אנדרה קלארק
אני מודה שהייתי מופתע כשג'ייד, מי שהמציאה את משחקי הבקבוק ברשת, פנתה אליי להציג מועמדות כמנהל משחקי הבקבוק לחוף האוקיינוס. עד היום ניהלו את משחקי הבקבוק רק נשים.
*
"לפני שאת מתחילה לספר לי על הגירסה החדשה של המשחק, אני רוצה להבין מה גרם לך לפנות אליי," שאלתי את ג'ייד.
"אני עוקבת אחרי השאלות שלך. אתה משחק משחק אינטיליגנטי והוגן. בנוסף, מעולם לא קיבלתי תלונות מאף אחת על התנהלות שלך במשחק. תתפלא מה אנשים מרשים לעצמם לומר כשהם תחת מעטה חשאיות, כשזהותם לא ידועה באמת.
חשוב לי שתדע שאנחנו עוקבים כל הזמן אחרי התכתובות בין אנשים, ומוודאים שאיש לא מפר את כללי המשחק."
"ספרי לי על המשחק," ביקשתי, "מה שונה בו מהמשחק שברשת?"
המשחק החדש נערך פנים מול פנים. המשתתף מזדהה בשמו הפרטי האמיתי בלבד. אין שום מידע אחר עליו.
התנאי להתקבל למשחק עקב הזמנה של חבר, קיימת גם כאן. כמו העובדה שאתה חייב להיות רווק, או אם לדייק לא נשוי. זה דבר שאנחנו בודקים בקפדנות. וכמובן התנאי האחרון שאתה חייב להיות תושב המטרופולין של ניו יורק.
*
אני מקבל לידי את רשימת החברים שמועמדים למשחק. מספר המקומות מוגבל ועליי להקים מתוכם קבוצה ובה מספר זהה של גברים ונשים.
אני מודה שהייתי מופתע לגלות כמה קבוצות כאלה קיימות בעיר.
אני יושב לכתוב הודעה בקשר למשחק. אני עוסק בפרסום והכתיבה זורמת ממני בקלות.
אני מחייך מרוצה מול התוצאה ומדמיין את התגובות. אני בטח לא מי שאנשים מצפים לראות בתפקיד הזה.
אני עובר שוב על ההודעה ושולח אותה.
משחקי הבקבוק לחוף האוקיינוס יוצאים לדרך.
כיוון שזאת הפעם הראשונה שאנחנו מנהלים משחק פנים אל פנים אנא קיראו את הכללים ואשרו אותם.
- משתתפים חדשים יתקבלו רק בהמלצת חבר הקבוצה.
- המשתתפים מתחייבים שאינם נשואים, ותושבי המטרופולין של ניו יורק.
- המשתתפים יזדהו בשמם הפרטי האמיתי בלבד,
לא ימסרו שום פרטים נוספים על זהותם, אלא אם יבחרו לעשות זאת בשיחה אישית.
- המשחק עצמו אינו מוגבל לשאלה אחת למשתתף, אלא פתוח לדיון בנושא השאלה.
מה שאומר שאפשר לשאול את המשתתף מספר שאלות בנושא עליו נשאל.
- פרטים על תאריך המשחק יקבע לאחר שתורכב קבוצה.
- מקום המפגש ימסר כמה שעות לפני המשחק.
- ההרשמה למשחק תסגר הלילה בחצות.
מצפה לראותכם,
אנדרה,
מנהל המשחק
עכשיו כשההודעה מופצת אני חסר סבלנות לראות מי יהיו משתתפי הקבוצה.
*
"אל תתפלא אם מספר הפניות יהיה רב," אמרה לי ג'ייד, "השמועות על המשחק נלחשות בכל מקום.
אני צופה שיהיו כבר במשחק הראשון כמה קבוצות. אם אני צודקת נצטרך להחליט האם להגביל כל משחק בזמן, מה שלא כל כך נראה לי, או לתת לכל קבוצה יום משלה.
אבל אני מקדימה את המאוחר, בוא נראה קודם כמה ירשמו."
*
ג'ייד צדקה. ההענות עצומה. "אמרתי לך?" שולחת לי ג'ייד הודעה.
"כשאת צודקת, את צודקת," אני עונה לה.
יסמין
ניקה צדקה. כשאת מקשיבה ללב שלך, הכל זורם כמו שצריך והשיעור מתנהל למופת.
הבנות עושות את התרגול הקבוע של החימום. הן מרגישות מאד בנוח במקום שהן מכירות.
אני בוחרת להן מוסיקה שאינן מכירות. "אפשר את ואלס הפרחים?" הן מבקשות בכל זאת.
אני יודעת בדיוק מהיכן נובעת הבקשה הזאת. הן זקוקות למקום הבטוח שהן מכירות, ובדיוק משם אני מנסה להוציא אותן.
התפקיד שלי הוא לתת להן להתנסות בבלתי מוכר, ואני יודעת כמה זה קשה להן, אבל אני לא מוותרת.
הפעם אני בוחרת להן את סונטת החורף שמנגן קליידרמן.
הצלילים מעיפים אותי מייד גבוה ואני מתמסרת להם בעיניים עצומות.
אבל הן מתקשות לקלוט את המוסיקה, כיוון שהן רגילות למוסיקה שנספרים בה צעדי הריקוד באופן חוזר.
האם זה מרפה את ידי? ממש לא. היה לי ברור שהמוסיקה שבחרתי פעם שעברה תגרום להן לרקוד. בתוך תוכי ידעתי שהן רוצות להבין על מה אני מדברת אבל עדיין רחוקות מזה.
זה מעודד אותי להמשיך. אני יודעת שנכונה לי עבודה קשה אבל בסוף אגיע לשם.
הבטתי על המורות אתמול. מאד שמחתי לראות שהן מתנסות במהלך השיעור, אבל גם הן רחוקות מהיכן שאני נמצאת.
מסתבר שניקה צדקה. מערכי שיעור לא יכולים להיות מוכתבים מראש. הריקוד, כמו שאר ענפי האומנות, הוא דינמי.
"כבר נגמר?" הן אומרות לי לא מרוצות בסוף השיעור.
אני מבינה אותן. גם לי הזמן ברח בין הידיים.
"את לא מבינה איזה ערב נפלא היה לי אתמול," אומרת לי בהתרגשות נטלי כשאנחנו פונות לחדר ההלבשה, "הכל בזכותך!"
"בזכותי?" אני מתפלאת.
"המילים שלך גרמו לי לחשוב הרבה על ההתנהגות שלי. את עזרת לי לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסתי. אני יותר רגישה לאחרים, יותר נחמדה. העולם כבר לא סובב סביבי, ואני אוהבת את זה. ומשם באה אליי גם האהבה."
"אני שמחה בשבילך," אני עונה לה. כמה הייתי רוצה להיות שם בעצמי.
אני נכנסת להחליף בגדים כאשר הנייד מצלצל.
התמונה המופיע על הצג משאירה אותי מופתעת. 'גבר מנהל את המשחק?' שלא לדבר איך שהוא נראה.
אני יוצאת החוצה ומתיישבת לקרוא את ההודעה.
אני לא חושבת לשנייה ושולחת לו הודעה, לא לפני שאני מסירה את שם משפחתי מהזיהוי.
יסמין: נעים להכירך אנדרה.
יסמין: אני מבקשת להשתתף במשחק.
אני רוצה להביא איתי את חברותיי הטובות:
אירלנד (25) רווקה , ניו יורק
טסה (25) רווקה, ניו יורק
מייפל (24) גרושה (בלי ילדים), ניו יורק
אני ממתינה דקות בודדות עד שמגיעה התשובה.
אנדרה: נעים להכירך יסמין.
אנדרה: בקשתך להשתתף אושרה.
אנדרה: אני מאשר לך להביא את חברותייך.
אני מצרף לך קישור עבור כל אחת מהן.
אנדרה: נתראה בקרוב .
מייפל: תודה לך. נתראה בקרוב.
אני נכנסת חזרה לבניין. אני כל כך שמחה. רשימת המשתתפים עדיין לא גלויה לעין. אני מקווה שכשתוצג יהיה בה שמו של סקוט. בכל מקרה תהיינה איתי החברות שלי כך שגם אם אתכזב לא אהיה לבד.
אני ניזכרת שלא אמרתי דבר לבנות ואני כותבת להן הודעה.
קבוצת ארבע החברות – יסמין, מייפל, טסה, אירלנד
יסמין דהרמה – רשמתי אותנו למשחקי הבקבוק לחוף האוקיינוס.
התייצבותכן חובה!
סקוט
'האם אני לא מאוכזב שיסמין לא הגיבה להודעה שלי בה איחלתי לה לילה טוב, יהיה רחוק מהאמת.' אני מתנחם בכך שהיא קראה אותה.
את כל המתח שמצטבר בי אני פורק הבוקר על מכשיר הריצה במכון הכושר בבניין. אני מזיע כולי. אגלי זיעה נוטפים מראשי לאורך גבי, מרטיבים את גופיית הריצה שלי, ועדיין אני לא מפסיק. אני לא ממהר לשום מקום כיוון שבחרתי לא להגיע למשרד.
רק כאשר אני מרגיש שאני מותש אני יורד ממכשיר הריצה ופונה ללכת. "אחרי מי רדפת?" שואלת אותי מדריכת הכושר ועומדת קרוב מידיי אליי. אני מופתע איך ריח הזיעה שנודף ממני לא מרתיע אותה.
"אף פעם לא ראית גבר רץ?" אני שואל אותה בטון חסר רגש.
היא קולטת שאני לא בעניין שלה ועוברת למתאמן הבא.
אני עולה לדירת הגג שלי, מודה על כך שהתעקשתי שתהיה לי מעלית פרטית. אין לי חשק לשוחח עם איש, כשם שאין לי רצון שיראו אותי כפי שאני נראה כעת.
אני נכנס להתקלח. תחת המים הקרים שמצליפים על גבי אני חושב על יסמין. המחשבות עליה מעוררות אותי ואני מרגיש שאני בוער מגעגועים אליה. גם כאשר אני פורק את תשוקתח אליה בידי אני לא נרגע.
אני יוצא מהמקלחת, ניגש לבחור בגדים. ומתחיל להתלבש. הנייד מצלצל. אני מודה על כך שבחרתי לדן צלצול משלו כדי שאדע שזהו שמצלצל.
אני ניגש לשידה ליד מיטתי לקחת את הנייד.
"אני במשרד. תעבור אצלי?" שואל דן. הטון שלו רציני.
אני מתלבט אם לשאול אותו אם קרה משהו. "אגיע אליך תוך עשר דקות," אני עונה לו בסופו של דבר.
שתיים עשרה דקות אחרי אני נכנס מבעד לדלת הפתוחה לחדרו של דן.
שתי כוסות קפה כבר מונחות על השולחן, וריח של מאפים עולה מהקופסה הפתוחה.
אני מושיט יד ומוציא את אחד המאפים, נוגס בו בלי לטרוח לבדוק איזה, ולוגם מהקפה. "אני מקשיב," אני אומר לו.
"ההוא מניו ג'רזי מתעקש שנתכנן לו את הבניין," אומר לי דן, "כל הסבר שנתתי לו למה לא כדאי לו, שזה יקר מידי עבורו אם ישכור את שרותינו, לא שיכנע אותו. מה אתה מציע לעשות?"
"אני איתך בכל מה שתחליט," אני יודע מתי עליי ללחוץ עליו ומתי לשתוק. ברור לי שמשהו מטריד אותו ואם הוא מעדיף לא לשתף אותי כעת. אני בטוח שיש לו את הסיבות שלו.
"אני פשוט עייף מהמלחמות האלה," אומר דן, "עבדנו קשה בשביל השם שלנו. אני לא מתכוון לתת הנחות לאיש."
"אני מסכים איתך לגמרי," אני עונה לו.
למרות שעדיין לא סיימנו לשתות את הקפה דן מציע שנלך לבית הקפה אצל בן במגדל הנהר.
אנחנו נוסעים לשם ועולים לבית הקפה. אני מופתע לראות שהפטיו ריק.
"הסבב הראשון של הבוקר כבר אחרינו," אומרת המלצרית כשהיא רואה שאני מסתכל בעיון מסביב. "מה להגיש לכם? אני יכולה להמליץ לכם על ארוחת הבוקר המפנקת שלנו?"
"נשמע טוב," אומר דן, "אני רוצה מיץ תפוזים ואחר כך קפה. ואתה?" הוא פונה אליי.
"אותו דבר, " אני אומר.
"אז מה אתה אומר סקוט, ארוחת הבוקר תבוא עם מסג'יסטית?" הוא מתלוצץ איתי.
אני מביט עליו. "לא שמעת שזאת ארוחת בוקר מפנקת? ממש מתאים לי שיפנקו אותי כעת," הוא אומר.
"אתה נראה מאד חסר שקט. רוצה לדבר על זה? כי ברור לי שמה שקרה היום במשרד זאת לא הסיבה," אני אומר לדן.
"אם מדברים על חוסר שקט, החליפה שאתה לובש לא מסתירה את מה שעובר עליך. העיניים שלך מראות סערה גדולה," עונה לי דן.
אני מתלבט מה לענות לו כשהנייד על השולחן מואר פתאום והסמל המוכר מופיע על המסך, רק שהפעם אני מופתע לראות דמות של גבר צמודה אליו. אני ניזכר שהמשחק החדש אכן אמור להיות בפנים גלויות.
אני רושם אותך למשחקי הבקבוק לחוף האוקיינוס. אני מודיע לדן.
אני קורא את ההודעה על כללי המשחק.
"זה נשמע מעניין," אני אומר, "שנינו זקוקים להתאוורר."
כיוון שזה גבר אני לא טורח להסתיר את זהותי ושולח לו הודעה.
סקוט וינסטון: מעוניין להצטרף.
סקוט וינסטון: מבקש לרשום את דן (30), רווק, ניו יורק.
כעבור דקה נכנסת הודעה.
אנדרה: מאשר את הצטרפותך.
שלחתי לך קישור אחד עבורך ואחד עבור דן.
אתם האחרונים שהצטרפתם.
אנדרה: המשחק יערך בקרוב בניקרסון ביץ' פארק.
מפה עם המיקום המדוייק תשלח מאוחר יותר.
אנדרה: מצפה לראותכם.
סקוט וינסטון: גם אנחנו.
"אז כנראה לא הכל גרוע ביום הזה," אני אומר לדן ושולח לו את הקישור.
המלצרית מתקרבת לשולחננו ובידה מגש עמוס.
אני מסמן לדן שיסתיר את הנייד שלו. "בכל מה שקשור למשחק הזה נהוג לא לשתף אחרים בקיומו," אני מסביר לו.
המלצרית מניחה צלחת אחת לפני דן ואחת לפניי. אני רואה שדן מתאפק לא לצחוק. היא מסתכלת עליו. "הכל בסדר?"
"כן, כן," הוא עונה ועל פניו שוב מסיכה שאינה מסגירה דבר.
"התאפקתי לא לאמר לה," הוא אומר לי, "שאני לא מבין איך בדיוק החביתה הזאת אמורה לפנק אותי, לעומת זאת היא…"
"המשחק הזה בא לך בדיוק בזמן," אני אומר לו.
"פתחת כבר את הקישור?" שואל דן. אני רואה שמבטו בוהה במסך.
אני ממהר לפתוח את הקישור.
*
ברוכים הבאים למשחק הבקבוק ליד האוקיינוס.
ההרשמה למשחק נסגרה. במשחק ישתתפו שש נשים ושישה גברים
הנה רשימת המשתתפים. אני מזכיר לכם שכל אחד מזדהה בשמו הפרטי בלבד, ולא בכנוי בו הוא משתמש במשחקים ברשת.
אדל (27)
ויקטוריה (29)
יסמין (25)
מייפל (24)
טסה (25)
אירלנד (25)
……
על מועד המשחק תמסר הודעה בנפרד.
אנדרה,
מנהל המשחק
*
"אז זה מה שהיא עושה בלילות," הוא מסנן, "לפחות עכשיו אני יודע בת כמה הילדה. מעניין, היא הייתה נשואה שש שנים, מה שאומר שהתחתנה כשהייתה בת…פחות משמונה עשרה."
"היא ויסמין," אני אומר לו, "שיהיה לך ברור שאם התלבטת האם לשחק, עכשיו אנחנו חייבים לבוא. בשבילך ובשבילי."
"מעניין מה הסיפור של אנדרה מנהל המשחק. אתה מכיר אותו?" שואל דן בזמן שהוא בוחן את תמונתו.
"אתה שוכח שעד היום המשחקים התנהלו ברשת ובשם בדוי. השם היחיד שאני מכיר הוא שלי," אני עונה לו.
"עכשיו תלמד אותי איך מתלבשים למשחק כזה," הוא מבקש.
"הולכים לחנות סקס וקונים גופיה מחוררת ומכנסיי עור צמודים," אני עונה לו והוא מביט בי בפליאה, "נו באמת דן. אני מניח שלא באים לבושים בחליפה אם המשחק הוא לחוף האוקיינוס. ג'ינס וחולצה בד עם כפתורים יתאימו. כמובן שהחולצה חייבת להיות כזאת שחושפת את החזה הגברי שלך."
"אני שמח שזה משעשע אותך," אומר דן, "באמת סקוט אתה חושב שזאת לא שאלה לגיטימית?"
"יש לי רעיון. בוא נכנס למיו מילאן ונבחר מה ללבוש. בחנות הזאת תמיד אפשר למצוא מה לקנות," אני מציע.
"אז מה, שוב צריך להתחיל לחפש את הפרוייקט הבא?" נאנח דן, "בא לי קצת חופש מהכל."
"למה באמת שלא תצא לחופש. בוא נצא יחד." אני אומר לו.
"אולי באמת נעשה זאת," עונה דן.
אנחנו מסיימים לאכול, משלמים ופונים לעבר מיו מילאן.
הנייד מצלצל בכיסי. אני מוציא ומביט בצג. "אבא שלי," אני אומר לדן ונשאר מחוץ לחנות לענות לו.
"מה קורה סקוט?" הוא שואל אותי בטון מאופק.
"אני עובד," אני עונה לו.
"מעניין, כי מישהו סיפר לי שראה אותך עם דן סקיי בבית קפה," הוא אומר לי.
"נכון," אני עונה לו, "ומה אתה חושב שעשיתי איתו? היינו בישיבת עבודה בקשר לבניין בניו ג'רזי, ועוד אחד כאן בעיר."
"הבנתי שאכלתם ארוחת בוקר," הוא לא מרפה.
"ארוחת בוקר מפנקת, כך קוראים לה בתפריט," אני אומר לו ויודע שאני מותח את החבל, "מה שלא מנע מאיתנו להחליף דעות על הפרוייקטים עליהם אנחנו עובדים. אני מזכיר לך שאינני מושך כעת משכורת מהחברה ולכן לא מרגיש צורך למלא דוחות יומיים על פעילותי העסקית."
"יש לך שבועיים להניח על שולחני תוכנית עבודה או להגיש מכתב התפטרות."
"כרצונך," אני עונה לו. אני מסיים את השיחה ולא משתף אותו באיזו מהאפשרויות שהציג לפניי בחרתי.
אני מרגיש שאני משתגע. יש רק דבר אחד, או אם לדייק, אישה אחת שתרגיע אותי. למרות שצהריי היום אני שולח לה מסרון.
חושב עלייך המון.
מקווה שעובר עלייך יום טוב.
מתגעגע,
סקוט
