אמיר
האדם האחרון שציפיתי לראות שוכב עכשיו לרגליי על האדמה, כשידיו קשורות לאחור ומבטו מוסט ממנו זורק אותי שנים לאחור.
*
הייתי ילד קטן כאשר אימי עזבה, אבל השנים הראשונות בחיי אותן ביליתי בעיקר במחיצתה נחרטו בי.
כל פעם כשהגיע אורח רם מעלה דובר אנגלית, הייתי מפתיע אותו בדיבורי הרהוט ובמבטא הבריטי המושלם שלי. לא היה לי מושג שמי שהתארח בביתנו הוא מבני משפחתה של אימי.
אבי חשש מהרגע שבו אבקש כמו רבים מבני האצולה להמשיך את לימודיי באוניברסיטה באנגליה, לא בגלל שחשב שלא אסתדר רחוק מארצי, אלא כי פחד שאגלה את האמת.
כמובן שכל התרוצים שנתן לי לא היו קשורים לסיבה האמיתית, ואת כולם הפרחתי. בלית ברירה הוא נאלץ להסכים ואישר לי לבסוף ללמוד שם.
באחד הלילות כשחזרתי לדירה אותה שכר אבי עבורי חיכה לי ליד הדלת ויליאם. זכרתי אותי מאחד הביקורים בקטאר ולכן הזמנתי אותו להיכנס ללא חשש.
"הגיע הזמן שתשלם על מותה של דודתי," הוא אמר.
היבטתי עליו מנסה להבין למה הוא מתכוון.
"אתה תשלם על כך שהיא נרצחה בידי אנשי אביך," הוא אמר לי.
לקח לי זמן להבין שהוא מדבר על אימי. לא האמנתי לו. אפשר לאמר על אבי הרבה דברים אבל הוא לא היה נותן הוראה להרוג את אם בנו, את זה ידעתי בוודאות.
הוא לא הרפה ממני, הטריד אותי בכל שעות היום והלילה. לבסוף נכנעתי.
אם תהיתם למה הגעתי לניו יורק, זאת הייתה הסיבה. היחידה המיוחדת חיפשה אדם ממוצא בריטי למשימה מיוחדת בניו יורק ואני נבחרתי לבצע אותה. ברור שלא הייתי מסכים אם הייתי נדרש לרצוח אדם.
*
"מה אתה רוצה ממני ויליאם? עשיתי כל מה שביקשת. ביצעתי את המשימה בניו יורק שלשמה גוייסתי. בזה נגמרו החשבונות ביננו.
"זה מה שאתה חושב? האם דודה שלי חזרה לחיים?" הוא עונה לי בלעג.
"בוא נדייק. האישה שאתה קורא לה דודה שלי היא אימא שלי. היא יותר שלי משלך," אני עונה לו, "ולא, לא נקמתי את מותה. נעניתי לסחטנות שלך רק כדי שלא תפגע בחבריי ללימודים."
"אתה יכול לפטפט מה שבא לך. אתה ואביך חיים ברווחה, היא לא חסרה לכם. אני כאן ללמד אותך לקח. אני מתכוון להשלים את המשימה שלשמה הגעתי. אני אקח ממך את האמריקאית שלך ואחזיר לך אותה בחלקים."
אני מרגיש שקור גדול מקפיא אותי. אני מאגרף את כפות ידיי סביב החבל.
"אתה יכול לנסות לפגוע בי, אני לא לבד פה," הוא אומר.
"לכל דבר יש מחיר," אני אומר לו, "מה המחיר שלך?"
"התענוג שלי יהיה לראות אותך מתרסק כשהאישה שלך תחזור אליך מחוללת וללא רוח חיים," הוא אומר ומביט בי. אין בו טיפת פחד, רק רוע.
אני לא מסוגל לשמוע יותר את המילים שלו לוחץ על צווארו כדי לגרום לו להתעלף, כי אין לי כוונה להרוג אותו. כאמור, אני לא רוצח. דמו לא יהיה על ידי.
כשהוא לא מגיב, אני נושא אותו על כתפי ומביא אותו לבית אבי.
אני מורה לשומר לנעול אותו באחד החדרים וניגש לדבר עם אבי.
"אנחנו צריכים לדבר," אני אומר לאבי שיושב עם כמה חברים בחדר האירוח.
הוא מביט בי רגע וסוקר את פניי הקפואות. "תסלחו לי שאני משאיר אתכם לבד. הבן שלי זקוק לי, ואין חשוב לי ממנו."
אבי מוביל אותי לחדר השינה שלו ומתיישב על הכורסה הסמוכה בפינת החדר.
"אני מקשיב לך," הוא אומר לי בטון רך.
אני מספר לו על תקופת לימודיי באנגליה ועל הסחיטה שעברתי מצד משפחת אימי שגרמה לי לנסוע לניו יורק. "היה לי ברור שהם לא יעזו לפגוע בך, אבל חששתי לחיי חברים ולכן נעניתי. אני יודע שלו הייתי מספר לך מה קורה המצב יכול היה להחמיר. אין לי ספק שהיית עושה הכל להגן עליי.
חשבתי שבזה תם הסיפור," אני משחרר אנחה ושב לספר, "הם רוצים נקמה. זאת הסיבה של כל מה שקרה פה בשבועות האחרונים. הם רוצים במותה של האישה שאני אוהב."
"מאיפה לך המידע הזה?" הוא שואל.
"הלילה הגיע לביתי ויליאם. הבן של ג'ורג' אבי אימי. תפסתי אותו והוא כעת שוכב מעולף ונעול באחד מחדריך. הוא טוען שאיננו לבד," אני אומר לו ומרגיש את הפחד מזדחל שוב לגופי.
"אמרתי לך שנסעתי במטרה להחזיר את אימך הביתה. לא סיפרתי לך הכל. לא חשבתי שזה חשוב שכן היא איננה עוד.
אימך ביקשה שאבוא לקחת אותה, לאחר שנעתה לתחנוניי שתחזור. כאשר הגעתי היא נפלה על צווארי ובכתה. היא סיפרה שעברה תקופה קשה בחברת בני משפחתה שדרשו ממנה שאעביר להם חצי מהוני כדי שיאפשרו לה לחזור אליי.
מסתבר שהכספים שהעברתי להם כדי לפדות אותה מידם לא הספיקו להם.
עמדנו לעלות על הטיסה כאשר אחיה ביקש שתבוא איתו להיפרד מבני משפחתה. חיכיתי לה לשווא. ואז הגיעה הבשורה שהיא נהרגה.
אינני נח מאז השיחה שלנו. הפעלתי קשרים כדי לקבל את הדוח של התאונה. כאשר ביקשתי בעבר נאמר לי שאני תושב זר ולכן הם מנועים מלתת לי אותו. אין לי כוונה לוותר. אני לא אנוח עד שיגיע הדוח לידי.
אני מנחש מה כתוב בו. אין לי ספק שהעניין הושתק כדי להגן על הלורד, אבי אימך."
"אני חייב למצוא את מילה," אני אומר לו.
"דבר אחד טוב יצא מזה שויליאם הגיע לכאן. עכשיו אתה יודע שמי שרודף אחריה קשור לשרות הבריטי. אני אברר מי מהסוכנים הבריטיים נמצא כאן ומשם נמשיך," אני אומר לו, "את אימך לא הצלחתי להציל, אני אעשה הכל להביא אליך את מילה במהרה."
בן
מעל חודש עבר מאז הגיעה מילה לביתנו.
למחרת הביקור במרפאה אמרתי לסופייה שלמען בטחונה של מילה עדיף שתשאר במתחם, זאת לאחר שנשאלתי לגבי הביקור הלילי.
"אין לי מושג מי היא," עניתי לשאלתה של האחות במרכז הרפואי, "היא פנתה אליי. היא הייתה מפוחדת וסיפרה איזה סיפור שנפלה במדרגות. לא ראית את הסימנים הכחולים על פניה? בצילום לא מצאתי שום שבר ולכן שחררתי אותה.
היא התחננה שלא אספר לאיש על הביקור הלילי שלה. 'הוא יהרוג אותי אם ידע. הוא יחשוב שהלכתי להתלונן במשטרה,' היא אמרה לי.
כשיצאנו היא פשוט נעלמה בחשיכה ולא שמעתי ממנה יותר."
עכשיו אני כבר בטוח שמשהו קורה ועליי לשקול את צעדיי.
מילה מעמידה פנים שהכל בסדר. היא עוזרת לסופייה בעבודות המשרד, ועוזרת לה בכך לסיים את יום עבודתה מוקדם מהרגיל.
בימים שסופייה מארחת נשים בביתנו, מילה מסתגרת בחדרה. סופייה דאגה לה לספרי קריאה והיא שוקעת בהם ולא מרגישה שהזמן טס.
אני נהנה מכך שהבית מתמלא בריח של אפייה. סופייה מבשלת נהדר, אבל כשמדובר באפיה היא אופה את אותן עוגות כל הזמן.
מילה לעומתה אוהבת להתנסות בכל, ואנחנו זוכים להנות מכך. היא אופה לחמים, עוגות, ועוגיות ושואלת לדעתנו.
"אני לא יודעת מה לאמר לך," אומרת לה סופייה, "כל מה שאת אופה יוצא כל כך טעים. יש לך מגע של קסם. "
"את ממש עוזרת," אומרת לה מילה לא מרוצה.
אני חוזר ממשמרת הלילה ארוכה.
אני עייף אבל הריחות במטבח גורמים לי להיכנס אליו ולראות מה אפתה היום מילה. אני מתענג על ריח עוגת התפוחים שמזכירה לי את הבית בלונדון.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות שסופייה יצאה לבקר חברה חולה כדי לגשש אצל מילה איך היא מרגישה באמת . אני מחפש אותה במטבח, אבל היא לא נמצאת בו.
אני פונה לעבר חדרה ונעצר ליד חדר השרותים. הדלת שלו פתוחה ומילה יושבת חיוורת על הריצפה.
"יש לי בחילה נוראית," היא משתפת אותי כשהיא מבחינה בי.
"כמה זמן זה נמשך?" אני שואל אותה.
"כבר ארבעה ימים," היא עונה לי, "בעצם, זה קורה רק בבוקר ואחר כך נעלם כאילו כלום. אני לא יודעת מה עובר עליי. אני לא מסתובבת מחוץ לבית, לא אכלתי שום דבר שאני לא רגילה לאכול."
"אני כבר חוזר," אני אומר לה ופונה לחדר השינה. אני ניגש לארון התרופות ומוציא ערכה של בדיקת הריון. אני עומד לחזור למילה אבל מרגיש עצב גדול.
*
כבר חודשים מנסה סופייה להיכנס להריון ולא מצליחה.
חשבתי שאם נחזור לתקופה למדבר היא תהייה יותר רגועה ותצליח להיקלט. עשיתי לה את כל הבדיקות שאפשר. אין שוב בעיה שיכולה להעיד מדוע. אפילו עשיתי ספירת זרע לעצמי. אין ספק שאני גבר פורה.
אני מאד קרוב לסופייה. אנחנו מנהלים שיחות נפש על כל נושא שבעולם כמעט. ברור לי שיש משהו שנסתר ממני. כל פעם שאני מגשש בנושא היא מסתגרת.
אני עומד לערוך כעת בדיקה למילה ולא יודע איך תגיב סופייה לידיעה אם היא תצא חיובית.
'ואולי,' אני חושב לעצמי, 'זאת הסיבה שמילה הגיעה אלינו, כדי לעזור לסופייה להיפתח אלייה בנושא.' כך לפחות אני מקווה.
*
"אתה חושב שאני בהריון?" שואלת מילה בפליאה.
"עוד מעט נדע," אני עונה לה. לפחות היא לא אומרת שהיא לא יודעת איך זה קרה. גם את זה שמעתי כבר.
פתאום אני מבין את משמעות השאלה שלה.
אני מוציא את המקלון. "עשית פעם בדיקת הריון?" אני שואל אותה.
"לא," היא עונה מבויישת.
אני מסביר לה מה לעשות וממתין בחוץ בזמן שהיא עושה את הבדיקה. היא מסיימת את הבדיקה ומניחה את המקלון על השיש.
"אז עוד מעט נדע," היא אומרת, יוצאת החוצה ונעמדת לידי.
"אתה מבין ש…כלומר.. חשוב לי לדעת אם אני כן, ממתי אני. כי…" אני רואה את המלחמה שהיא מנהלת עם עצמה.
"אני מבין מה את אומרת. בואי נחכה קודם לתוצאה," אני אומר.
שני פסים בכחול חזק וברור לא משאירים ספק לגבי התוצאה.
"מה אני עושה כעת?" היא שואלת.
"אמנם אני לא רופא נשים, אבל יש דברים שאני זוכר מתקופת לימודיי. נתחיל בזה שתנסי להיזכר מתי היה המחזור האחרון שלך."
"תמיד אני אומרת לעצמי שעליי לרשום את התאריך ושוכחת. אני יודעת בוודאות שלא היה לי פה." היא ניגשת לתיק כלי הרחצה שלה ומוציאה את חבילת טמפונים. "החבילה סגורה, מה שאומר שלא השתמשתי בה."
היא מקמטת את מצחה ומנסה להיזכר. "אני חושבת שאם אני לא טועה זה היה שבועיים או שלושה לפני הטיסה שלנו. שזה אומר… אוףףף."
"דברי איתי מילה," אני אומר לה.
"אתה מבין שיכול להיות שתיאו האבא, ובאותה מידה הפעם האחת שהייתי עם אמיר יכולה להיות הסיבה שזה ממנו. אני אהיה גלויה איתך ואומר לך שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות. אם אני בכלל רוצה את ההריון הזה. ואם כן, מי הייתי מעדיפה שיהיה אבי התינוק. זה כל כך מסובך שאולי עדיף שפשוט אעשה הפלה בלי לדעת ממי ההריון."
"אני לא ממהר לאשר לך הפלה. עלייך לשקול את העניין בכובד ראש, ולא כאשר את נסערת. נתחיל בזה שנבין כמה שבועות את בהריון," אני אומר לה.
"אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת," היא אומרת ודמעות בעינייה, "למה זה היה צריך לקרות, חשבתי שאני מוגנת."
"מה שברור הוא שאת לפחות שישה שבועות בהריון כיוון שאת כאן מעל חודש אצלנו," אני מנסה לחשב את גודלו של ההריון.
אני רוצה לשתף אותך במשהו. סופייה מנסה כבר כמה חודשים להרות. לא מצאתי שום בעיה נראית לעין שיכולה לגרום לכך. אני אהיה גלוי איתך ואומר לך שבדקתי גם את עצמי והכל תקין.
אני מתלבט אם לספר לה או לא. אני לא יודע מה זה יעורר בה. כשאני מנסה לדבר איתה היא נסגרת בפניי. אני יודע שיש בך תבונה ורגישות מיוחדות במינן. אולי תוכלי לגשש אצלה עבורי?
אני יודע שאת מאד חשובה לה, והיא מרגישה מאד קרובה אליך. אני לא מבקש שתספרי לה על הריונך אם את לא רוצה."
"ברור שאדבר איתה. אני אמצא כבר את המילים. אני מבטיחה לשתף אותך."
אני לוקח את המקלון, מחזיר אותו לקופסה ומכניס אותו לתיק אני לא רוצה שסופייה תגלה במקרה את דבר הריונה של מילה.
"תלכי לנוח וכשתרגישי שאת מאוששת תחזרי ליומך. אם את צריכה משהו, כל דבר, תקראי לי," אני אומר לה ופונה לחדר השינה.
אני נכנס לחדר האמבטיה. אני שם לב שהשארתי את ארון התרופות פתוח. אני שמח שראיתי זאת לפני בואה של סופייה. היא בטח הייתה שואלת בדאגה מה קרה.
אני מתפשט לאיטי. העייפות מתפשטת שוב בכל גופי. זה היה לילה קשה עם שני ניתוחי חירום, אחד של ילד בן שמונה שעבר התקפת תוספתן ונאלצנו לכרות אותו, והשני של אישה שסבלה מחסימת מעיים מסכנת חיים.
אני פותח את המים ונכנס לעמוד תחת הזרם, נותן למים להרפות את השרירים שלי.
אני חושב לעצמי כמה שונה המקום הזה מבית החולים בלונדון, לא בשל איכות המתקנים, אלא בגלל המטופלים. כאן הם חשדנים יותר, וכל אחד מסתכל עליך בחשש כשהוא רואה אותך נכנס לחדר הניתוח.
שוב מחשבותיי נודדות לאישתי היפה. רק המחשבה עליה מעוררת אותי מייד. אני חושב על כך שאף פעם לא עקבתי אחרי תאריך המחזור של סופייה. כשהיא רצה להתעלס איתי הייתי מוכן. אם להודות אני חושק בה הרבה יותר ממה שהיא. היא מרבה להשתמש בתרוצים שונים למה לא לעשות את זה היום. בדרך כלל כי עבר עליה יום קשה. ומה איתי? אותי זה דווקא כל כך מרגיע.
אני לא חושב שבלונדון היא הייתה כך. מה אם כך השתנה?
אני כל כך מקווה שמילה תצליח להגיע אלייה ותחזור אליי עם תשובות.,
אני קולט שאף פעם לא דיברתי על הנושא הזה בגלוי עם סופייה, מהסיבה הפשוטה שאני פשוט פורק את תשוקותיי בעצמי, וזה בדיוק מה אני עושה כעת. אני קולט שאני אפילו לא מפנטז על סופייה, או מישהי אחרת, אלא פשוט בתנועה מונוטונית, הולכת וגוברת אני משחרר את הלחץ שנוצר בי ומתפרק.
אני שוטף את עצמי ויוצא מהמקלחת עטוף במגבת. כהרגלי, עוד לפני שאני מתלבש, אני ניגש לתא נסתר בארונית בחדר האמבטיה ומוציא ממנו את הנייד הלונדוני שלי לקרוא אם נשלחו לי הודעות.
אני בוהה בהודעה שקיבלתי זמן רב.
אני מגיע מחר עם משלוח.
תבחן את חבריך בזכוכית מגדלת.
הילדה, היא נקמת דם, הגן עליה.
בידידות, צ'ארלי
אני מאשר שקיבלתי את ההודעה. ממתין לבואך.
מילה הפכה דמות מאד חשובה בחיי. היא שינתה את סופייה לבלי הכר. אני יודע שאעשה הכל כדי להגן עליה. אני מתקשר למרפאה ומודיע שאינני חש טוב ואעדר בימים הקרובים. לא נותר לי אלה לחכות לבואו של צ'ארלי.
