כריסטיאן דה פרנס
"אני מבקש שהיא לא תדע מזה. אנחנו כבר נטפל בזה." אני מבקש מיסמין,
אני לא מחכה ושולח הודעה
עורך הדין כריסטיאן דה פרנס
לארן רוטשילד,
לכריס ברוקלין,
ידידיי,
הייתי היום עם מייפל בדירה שלה. היא נקיה ומריחה נפלא.
מייפל החליטה שהיא רוצה לשפץ את חדר השינה ונראה שהיא מאד מתרגשת.
הזמנתי אותה לבלות איתי ועם חברים ב XO.
מסתבר שזאק מקרת'ני, חבר של בלאקסמית' נוכח במקום וצילם את מייפל ואותי יחד.
אני מניח שאתם מבינים מה זה אומר.
תתכוננו לבאות.
אעדכן אתכם אם אשמע משהו.
שלכם בידידות,
כריסטיאן
”אתה יכול להסביר לי מה קורה?" מפתיעה אותי מייפל.
אני מחליט שאין טעם להסתיר זאת ממנה. חשוב לי שיהיה לה אמון בי. "זאק מקרת'ני צילם אותך ואותי יחד. אני מניח שאת יכולה לנחש למה," אני אומר לה.
"אני לא מצטערת לרגע שאני פה איתך. מגיע לי לחיות את חיי כרצוני. אני לא חייבת ללירוי כלום. אני מניחה שעורכי הדין שלי נכנסו לכוננות ספיגה," היא צוחקת, "יהיה מה שיהיה. אנחנו נתמודד."
"אני שמח לשמוע שאת לא מתחרטת שבאת איתי." אני בהחלט שמח שזה לא משפיע עליה.
"נעים לי בחברתך כריסטיאן," היא אומרת בכנות ומחממת לי את הלב.
"אני נהנה לשמוע אותך שרה. נראית לי כל כך משוחררת. בואי נזמין לנו משהו לאכול," אני אומר ומוביל אותה לשולחן.
"בזמן האחרון אני שוכחת לאכול. מאז מה שקרה בטיסה אוכל לא נחשב בעיניי חשוב," היא אומרת ומושכת בכתפיה, "אני לא יודעת אם זה מפחד שזה יקרה שוב, כאילו אין לי בטחון יותר במה שאני מכניסה לפי, או אולי כי אני כועסת על הסבל שנגרם לי. כל כך הרבה דברים לא טובים קורים לי בשנה האחרונה ש.. " היא משתתקת.
"אני מצטערת. זה ממש לא מתאים לי לדבר כך באופן שלילי. ביחוד כשאני מאד נהנית הערב," היא מתנצלת.
"את לא חייבת להיות חזקה כל הזמן. מותר לך להרפות," אני אומר לה.
"כן, כשיש מישהו שיתפוס אותך בנפילתך, לא כשאת לבד," היא עונה לי ברצינות.
"אני פה," אני עונה לה.
"כמה חבל שיש מי שמסתכל עלינו. פתאום בא לי לשים עליך ראש," היא מפתיעה אותי.
"אם כך אני אדמיין שאת עושה זאת. אני לא אתן סיפוק לאף אחד לראות אותנו קרובים כעת. שיחשוב מה שהוא רוצה," אני עונה לה.
אני נכנס למדורי הרכילות. אני נושם שוב כשאני רואה שהתמונות שלנו לא הופצו שם. אני נכנס לרשת החברתית בחשבון פקטיבי שאני מנהל ודרכו אני מסתכל על החשבון של זאק. גם פה לא מופיע כלום.
"קח אותי מפה," אומרת מייפל. אני מרגיש שהיא שוב מסתגרת.
היא ניגשת ליסמין לוחשת לה משהו ומסמנת לי שהיא יוצאת.
"אנחנו שומרים עלייך מייפל," אני אומר לה כשאנחנו ברכב, "אני אשמור עלייך אני מבטיח."
"אני יודעת," היא עונה ומסתכלת עליי עצובה, "חבל שהוא גורם לי להזדקק כל הזמן להגנה."
"עדיין מוקדם. את רוצה לעשות עוד משהו?" אני שואל ונמנע להזכיר שהיא לא אכלה כלום.
"סע לאן שבא לך," היא מפתיעה אותי.
היא מבלבלת אותי. הדבר שהכי הייתי רוצה הוא לקחת אותה לדירה שלי ולהעביר איתה ערב שקט. אני לא רוצה שתחשוב שאני רוצה להכניס אותה למיטה, למרות שמאד הייתי רוצה. "את צריכה לעזור לי," אני מתחמק.
"הייתי רוצה להעביר ערב שקט, להזמין אוכל ופשוט להיות יחד," היא עונה.
אני נושם עמוק. מנסה לברור מילים.
"אצלך או אצלי, תבחר," היא ממשיכה, "אני בוטחת בך שלא תנסה להאיץ בי לעשות דברים שאני עדיין לא מוכנה להם."
"אף פעם לא היה לי קשה לדבר עם נשים. את כל כך שונה. השעות האלה שבילינו יחד הראו לי למה מדברים עלייך כפי שמדברים במשרד. את באמת יהלום נדיר. היה לי חשוב שתאמרי לי מה את רוצה," אני אומר לה.
אנחנו מבלים ערב שקט בדירתי כשבסופו אני מחזיר אותה למלון. "היה לי כייף," היא אומרת כשהיא נפרדת ממני.
"גם לי," אני אומר. לו רק ידעה מה אני מרגיש כעת.
דן
אני צריך להפסיק להעסיק את המחשבות שלי במייפל.
אני נכנס לצ'אט הכללי של המשרד.
דן סקיי למעצבי הפנים.
בעוד שעה תערך ישיבה בחדר הישיבות.
נא לאשר נוכחות.
אני מקבל הודעה בצ'אט הפרטי.
מייפל וייאטסטון לדן סקיי – אני בישיבת עם השותפים של N14
אצל מעצב בברוקלין. אני לא בטוחה שאצליח להגיע בזמן.
דן סקיי למייפל וייאטסטון – אם כך אדחה את הישיבה לשעה שלוש.
מייפל וייאטסטון לדן סקיי – תודה. אגיע בזמן.
אני מתיישב להכין את הנקודות לדיון. אני יכול להכחיש זאת כמה שאני רוצה, ברור לי שמה שמנחה אותי הוא האופן בו מייפל עובדת.
אני רוצה להבין איך המעצבים האחרים עובדים לאור שאלות שזרקה אתמול לאוויר. אני משקיע מחשבה במהלך הדיון כדי שלא ירגישו מאויימים.
הישיבה נקבעה כבר והאחרים אישרו את השתתפותם. מייפל ענתה לי בפרטי כך שאין איש יודע שזמן הישיבה השתנה ולכן אני מחליט לזמן כל אחד מהמעצבים לבד לפני הישיבה, מה שיעזור לי לנהל את הישיבה בשעה שלוש.
שמונה דקות לשלוש
מהפגישות אחד לאחד הבנתי שכל אחד מהם נעזר במייפל כשהוא נתקע בלי רעיונות. אני יוצא מדעתי. עכשיו אני ממש סקרן מה כתבה בקורות החיים שלה.
'איך זה שילדה כמוך יודעת כל כך הרבה. אני אומר ילדה למרות שאינני יודע באמת בת כמה היא.'
הצצה על השעון מראה שלא נותר לי זמן. אני לוקח את המחשב ובו הסיכומים של כל אחת מהשיחות ונכנס לחדר הישיבות.
מייפל לא הגיעה עדיין. העובדים מנהלים שיחה ערה, אבל אני לא איתם. אוזני כרויה לשמוע את טיפוף עקביה על ריצפת השיש. לכן אני מופתע כאשר הדלת נפתחת פתאום ומייפל ממהרת להיכנס.היא לובשת אוברול ג'ינס קצר ומתחתיו חולצת טריקו כחולה שעליה הדפס מוכר – מ @ דן סקיי אדריכלים- מעצבי פנים וסניקרס מגי'נס.
אני חייב לעטות על פני מסיכה. אסור שהיא תראה מה היא עושה לי.
"אני מתנצלת. לא רציתי לאחר ולא הספקתי להחליף בגדים. למדתי מזה שתמיד עליי להחזיק ברכב בגדים להחלפה," היא אומרת ומתיישבת.
היא שותקת ולא משתתפת בשיחה של המעצבים האחרים.
הנייד שלה מונח על השולחן, אבל נמצא על 'שקט.' אני שם לב שכל הזמן נכנסות לה שיחות והיא מתעלמת.
'תעזבי אותי בשקט,' היא מסננת בכעס.
אני רוצה לאמר לה שתענה כבר למי שזה לא יהיה. זה מוציא אותי מדעתי.
פתאום הטלפון מצלצל על שולחן הישיבות. על הצג מופיע שמה של איילין מה שגורם לי לענות.
"דודה של מייפל מחפשת אותה דחוף," היא אומרת לי.
"תתקשרי לדודה שלך," אני אומר לה בקור.
"סליחה?" היא אומרת לי ומביטה בי כעוסה משהו.
"שמעת אותי," אני עונה לה, "זה לא יתכן שהיא תתקשר ללא הפסקה. זה מפריע לישיבה."
"אתה צודק," היא עונה, לוקחת את הנייד שלה ומחייגת.
"מישהו מת?" היא יורה לעברה.
"חס וחלילה," עונה הדודה.
"אני בישיבה כשאסיים אתקשר," היא אומרת ומנתקת.
"את הזויה," אני פולט.
"אתה רוצה לנהל דיון על חיי הפרטיים? אני מנחשת שלא," היא עונה לי.
'יש סיבה שילדה בת שמונה עשרה מחליטה שעדיף לה להתחתן מאשר לגור בבית אימה. מי שהזויה זו היא ולא אני, אלא מי שלא דיברה איתי שבע שנים ונזכרה להתקשר. אני מהמרת שהיא צריכה ממני משהו,' אני חושבת לעצמי. כמובן שלא אומר לו זאת. זה לא עניינו ובטח לא של חבריי לעבודה.
"נחזור לסיבה שלשמה נערכת הישיבה הזאת,"אני משנה את הנושא, "כידוע לכם ניהלתי היום שיחה אישית עם כל אחד מכם, פרט למייפל שאיתה דיברתי כבר אתמול.
אני רוצה לשמוע מכל אחד מכם אם יש לכם הערות בקשר לפרוייקט שהוא עובד עליו.
איש מהם לא מזכיר את מה שאמר לי בשיחה בארבע עיניים על כך שהם נעזרים במייפל. פתאום אני קולט שלמרות שהיא לא נוכחת הרבה במשרד היא בקשר רצוף איתם.
תורו של רון לשתף. "הסברת לי שהפרוייקט של מר רון בראון דחוף. אני לא מוצא זמן לעבוד עליו, ויותר מזה אין לי מושג איך להתחיל," הוא אומר. אני מופתע שהוא לא הזכיר את זה בשיחה האישית בינינו.
אני רואה שהוא מתפתל אבל אין לי כוונה להקל עליו. בעיקר שרון חברי, פתאום אני קולט שהם חולקים שם פרטי זהה, יושב לי על הצוואר.
"זאת אחת הסיבות לישיבה היום. אני נותן לכם יד חופשית, אבל מצפה שתשתפו אותי אם אתם נתקלים בקשיים, ביחוד שהדגשתי בפניך שהפרוייקט הזה חשוב לי, או אם לדייק ללקוח שלי," אני אומר לו וגורם לו להשפיל את עיניו.
אני יודע שאתם מתייעצים, עם מייפל. גם אתה. מדוע אם כך לא פנית אליה?" אני שואל.
"אני לא משחק כל היום," הוא רוטן.
"כיוון שמייפל מטיילת כל היום בחוץ, אני חושב שיהיה הוגן להעביר לה את העבודה. הפרוייקט הזה מאד דחוף. בסך הכל עיצוב של קומת מגורים אחת, זה לא אמור לקחת שבועות," אני פונה אליה.
מייפל
דן מביט עליי בהתרסה.
"תעביר לי את הפרטים," אני מבקשת מרון.
"התיק אצלי בחדר. אביא לך אותו בסיום הישיבה," הוא עונה לי.
"אני מבינה," היא אומרת ומצמצמת את עיניה.
"את רוצה לאמר משהו?" יורה לעברי דן.
"לא בוס," אני עונה לו.
"הישיבה הסתיימה," אומר דן. אני רואה שהוא מאד לא מרוצה, אבל זה שלו. אין לי מושג מדוע הוא כך.
"מייפל תשארי רגע, אני רוצה לבקש ממך משהו," אומר דן.
הוא מחכה שכולם יצאו. "שיהיה ברור ,זאת לא באמת בקשה. אני רוצה שתבואי כל בוקר למשרד. את מוזמנת להכנס לחדרי ולאמר לי בוקר טוב. את השעות הראשונות של הבוקר אני מבקש שתעבדי מכאן."
אני לא מראה לו כמה אני לא מרוצה מהבקשה הזאת, בעיקר כי הוא יכול לעקוב אחרי כל מה שאני עושה. הישיבה הזאת הבהירה לי שאחרים לא מדווחים לו כל דבר כמוני.
"מה שתבקש בוס," אני עונה לו, "ועכשיו ברשותך אלך לקחת את התיק מרון."
"את יכולה להסביר לי מה לא מצא חן בעינייך בבקשה שלי?" הוא לא מרפה.
"אני לא מבינה למה אתה חושב כך," אני עונה לו. נראה לי שהוא רוצה לריב איתי בכוח.
"ראיתי את התגובה שלך," הוא עונה.
בא לי לאמר לו שלא כל העולם סובב סביבו למרות שהוא הבוס, מעמד שהוא נוהג להזכיר כל הזמן.
"אני לא רגילה לצורת העבודה של חבריי, ואולי זה רק רון. אני נוהגת לפתוח מיד תיק במחשב עבור כל לקוח ובו כל המידע. זה מאד מקל על העבודה כשלא צריך לחפש את פרטי הלקוח או כל פרט בנוגע לפרוייקט," אני בהחלט שוקלת את מילותיי. אין לי כוונה לפגוע באף אחד. לא בעמיתיי לעבודה ולא בדן שיכול לראות בכך ביקורת על תיפקודו כמנהל.
אני יוצאת מחדר הישיבות ורון בא מולי עם ערימה של ניירת מבולגנת. אני מתאפקת ולא מגיבה.
אני רואה את דן מסתכל לא מרוצה על ערימת הניירות הלא מסודרת. 'האם הוא מרגיש כמוני?'
אני ניגשת לאיילין. "תרשמי מספר טלפון. קוראים לה מיסיס הלנה בראון. תקבעי לי פגישה איתה מתי שנוח לה ולא משנה באיזה שעה. אני בחדרי."
אני מרגישה את עיניו של דן נעוצות בי כל הזמן. אני פונה לחדרי ובמבט חטוף רואה אותו מסתובב ופונה לחדרו. 'אז לא דמיינתי, הוא הקשיב לשיחה שלי עם איילין.'
אני נכנסת לחדרי ומוציאה את המחשב. אני פותחת תיק חדש
רון והלנה בראון – עיצוב דירה
אני מקלידה את מספרי הטלפון שלו ושלה.
הכתובת של בנין מגוריהם מלמדת אותי שהם גרים בבניין יוקרה שמאד מוכר לי. גיא גר בבניין חמש שנים לפני שרכש את הבית בפורט ג'פרסון. ביקרתי אותו לא מעט.
*
"זה מדהים," אמר לי גיא כשהיה במשא ומתן לרכישת הדירה, "כל הדירות בבניין זהות. אף פעם לא ראיתי בניין כזה."
"זה בהחלט מוזר. אני חושבת שכל אדריכל היה נהנה לעצב מבחר של דירות," עניתי לו, "אני מניחה שלקבלן היה שיקול כספי. סיפרת שהוא בבעיות כספיות ולא סתם הדירות נמכרות במחיר מוזל."
"אני מניח שאת צודקת," הוא ענה לי, "אני לא מתלונן. המחיר של הדירה הזאת הוא מציאה."
אז נכון שהמחיר שגיא שילם היה זול יחסית לבניינים אחרים שראה, אבל הוא בהחלט לא היה זול. לפחות בשטחים הציבוריים הקבלן השקיע.
אני מעלה את התוכנית של הדירה שהייתה של גיא ושמורה עדיין אצלי בענן לתיק.
*
עכשיו כשיש לי בתיק את התוכנית אני ניגשת לראות מה הלקוח מבקש לעשות.
אני חוזרת לניירת שניתנה לי ורואה שאין הרבה מידע פרט להוראות של דן.
הלקוח מבקש בשלב ראשוני לעצב מחדש את הקומה הראשונה,
עם דגש על חדר השינה והסלון.
אני מזהה את הכתב היפה של דן. לידו אין שום הערה בכתב ידו של רון, מה שנראה לי מוזר מאד.
החלון שנפתח במסך למטה מלמד שאיילין שלחה לי הודעה בצ'אט הפרטי שלנו.
איילין למייפל: מיסיס בראון אמרה אין לה זמן לדבר. היא כעת בספא. אתקשר אליה עוד שעתיים שוב.
אני נכנסת לאתר של יורופיאן דיזיין לראות מה מושך את תשומת ליבי. אני לא מרבה לעצב דירות. בדרך כלל אני מראיינת קודם את הלקוח כדי להבין מה טעמו האישי. מראיינת היא לא המילה המדוייקת. אני גולשת איתם לשיחה כללית על אומנות, על העדפת צבעים. לא תמיד הם מבינים למה, אבל התשובות שלהם מלמדות אותי איזה סגנון מתאים להם. הפעם אין לי מושג מה אני מחפשת.
שבוע עבר מאז שאני מנסה כמה פעמים ביום להשיג את הלנה. זה כבר הפך לבדיחה. איילין ערכה לי טבלת תרוצים למה היא לא יכולה להיפגש איתי.
"כשאת משקרת לפחות תעשי זאת בחוכמה. נו אמת, כמה פעמים בשבוע אישה הולכת לעשות לק ג'ל?" אומרת לי איילין.
אני מחליטה להתקשר ישירות אליה. אני מקישה 67*, הקוד שהופך את הנייד שלי לחסוי. כמה לא מפתיע שהלנה עונה לי.
"תקשיב מותק.." היא מתחילה את השיחה נלהבת.
אני קוטעת אותה. "מדברת מייפל מדן סקיי אדריכלים. רציתי לדעת מתי את יכולה להיפגש איתי בחנות הרהיטים," אני יורה לעברה, לא נותנת לה להשחיל מילה.
"את מתקשרת מטלפון חסוי," היא אומרת בכעס.
"מה את אומרת? אני פשוט לא מבינה למה. הטלפון שלי בעל מספר מזהה," אני עונה בטון שליו, "לא ענית לי."
"אני מאד עסוקה," היא אומרת.
שוב אני קוטעת אותה. "אני בטוחה ולכן אני מוכנה להפגשה בכל שעה שתבקשי. אם זה מוקדם בבוקר או בלילה לפני עשר כמובן, כי אז החנות סגורה."
"אני צריכה לבדוק ביומן שלי," היא אומרת בטון רב חשיבות.
"אני ממתינה," אני אומרת לה ולא משאירה לה ברירה אלא לקבוע איתי.
אני שולחת לה את כתובת החנות. "אם כך נפגש הלילה בתשע ורבע, למרות שאני עובדת רק עד חמש, אבל בשבילך אני מוכנה לבוא."
אני מכניסה את שעת הפגישה ללוח הזמנים שלי. את הטבלה שערכה עבורי איילין אני משאירה בינתיים בצ'אט הפרטי שלנו בתקווה שלא אזדקק לה.
אני מתקשרת לאלברט ומספרת לו על הפגישה שלי עם הלנה. "תראה לה את המחיר המקורי ותאמר לה שאתה תעבור על הצעת מחיר איתי. קח בחשבון שאני לא רוצה עמלה על העסקה הזאת."
מייפל לאיילין: קבעתי פגישה היום עם הלנה בראון בתשע ורבע בחנות הרהיטים.
איילין למייפל: אם לא הייתי מכירה אותך, לא הייתי מאמינה.
