יסמין
מסתבר שהשמועה על השיעור שלי עוברת מפה לאוזן ולאחר שהעברתי את השיעור של הבוקר אני מתבקשת להעביר שיעור נוסף.
הפעם אלה הרקדניות של הבלט המודרני, מה שיותר מדבר אליי. אני תוהה אם הן תתחברנה יותר בקלות לנושא השיעור.
אני מגלה מהר מאד שאמנם סגנון הריקוד שלהן שונה, אבל גם הן מונעות מצעדים מוכתבים מראש אותם הן משננות.
אני חושבת לעצמי כמה חבל שבמקצוע כמו אומנות אנשים הולכים לבית ספר ללמוד כללים חוקים מוכתבים מראש ובאיזה מקום מאבדים את היצירתיות שבהם, את האהבה שגרמה להם לבחור במקצוע הזה.
אני מחליטה להתחיל איתן במוסיקה שהעברתי בשיעור הקודם של קבוצת הבלט סונטת החורף של קליידרמן.
אני לא מראה להן שאני מאוכזבת מהן. החיוך נשאר על פניי כל הזמן.
דווקא השיעור הזה היה מעייף יותר עבורי. כיוון שיש לי הפסקה של כמה שעות אני מחליפה את הבגדים ומחליטה ללכת לאכול בחוץ. אני זקוקה קצת לשקט.
האמת היא שאני מרגישה חוסר שקט הבוקר. אני לא יכולה להסביר למה. מרגיש לי כאילו ענני סערה עומדים להמטיר גשם שוטף.
אני יוצאת מהמרכז ומביטה לשמים. צבעם כחול צלול ואין בהם אפילו ענן אחד.
אני אוהבת את שלהי הקיץ. הכל עדיין פורח בשלל צבעים מה שמשמח לי את הלב. אני הולכת ומחייכת לעצמי, נושמת לקרבי את השקט.
משום מקום מתחילות להשמע יללות של רכבי הצלה. ניידות משטרה, אמבולנסים, ואפילו כבאיות האש. הסירנות שלהם מנסרות את האוויר ברעש מחריש אוזניים שבא לי לצעוק להם שיפסיקו ליילל.
אני נכנסת למסעדת הכריכים שנמצאת כמה רחובות מהמרכז, ומחכה שיכינו לי כריף עם נתחי עוף.
למרות שרכבי ההצלה כבר הסתלקו, האוזניים שלי עדיין כואבות מהרעש שהשמיעו.
אני מתיישבת בפינה הרחוקה מהכביש, זאת שאין לה חלון לרחוב.
"הנה הכריך שלך, בתאבון," אומרת לי מלצרית צעירה ומניחה אותו על גבי צלחת לפניי, "את בטוחה שאת לא רוצה לשתות?"
אני נדה בראשי לשלילה. פתאום אין לי חשק לאכול את הכריך. הבטן שלי מהתפכת ואין לי הסבר לכך.
"כנראה זה היה ארוע רציני עם כל הניידות שדהרו לשם," אומרת המלצרית ומבטה מופנה לטלוויזיה על הקיר.
"את יודעת מה קרה?" אני שואלת לא מאופסת עדיין.
"לא שמעת על היריות בלטינה?" היא שואלת מופתעת, "אירלנד מורל משדרת כעת מבזק מיוחד."
"לא, מה קרה?" אני שואלת.
"לא מוסרים פרטים," היא אומרת
הנייד שלי מצלצל . בית חולים הר סיני- חדרי ניתוח זה השם שמופיע על הצג. הלב שלי קופא.
"מדבר ד"ר גיא וויאטסטון, אח של מייפל, רציתי להודיע לך שמייפל נכנסת כעת לחדר ניתוח," הוא אומר וניכר בקולו שקשה לו לדבר.
"מה? למה?" אני שואלת ומרגישה שהלב שלי פועם בחוזקה.
"אני מבקש שלא תדברי על זה. אני מניח ששמעת כבר על מה שקרה בלטינה. לצערי היא הייתה שם," הוא אומר, "אני מבקש שתביאי לה תחתונים וכלי רחצה."
"אני כבר מגיעה," אני עונה לו מייד ומנתקת בלי לאמר לו אפילו שלום.
אני ממהרת לחניה ושומעת התראה על הודעה נכנסת. ביד רועדת אני מוציאה את הנייד 'בבקשה שזה לא שוב גיא,' אני מתפללת בליבי.
'אני עוד לא מכירה אותך, אבל אין לך מושג כמה שמחה אני שזה אתה.' אני מדברת לאנדרה.
פתאום אני קולטת שכנראה לא נוכל להגיע למשחק.
יסמין: אתה יכול להתקשר אליי?
אנדרה מתקשר מייד. "היי יסמין. על מה רצית לדבר?" הוא שואל.
"אני חייבת לומר לך משהו אבל תבטיח לי שלא תספר לאיש," אני אומרת ומחכה שיבטיח.
"כל מה שאת שתאמרי נשאר בינינו," הוא עונה לי ברצינות. יש לו קול נעים ומרגיע.
"אני מצטערת אבל לא נוכל להגיע למשחק. קיבלתי כעת הודעה שמייפל נפצעה," אני אומרת חנוקה מדמעות.
"אני מצטער לשמוע. אני אשמח אם תעדכני אותי מה מצבה," הוא אומר לי, "אני מבטיח לך ששפתיי חתומות."
אני מודה לאנדרה וניזכרת שעוד לא דיברתי עם אירלנד.אני נדהמת שהיא ששידרה את הידיעה על לטינה, לא יודעת שמייפל בין הפצועים.
"יש צו איסור פרסום על הפרשה," היא עונה לי, "אני מתארגנת ובאה, תשאירי את הנייד שלך פתוח."
אני ממש לא מרוכזת. הפחד מכרסם לי את הבטן. ואני לא יודעת איך עשיתי את הדרך לדירה ומשם לחניון של בית החולים.
אני עולה למודיעין ושואלת היכן חדרי הניתוח.
"אם תאמרי לי את מי באת לבקר אוכל לאמר לך," אומרת לי בנימוס פקידת הקבלה.
"מייפל וייאטסטון," אני עונה לה בקול רועד.
אני מרגישה שאני בקושי עומדת על רגליי והפקידה נאלצת לחזור על דבריה מספר פעמים עד שאני קולטת את ההסבר שלה.
"אני מצטערת," אני אומרת לה נבוכה, "אני כל כך לא מרוכזת."
"זה לגמרי מובן. כולנו מתפללים להחלמתה," אומרת לי הפקידה. אני מסתכלת עליה רגע. האם זה מה שנהוג לומר במקרים כאלה? אבל אז אני נזכרת שמייפל היא בתו של פרופסור וייאטסטון סגן מנהל בית החולים.
"תודה," אני אומרת בחיוך רפה וממהרת לעלות לחדר הניתוח.
אני יושבת באזור ההמתנה. אנשי צוות רפואי באים ויוצאים בצעדים מהירים ואני חושבת שאני משתגעת.
ואז באה אירלנד. היא מתיישבת לידי בשתיקה. "כלום, אני לא יודעת כלום," אני אומרת ונלחמת בדמעותיי.
"הילדה הזאת תהיה בסדר," קובעת אירלנד בנחישות, "פשוט אין ברירה אחרת."
אחת האחיות מזהה את אירלנד וניגשת אלינו. "אנחנו מחכות לשמוע מה עם מייפל וייאטסטון," ממהרת לומר לה אירלנד.
אני מסתכלת עליה בהערצה . איך היא יכולה להתנתק מהסערה שלה בפנים, ואני בטוחה שהיא נסערת לא פחות ממני, ולהיות כזאת עניינית. רק אז אני חושבת על כך שזאת בעצם השיגרה שלה בחדר החדשות. היא שומעת דברים נוראים וחייבת לאסוף את עצמה ולשדר אותם.
"היא בידים טובות. אביה, פרופסור וייאטסטון, ואחי ד"ר גיא נמצאים איתה," היא ממהרת להרגיע אותנו.
"את יודעת מה מצבה?" אני שואלת.
"את יודעת שאסור לי למסור מידע רפואי. אבל אני מאמינה שהיא תהיה בסדר. הטיפול בה היה מיידי מה שהציל את חייה.
הניתוח ימשך עוד כמה שעות. אני מציעה שתלכנה לקנות לכן קפה, אולי משהו לאכול. אני אמסור לד"ר גיא שאתן פה. מה שמותיכן?"
"יסמין ואירלנד," אני עונה מייד.
"היא צודקת," אומרת אירלנד, "בואי נלך לקנות קפה. מחכות לנו לא מעט שעות המתנה. ראיתי בדרך מכונות אוטומטיות של שתיה אני מניחה שהקפה בהם לא כך גרוע, אחרת הן לא היו פה."
מכירים את חוקי מרפי? זה בדיוק מה שקורה. הקפה של אירלנד יוצא בלי חלב, ושלי בלי סוכר. אנחנו פורצות בצחוק. היינו זקוקות לזה.
"בואי לא נתעצל ונלך לאזור המסעדות. אני בטוחה ששם יודעים להכין קפה מושלם," אני אומרת לאירלנד.
הנוכחות של אירלנד מעוררת התרגשות. אנחנו ניגשות לסטארבקס ומזמינות קפה וכריך גבינה. "אתן יושבות לאכול או לארוז לכן?" שואלת המוכרת הנרגשת את אירלנד.
"חברה שלנו בחדר…לידה," היא עונה, "נותנים רק למשפחה להיכנס ולא נותר לנו אלא לחכות בחוץ. אני לא רוצה לפספס את הרגע שהיא תהיה אחרי."
"בטח, אני כבר אורזת לכן," היא אומרת וממהרת להכין לנו את ההזמנה.
אני מעיפה מבט על השעה. כל הטיול הארוך הזה לקח בסך הכל רבע שעה בלבד.
"אני מבינה שייקח זמן. אם לא איכפת לך אני אנצל את ההמתנה לעבוד במחשב, יש לי אינטרנט נייד, את מוזמנת להשתמש בו גם."
הנייד של אירלנד מצלצל והיא בוהה בו.
"אירלנד?" אני שואלת.
"אמרת משהו לאנדרה על מה שקרה?" היא שואלת.
"השבעתי אותו שלא יאמר מילה," אני אומרת לה.
אני מוציאה את הנייד מכיסי לראות האם גם לי נשלחה הודעה ממנו.
קבוצה יקרה,
כידוע לכם כדי להנות מהמשחק נקבע שיהיה מספר שווה של נשים וגברים.
אחד מחברי הקבוצה לא יוכל להגיע למשחק ולכן אני נאלץ לדחות אותו.
אני מאמין ששווה לחכות לדברים טובים.
אם ברצונכם בכל זאת לצאת מהקבוצה ולהצטרף לאחרת אנא שילחו לי הודעה בפרטי.
מחכה לשמוע מכם,
אנדרה,
מנהל הקבוצה
אני נושמת לרווחה. הוא קיים את הבטחתו ולא סיפר לאיש.
אני רואה שיש לי הודעה מסקוט. אני מסתכלת על השעה בה היא נשלחה ומופתעת לראות שהיא נשלחה לפני פחות משעה.
חושב עלייך המון.
מקווה שעובר עלייך יום טוב.
מתגעגע, סקוט
כל כך שמחתי לראות את השם שלו בין הגברים שמשתתפים במשחק.
כמה אני זקוקה כעת לחיבוק שלו. אני מתלבטת מה לענות לו. אין לי כוונה לספר לו מה קורה, ואינני יכולה לכתוב לו שיש לי יום נהדר.
אני בוהה במסך כשעולה שוב הודעה ממנו.
סקוט וינסטון: התאכזבתי לראות שהמשחק בוטל.
כל כך רציתי לראות אותך,
מתגעגע אלייך, סקוט
הלב שלי מתרגש מהמילים שלו ואני מחליטה לענות לו.
יסמין דהרמה: שווה לחכות לדברים טובים.
אני מצטטת את מילותיו של אנדרה.
סקוט
סקוט וינסטון: ומה עושה מי שחסר סבלנות?
סקוט וינסטון: מי שמתגעגע אליך בטירוף?
סקוט וינסטון: אני יכול להתקשר?
יסמין דהרמה: אני בביקור בבית חולים.
סקוט וינסטון: תתקשרי אליי כשתסיימי?
יסמין דהרמה: זה יכול לקחת שעות.
סקוט וינסטון: אני אחכה כמה שצריך.
יסמין דהרמה: אני אדבר איתך בלילה.
סקוט וינסטון: מבטיחה?
הוא כותב ומוחק מייד, ובכל זאת אני עונה.
יסמין דהרמה: מבטיחה.
סקוט וינסטון: ❤️
אני מודה שהייתי מאוכזב לראות שהמשחק בוטל. כל כך רציתי לראות אותה כבר.
"אז מה אתה אומר?" שואל דן בזמן שאנחנו יוצאים עם שקיות הבגדים שקנינו למשחק שמסתבר שלא יקרה.
"אני מניח שמישהו קיבל 'רגליים קרות.' אף פעם לא קרה שמשחק התבטל. מצד שני זה לגמרי מובן שאם אחד פורש זה מפר את האיזון בין גברים ונשים. אני מודה שאני מאוכזב. רציתי לראות אותה," אני עונה לו.
"מה אנחנו ילדים קטנים? הוא איבד את האומץ?" צוחק דן.
"לא כולם כמוך דן, מלאי בטחון עצמי כשמדובר בנשים. אני לא יכול לדמיין שמישהי מערערת אותך," אני עונה לו.
"התואר אלפא מחייב," אומר דן. משום מה אני חושב שהוא מסתיר את מה שהוא באמת מרגיש.
"זה באמת לא פשוט כשהחברה שופטת אותך כפי ששופטת. מצד שני גם לי אין רצון שיראו מי אני באמת. את כל החששות וההתלבטויות שיש לי. לפחות בדבר אחד אני בטוח, אני לא חוזר לעבוד עם אבא שלי ,"אני משתף אותו.
"קרה משהו?" הוא שואל אותי מופתע.
"מישהו ראה אותך ואותי אוכלים יחד את ארוחת הבוקר המפנקת שלנו וסיפר לאבי. הוא החליט שאנחנו מתבטלים. אמרתי לו שדווקא דיברנו על שני פרוייקטים שאנחנו שוקלים האם לקחת אותם.
התגובה שלו הייתה לתת לי אולטימטום- או שיש לי פרוייקט ביד או שאגיש את התפטרותי. אתה מבין, אחי לא עושה כלום ומקבל משכורות ואיש לא דורש ממנו כלום. אני שלא מושך דולר אחד מהחברה צריך לתת דין וחשבון על מעשיי."
"זה לא פשוט כשהכל על כתפיך. אני מכיר את זה ממני. יש לי אחות ואח גדולים ממני, ואיכשהו תמיד זה אני שצריך לתת מענה על הכל," אומר לי דן.
הוא עוצר את דבריו ומביט בי בריכוז. "אתה מאוכזב?"
יסמין
"הטלפון שלך," אומרת לי אירלנד תוך שהיא מקלידה במהירות במחשב, כולה מרוכזת במסך.
אני מסתכלת על הצג של הנייד ורואה שזה אבא. מעולם לא קרה שלא עניתי לו, אלא שהיום אני מרגישה שאין לי מה לאמר לו. אני מחליטה לשלוח לו הודעה.
יסמין דהרמה: אני לא יכולה לענות אבא, מייפל עברה תאונה. היא בחדר ניתוח, אני ממתינה שתצא. אעדכן אותך. אוהבת.
"החלק הכי קשה במקצוע שלי," אומרת לי אירלנד ונאנחת, "הוא שאת צריכה למלא דקות מסך כשאין לך בעצם מה לאמר. מה לא ברור ברביעיית המילים חל צו איסור פירסום? זה קשה עוד הרבה יותר כשאני מעורבת ריגשית בארוע הזה."
"מייפל סיפרה לי על הבקשה של השותפים שתיקח עליה את העיצוב מחדש של לטינה. זה מה שמסביר למה היא הייתה שם.
אני לא יכולה לתאר לעצמי להיות במצב הזה שפתאום יורים עלייך באמצע היום כשלא עשית כלום. זה מריח ממש גרוע. גם השריפה של המועדון, שזה מתחיל להרגיש לי כמו הצתה מכוונת, ועכשיו זה," אני מהרהרת בקול.
"אני חושבת בדיוק כמוך. כנראה שזאת הסיבה שהמשטרה הטילה איפול על הארוע.
נו, שמישהו כבר יצא ויעדכן אותנו מה איתה," אומרת אירלנד, "את חושבת שצריך לאמר משהו לדן סקיי? הוא בטח תוהה היכן היא."
"אני מבינה שלא ראית שהיא שלחה לנו הודעה כמה דקות לפני שקרה מה שקרה. תראי," אני אומרת ופותחת את ההודעה של מייפל.
רביעית החברות. יסמין,מייפל, טסה, אירלנד.
מייפל וייאטסטון: שלחתי כעת לדן סקיי מכתב התפטרות.
כנראה שלא נועדתי להיות שכירה.
"את יודעת מה קרה ביניהם?" מתעניינת אירלנד.
"אין לי מושג. זה כל מה שהיא כתבה," אני עונה לה ותוהה למה מייפל לא שיתפה אותי בכך בזמן שנפגשנו בבוקר בחדר האמבטיה.
השעה דקה לעשר בלילה.
הדלתות של חדר הניתוח נפתחות ופרופסור וייאטסטון יוצא. המבט בפניו חמור וניכר שהוא מאד עייף. הוא ניגש אלינו ומתיישב לידי.
"כפי שראיתן זה היה ניתוח מאד מורכב. שני כדורים שחדרו לזרועה, כן וכאן," הוא אומר ומצביע על המקומות על גבי זרועו, "יצאו מהצד השני ונתקעו במחשב שהיה בתיק שנשאה על כתפה צמוד לגופה. אני יכול לאמר לכם שזה הציל את חייה ומנע מהם לפגוע בבית החזה שלה."
הוא מרכין את ראשו, משחרר נשיפה ארוכה. "אני לא רוצה לחשוב מה יכול היה לקרות אם לא היה לה את המחשב."
"המזל הגדול הוא שהצלחנו להציל את העורק ללב וזרימת הדם נראית תקינה. על פניו נראה לי שהיד תשוב לפעול כרגיל. גיא היה איתי בחדר הניתוח והשגיח על המהלך מעיניו של אורטופד ואני כידוע לכם עוסק ברפואת כלי הדם, השגחתי מהצד שלי. הצוות המנתח היה מעולה ואני מאד מרוצה מהתיפקוד שלו.
מייפל תשלח בקרוב לטיפול נמרץ ליממה הקרובה. אישרתי לכן להיות לידה, כל אחת בתורה, למרות שאינכן קרובות משפחה. אני אף פעם לא מפעיל את הקשרים שלי כדי לתת הנחות, אבל הפעם זה מקרה מיוחד.
ואז יוצא גם גיא. "תודה שבאתן. אני בטוח שמייפל תשמח לדעת שאתן פה. היא במצב יציב ותישן בשעות הקרובות. אני מציע שתלכנה לישון. אני מבטיח להיות בקשר איתכן אם יהיה לי מה לספר. דאגתי לאחות צמודה הלילה. מחר בבוקר תוכלנה להיות לצידה."
אנחנו מודות לגיא ויוצאות מבית החולים. אני חוזרת לרכב שלי ומרגישה שאין לי כוח לזוז. אני מוציאה את הנייד ורוצה להתקשר לסקוט. ברגע האחרון אני מתחרטת ושולחת לו הודעה.
יסמין דהרמה: רק עכשיו יוצאת מבית החולים. מותשת והולכת לישון כמה שעות. אחזור לכאן מוקדם בבוקר. לילה טוב.
סקוט עונה כשאני כבר בנהיגה ואין ביכולתי לקרוא את ההודעה.
