דן
שבוע קודם
אני יושב בחדרי עם הרשימות שכתבתי במהלך הישיבה ומתחיל לסכם אותן.
אני עדיין המום מכך שרון לא אמר לי מילה על כך שלא טיפל בפרויקט של בראון בשיחתנו אחד מול אחד, אלא זרק את זה כבדרך אגב לאוויר בישיבה.
אני יודע שאין זה הוגן להטיל את המשימה על מייפל, אבל יודע שאין לי ברירה. כבר למדתי שהיא יודעת להסתדר בכל מצב.
אני מגיע לסעיף שבו ביקשו ממני המעצבים לגייס עבורם עזרה כדי להוריד מהם את העומס.
*
"אתה פשוט לא יודע איזה עומס יש עלינו. היה מאד עוזר לו היית מוסיף לצוות שלנו מישהו שיש לו ידע בשרטוט," אומר מייקל בטון לא מרוצה.
"מעניין שלא אמרת כלום כשישבתי איתך לבד," אני יורה לעברו.
"אתה דיברתי איתי על העבודה שלי בלבד. הנושא הזה הוא בעייתי עבור כולנו," הוא מתגונן.
אני רוצה לשאול אותו האם הוא חושב שעליי להצמיד לכל מעצב שרטט או אדם אחד מספיק כדי להוריד מהם את הלחץ. כמובן שאת מחשבותיי אני משאיר לעצמי.
אין לי מושג מה מייפל חושבת על העניין כיוון שפניה חתומות. אני לא רוצה למשוך את האש אליה ולכן אני לא שואל אותה לדעתה.
*
אני מבקש מקורה שתכנס לחדרי.
"אני מבקש שתזמני לראיון אנשים שמתמחים בשרטוט בניין. חשוב לי לדעת שהם בעלי ניסיון של חמש שנים לפחות, גם בתוכנות המחשב שלנו.
אני מוציא מהתיקיה שלי את רשימת של תוכנות ושולח לה אותן.
"הנושא הזה הוא בעדיפות עליונה. אני מבקש שהפעם תקראי בעיון את קורות החיים," אני עוקץ אותה. אני יודע שזה לא במקום שכן גם אני לא מצאתי את הזמן לקרוא את מה שכתבה מייפל.
*
שבוע עבר
ראיתי כבר ארבעה אנשים לתפקיד ואני לא סגור לגבי אף אחד מהם.
"זאת האחרונה," אומרת לי קורה ומניחה לפניי את התיק של המועמדת.
אני מסתכל על תמונתה המצורפת. היא אישה יפיפיה, בלונדינית (מה שהיה גורם לי לחייך אם קורה לא הייתה יושבת כעת מולי).
אף פעם לא הבנתי את הצורך של אישה יפה למלא את גופה בקעקועים.
אני מתחיל לקרוא את קורות החיים שלה.
שם: רוקסנה ליסנקו
שנת לידה: 1993 (בת עשרים ותשע)
מצב משפחתי: רווקה
לימודים מקצועיים: קורס שרטוט בניין ועיצוב פנים(2013)
נסיון קודם: מושנוב חברה לאדריכלים 2014-2022
סיום עבודה: העסק נסגר
אני קורא ברפרוף את השבחים שכתבה על עצמה, (חרוצה, שולטת בתוכנות מחשב…) ומורה לקורה שתכניס אותה.
היא לא מסתירה את הפתעתה כשהיא רואה אותי. אני רוצה לשאול אותה אם לא עשתה עליי שיעורי בית. יש בהחלט הרבה חומר עליי לאחרונה. מאז שהושקה שלישיית הבניינים שמי ותמונתי מופעים במדורי רכילות בעיקר כשנכנסתי לרשימת הרווקים של העיר. 'ממש כבוד גדול,' אני חושב לעצמי.
אני בוחן את רוקסנה בבקיאותה בתוכנות השונות, ואכן ניכר שהיא שולטת בהן היטב.
"נשארו רק שתי שאלות. מה השכר שאת מבקשת, ומתי את פנויה להתחיל לעבוד," אני שואל.
"אני לא עובדת כעת כך שאני פנויה להתחיל אפילו מחר," היא עונה "לגבי השכר זה לא אתה שאמור להציע אותו?"
"ביררתי מה משלמים בשוק על משרה כמו שלך ועדיין אני מבקש לדעת לאיזה משכורת את מצפה." כמובן שאני בוחן אותה אבל לא אומר לה זאת.
היא מפתיעה אותי כשהיא מבקשת סכום סביר. אני יודע שאנשים במשרה שלה מקבלים יותר. אני מחליט לאשר את מה שביקשה. שתוכיח קודם את עצמה ובהמשך אחליט האם לעלות לה את השכר.
"אם כך סיכמנו," אני אומר לה, "בואי אכיר לך את הצוות איתו תעבדי."
"אני לא אמורה לעבוד איתך?" היא שואלת.
"אני אדריכל ועושה את עבודתי בעצמי, המחלקה בה את מתעתדת לעבוד עוסקת בעיצוב פנים. זה צויין במודעה," אני אומר לה, "אם זה לא מתאים לך זה הזמן לומר לי זאת."
"אני אשמח להכיר את הצוות," היא אומרת לי נבוכה וקמה ללכת בעקבותיי.
אני עובר ליד חדר שמונה. הדלת פתוחה אבל מייפל לא נמצאת בו.
כשאנחנו מסיימים את הסיור אני לא מתאפק ונכנס ללוח הזמנים של מייפל.
עשר עד חמש– מר צ'ין, בנין מנדרין
תשע בערב– הלנה בראון אצל אלברט יורופיאן דיזיין
אני לא מאמין שהיא הצליחה לקבוע איתה פגישה. מידי יום מתקשר אליי רון וצועק. "כמה פעמים אני צריך להסביר לך שהיא אמרה שתעזוב אותי אם לא אשפץ לה את הדירה??"
כל יום מעדכנת אותי איילין בתרוצים השונים מדוע אשתו של רון לא יכולה להיפגש עם מייפל.
*
רק הבוקר איילין לא התאפקה ואמרה לי שעם כל הכבוד לזה שהיא אשתו של חבר שלי, ואולי אסור לה לאמר זאת, אבל על מי היא עובדת.
"איזה אישה עושה שלוש פעמים בשבוע לק ג'ל ?" היא שאלה אותי.
מה לי ולזה. לא ידעתי מה לענות לה.
"אתה בכלל יודע מה זה לק ג'ל?" היא מיהרה להסבירה כולה נרעשת, "זה אמור להחזיק לפחות שבועיים אם לא יותר. כמובן שזה תלוי…"
פה כבר הפסקתי להקשיב.
אז מסתבר שמייפל בכל זאת הצליחה לקבוע איתה פגישה למרות הכל.
*
למרות שאני יודע על הפגישה אני מחליט עדיין לא לעדכן את רון.
מייפל
אחרי שאנאבל ערכה מחקר עבורי על מר צ'ין אני מרגישה שאני יכולה להענות לבקשתו ולהמשיך לעצב קומות נוספות בבנין מנדרין.
אני יושבת איתו על כל קומה, מבקשת שיגדיר לי מי עומד לעבוד בה, ואיך היה רוצה שתראה.
אני יושבת מולו בזמן שאני מתחילה לעצב. מראה לו את מה שהעלתי על תוכנית הקומה ושואלת לדעתו.
אני מנסה להכניס קצת חיים בבניין אבל הוא ממשיך לדבוק באותם צבעים.
קשה לי לעוף עם הדימיון כשאני כל כך מוגבלת אבל מזכירה לעצמי שהוא הלקוח, ועליי לעשות כרצונו, מה גם שהוא משלם סכום נכבד ומייד כשמוגש לו החשבון.
אני מסיימת את העבודה מותשת. לא קל לעבוד עם אדם כמוהו, ביחוד שהוא כל הזמן בחדר איתך ולא מאפשר לך לנשום.
אני מסיימת את העבודה כפי שקבעתי בשעה חמש ונוסעת הבייתה.
אני מזמינה פיצה ויושבת לסכם את יום העבודה. אני מעלה לתיקייה את התוכנית המאושרת על ידו לגבי שתי הקומות שעליהן עבדתי, מעתיקה את הנתונים לדף הזמנת רהיטים שתשלח מחר לכמה ספקים.
אני מדפיסה את רשימת הרהיטים והתוכנית של משפחת בראון, ורק אז ניגשת להתקלח ולהחליף בגדים.
כיוון שלא אכלתי כל היום, אני מסיימת את כל הפיצה ונוסעת לחנות הרהיטים.
שוב מנסה הלנה בראון להתחמק ממני. היא שולחת לי הודעה שתתפנה רק ברבע לעשר ושהיא מבינה שזה מאוחר.
"אני נשאר איתך כמה שצריך," אומר לי אלברט.
"החנות תשאר פתוחה עבורך כמה שתצטרכי," אני כותבת לה חזרה.
אני מחייכת לעצמי. אני יודעת שהיא ממש רותחת כעת. 'מצטערת, נגמרו לך התרוצים,' אני מדברת אליה בליבי.
בשעה רבע לשתיים עשרה בלילה סוגר אלברט את החנות ומפעיל את מערכת האזעקה.
הלנה בראון עוזבת מייד את המקום.
"שבוע הבא אני מקבלת את חדר השינה שלי?" אני שואלת את אלברט.
"אני מבטיח לך שיגיע בזמן," הוא אומר ונפרד ממני.
אני מעלה את הזמנת הרהיטים לתיקיה כשאני עדיין במגרש החנייה, ונוסעת לבית המלון. אני מאד מקווה שאלה הימים האחרונים שלי בו. אני מתגעגעת לדירה שלי ורוצה לחזור לחיות שוב את חיי.
אני מגיעה לחדרי. על הדלפק יש פתק מיסמין.
אני מתחילה לעבוד מחר מוקדם.
הלכתי לישון.
השארתי לך ארוחת ערב במקרר.
אוהבת,
יסמין
אני לא מסוגלת להכניס אפילו פרור לפי. אני הולכת למיטה ונרדמת מייד.
למרות שהלכתי לישון מאוחר אני קמה מוקדם. אני יושבת עם יסמין לשתות את הקפה הראשון של הבוקר.
"לא אכלת כלום," היא גוערת בי.
"חזרתי אחרי חצות," אני עונה לה ומפהקת.
"את זוכרת שזה לא העסק שלך?" היא שואלת ואני יודעת כבר שמחכה לי הרצאה ממני שעליי למצוא לי חיים מחוץ לעבודה.
"יש מטלות בחיים, או בעבודה אם לדייק, שאת חייבת לעשות אותן ולא משנה מה המחיר. אז עשיתי זאת ויותר לא אשמע עליה," אני אומרת.
"זאת הגברת העסוקה עם מכון כושר/מכון יופי/ ומכון מי יודע איזה?" היא צוחקת.
"היא ולא אחרת," אני עונה ומחניקה עוד פיהוק.
"אם כך טוב עשית. העיקר שזה מאוחרייך," היא עונה, "אני חייבת להתארגן ולברוח."
היא זורקת את כוס הקפה הריקה, ונותנת ביס אחרון למאפה שהזמינה איתו.
אני שוטפת את עצמי ומתלבשת. אין טעם שאחזור לישון.
אני מחליטה לעבוד היום מהמשרד. הנוכחות של צ'ין לידי מעיקה עליי.
אני שוקעת בעבודה שעה ארוכה ומרגישה שקשה לי לתפקד. אני זקוקה לשתות כוס קפה נוספת.
אני ניגשת למטבחון להכין את הקפה כשהנייד מצלצל בכיסי. אני עומדת המומה מול ההודעה.
הלנה בראון: את מפוטרת!
אני מוותרת על הקפה וחוזרת לחדרי. אני חייבת להתרכז ולהבין מה קרה.
צלצול הטלפון מעיר אותי ממחשבותיי. "אני חייב לשתף אותך במשהו," אומר לי אלברט. 'האם נדמה לי או שהוא לוחש?'
"גברת בראון הייתה הבוקר ואמרה לי שהיא לא אוהבת את הדרך בה את עובדת, ושהיא מבקשת לעשות את ההזמנה לבד.
אני שולחת לך צילום של מה שסיכמנו אתמול ומה שהיא הזמינה.
כמובן שלא נתתי לה שום הנחה. היא שלפה את כרטיס האשראי של בעלה ושילמה סכום של מעל מאה אלף דולר. היא הוסיפה עוד פריטים."
"אני לא מבינה מה הבעיה אם כך. העיקר שהיא ביצעה את העיסקה," אני מתממת.
"זה לא בדיוק נכון. את זאת שהבאת אותה אליי. הנאמנות שלי היא כלפייך. חוץ מההתנהגות שלה שלא מקובלת עליי, מה שצרם לי שהיא שינתה את הכתובת אליה ביקשה לשלוח את הרהיטים. זאת לא הכתובת בניו יורק שאת ציינת בטופס ההזמנה, אלא כתובת בניו ג'רזי ," הוא אומר,"את מבינה מה אני מנסה לאמר לך?"
"תאמר לי שלא העברת את כרטיס האשראי," אני אומרת.
אני שומעת צעקות בחוץ ואיילין נכנסת לחדרי עם מבט מבוהל. "דן ביקש שתכנסי מייד."
"אני אדבר איתך אחר כך," אני עונה ולא ממתינה לתשובתו של אלברט.
אני נכנסת לחדרו של דן עם חיוך על פניי.
"מה לא היה ברור בכך שאמרתי שעיצוב הדירה של מר בראון הוא בעדיפות עליונה?" יורה לעברי דן וסבר פניו חמור.
"אני דורש שתפטר אותה!" צורח מר בראון.
"אני צריך להזכיר לך מי הבוס?" ממשיך דן.
אני קמה ויוצאת מהחדר. דן הולך בעקבותיי, נכנס אחריי לחדרי. אני סוגרת את הדלת והוא לא מאפשר לי ללכת לשולחן. אני בגבי אל הדלת כששתי זרועותיו נשענות על הדלת, כולאות אותי ביניהן.
"את לא יודעת איזה גיהנום הוא מעביר אותי כל יום. כמה פעמים אמרתי לך מה לעשות. את עושה פה מה שאת רוצה. דבר אחד קטן ביקשתי ממך ואת לא מסוגלת לעשות כדבריי?"
הטון שלו לא מוצא חן בעיניי. הוא עומד קרוב מידי, אני יכולה להריח את ריח מי הגילוח שלו. לו רק היה יודע איזה השפעה יש לו עליי. המח אולי מבין שאסור לי להרגיש כלום, אבל לרגש יש חיים משלו.
במקום לנסות להתרחק ממנו אני דווקא מצמצמת את הרווח בינינו .
"תחליט אתה מי בינינו יספר לו שאישתו עזבה אותו?" אני שואלת. אני רואה שהוא מופתע מהצעד שלי ולא מרגיש בנוח.
"ומה בדיוק אמרתי?" הוא מסנן, "אשתו איימה עליו שתעזוב אותו אם לא יעצב לה מחדש את הבית."
"ומה אני עניתי לך? שהכל שטויות. היא כבר עזבה אותו," אני אומרת.
"ואת זה היא סיפרה לך אתמול כש'נפגשת' איתה?" הוא אומר לי בלעג.
הנייד מצלצל בכיסי. אני מוציאה אותו ומסתכלת. זה שוב אלברט.
"אני חייבת לענות," אני עונה לו.
"אני מניח שיתקשרו אל הבעל מחברת האשראי אחרי שביקשתי אישור על העיסקה," אומר לי אלברט, הפעם הוא לא לוחש.
"אני חייבת לדבר עם מר בראון," אני אומרת והודפת מעט את דן שמפנה לי מייד את הדרך.
"כרטיס האשראי שלך איתך?" אני שואלת את מר בראון מייד כשאני נכנסת.
"מה זה עניינך??" הוא שוב מרים את הקול.
"ברגע שהתיק שלך בידי הכל ענייני," אני עונה.
"מה המשחק שלך," הוא עונה לי נרגז.
"תבדוק," אני לא מרפה ממנו.
"הוא לא בארנק. לא יכולת פשוט לאמר לי שמצאת אותו," הוא רותח עליי.
אני רוצה לבקש ממנו שיתקשר לחברת האשראי אבל בתזמון מושלם הם מתקשרים אליו.
אני לא שומעת מה הם אומרים אבל פניו החיוורים מספרים הכל.
"תאמר להם שזאת לא עיסקה שלך, שיבטלו את הכרטיס, ואם יש להלנה גם שיבטלו את שלה," אני אומרת לו כשאני רואה שהוא כל כך המום שאינו יכול לדבר.
"למה את מאשימה אותה!" הוא שוב תוקף.
"אני אסביר לך. בינתיים חשוב שהעיסקה הזאת לא תתבצע," אני עונה לו.
"אני אתקשר אליכם חזרה," הוא עונה ולא מקשיב לדבריי.
"את בכלל לא נפגשת איתה, אפילו לא טרחת להחזיר לה טלפון. והבוקר היא הודיעה לי שנמאס לה להתחנן בפניי ושאני אשא בתוצאות."
אני מניחה לפניו את ההזמנה של אתמול בערב. הייתי עם אשתך עד רבע לחצות כדי להרכיב את הרשימה הזאת. הבוקר היא חזרה לחנות ורכשה את אותם רהיטים בדיוק, רק בלעדיי," אני אומרת לו ומראה לו את הרשימה השנייה, "עליהם הוסיפה עוד כמות לא מבוטלת של פריטים.על הקניה היא שילמה עם כרטיס האשראי שנושא את שמך."
הוא מתבונן בשתיקה על שתי ההזמנות.
"יש לי שאלה. האם הכתובת הזאת מוכרת לך?" אני אומרת ומצביעה על הכתובת בניו ג'רזי.
"זאת הכתובת של השותף שלי בוריס," הוא עונה לי ומביט בי מבולבל.
"אני משערת שאם תסע לביתו תמצא שם את אישתך. אני מצטערת לאמר לך שהיא כבר בוגדת בך עם השותף שלך."
"ומה אני אמור לעשות כעת?" הוא נראה פתאום כמו ילד קטן ואבוד.
"להתקשר שוב לחברת האשראי, להזמין כרטיס חדש עבורך, לבטל את שלה, וגם את ההרשאות שנתת לה בחשבון הבנק."
כאילו לחזק את דבריי הנייד שלו מצלצל ועל הקו מנהל הבנק שלו שמספר לו שאישתו ניסתה למשוך כספים בטענה שהוא בחו"ל וזקוק לכסף.
"אני כל כך מתבייש איך שצעקתי עלייך. אתה לא מפטר אותה," הוא אומר לדן.
"אין סיכוי," הוא אומר לו, "היא.." את שארית המשפט אני לא שומעת כיוון שאני יוצאת מהחדר לוקחת את התיק ונוסעת לבית מנדרין. ברגע זה חברתו של צ'ין נעימה לי יותר.
אני מעדכנת מייד את לוח הזמנים שלי.
כל היום – מר לי צ'ין- בניין מנדרין.
מה שגורם לי לא להגיע לשם היא הטלפון מפיטר שמבקש שאגיע ל- N14 .
"בדרך אליך," אני אומרת, עושה פניית פרסה ונוסעת לבניין.
