מייפל
אני עוברת ב N14 לבקשתו של פיטר.
"מה יהיה?" אני שואלת אותו, "אתה תמיד מתווכח איתי ובסוף מסכים לדעתי. אני רוצה שתדע שאני משקיעה מחשבה רבה לפני שאני מציעה לך משהו. אני בוחנת את הנושא מכל הכיוונים.
יכולתי להביא בפניך את כל האפשרויות ולתת לך להחליט. אני לא עובדת כך. אני עושה הכל כדי לקצר לך את התהליך, בכך שאני מביאה לך את המידע אחרי שאני מרגישה שהוא הבחירה הכי טובה עבורך.
אנחנו נסיים בקרוב את העיצוב. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שתבוא אליי עוד כמה חודשים ותבקש לערוך פה שינויים. אני מעדיפה שתתלבט כעת ותהיה שלם עם ההחלטות שלך ושהן תהיינה לזמן ממושך.
כפי שאמרתי לך, לדעתי הטוב ביותר, מה שיהיה עדיף לזמן ארוך, הוא התקנת המסך על הקיר. את התוכן תמיד תוכל לשנות.
זה יוכל להיות לוח הפרסום שלכם, או שידור של קטעי משחק שלכם, או כל מה שתבחר. תוכל לפרסם פה עבור החברות שנותנות חסות לניקס ולהרוויח כסף עבור הפרסום. אלה רק כמה דוגמאות לאיך שתוכל לנצל את המסך שיותקן כאן."
אני מסיימת וממהרת לנסוע לבנין מנדרין. אני עומדת להכנס אליו כאשר הנייד מצלצל ושמה של לוסי דודתי מופיע על הצג- לוסיאנה סוקולובה.
*
אימי קיית', או קתרינה בשמה המלא, נולדה בניו יורק לאימה מרינה שהיגרה מאוקראינה בגיל צעיר.
סבתי מרינה התעקשה להמשיך לדבר ברוסית, שהיא שפת אימה. לתדהמתי גיליתי יום אחד כשכבר למדתי באוניברסיטה שהיא דוברת אנגלית שוטפת, כמובן עם מבטא רוסי כבד.
כשאימי מדברת ניכרים בדיבורה שרידים קלים של השפה הרוסית. מה שמפליא אותי שדווקא לוסי שנולדה עשור אחריה, מדברת אנגלית עם מבטא רוסי כבד.
שתי האחיות בחרו לשמור על שם משפחתה של אימם. למזלי התעקש אבי שלמרות שאימי סירבה לשאת את שם משפחתו, שילדיו ירשמו כבני משפחת וייאטסטון.
מעולם לא הרגשתי שייכות למוצאה של אימי מאוקראינה. אולי לא כאילו הייתי קרובה אליה, ואולי כי פשוט גדלתי כאמריקאית.
*
אחרי שבוע שאני מתחמקת ממנה אני מחליטה שהגיע הזמן לענות לה.
"שלום דודה לוסי," אני עונה לה למרות שאני יודעת שזה מרתיח אותה שאני קוראת לך כך.
התגובה לא מאחרת לבוא. "כמה פעמים אני צריכה לאמר לך לקרוא לי לוסיאנה," היא אומרת בכעס. "ותפסיקי לקרוא לי דודה את לא ילדה קטנה. אני מבקשת שתעברי לגור עם סבתא שלך."
"למה?" אני שואלת.
"נו באמת מייפל," את השם שלי היא תמיד אומרת בהדגשה שמטרתה להביע את אי שביעות רצונה מהשם שנבחר עבורי, "עכשיו כשאת גרושה זה הזמן שתתני את חלקך."
"מה הקשר לכך שאני גרושה?" אני שואלת כאילו לא הבנתי.
"כבר אין לך בעל ובית לטפל בהם," היא עונה לי כאילו שאלתי שאלה הכי מטומטמת בעולם.
"בית דווקא יש לי," אני מתגרה בה, "את מבינה שזה שאני גרושה לא אומר שתמו חיי. אני עובדת ומגיע לי שיהיו גם חיי חברה. אחרת איך אכיר גבר שירצה להתחתן איתי?"
כמובן שלוסי לא מבינה את הציניות שבדבריי. "סבתא שלך לא נעשית צעירה מיום ליום," היא אומרת.
"סבתא שלי היא אימא שלך ומתפקידך לדאוג לה," אני אומרת לה בקול רגוע.
"את חוצפנית!" היא אומרת בהרמת קול, "יש לי חיים את יודעת?"
"גם לי לוסיאנה," אני עונה לה בהדגשת שמה, "מדהים אותי איך אחרי שבע שנים שלא החלפת איתי מילה, את פונה אליי. להזכירך פעם אחרונה שנפגשנו הייתה בחתונה שלי שבה אפילו לא טרחת לבוא לברך אותי."
"הייתי עסוקה. אלפי חברים שלנו היו בחתונה," היא עונה מייד.
"כן, אלפי אנשים שאפילו לא היכרתי, שכולם היו אורחים שלך ושל אחותך. רק דבר אחד את שוכחת זאת הייתה החתונה שלי. אני הייתי אמורה להיות מלכה ליום אחד. גם את זה לא נתתן לי.
את בקושי מכירה אותי. איך את בכלל מעזה לבקש ממני דבר כזה?" אני יורה לעברה, משאירה אותה המומה.
"אם לא מתאים לך תממני לה מטפלת. אני מניחה שיצאת ברכוש רב מהנישואין עם בליקסמית'," היא מוצאת פתרון.
"מיום שעברתי לגור איתו תמיד שילמתי את ההוצאות שלי בעצמי. עבדתי כמלצרית כדי לממן את חיי. אני, הבת של קתרינה סוקולובה, שהיא אחת הנשים העשירות בלונג איילנד. גם את הדירה שלי רכשתי מכספי. הוא לא נתן לי דולר אחד כל תקופת נישואינו. למה את חושבת שראיתי ממנו דולר אחד בהסכם הגירושין בינינו?
המתנות היחידות שקיבלתי במשך כל השנים האלה היו סט טבעות אירוסין ונישואין וכלבה צרחנית, אותן קיבל ממני חזרה עם החתימה על הגט.
עכשיו תסבירי לי מכל המשפחה העשירה שלכם למה זאת אני שצריכה לשלם את הטיפול באימא שלך?
את יודעת שלאימא שלי אין יותר קשר אליי , חסמתי אותה. אני מניחה שזאת הסיבה שאת מתקשרת אליי. אין לי יותר מה לאמר לך. אין טעם שתתקשרי אליי שוב. אני מתכוונת לחסום גם אותך," אני מסיימת את דבריי.
"הכל בגלל הגרמני," היא מסננת לעברי בארס.
"מה אבא שלי קשור לכל הסיפור הזה? אני מאחלת לאימא שלך בריאות ואריכות ימים. אני חושבת שהכל נאמר בינינו," אני אומרת ומסיימת את השיחה.
אני לוקחת נשימה עמוקה ונכנסת לחניון של בית מנדרין.
'אז מסתבר שהעבודה לצידו של מר צ'יין היא הרע במיעוטו,' אני חושבת לעצמי. 'למה תמיד עליי לבחור באפשרות הפחות טובה מבין אפשרויות גרועות. מתי אזכה לבחור באמת את הטובה מכולן?'
אני נכנסת למשרדו של מר צ'יין ומברכת אותו בברכת בוקר טוב וחיוך על פניי.
"יש לי בקשה קטנה," אני אומרת לו והוא מרים אליי מבט חמור סבר, "כדי לעבוד פה אני זקוקה לשקט שאוכל להתרכז. אני מציעה, אם תסכים, שנערוך ישיבה בשעה ארבע. אם יש לך שאלות תשאל את כולן במרוכז. כך נוכל להתקדם מהר יותר.
מידי יום אני מגיעה ישירות לבניין מנדרין. מר צ'יין לא מרוצה מכך שאני לא מרשה לו להפריע לי בעבודה במשך היום, אבל אחרי ש'איימתי' עליו שאעבוד רק מהמשרד שלי הוא נכנע ומניח לי לעשות כרצוני.
מידי יום אני מעלה את הסיכומים והתוכניות של הקומה שעיצבתי, כמו את התחשיבים והזמנות הריהוט.
ביום הרביעי אני מסיימת לכתוב את הדוח היומי כאשר אני מקבל טלפון ממיגל, השותף של פדרו מלטינה.
"אולי בכל זאת צ'קיקיטה תסכימי להיות האדריכלית של הפרוייקט? אני מעדיף לעבוד איתך," הוא אומר מייד.
"מיגל, אמרתי לכם שאני מעצבת פנים. אני אעזור לך במה שאני יכולה. אני אדבר עם הבוס שלי."
אני מסיימת את השיחה ונכנסת הודעה בצ'אט הפרטי.
דן סקיי למייפל וייאטסטון:
מבקש שתתחילי את הבוקר במשרד.
כשתגיעי תכנסי לחדרי.
הגבר הזה מוציא ממני את השדים הרדומים שבי ואני עונה לו בלי לחשוב.
מייפל וייאטסטון דן סקיי: אני בצרות?
דן סקיי למייפל וייאטסטון: נפגש מחר בבוקר.
'אוף איתך!' אני מסננת. אני לא יכולה לחשוב על משהו שעשיתי לא בסדר ומנסה לגרש ממוחי את המחשבות על הגבר הזה שמעסיק אותן בלי שיש לי יכולת להתנגד.
אני חוזרת למלון ושמחה שיסמין מגיעה מייד אחריי.
"היום לא נוגעים במחשב," מצהירה יסמין, מניחה את התיק שלה וצונחת על הספה.
"את לא תאמיני, אבל הבאתי לנו אוכל הודי היום. אם תהית זה לא מהמסעדה של אימא שלי, אלא ממסעדה שגיליתי ליד המרכז לאומנויות. הלכתי היום בצהריים לקנות משהו לאכול ועברתי ליד המסעדה הזאת. הריחות שלה הטריפו אותי ונכנסתי לקחת את תפריט המשלוחים שלהם, וזאת התוצאה."
אנחנו עוברות לסלון ויושבות לצפות בשעשועון טלוויזיה שצריך לנחש בו את המילים החסרות בשיר. בדרך כלל השירים סוחפים את שתינו, אבל היום יסמין מהורהרת וגם המחשבות שלי נודדות לשיחה שלי עם לוסי ולגבר שנכנס לי ללב שלי בלי שארצה. 'מה פתאום הוא מבקש שאגיע למשרד?'
עיניי נעצמות ואני נרדמת על הספה.
הבוקר מגיע מהר מידי. אני עדיין עייפה.
אני הולכת בעצלתיים לחדר האמבטיה ומוצאת שם את יסמין מתאפרת מול המראה.
"סקוט שוב שלח לי ברכות ללילה טוב," אומרת לי יסמין, "מה אני אמורה לעשות?"
"זאת לא הפעם הראשונה שהוא שולח לך?" אני שואלת, נתפסת למילה שוב, כיוון שאין לי מה לענות לה.
"חשבתי שסיפרתי לך שהוא שלח גם לילה קודם," היא אומרת לי בפיזור נפש ומסיימת להתארגן, "האמבטיה כולה שלך. נתראה בלילה."
בכל יום אחר הייתי עוצרת בעדה ומבקשת ממנה שתספר לי יותר, אבל לא היום.
אני ממהרת להתארגן, בוחרת שמלה שחורה שמחמיאה לגופי, אבל לא צמודה מידי. אני מתלבטת בין כמה זוגות סנדלים ולבסוף בוחרת דווקא נעלי עקב שחורות.
אני נוסעת למשרד, ומחנה את הרכב בחניון. לפני שאני עולה למשרד אני מתלבטת האם לעבור בבית הקפה כיוון שלא שתיתי או אכלתי כלום, אבל מוותרת ועולה מייד למשרד.
אני משתדלת ללכת בשקט, אבל נעליי לא נשמעות לי ומטופפות בקצב על ריצפת השיש. ברור לי שדן כבר יודע שהגעתי.
אמנם הקדמתי אבל ברור לי שהוא כבר במשרד כהרגלו. שקט של תחילת בוקר שורר מסביב, רוב החדרים עדיין ריקים.
אני נוקשת על דלתו. "היכנסי," הוא אומר לי ומרים את עיניו מהמחשב.
"בוקר טוב בוס," אני אומרת לו.
הוא מצקצק בלשונו. "לא, לא," הוא אומר.
"בוקר טוב מר סקיי," אני אומרת.
"את יכולה יותר מזה," הוא אומר בטון רציני.
"בוקר טוב יקירי," אני אומרת לו ומרימה גבה מולו.
"זה לא מה שציפיתי, אבל זה בהחלט מספק אותי," הוא אומר לי ומניח על השולחן את הז'קט השחור שלי.
"הנה הוא. לא זכרתי היכן השארתי אותו," אני אומרת לו ורוצה לקחת אותו.
"השארת אותו בחדר ישיבות," הוא אומר, מקרב אותו לאפו ומריח, "איזה בושם זה? אני לא חושב שאני מכיר אותו."
"זה בושם שלא נמכר בחנויות. חברה שלי יצרה כמויות בודדות ממנו," אני עונה לו, "קוראים לו פיה קסומה."
"ברצינות?" הוא שואל ומקמט את מצחו.
אני מוציאה את בקבוק הבושם הקטן שאני נושאת איתי תמיד בתיק ומראה לו.
דן לוקח אותו ממני, מביט על הציור של הפיה ומחייך. הוא מתיז ממנו באוויר ומסניף את ריחו אליו. "הייתי בטוח שאת ממציאה," הוא מודה.
אני לוקחת את הז'קט, ורוצה לקחת את הבקבוקון, אבל הוא לא מניח לו. "זה נשאר איתי כערבון שתבואי גם מחר בבוקר."
"אתה רציני?" אני מסתכלת עליו. אני לא יודעת מה אני יותר- כועסת, נדהמת, או נבוכה.
"אני תמיד רציני," הוא עונה לי.
"עבודה נעימה," אני אומרת וממהרת לעזוב את החדר.
"מייפל, מה את עושה פה?" שואלת אותי איילין.
"אני עובדת פה, שכחת?" ברור לי למה היא מתכוונת אבל די מפריע לי שהיא רומזת שקרה משהו.
"אני מתכוונת…כלומר," היא תופסת את עצמה.
"שכחתי את הז'קט שלי בחדר הישיבות ומר סקיי הודיע לי שמצא אותו והוא אצלו," אני עונה לה. היא מסתכלת עליי. "את מקווה שאת לא חושבת שאני ממציאה את זה," אני אומרת לה. אני יודעת בדיוק איך לערער אותה. אני לא אוהבת להשתמש בזה, אבל כשאני מרגישה שהיא עוברת את הגבול אני לא מהססת להגן על עצמי.
"ברור שלא," היא עונה לי כמי שנתפסה בקלקלתה.
אני נכנסת לחדרי וסוגרת את הדלת. כל כך בא לי ללכת מפה, אבל הבטחתי לדן שבשעות הראשונות של הבוקר אעבוד מהמשרד.' למה זה כל כך מפריע לי מה מישהו חושב עליי?'
אני שוקעת במרץ בעבודה כאשר נכנסת הודעה מאיילין שיש היום בשלוש ישיבה. אני תוהה למה דן לא מסר לי על כך בבוקר כשנפגשנו.
אני נאלצת לשנות את סדר היום שלי כדי להיות בזמן בישיבה.
"קבעתי להיות בצהריים ב N14 ועד אז לעבוד מהמשרד. אני אלך לשם כעת ואחזור לישיבה בזמן," אני מעדכנת את איילין, מכניסה את המחשב לתיק וממהרת לצאת מהמשרד. בזווית עיני אני רואה את דן עומד בפתח חדרו ועוקב במבטו אחריי.
*
אני מגיעה ל 14N ועונה על כל השאלות שיש לצוות שלי. כמעט כל העבודה כבר הסתיימה ונותר לחכות למסך הגדול שיגיע.
בשעה רבע לשלוש בדיוק אני נכנסת למשרד ופונה לכיוון חדר הישיבות.
אני שומעת קולות מחדר הישיבות. "הקדימו את הישיבה?" אני שואלת את איילין.
"לא. את בין הראשונים שהגיעו," היא עונה לי.
אני נכנסת לחדר. דן יושב מול המחשב שלו ומקליד משהו במהירות. הוא מרים את עיניו אליי ומביט בי רגע ארוך ושב למחשב.
בשולחן מולי יושב רון שמתעלם ממני ועוד שני מעצבים. אני מתפלאת לראות אישה שאינני מכירה. היא מדברת בנייד ברוסית.
אני מעמידה פנים שאני לא מקשיבה, ובטח שלא מבינה מה היא אומרת.
"זאת שסיפרתי לך עליה הגיעה. ברור שיש לה משהו עם הבוס. הוא בטח מזיין אותה. היית צריכה לראות איך הסתכל עליה. יש לי חדשות בשביל הכלבה הזאת עכשיו אני פה והחיים שלה עומדים להשתנות כי אני רוצה אותו," היא אומרת.
"את טועה חתולונת," אני אומרת לה.
היא מביטה בי במבט מזלזל.
"דה קושקה, כן חתולה" אני אומרת לה.
"את הבנת מה שאמרתי?" היא שואלת אותי בפליאה ברוסית.
"כל פנינה שיצאה מפיך. את יכולה להיות רגועה. הוא לא סובל אותי. כולו שלך," אני עונה לה ברוסית.
"מאיפה את יודעת רוסית?" היא ממשיכה ברוסית, מסתכלת עליי במבט מתנשא אבל דן קוטע אותה.
"אם אינני טועה הישיבה כאן אמורה להתנהל באנגלית, כדי שכולנו נבין. אני מבין מייפל שכבר עשית הכרה עם השרטטת החדשה שלנו רוקסן."
"שיהיה ברור שאיתה אני לא עובדת," היא יורה לעברו מייד ומתעלמת מקיומי.
"אני מבטיח לך שמייפל לא זקוקה לשירותייך, היא מסתדרת בעצמה," הוא עונה לה.
איילין נכנסת לחדר הישיבות. "סליחה על ההפרעה, רוי מחפש את מייפל דחוף."
"מה עכשיו?" אומר דן לא מרוצה.
"אל תסתכל עליי. אני עם נייד מכובה שלא יפריעו לי," אני עונה לו.
"תגידו לו שאנחנו בישיבה שיחכה," אני אומרת.
"המלכה עסוקה אסור לנתינים להפריע," מסננת רוקסן ברוסית.
"תגידו לו שייכנס," מפתיע אותי דן.
"כן רוי," אני אומרת לו. אני שמחה שדווקא הוא מכולם בא. הוא גבר יפה תואר ואני רואה איך רוקסן מסתכלת עליו.
"יש בעיה עם החשמל. החשמלאי אמר משהו על חוקים חדשים ושאולי צריך להחליף את החשמל בכל הבניין. אני לא הבנתי מילה ממה שאמר," הוא אומר לי.
"אני אדבר איתו," אני עונה לרוי.
"למה שלא תדברי איתו כעת. זה יהיה שיעור מעניין בפתרון בעיות," אומר דן.
"תשיג לי אותו," אני מבקשת מרוי.
"מדברת מייפל," אני אומרת לחשמלאי כשהוא עונה לטלפון. אני מפעילה את הרמקול שכולם ישמעו את השיחה. "אין שום בעיה בבניין. הוא נרכש על ידי הקבוצה לאחר ששופץ. יש בידינו חתימת של חשמלאי מוסמך שמאשר שכל רשת החשמל בבניין מותקנת כחוק."
"את אולי לא מכירה את השינוי בחוק," הוא אומר לי מייד.
"החוק אומר שעם כל מה שנעשה בעבר אין בעיה. רק נקודות חדשות צריכות לעשות לפי התקן החדש," אני עונה לו.
"את בטוחה?" הוא שואל.
"אתה רוצה לשמוע את זה מפיו של מהנדס העיר?" אני שואלת.
"כן," הוא עונה מייד.
אני מתקשרת מהנייד שלי. "מדברת מייפל וייאטסטון, האם אני יכולה לדבר עם מהנדס העיר מר סמיטסוניון?"
"היי ילדה," עונה לי אדם סמיטסוניון," אין לי עדיין תשובה."
"אני יודעת. אני מתקשרת בקשר למשהו אחר. רציתי לדעת מה אומר החוק לגבי התקנת נקודת חשמל חדשה בבניין ישן. האם אני צודקת שרק הנקודות החדשות צריכות לעמוד בתקן החדש, ואין צורך לשנות את כל רשת החשמל בניין?" אני שואלת.
"מדוייק," הוא עונה לי.
אני מודה לאדם וחוזרת לחשמלאי. "שמעת? הכל בסדר כעת? אני רק מבקשת שעל גבי החשבונית שתגיש בסוף העבודה תציין בדיוק איזו עבודה נעשתה שנוכל להוכיח שהיא נעשתה כראוי."
"הכל בסדר רוי, אתה יכול לחזור לעבודה," אני אומרת לרוי ומחזירה לו את הנייד שלו.
"את עשית את זה בכוונה," מסננת לעברי בארס רוקסן, ברוסית כמובן.
"רגשות שלילים לא טובים לעור הפנים," אני עונה לה בשלווה ברוסית, "נראה לך שהייתי מדברת עם כל אלה כדי להרשים פה מישהו? תרדי מהעץ שאת מטפסת עליו קושקה, ותזהרי שלא תקבלי שריטות כשאת יורדת."
