אנאבל
אני יוצאת מהבניין ומרגישה שאני שוב נושמת. רק עכשיו אני קולטת כמה השיחה הזאת העיקה עליי. כבר ברור לי שדברים קורים בחברה. לא סתם הספרים נראים כפי שהם ניראים. אני מנסה להבין איך קונור קשור לכל זה, ומה יש לקלייב נגדו?
לא שיקרתי. אני צריכה ללכת לקניות, אבל זה לא בראש שלי כעת.
אני בודקת את ההודעות בנייד וקוראת הודעה ממייפל שכותבת שהיא מכינה עבורי חומר שכנראה יהיה מוכן לקראת סוף השבוע.
"אני לא בטוחה עדיין בנתונים. אני מחכה לתשובות ולכן העיכוב," היא מסבירה לי.
אני מתחילה ללכת לכיוון הדירה שלי, ועוברת ליד חנות הפרחים.
"זה עבורך," אומרת לי מוכרת הפרחים ומגישה לי ורד .
"את מפנקת אותי יותר מידי," אני אומרת לה, ולוקחת מידה את הורד הורוד שעטוף בנייר צלופן ועליו סרט תואם בורוד.
"הפעם זאת לא אני," היא אומרת, "זה ממנו. הוא מחכה לך."
"מי? איפה?" אני שואלת.
"הוא אמר שאת יודעת ושאת תמצאי אותו," היא אומרת.
אני מודה לה בחיוך וממהרת לעזוב את המקום. אני מרגישה שאני משתגעת. משהו מאד מוזר קורה כל פעם שאני עוברת לידה. המלאך שנתנה לי, ציפור גן עדן. 'זה אתה ג'ונתן שלא מניח לי?'
אני חוצה את הרחוב במהירות וממשיכה ללכת כאשר טסלה לבנה נעצרת לידי. והדלת של הנוסע נפתחת.
אני מביטה פנימה מי זה החצוף שעוקב אחריי. אני מופתעת לראות שקונור הוא זה שיושב ליד ההגה. הוא מסמן לי בראשו להיכנס.
אני נכנסת לרכב ומתיישבת. עוד לפני שאני מספיקה להדק את החגורה, הוא לוחץ על הגז ומשתלב במהירות בתנועה.
"אני לא רוצה שיראו אותנו יחד," הוא מסביר לי את הנסיעה הפראית שלו.
"ואין לזה קשר במקרה לכך שאתה אוהב לנהוג כמו נהג מכוניות מרוץ?" אני שואלת אותו.
"אני מודה שיש לי חולשה למהירות גבוהה. ארבע שנים לא נהגתי. אני לומד כמה זה חסר לי," הוא מתוודה בפניי.
"ולמה לא נהגת כל השנים האלה?" אני שואלת, האמירות שלו תמיד מסתוריות.
הוא נושך את שפתיו. "עוד תגלי," הוא עונה לי, "זה לא משהו פלילי, אם עולה לך המחשבה הזאת בראש. העבר שלי צח כשלג."
"התלבטתי איזה צבע של ורד לקנות לך. ורוד נראה לי הכי מתאים לך," הוא אומר ועדיין לא מסביר למה אני פה.
אני מחליטה לשחק את המשחק שלו. "למה אתה חושב?" אני שואלת.
"כי יש בך עדינות מיוחדת," הוא עונה.
"תאוריה מעניינת," אני אומרת ומנסה להבין למה הוא התכוון.
"אז מה? אנחנו בדרך למרצה הג'ינג'ית או לפרופסור. על זה אתה חייב לי תשובה אחרי החקירה שעברתי אצל אליזה. אתה גורם לדימיון שלי לעבוד."
"באמת? למה אני לא מופתע?" הוא עונה. המבט על פניו רציני.
"אני לא יודעת מה אמרת לה," אני מתחילה לאמר.
"אמרתי לה שאני הולך לבקר את אימי החולה. מה שנכון. כלומר שאימי חולה, אבל אני לא בדרך אליה כיוון שנמסר לי שהיא נרדמה לא מזמן," הוא משתף אותי.
"אני מצטערת לשמוע. אני מאחלת לה החלמה מהירה." מראות החודשים הארוכים שביליתי ליד מיטתו של ג'ונתן צפים ועולים לנגד עיניי. "היא שאלה אותי האם גם אני הולכת לבקר את החולה. לא היה לי מושג על מה היא מדברת. דמותו של בעלי צפה לנגד עיניי ואמרתי לה שהחולה נפטר. אני מצטערת."
"לא יכולת לדעת שזה מה שאמרתי. הכל בסדר," הוא עונה.
"היא ענתה לי שהיא חשבה שאני הולכת עם… לא נתתי לה לסיים את המשפט. עכשיו אני מבינה שהיא התכוונה אליך."
פתאום הוא מחייך, "ומה ענית לה?"
"אמרתי לה שאני הולכת לסופר והקראתי לה רשימת קניות ישנה," אני עונה לו, "תראה מה אתה גורם לי לעשות. הפכתי לשקרנית פתולוגית. מעולם לא חשבתי שזה יבוא לי בכזאת קלות."
"הכל למען מטרה טובה," הוא עונה לי, "אני רוצה לצאת מהעיר אם זה בסדר מבחינתך."
פתאום אני קולטת שהוא לא שאל אותי לאיפה אני צריכה להגיע. אני שמחה שאין לי צורך לעבוד אחרי הצהריים.
"חשבתי לנסוע קצת צפונה, למקום שיש סיכוי שאיש לא יזהה אותנו," הוא אומר, "הייתי רוצה שנוכל לדבר באופן חופשי." הוא אומר ברצינות. "אני שונא שקרים, זה לא מתאים לי בכלל, אבל רק אני נגרר לאמר אותם כדי להבין מה קרה פה כשהתרחקתי."
שוב הוא מדבר אליי ברמזים.
אני מביטה בו והוא כנראה מרגיש את חוסר הבטחון שלי. "אני אענה לך על כל מה שתשאלי, מבטיח."
"אני לא רוצה להראות לך חטטנית. אני מכבדת את פרטיותך," אני עונה לו.
"חשוב לי שתדעי שאני לא מחפש רכילות. יש משהו ממש לא תקין ואני מנסה להבין איך הגענו למצב שהגענו," הוא שותק מתכנס בעצמו.
"ברור לי שיש לזה קשר למערכת היחסים הלא תקינה של קלייב עם מי שקדמה לך, אבל עדיין זה לא מצדיק את העובדה שהוא איפשר לה להתרשל בתפקידה," הוא ממשיך לדבר איתי, אבל אני מרגישה שהוא רחוק ממני.
"מה שהראת לי היום לגבי כרטיס האשראי הנושא את שמי, לימד אותי המון," הוא אומר לי.
"תסביר," אני מבקשת.
"אני מבין שלא ראית את פירוט כרטיס האשראי," הוא אומר ומפנה מבטו אליי.
אני לוקחת נשימה ארוכה. "אתה מקשה עליי. הנאמנות שלי אמורה להיות להנהלת החברה. אני רוצה לשתף פעולה איתך כי אתה רואה מה שאני רואה, אבל תבין שעליי לשקול את מילותיי," אני אומרת לו ושלמה עם ניסוח דבריי.
"אני מבין," הוא אומר בפנים רציניות, "אכן כך צריך להיות."
קונור
אנחנו ממשיכים לנסוע בשתיקה על כביש 95 לכיוון צפון מזרח עד שאנחנו מגיעים לניו הייבן בקונטיקט. "אני בוגר אוניברסיטת יל. בניו יורק למדתי רק סמסטר אחד," אני אומר לה ומצביע על בנין האוניברסיטה שלפנינו, "את הפרופסור היכרתי בסמסטר ההוא בניו יורק."
"על הפרופסור שמעתי, אבל לא היכרתי אותו כיוון שהייתי באירופה. את ההשכלה שלי רכשתי בלימוד מרחוק, כיוון שאף פעם לא היה לי בית קבוע לתקופה ממושכת," היא משתפת אותי.
"אני לא יכול לדמיין את עצמי חי כך ," אני אומר לה וקולט שבעצם גם אני הייתי רחוק מהבית ארבע שנים. "מה שהתכוונתי לאמר בעצם זה שאני לא יכול לדמיין אותי עובר ממקום למקום בתדירות גבוהה."
"אבא שלי עבר מתפקיד לתפקיד בתדירות של פחות משנה. אימא שלי הלכה אחריו בצורה עיוורת. הוא מעולם לא עצר לחשוב מה זה עושה לנו כילדים. מה הפלא שקשה לו כעת כשהוא גר, אמנם בחווה עצומה, אבל באותו מקום כבר כמה שנים?
כשנישאתי לקצין בצבא הוא הבטיח לי שעם תום החוזה נחזור לכאן והוא יקים לי בית. לצערי הוא חזר רק כאשר נפצע אנושות ולא יכול היה לקיים את הבטחתו." אני רואה את העצב בעיניה, אבל נדמה שהדמעות יבשו כבר מזמן.
"מתי הוא נפטר?" אני שואל.
"הגוף מת מזמן, הנשמה שלו נאבקה בגללי. הייתי צריכה לשחרר אותו אבל התקשיתי," היא עונה לי.
"יש לך ילדים?" אני שואל למרות שאני מניח שהייתה מציינת זאת בקורות חייה.
"לא. ולך?" היא עונה לי מייד.
אני מחייך בתוכי . 'אז היא רוצה לדעת אם אני נשוי. זה דווקא מוצא חן בעיניי,' אני חושב לעצמי אבל מתעשת מייד. אולי היא סתם שואלת מתוך נימוס.
"אין לי. מעולם לא הייתי נשוי," אני עונה לה.
היא מגניבה לעברי מבט, וכשהיא מפנה אותו ממני אני רואה שהיא מחייכת.
"אני לא כזה זקן," אני אומר לה כדי להפיג את השתיקה.
"לא אמרתי כלום," היא מתאפקת לא לחייך.
אני מחנה את הרכב וניגש לפתוח את הדלת עבורה.
"ישנים דברים שלא קל לדבר עליהם אחרי שאתה מסתגר זמן רב בעצמך," אני אומר לה כשאנחנו פונים לכיוון בית הקפה הסמוך לאוניברסיטה.
"תראו תראו מי פה אם לא קונור," קוראת לעברי בשמחה דורותי' בעלת בית הקפה המיתולוגית. "הצליחו לשכנע אותך לעשות דוקטורט ולבוא ללמד פה? בבקשה תגיד לי שכן."
"טוב לראותך דורות'י," אני אומר לה אבל היא כבר לא מקשיבה לי. העיניים שלה בוחנות ביסודיות את אנאבל.
"היא הרבה יותר יפה מאודרי והרבה יותר טובה ממנה," היא קובעת.
"כבר מזמן שכחתי ממנה," אני אומר. שוב אני מדבר בלי לחשוב ושוכח שעדיין לא סיפרתי כלום לאנאבל.
*
"אין בך שום דבר שאני יוכל לחשוב עליו שיגרום לי להמשיך את הקשר הזה," אמרתי יום אחד לאודרי כשהרגשתי שאני לא יכול יותר להמשיך את הקשר איתה, "קשר זוגי לא נועד רק למטרות סקס. צריך להיות הרבה יותר מזה כדי שארצה להיות איתך."
"יש לך מישהי אחרת. אני מרגישה את זה," היא ענתה לי.
"את לא מקשיבה למה שאני אומר לך," עניתי לה בשלווה.
ואז היא זרק את הפצצה באוויר- אני בהיריון.
בלב הסערה, כשאודרי טענה שוב ושוב שרק הייתה איתי, הייתה לי רק מחשבה אחת בראש. רציתי לקבל את אישור מהרופא שהיא כבר לא בהיריון. כמה הופתעתי לגלות באקראי שהיא לא הייתה בהיריון מעולם, אלא ניסתה לכבול אותי בכוח אליה אחרי שאמרתי לה שהכל בינינו נגמר. אין לי מושג מה אמרה לרופא ששיתף איתה פעולה.
מגיע לאנאבל לדעת מה עבר עליי.
*
אני אוחז בידה של אנאבל, היא לא מתנגדת. אני מוביל אותה לפטיו בחוץ. "את יודעת כמה שעות ביליתי פה? לא משנה מה היה מזג האוויר תמיד אהבנו להצטופף פה. בחורף דורות'י סוגרת את הפטיו ושמה תנורי חימום. לעיתים היינו שומעים את הגשם מתדפק על קירות וגג הזכוכית, מנסה לחדור בעדם ללא הצלחה, ולפעמים היינו יושבים תחת תיקרה שכוסתה כולה בשלג לבן. אם כי זה היה יותר נדיר."
"אני מקנא בך. כשלמדתי לא הרגשתי מה אני מחמיצה. הייתי נשואה והעולם שלי התרכז בבית הקטן בו גרתי. עכשיו אני קולטת כמה הפסדתי," היא אומרת לי.
"אבל לא היית בודדה, היה לך אותו. גבר שאהב אותך," אני אומר לה.
"הוא היה מטורף עליי, ואני אהבתי אותו מאד. אבל הייתי הרבה מאד לבד. הוא היה טייס קרב ולכן האימונים היו רחוק מהבסיס בו גרנו. כשיצא למבצע מעולם לא ידעתי. הוא היה שולח לי הודעה שלא אחכה לו בלי הסבר. העדפתי לחשוב שתמיד זה רק אימונים," היא אומרת מהורהרת.
"ויום אחד.." אני אפילו לא יודע איך לנסח את השאלה.
"ויום אחד הייתה תאונת אימונים, מטוסו התרסק ועלה באש. כשהובהל לבית החולים אמרו לי שסיכויי ההשרדות שלו נמוכים. הוא היה מכוסה כולו בתחבושות. לא היה זכר לגבר יפה התואר לו נישאתי.
כשהייתי ילדה נהגה סבתי לספר לי את הסיפור על עוף החול שנשרף כולו ושב לחיים. היא תמיד אמרה לי שעליי להבין את המסר של הסיפור.
כשקרתה התאונה האמנתי שג'ונתן," היא אומרת את שמו ועוצרת לרגע, "רציתי להאמין שהוא יהיה כמו עוף החול, יתאושש ויחזור לחיים. אולי מצולק, אבל חי.
בשעות האחרונות לחייו הוא אמר לי שזאת אני שהיא כעוף החול, שאקום ואחיה את חיי במלואם. אני מרגישה אשמה שאני פוסעת בשביל חדש בלעדיו. כאילו אני בוגדת בזיכרו," היא אומרת ודמעות ממלאות את עינייה.
"כוחה של האהבה הוא עצום. ביכולתה להעניק המון כח, אבל אין היא יכולה להציל את מי שגורלו נחרץ. הוא שחרר אותך מגורלו. אני בטוח שהוא איחל לך זאת מכל ליבו," אני אומר.
היא מרימה עינייה אליי. אני רואה שהיא רוצה לומר משהו אבל שותקת.
"אני אשמע מאד קלישיאתי כעת ואומר לך שהוא תמיד יהיה בליבך. תזכרי שאת חווית אהבה. הלב שלך יודע לאהוב. את מה שיש בך תוכלי לתת לאחר שיהיה ראוי בעינייך," אני אומר ומרגיש שלא קל לי לאמר לה את המילים.
"זה לא היה מפריע לך להיות עם אישה כמוני?" היא מפתיעה אותי.
"בגלל שאת אלמנה?" אני רוצה שתגדיר לי יותר במדיוק את כוונתה. לא כי אינני מבין, אלא כי אני רוצה לעזור לה להבין.
היא שותקת.
"את לא אשמה במה שקרה לג'ונתן." אני אומר את שמו במכוון, שתראה שזה בסדר לדבר עליו.
"אני יודעת," היא עונה לי בקול חלש.
"אז מה אם כן הבעיה?" אני שואל.
"מה אנחנו עושים כאן?" היא משנה את הנושא בחדות.
"מה תרצי לאכול?" אני עונה לה בשאלה.
"אין לי חשק לאכול," היא עונה לי.
"אם פגעתי בך אני מתנצל," אני אומר מייד. מנסה להבין בעצמי מה קרה כאן.
אני כועס על עצמי שנסחפתי, שהורדתי את המגננות. כעת אין לי ברירה אלא להראות לה מי אני.
אני מוציא את הנייד ונכנס לאתר של החברה. אני מתפלא לראות ששמי הוסר ממנו.
עכשיו אני רותח. אני מתעלם מהעובדה שלפני רגע החלטתי ללכת לקראתה ומתקשר לג'ואי.
"אתה במשרד?" אני יורה מייד לעברו,
"אתה יודע שאני לא עובד מהמשרד. אני בבית. עכשיו אתה יכול להסביר לי מה כל כך מסעיר אותך.?" הוא עונה לי בשקט, מה שגורם לי להוריד את הטון.
"תכנס לאתר של החברה," אני אומר.
"אני נכנס," הוא אומר ואני שומע את קול תקתוק אצבעותיו על המקלדת.
"הכל נראה לי רגיל. מה הבעיה?" הוא שואל.
"כנס למידע עלינו," אני אומר לו.
"נכנסתי. מה בדיוק אתה רוצה שאראה?" הוא שואל, "לא נראה לי שעדכנו אותו בשנה שנתיים אחרונות."
"אתה רואה שם את שמי?" אני שואל.
"מה?! איך זה יכול להיות," הוא עונה בהרמת קול צווחנית.
"אני שואל אותך," אני עונה לו בשקט. עכשיו אני שוב רגוע.
אני נכנס לראות מתי עודכנו הנתונים ונדהם לראות שהעדכון האחרון לא היה כפי שג'ואי טוען אלא לפני…כמה ימים."
אני מצלם את המסך כולו, כולל תאריך העדכון, אותו אני מסמן בהדגשה ושולח לג'ואי. "מה יש לך לאמר על זה? יש לך משהו לספר לי?" אני שואל אותו. עכשיו כשג'ואי רואה זאת בעצמו אני רגוע.
"אני המום. אני לא יודע מה לאמר לך," הוא מתקשה לדבר, "אני מקווה שאתה לא חושב שיש לי קשר לזה."
"ברור שלא חבר שלי," אני עונה לו ומסיים את השיחה.
אני מרים טלפון למנהל החשבונות ומבקש ממנו שישלח לי רישום של הקמת החברה ומידע עדכני.
"אני.. חייב… לשאול אותך…" הוא מגמגם מולי.
"הכל בסדר. אני מקווה שאני יכול לסמוך עליך שאת השיחה הזאת תשאיר בינינו."
האם אני בטוח שהוא לא ירוץ לספר לקלייב? ממש לא. אבל בינינו, זה ממש לא מטריד אותי.
אני רואה שאנאבל מוציאה את הנייד שלה ומקלידה משהו במהירות. אני שומע צלילי של הודעה נכנסת והיא מהנהנת בראשה מרוצה.
אני מביט בה בעיניים מצומצמות ויודע שקיימות שתי אפשרויות. האחת שברגע זה בגדה בי והאחרת שדווקא לא.
