפריט האחרון. "רוצה קפה יקירי?" אני אומרת לו כשאני מבחינה במכונת הקפה. "יש לנו כל סוג שרק יחפוץ ליבך. קפה אגוזים, קפה קשיו, קפה מברזיל, קפה.. תאמין לי שאני לא מסוגלת לזכור את מיגוון סוגי הקפה שיש באושיין."
"כל זה יכול היה לקרות כשהייתי רחוק. אני אוהב קפה רגיל עם חלב רגיל וסוכר. אגב, שכחת לציין שיש לנו גם חלב שקדים, חלב קשיו, חלב סויה," הוא משתף איתי פעולה.
קונור מבחין במקרר המשקאות. "זה בדיוק מה שאנחנו צריכים מתוקה. זה סוגר את הרשימה. אני לא יודעת אם זכית להכיר את רשימת המשקאות שקלייב מחזיק במשרד כדי 'לכבד את אורחיו,' כי זה בדיוק המהות של אושיין," הוא אומר במרמור.
"אני חייב לשתף אותך בסיפור.
כאשר קשרנו לראשונה קשרים עם המזרח נפתחה בעיר מה שנראה כמו מסעדה בסגנון המזרח.
קלייב הוא לא אחד שטורח לבדוק דברים לעומקם. הוא תמיד סומך על עצמו שבסוף הכל יסתדר. אני מניח שאת זה את כבר למדת.
בכל מקרה, הוא החליט להזמין את האורחים למסעדה החדשה בבניין הסמוך, וביקש מאליזה שתזמין מקומות עבורינו. לרגע לא חשבתי שהוא לא בדק קודם מה התפריט.
בדרכנו לשם הוא אמר לי שהוא מקווה שאני אוהב סושי, כי נראה לו שזה יתאים לאורחים שלנו מהמזרח.
הגענו למקום והתברר שזה מסעדת 'טעימות בסגנון ניו יורקי.' עד היום איני מבין את ההגדרה הזאת. כשמה כן היא. היא בנויה על טעימות של השף שזכה באיזה פרס שמעולם לא שמעתי עליו.
הוגשו לנו צלחות מאד אסטתיות ויפות, רק הבעיה הייתה שהמנה הייתה טעימה של איזה משהו בלתי מוגדר. חיות ים שלא הייתי אוכל בחיים, או סלט שמורכב מכמה עלים ורוטב השף.
במסעדה היו בסך הכל ארבעה שולחנות ומלצר אחד קוריאני. סושי לא היה שם.
זה קלייב, ובידיו השארתי את החברה כשנסעתי למזרח."
"זה הרבה יותר מורכב מזה," אני עונה לו, "אבל בוא נמשיך לראות את הדירה."
"את רואה עצמך איתי פה?" הוא מפתיע אותי בשאלה.
"אתה רוצה לראות אותי איתך פה?" אני עונה לו בשאלה בזמן שהלב שלי מחסיר כמה פעימות. 'הוא באמת מתכוון לזה?'
קונור
"זה לא ברור לך? " אני עונה לה והמילים שלה על קלייב מהדהדות באוזניי. "נראה לך שהייתי משתף אותך ברגע כזה אישי אם הייתי רוצה רק לדבר איתך על עבודה?"
היא מביטה בי נבוכה. "ראיתי את תמונתך כשהייתי עדיין במזרח. הוקסמתי ממך, ולא רק בגלל שאת יפה. יש לך עיניים שמדברות המון רגש. הייתי סקרן לפגוש אותך.
כאשר פניתי אלייך בקשר לעבודה, האופן שבו הגבת לי, האופן שהשתלבת בסיפורים שלי לקלייב, לימדו אותי המון עלייך.
אני נכנס לעומקם של דברים מאד לא פשוטים בחברה, ואני מרגיש שאני יכול לסמוך עלייך בעיניים עצומות. אני מודה שבחנתי אותך.
קלייב צודק בפחד שלו. הוא יודע שהמעמד שלו כבר לא בטוח. הוא רק שוכח דבר אחד והוא שאני הוא מייסד החברה, ויותר מזה, בעל המניות העיקרי."
"לא אמרנו שנראה קודם את כל הדירה," היא אומרת.
"את מתחמקת מגילוי הלב שלי," אני אומר לה, "זה לא עניין שבשיגרה שלי להראות למישהי את הלב. למעשה אני לא חושב שעשיתי זאת אי פעם. גם לא עם אודרי. כבר אמרתי לך שאני מרגיש איתך מאד בנוח."
"אני לא מתעלמת מדבריך. נעים לי לשמוע אותם, משמח אותי. עם זאת אני צריכה גם לעכל את מה שאמרת. זה שאת חולמת שמשהו יקרה, לא מכין אותך לרגע שזה קורה באמת.
אחרי האופן שבו קלייב התנהל מולי, לא ציפיתי שאחרים יתנהגו כלפיי אחרת. באיזשהו מקום גדלתי בחממה. אני לא רגילה ליער מלא זאבים. הייתי בתו של המפקד וזכיתי ליחס בהתאם, ואחר כך הפכתי לאשתו של. אף פעם לא הייתי רק אני.
שעתיים אחרי שנחתתי בניו יורק הגעתי לחברת כח האדם לראיון, ולמחרת כבר התחלתי לעבוד. כל זה לא השאיר לי הרבה זמן להבין את משחקי הכוחות בעיר הגדולה."
אני מנסה להבין את תשובתה, כי אני לא בטוח שענתה לי עליה. אני מחליט לא לחוץ עליה.
"תראי איזה משרד יפה יש לי," אני אומר ומביט על שולחן העץ הגדול וכיסא העור שמאחוריו. על הקירות יש כוננות ספרים ריקות. ריח של עץ חדש עדיין נודף מהם.
"אני לא מבין מי משקיע כל כך בבית כשאין לו כסף," אני אומר, "מעניין מי זה המוכר. האמת היא ששמו מופיע על הניירת, אבל עד עכשיו זה לא באמת עניין אותי."
"אתה מתכוון לעבוד מהבית?" היא שואלת אותי כשהיא מסתכלת מסביב בעיניים נוצצות.
'למה נראה לי שהיא מדמיינת שהיא שעובדת כאן?' אני חושב לעצמי.
"את סיפרת שעבדת עם לקוחות מרחוק, כלומר עבדת מהבית," אני זורק את המחשבה שלי לאוויר.
"אתה קורא מחשבות?" היא נושכת את שפתיה וחיוך ביישני נמתח על שפתיה.
"האופן שבו ליטפת בעינייך את המדפים, סיפר הכל," אני אומר לה.
אני רוצה לספר לה על השנים שישבתי על שולחן קטן מול חלון בבית מלון וקשרתי קשרים חובקי עולם. אני רוצה לספר לה הכל, אבל לוקח נשימה ארוכה ומזמין אותה להמשיך לסייר בדירה.
אנחנו מגיעים לחדר השינה. אני שם לב ששפת הגוף שלה משתנה. היא ממעיטה להסתכל מסביב. אני מודה שזה מפתיע אותי, אבל ממשיך לבחון בעצמי את חדר הארונות הצמוד, והמקלחת הגדולה.
היא יוצאת מהחדר והולכת למרפסת.
"אני מודה שלא צפיתי לגודל כזה, גם לא לריהוט כזה. אני שמח שלדייר הקודם היה טעם טוב," אני אומר לה בשקט.
"אז כזה אתה? מוציא מיליונים על דירה בלי שבאמת ידעת איך היא נראית?" היא מפתיעה אותי.
"זה ממש לא מה שאת חושבת. אני מבין שאת לא מרגישה פה בנוח. אין זה משנה, בעצם עבורי כן, האם זה בגללי או לא.
בכל מקרה אני מרגיש שנחשפתי מהר מידי. בוא נחזור למטרה שלשמה נפגשנו. תביני שהמצב הוא כזה שאני לא רוצה שיראו אותנו יחד כשאנחנו מסתכלים על החומר של החברה. אני אניח לך לבדוק את הנתונים לבד, ואם יהיה לך מה לספר לי אשמח לשמוע."
"שאלת אותי מקודם אם אני רואה את עצמי חיה פה איתך," היא אומרת בשקט. נראה שהדיבור קשה עליה והיא בוררת את המילים, "בחיים שלי לא ראיתי דירה כזאת. היא מספרת המון על בעליה. שלא תבין אותי לא נכון, היא דירה מושקעת ויפיפיה. אני מנסה ללמדו ממנה עליך. לא הייתי צריכה לשאול את השאלה כפי ששאלתי, אני מצטערת," היא אומרת.
"אמרתי לך שאספר לך כל מה שאת רוצה לדעת," אני עונה לה.
"אתה מרוצה מהדירה? בעצם מה שאני מנסה לומר שאם כן כדאי שתעביר את הדברים שלך לכאן."
"את רוצה שאקח אותך לדירה שלך?" אני שואל מאוכזב.
"חשבתי ש… אם זה מה שאתה רוצה," היא עונה לי.
"את יודעת מה אני רוצה," אני עונה לה.
"אז תלך כבר להביא את הדברים, ואני אדאג למלא את המקרר. זה נהדר שהמטבח מאובזר, אבל המקרר עדיין ריק."
אני לא מתאפק מושך אותה אליי ומנשק אותה. אני מרגיש כמו הלך שהלך במדבר וצמא לטיפת מים, בדיוק כך היה בי הרעב לנשק אותה.
כשניתקות שפתינו יש על פניה חיוך גדול והיא מקיפה את זרועותיה סביבי ומניחה את ראשה עליי.
"עניתי לך?" אני שואל אותה.
"ואני לך?" היא מחזירה לי בשאלה.
היא ניתקת ממני והולכת לשבת על אחד מכסאות הבר הסמוכים לדלפק במטבח, מוציאה את הנייד ומתחילה להקליד במהירות.
פתאום היא מרימה עיניה אליי. "כמה זמן יקח לך עד שתחזור?"
'מה עובר לה בראש? מה היא מקלידה שם?'
"כמה זמן את רוצה שיקח לי?" אני שואל.
"אתה לא מבין," אני עונה, "אני רוצה לדעת האם להזמין אוכל מאחת המסעדות או מוצרים לבשל ארוחת ערב."
אני צוחק.
"מה מצחיק?" היא שואלת נעלבת, "אתה חושב שאני לא יודעת לבשל?"
"אני צוחק מהשטויות שעברו לי בראש כשניסיתי להבין למה את שואלת," אני עונה לה.
"הנה משהו שתלמד עליי. אני מאד מסודרת ומאורגנת ולכן עוסקת במה שעוסקת, ולכן גם יודעת להכין רשימה של קניות כדי שיהיה לך מה לאכול ולשתות מחר בבוקר," היא עונה לי.
"אני מקווה שברשימה יש גם דברים שאת אוהבת," אני מתגרה בה.
"נראה לך? ברשימה יש רק דברים שאני אוהבת. אני עוד אלמד מה אתה אוהב. בינתיים תצטרך להסתפק במה שיש," היא עונה לי בלי להניד עפעף.
"אני לא חושב שלהיות איתך זה להסתפק במועט," אני עונה לה.
"אתה ממש מחמיא לי אבל השיחה הזאת לא תביא את הדברים שלך לפה, וגם לא תשלח את הרשימה לחנות," היא עונה לי וחוזרת להקליד.
"את בהחלט מרגישה בבית," אני אומר לה והולך לקחת את המפתחות והנייד.
"זה מה שרצית לא כך?" אני שומע את קולה לפני שאני יוצא.
"להתראות מתוקה, אני כבר חוזר," אני אומר לה ויוצא מהדירה עם חיוך גדול.
אני יורד לרכב ומחייג לכריס בזמן שאני יוצא מהחניון. "אין לי פשוט מה לאמר. הדירה הזאת היא באמת השקעה טובה. אני לא בטוח שהייתי שוקל לקנות אותה אם התנאים היו אחרים. היא ענקית. אתה צריך לראות אתה ריהוט שבה. היא מושקעת עד לפרט האחרון," אני אומר לו, "בעצם מה שרציתי לאמר הוא תודה על הכל."
"הריהוט לטעמך?" שואל כריס. יש משהו בקול שלו שלא מובן לי.
"הריהוט הוא דווקא סולידי. המקום היחיד שהושקע בו יותר הוא חדר העבודה. אפילו חדר השינה הוא מנימליסטי, למרות גודלו העצום, ואגב מאד לטעמי," אני עונה לו, "אני מרגיש שיש משהו שמטריד אותך."
"ממש לא. העיסקה הזה כשרה לחלוטין. אין בה שום פגם," הוא מרגיע אותי.
"ובכל זאת?" אני שואל.
"בניירת לא היה כל כך ברור מי המוכר. נכתב רק איוונה ס.," כריס עוצר לרגע את דבריו, "היא מוכרת לך?"
"לא," אני עונה ומנסה לפשפש בזיכרוני. השם נשמע רוסי. הרוסייה היחיד שאני יוכל לחשוב עליה הייתה מישהי שקלייב יצא איתה ששמה אווה.
"רוב הסכום תמורת הרכישה הועבר לבנק שממנו נלקחה ההלוואה לרכישת הדירה. היתרה הועברה למוכרת ששמה המלא איוונה סטון," ממשיך כריס לספר לי, "השם צלצל לי מוכר ולכן החלטתי לברר פרטים עליה. אני מניח שאתה כבר מבין."
"עכשיו השאלה למי היה כסף לקנות את הדירה הזאת, לאיוונה או לקלייב," אני עונה לו.
"זה בדיוק מה שעבר לי בראש. ביקשתי לראות מי חתם בבנק על ההלוואה," אומר כריס, "בכל מקרה חשבתי שכדאי שתדע."
