מילה
"האם זאת הסיבה היחידה שבאת לכאן?" שואלת אותי סופייה בטון מאופק.
"ברור שלא. סיפרתי לך שפניתי לאמיר אל סולטאני כי ידעתי שיש לו השפעה גדולה בקטאר. לא התכוונתי שיקח אותי לביתו וייגן רק עליי.
איתך אני מרגישה חופשיה, אני מרגישה בבית, למרות שלא הייתי בביתך מעולם. אני יודעת שהקשר שנוצר בינינו הוא ברית נצחית. אני נותנת את גורלי בידייך בעיניים עצומות."
"את ביקשת את עזרתו של בעלי. מה יקרה אחרי שיעזור לך לשנות את זהותך?" היא שואלת עניינית.
אני מרגישה את המתח באוויר. פתאום אני קולטת את דבריה. "את ממש לא בכיוון, אני לא רוצה שישנה את זהותי."
אני חושפת בפניה את זרועי. "כאנשי היחידה המיוחדת היינו מוגנים בעזרת שבב מיוחד שהושתל מתחת לעורנו. אני לא יכולה לפרט יותר מזה.
כאשר פורקה היחידה, עברנו תהליך להוצאת השבב. אני חוששת שהוא עדיין נמצא שם. כל מה שאני צריכה זה סריקה של הזרוע לראות אם יש שם גוף זר. די לי בידיעה אם הוא קיים או לא. אני לא אבקש מבעלך לנתח אותי, אפילו שזה ניתוח ליזר לא מסובך.".
סופייה מחייכת אליי חיוך רחב. "ואני דמיינתי לעצמי שאת רוצה ניתוח פלסטי שישנה את פנייך לבלי היכר. מה שאת אומרת נשמע פשוט," היא משחררת אנחת רווחה, "אני אלך לדבר עם בן."
"גם אם זה לא מתאים לו זה בסדר גמור. כפי שאמרתי לך זאת לא הסיבה העיקרית לבואי.
אם אדע שהשבב בתוכי אאלץ לעזוב, לכן הייתי מבקשת לבדוק זאת בהקדם. הדבר האחרון בעולם שאני רוצה הוא שיאונה לכם רע בשל נוכחותי."
"ואם לא?" היא מקשה.
"אשאר כאן ככל שתאפשרי לי," אני עונה לה.
היא מחייכת אליי ומחבקת אותי. "אעשה בשבילך הכל. את יכולה להשאר ככל שתרצי." אני מרגישה באופן שהיא מחבקת אותי שהיא מתכוונת לדבריה.
אנחנו מבלות את היום סביב הבריכה בחצר ביתה ובארוחות מפנקות.
"שתדעי שאלה לא חיי היום יום שלי," אומרת סופייה בזמן שאנחנו פונות לחדרי בסיומו של היום, "היום הזה היה במיוחד בשבילך. אני כל כך שמחה שבחרת לבוא לפה, זה כבוד גדול בשבילי."
"אני אהיה כנה איתך. היה לי שבריר של התלבטות כאשר הבנתי שעליי להשאר בקטאר אם להתקשר אלייך ראשונה. לו ידעתי שרק אני אשאר כאן והאחרים יסעו הייתי חוסכת לעצמי הרבה עוגמת נפש."
"אני מצטערת על כל מה שעברת," היא אומרת לי.
"ישנן דברים, שטוב היה שישארו נעולים בעבר," אני עונה לה.
אנחנו נפרדות ואני נכנסת לחדר שלי. סופייה דאגה לי לכמה ספרי קריאה באנגלית. אני בוחרת אחד מהם באקראי ומתחילה לקרוא.
כל כך הרבה חודשים לא קראתי ספר ואני נשאבת לסיפור שהוא על הגבול הדק בין מציאות לדימיון, מה שהופך אותו למרתק עבורי.
אני לא יכולה לעזוב את הספר ולא שמה לב לשעה.
קול של נקישה על הדלת מקפיץ אותי. "אמיליה?" אני שומעת את קולו של בן.
אני קמה מייד וניגשת לפתוח לו את הדלת.
"תתארגני ונצא," הוא אומר לי.
הלב שלי הולם בפראות. 'מה הוא רוצה ממני?'
"את נראית חיוורת. את בסדר?" הוא שואל.
אני נושמת עמוק ומעלה חיוך מאולץ על פניי.
"חשבתי שעדיף שאבדוק אותך כשאין הרבה תנועה במחלקה," הוא אומר לי ואני שוב נושמת.
"כיוון שלילה כעת אומר שאת מקרה חירום, מה שלא יגרור הרבה שאלות," הוא מסביר לי, "והכל יסתיים מהר."
אני לובשת שמלה שהשאילה לי סופייה עוטה על ראשי מטפחת, ופונה לעבר הכניסה. אני מתפלאת לראות שגם סופייה מחכה לי. "זה ימשוך פחות תשומת לב אם אבוא איתך," היא מסבירה לי.
אמצע הלילה.
הכל סביבנו חשוך, ולא רק, אלא שזה מולד הירח ואין כמעט אור מסביב. יש לי הרגשה שאנחנו נוסעים בתוך ענן שחור ואני בהחלט מרגישה לא נוח. יש לי הרגשה שכל רגע יכול לקרות משהו.
אני נכנסת שוב למוד של השרדות, מוכנה לכל תרחיש. אמנם אני לובשת שמלה שחורה שנתנה לי סופייה, ופניי מכוסות בבד השחור, אבל עדיין רקומה עליהם דוגמה צבעונית עליזה.
אני חייבת להזכיר לעצמי שאני לא ברחובות ניו יורק וכאן אני בטוחה.
*
בן לוקח אותי לקליניקה פרטית מפוארת. האחות התורנית מקבלת את פנינו ובן מחליף איתה כמה מילים.
הכל מתנהל בשקט ובמהירות. אני עוברת סריקה מקומית של כף ידי. ומנסה לנחש מה הממצאים שלה, אבל מראה פניו של בן לא מסגיר את מה שהוא רואה.
"אני מנחשת שזה שם," אני לוחשת בהבנה.
"אין סימן לכך שהיה שם משהו," הוא עונה ועיניי מתמלאות דמעות של אושר.
בן שוב מחליף כמה מילים עם האחות ואנחנו ממהרים לעזוב את המקום.
"את יכולה להבין כעת איך איש לא מצא אותך עד עכשיו. את מוזמנת להשאר בביתנו כמה שאת רוצה," אומר לי בן.
"אני מודה לך על הכל. אם יש משהו שאני יכולה לעזור לכם אשמח לעשות זאת," אני אומרת.
בן מסתכל עליי דרך המראה. יש משהו במבט שלו שאומר לי שהוא רוצה לאמר משהו. הוא נושך שפתיים, כאילו מנסה למנוע מהמילים לצאת.
"סופייה די בודדה כאן, למרות שהיא מוכרת ואהובה על ידי כל מי שמכיר אותה. אני רואה שהנוכחות שלך מחזירה את החיוך על פניה וזה משמח אותי מאד."
*
למרות שכמעט לא ישנתי אני קמה בשש בבוקר. אני משקיפה מחלוני על החצר הגדולה של הבית. היא מוקפת חומה גבוהה. שקט שורר מסביב וניכר שכולם ישנים.
אני לובשת בגדי אימון ויוצאת לרוץ בשביל המקיף את החצר. הגוף שלי זקוק לאמון הבוקר הזה אחרי שלא התאמנתי ימים רבים. המתח הרב בו הייתי נותן את אותותיו ומורגש בשריריי.
אני יודעת שלמרות שאי אפשר לזהות את מקומי, למרות שהרכב בו נסעתי היה בעל חלונות שחורים, ונעדרו ממנו לוחות הזיהוי, עדיין אסור לי להיות שאננה.
כל החושים של העטלפה בועטים בי במלוא העוצמה.
אני שומעת מישהו רץ בעקבותיי. אני נדרכת. "זה אני," אני שומעת את קולו של בן. זה אמור היה להרגיע אותי, אבל זה לא.
"אנחנו צריכים לדבר," הוא אומר, "בואי נשב מתחת לסככה." אני הולכת בעקבותיו.
"המילים שאני עומד לאמר לך הן לאוזנייך בלבד. אני משביע אותך שלא תאמרי מילה לסופייה," הוא אומר ומישיר מבט.
"היא חברה טובה שלי. היא מאמינה בי באופן עיוור. אני מעדיפה שלא תאמר לי דבר," אני אומרת.
הוא מתעלם מדבריי וממשיך. "את השם קונרי שמעת?" הוא שואל.
אני חושבת כמה פעימות אני עוד יכולה להחסיר. "בטח," אני עונה בקלילות, "מי לא שמע?"
הוא מביט בי מופתע. "באמת?"
"שון קונרי שיחק את 'בונד, ג'יימס בונד," אני עונה לו בחיוך, כאילו שאנחנו מחליפים דעות על סרטים ישנים שראינו. לא שראיתי את סרטי בונד.
"מילה, אני צריך אותך מרוכזת," הוא אומר לי בטון רציני, "אין לנו הרבה זמן. סופייה עלולה להתעורר ולתהות על מה אנחנו מדברים."
"דיברנו על השחקן יליד סקוטלנד," אני ממשיכה בקו שהתחלתי בו.
"מילה, אני שם את חיי בידייך בדיוק כפי שאת עשית. לסופייה אין מושג שאני איש השרות הבריטי. הייתי חייב לאמר לך זאת כדי שתדעי שאת בטוחה כאן איתנו.
אני בקשר עם הסוכנים ביבשת. אני מבין שדברים קורים. כשאתעדכן אשתף אותך."
"אם אתה אכן עובד בשרות כפי שאתה אומר," אני מתחילה לאמר אבל הוא לא נותן לי לסיים את דבריו.
הוא חושף בפניי את ידו ומראה לי את הצלקת המוכרת. "ידעתי בדיוק מה לחפש אצלך. גם לי היה בעבר שבב כזה."
ואז סופייה מפתיעה ומגיעה.
"בוקר טוב אהובתי," אומר בן וממהר לקום אלייה.
"ראיתי אתכם יושבים והחלטתי להצטרף למסיבה," אומר סופייה.
"הייתי חייבת לצאת לריצה. לא התאמנתי בבוקר מזמן וזה חסר לי. בן ראה אותי רצה ובא לשאול אותי איך אני מרגישה. הוא סיפר לי שאת אישה מדהימה. רואים שהוא מאוהב בך בטירוף."
אנחנו חוזרים לבית. אני מסמנת לבן בתנועת ידה קלה שאני רוצה עדיין לדבר איתו.
"הוא לא יודע ולא ידע ממני," הוא לוחש לאזני כשהוא עובר לידי, "אלא אם כן את רוצה למסור לו משהו."
"על מי אתה מדבר?" אני שואלת. אני באמת לא יודעת על מי משלושתם, אמיר , תיאו או אבי. אני תוהה האם הוא בכלל יודע שג'ון וייד הוא אבי.
אמיר
אני מסתובב כמו חיה בכלובה. שוב דבר לא מעניין אותי, אין לי סבלנות לאיש.
אני מורה למירה שפרט לארוחותיי, שלא יפריעו לי.
שעת אחר צהריים מאוחרת. השמש מתחילה בנדידתה לכיוון מערב. אני עומד מול החלון ומתפלל לראות אותה חוזרת אליי.
אני נדהם כאשר דלת חדרי נפתחת בבת אחת. אני תוהה האם לא שמעתי את הנקישה עליה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" רועם קולו של אבי.
"ספר לי אבי מה אני עושה?" אני עונה לו בשקט.
"כל זה בגלל האמריקאית?" הוא שואל בכעס.
"מה עשיתי אבי שמרתיח אותך כל כך. ניצחת, היא יצאה מחיי," אני עונה לו בקור.
"הגיע הזמן שתיקח לך אישה," הוא אומר לי בטון מצווה.
"לא תהיה לי אישה אחרת," אני עונה לו, "לב הוא לא דבר שיש לו מתג של הפעלה וכיבוי. הלב שלי מלא באהבה אליה. בזה לא תוכל לשלוט."
"איך אתה מדבר אליי," הוא צועק, "אתה שוכח מי אני?"
"אתה הסולטאן והכל יישק על פיך," אני עונה לו.
"אני שמח שנשארה לך טיפת שכל בראש," הוא אומר.
"אני לא אשם שאימא שלי עזבה. היא נטשה גם אותי. מילה לא כמוה. היא הייתה מוכנה לוותר על כל העולם שלה למעני. היא למדה את שפתי, התלבשה כמנהג המקום, וכיבדה אותי כמו שאישה אמורה לכבד גבר.
אתה יכול לצוות עליי לא לשאת אותה לאישה, אינך יכול לצוות עליי להפסיק לאהוב אותה. אין לי מה לתת לאישה אחרת. אני לא אתחתן ללא אהבה.
אחרי עזיבתה של אימי לא נישאת, מדוע? לא היית זקוק לאימא שתגדל את הבן הקטן שלך? כמה שנים עברו מאז שנשארת לבד?"
אני רק מזהיר אותך שאם משהו יקרה למילה, כפי שקרה לאימי, לא רק שלא תראה אותי, יהיה מי שישלם על כך."
"ואם אבטיח לה הגנה, אתה…" אבי מדבר, אבל אני כל כך בוער מכעס שאני מפר לראשונה בחיי את הכללים וקוטע אותו.
"זה לא עניין של 'אם', אתה תדאג שאיש לא יפגע בה," אני אומר לו.
"אתה יודע היכן היא?" הוא שואל.
"גם לו ידעתי, אתה האחרון שהיא מוסר לו את מקום הימצאה," אני עונה לו, "אחרי שאדע שאין עוד סכנה לחייה על האדמה הזאת, אעזוב ולא אחזור עוד. אתה מוזמן לחפש לך יורש אחר.
אתה יכול להפסיק את הקיצבה החודשית שלי באופן מיידי. אני אסתדר. אני צעיר ובעל יכולת לפרנס את עצמי."
"כרצונך," הוא עונה לי, "אתה מוזמן לעזוב עוד היום."
"כן אדוני," אני אומר ולראשונה בחיי מרכין את ראשי בפניו.
אני לוקח תיק וניגש לארוז בגדים.
"תבחר סט אחד של בגדים. הכל נשאר פה," הוא אומר לי בקול רווי שנאה.
"מה שאדוני יאמר," אני שוב משפיל את ראשי בפניו.
אני פושט מעליי את הגלבייה, מוציא זוג מכנסי ג'ינס, חולצת בד שחורה ונועל נעלי ספורט.
לו ידע שלא הייתי צריך להתלבט מה ללבוש. אלה הבגדים כשלבשתי ביום ההוא בניו יורק.
*
"מה תשתה?" שאלה אותי בחיוך מלצרית צעירה.
"על מה את ממליצה?" שאלתי אותה והיבטתי עמוק לתוך עיניה.
היא פתחה מולי זוג עיניים גדולות ונשכה את שפתייה.
"קפה?" אמרה לבסוף.
"אז קפה," עניתי לה.
"הייתי מציעה לך תה אבל נגמרה לנו הנענע," היא אמרה והרימה גבה.
התפלאתי מדוע אמרה זאת. הרי המבטא שבפי הוא מבטא בריטי. היא הבחינה במבט המופתע שלי.
"אני יודעת שהייתי אמורה לאמר תה עם חלב, כנהוג בממלכה המאוחדת," היא התחילה לאמר וגרמה לי לחייך, "אבל העיניים שלך סיפרו שלי שאולי שם התחנכת, אבל הן יוקדות כחום המדבר."
"מי את?" שאלתי אותה.
"אני אמיליה," היא ענתה לי.
בלי לחשוב אחזתי בידה ונשקתי לה. הכי לא מובן, הכי לא כמנהג הארץ בה התחנכתי או ארץ מולדתי.
זה היה הרגע שהיא הושיטה יד לליבי וקטפה אותו.
*
"אני מאחל לך אדוני חיים ארוכים ובריאים," אני אומר לאבי ופונה לצאת. הוא מושיט יד ועוצר מבעדי להתקדם.
"אנשים חושבים שאימך נהרגה בגללי. איש לא יודע שהגעתי ללונדון כדי להתחנן בפנייה שתחזור אליי. חיי לא היו שווים בלעדיה. האהבה שלי כלפיה לא מתה עם מותה.
אני אעשה הכל כדי לעזור לך למצוא אותה. אני מתחייב שלא אתן לאיש לפגוע בה.
אני לא יכול לאבד גם אותך. אתה המזכרת היחידה שלי מאישה שלקחה איתה את ליבי ביום שנהרגה."
"תודה אבי," אני אומר, אוחז בכפות ידיו ומניח את מצחי עליהן.
אני פושט מעליי את בגדיי ושב ללבוש את הגלבייה.
"תודה לך בני," הוא אומר, "אשמח אם תבוא לסעוד איתי."
אני מביט החוצה דרך חלוני ורואה שהשמש כבר שקעה.
"בוא נלך," אני אומר לו והולך איתו לביתו.
אנחנו יושבים בחדר האירוח המפואר של אבי. אני מסתכל עליו כעת באור שונה אחרי שיחת הנפש שלנו.
אנחנו מדברים על הבעיות הבוערות בקטאר וגם על הפריצה בבטחון בשדה התעופה.
המשרת האישי של אבי קורא לנו לאכול ואנחנו עוברים לחדר האוכל. אני חושב לעצמי שאף פעם לא חשבתי כמה בודד אבי שיושב מידי ערב ליד השולחן המפואר לבדו.
אני מחייך כאשר לשולחן מוגשות המנות האהובות עליי ביותר.
"אני חייב לאמר לך משהו," אומר לי אבי כאשר אנחנו נשארים שוב לבד, "התה שהכינה מילה היה מהטעימים שטעמתי. ראו שהיא הכינה אותו באהבה."
אני מרגיש שאני יוצא מדעתי. 'למה אם כן הוא גרש אותה?'
"אל תכעס עליי בני. את כל הפחדים שלי הוצאתי עליה. היא לא אשמה," הוא אומר לי בעצב.
לא נותר לי אלא לקוות שזה לא מאוחר מידי. אני לא בטוח שגם אם אמצא אותה היא תרצה להיות איתי. אני יודע שלעולם לא אוותר.
כאשר אני חוזר לביתי לאחר הארוחה אני נכנס לאורווה.
"עוד לא מצאתי אותה BRAVE, אני מבטיח לך לא להרים ידיים," אני אומר לסוס האהוב שלי. הוא מסמן לי בראשו לעבר חבילת הגזרים כמבקש שאביא לו אחד.
"אני כל כך אוהב אותה," אני אומר לו ומגיש לו את הגזר. אני ניגש לקחת גזר עבור מארה ורואה דמות לבושה שחורים רצה לכיוון המדבר החשוך.
אני לוקח איתי חבל שתלוי בכניסה ופותח בריצה, ומודה על הכושר הגופני המעולה בו אני נמצא. מי שאני רודף אחריו מתקשה לנשום ואני מצליח להשיג אותו ומשכיב אותו על הריצפה.
אני קושר את ידיו והופך אותו על גבו. אני נדהם לגלות מי זה.
