דן
"אתה בא למועדון?" שואל אותי חברי מילדות טקסס.
יום חמישי היום. עדיין אין שום מידע מסיינט ג'ון. כל שידוע לי הוא שמייפל מאושפזת. ארן רוטשילד התקשר להודיע לי על כך בערב של יום שני וקימץ במילים.
*
"אבי ביקש שאודיע לך לגבייה כיוון שהיא עובדת איתך," הוא אמר לי, "יותר מזה אני לא יודע. אני מניח שתצא הודעה מסודרת של דובר תעשיות רוטשילד."
כך הוא השאיר אותי לתהות מה קרה שם.
ההודעה לא הגיעה עד עכשיו. זה כבר לא עניין של סקרנות, אלא מתעורר בי חשד שקרה משהו לא תקין.
*
יום חמישי הוא יום שמועדון השחקים מפוצץ. כל צעיר שמכבד את עצמו מראה נוכחות במקום.
זה הזמן של הגברים הפנויים לחפש עם מי לבלות במסיבות סוף השבוע, כשם שזה הזמן של הנשים למצוא מי ייקח אותן אליהן.
אני לא כזה. ה'צייד' שלי הוא ללילה בלבד, או אם לדייק לחלק ממנו, וגם לא תמיד. לעולם לא אבחר באחת לבלות איתה סוף שבוע שלם.
היום הראש שלי קצת לא בעניין. אני לא יכול להסביר לעצמי למה. בסופו של דבר מייפל היא רק עובדת שלי. היא לא חייבת לי דיווח יומי על מה שקורה איתה בבית החולים, ובהחלט יכול להיות שהיא כבר פה ו…אבל לא.
'אם הכל היה בסדר,' אני מדבר עם עצמי, 'היית רואה את לוח הפעילות שלה שב לפעול."
אני יושב במועדון, לוגם מכוס הבירה שהזמנתי, אבל לא מרוכז בשיחה הערה של חבריי בנושא מניה מסויימת שהסעירה השבוע את השוק. הם מחולקים לשני מחנות מאד מוגדרים- כאלה שמאמינים במטבעות הקריפטו וכאלה שחושבים שהם אחיזת עיניים.
"קח לדוגמא את ביטקווין," אומר טקסס.
אני לא שומע את המשך המשפט. כולי מרוכז בעצמי. השבוע לא חלה שום התקדמות בחיפושיי אחרי הפרוייקט הגדול הבא. זה לא שלא היו לי הרבה הצעות. חלקן מגוחכות לאור הניסיון שלי בבניית שלושת המגדלים המדוברים ביותר בעיר, וחלקן פשוט ניראו לי בלתי מציאותיות, מין ניסיון עלוב לחקות את ההצלחה של השלישייה.
*
"בדיוק כמו שחשבתי," אמר לי סקוט בסיומה של הפגישה היום בצהריים, "ככל שזה נעים להיות בפיסגת ההצלחה, כך קשה למצוא את הפיסגה הבא לכבוש. מה הוא חשב לעצמו שפרוייקט כזה נעשה תוך שנה? והתקציב שלו, איפה הוא חי?"
"מה שהכי אהבתי בשיחה זאת ההצעה שלו לשלם לנו את שכרנו בדירה אחת בפרוייקט, וכמובן לא בקומות העליונות," אני עונה לו.
שנינו הבטנו אחד בשני ושחררו אנחה.
"אני יודע שנמצא את מה שמתאים לנו," אמרתי לסקוט לבסוף.
"לך קל יותר. אתה הבוס ולא רק שיש מי שעובד עבורך בינתיים, אלא שאין לך בוס על הראש שהעיניים שלו בגב שלך כל הזמן," הוא משחרר את תסכולו.
מעולם לא דיברתי איתו על העבר שלי. מה לא הייתי נותן כעת שאבא שלי יהיה זה שמנהל את החברה ואני אעבוד איתו. אני מבין לגמרי מהיכן באות המילים שלו. ראיתי את האופן בו מתנהל מר וינסטון עם כולם, ועדיין אני מרגיש צביטה בלב.
*
את המחשבות שלי קוטעת התראה על הודעה בצ'אט של המשרד. השעה כבר תשע בלילה. מי שולח לי הודעה בשעה כזאת?
מייפל וייאטסטון לדן סקיי –
1. העליתי את אישורי סיום העבודה במיו מילאן ניו יורק ו-מיו מילאן לונדון.
2. מבקשת לשלוח חשבונית לכתובות המייל המצוינות על גבי על כל טופס.
3. התשלום יועבר ביום שני. נא לאשר האם יש לבצעה לחשבון שמסתיים בספרות ארבע שתיים שתיים.
4. לטיפולך אודה.
אני עונה לה מייד.
דן סקיי למייפל וייאטסון – איך את מרגישה?
מייפל וייאטסטון לדן סקיי – אני בסדר. בדרך לניו יורק.מקווה לחזור לעבודה ביום שני בבוקר.
*
"יום אחד דן תהיה לך חברה משלך," אמר לי אבי באחת משיחותינו כשכבר היה ברור שנותרו לו רק כמה חודשים לחיות, "אל תתן את כל המידע בידי איש אחד. את החשבונות השוטפים תתן למנהל חשבונות שישב במשרדך, את השאר תשאיר בידיו של רואה החשבון שלך.
המשכורת שלך היא עניינך הפרטי. כמה שפחות אנשים ידעו מכך, כך ייטב לך. לא רק, אני מציע לך שבכלל ניהול המשכורות יעשה רחוק מעיניי כל. זה מונע מתחים בין העובדים. מי שרוצה מספר, אבל אין יכולת באמת לבדוק זאת.
אני פתחתי חשבון בנק מיוחד למשכורת שמשכתי עבורי. הייתי מייעץ לך לנהוג כמוני.
וכך עשיתי. חשבון ארבע שתיים שתיים הוא החשבון האישי שלי ורק רואה החשבון מר דיימון מכיר אותו.
כאשר הצטרפה מייפל לחברה היה לי ברור שמשכורת כמו שלה תעורר סערה גדולה, שכן שאר מעצבי הפנים מקבלים הרבה פחות ממנה, ולכן גם אותה אני משלם מהחשבון המיוחד.
*
דן סקיי למייפל וייאטסון– העליתי לתיקיה שלך את פרטי הבנק לתשלום. חשבון הבנק אותו ציינת אינו שייך לחברה.
רגע לפני שאני שולח את ההודעה אני מוחק את מה שכתבתי לגבי הבנק ורושם– חשבון הבנק אינו משמש להפקדת תשלומים. שוב אני לא מרוצה וחוזר לנוסח המקורי- אינו שייך לחברה.
מייפל וייאטסטון לדן סקיי – תודה. שולחת להם את פרטי חשבון הבנק שצירפת.
מייפל סוגרת את הצ'אט ומתנתקת מהחברה. היא שוב לא זמינה. 'טוב שכך,' אני חושב לעצמי. אני נושם לרווחה שהיא לא שאלה אותי דבר לגבי החשבון שהיא מכירה.
למרות שאני במועדון ולא אמור להתעסק בדברים האלה אני נכנס להציץ באישורי הביצוע ששלחה מייפל ולא יכול להסתיר את תדהמתי מול הסכומים שהיא חייבה את החנויות.
המחיר לשעה שהיא גובה הוא ללא ספק אחד היקרים שנתקלתי בהם אי פעם. 'אולי צדקה כשאמרה שעליי לעשות שעורי בית עליה.' עולה המחשבה במוחי, 'למה אני כל כך נלחם בה?' אני יודע את התשובה, אבל לא מוכן להודות בה.
מייפל
אני עדיין חלשה אבל רוצה כבר להיות בבית. או אם לדייק בחדרי בבית המלון.
"יש לי משהו לספר לך," אומרת לי ליאה שנראית מאוששת יותר ממני.
"לירוי?" אני נאנחת.
"הכוכב התורן," אומרת ליאה בבוז, "ביום שני הוצאנו לו צו שדורש את הדירה תוך יממה אחת.
עורך הדין גרין פנה לארן ומסר לו שהוא משאיר את המפתח בלובי. ארן כמובן דרש ממנו לקבל את זה לידו. הוא קבע עם גרין בדירה ואילץ אותו לערוך איתו סיור בדירה.
אני שמחה שלא היית בעיר. הדירה מטונפת באופן בלתי יתואר. ארן מספר שעורך הדין גרין כמעט הקיא את נשמתו בשרותים. ואגב, הוא מצא שם מקלון שמראה שהיא בהריון. זה קצת מפליא לנוכח העובדה שהריצפה הייתה מלאה בקונדומים, אבל זאת כבר לא בעיה שלך.
אני אחסוך ממך את התמונות שעורך הדין כריסטיאן דה פרנס שעובד עם ארן, צילם.
ארן שכר חברת ניקיון שתנקה את הדירה. בכוונתו לדרוש מבלאקסמית' שישלם את החשבון. אני מציעה שתחכי עד יום ראשון. הדירה זקוקה לאוורור רציני. אני מתקשה להאמין שאדם כמוהו חי באופן כזה.
החלפנו גם מפתח אחרי שהחברה של לירוי דרשה להיכנס ולהוציא עוד דברים שלא הספיקה להוציא בגלל ההתראה הקצרה. כמובן שנאסרה עליה הכניסה. מה שהצחיק אותי שהדברים שלה, כללו שלושה זוגות מכנסיים ושתי חולצות. הם הושארו עבורה בלובי ונאמר לה שאם לא תבוא לקחת אותם הם יזרקו לפח."
"מה שאני הפסדתי בגלל האשפוז," אני עונה לליאה ומצקצקת בלשוני.
"כריס ברוקלין רותח על בלאקסמית'. הוא קרוב מאד לגרור אותו לבית המשפט. יש לו כבר רשימה של תביעות נגדו. הייתי צריכה לצנן אותו. אני מקווה שנושא הדירה הוא האחרון ויותר לא תשמעי ממנו. לטובתו עדיף שיפסיק להטריד אותך."
הייתי בטוחה שאוכל לנמנם אבל המחשבות מונעות ממני להרדם.
"אני מצטער מייפל שהייתי לא כך כך נחמד אלייך," אומר דיוויד שמתיישב לידי, "הייתי בסערה גדולה כשעזבתי את לונדון. אמנם רציתי כבר מזה זמן להפרד מאליזבת אבל בכל זאת חשתי מועקה.
אני יודע שהתנהגתי בהתנשאות, ועכשיו כשאני מכיר אותך, אני מבין כמה מגוחך הייתי. אני אשמח אם נפגש ונצא יחד לבלות. כידידים כמובן," ממהר דיוויד להוסיף.
"אני חושבת שהימים האלה בבית החולים הראו לי מי אתה באמת. מה שהיה נשכח. אני אשמח לצאת איתך ולהכיר לך את חבריי. ימי שלישי וחמישי אלה הימים בהם אנחנו משתדלים להיפגש. סופי השבוע מוקדשים יותר לחברים הקרובים באמת ולמשפחה," אני עונה לו.
"אני שמח שאת לא כועסת עליי. אני זקוק לחברה כמוך בעיר הגדולה. אני מודה בפנייך שאני עסוק כל כך בעבודה ולא מרבה לצאת. עכשיו כשאני פנוי זה בהחלט הזמן להתחיל לכבוש את העיר," הוא אומר בחיוך.
השעות חולפות. אין לי מושג כמה זמן טסנו. חמש שעות אולי? זה נשמע הגיוני?
"מחכים לנו," אומר אלכס כאשר דלתות המטוס נפתחות לאחר שהטייס מחנה את המטוס בחניה הפרטית שלו.
ליאה מציצה מבעד לחלון. "בהחלט מחכים לנו. הכנת נאום?" היא מגחכת.
"ברור," עונה אלכס, "עברנו ימים מאד קשים. אני מבקש שתכבדו כעת את הפרטיות שלנו. הודעה מסודרת תמסר על ידי נציג החברה."
אלה בדיוק המילים שאומר אלכס לצלמים שמקבלים את פנינו ביציאה.
"בואי איתי," לוחש לי דיוויד ומוביל אותי הרחק מצבא הצלמים. ובכל זאת יש מי שרואה אותנו ומתעד אותנו חומקים מהמקום לתוך הרכב של רוטשילד תעשיות שממתין לנו בחוץ.
אני נושמת לרווחה כאשר מתפרסמות התמונות ובהן מופיעים ארבעתינו יחד. אף אחת מהן לא מראה רק את דיוויד ואותי.
אנחנו יוצאים בדרך חזרה לבית המלון. אחרי שבוע שלא הייתי פה אני מרגישה צורך להיות לבד ולעכל את כל מה שקורה איתי.
כאשר אני נפרדת מהם שואל אותי דיוויד האם הוא נחשב למעגל חבריי הטובים, ואם יש סיכוי שנפגש בסוף השבוע.
"אני מתכוונת להשאר בחדר. אני עדיין לא במיטבי. נדבר בתחילת השבוע," אני אומרת לו.
בערב באות הבנות ומביאות איתן ארוחת ערב. "את צוחקת עליי?" אני שואלת את יסמין, "נראה לך שבא לי לאכול משהו?"
"תדעי לך שדברתי עם אחיך גיא ושאלתי אותו מה להביא לך. את מוזמנת לאכול בהוראת רופא," היא אומרת לי, "השקעתי מחשבה וקניתי לך דברים קלים. את חייבת להתחיל שוב לאכול רגיל."
"את יודעת שאני אוהבת לאכול, אבל יש לי כעת רתיעה למראה האוכל," אני אומרת ומעוותת את פניי.
"לכן הבאתי לך שיקים שתתרגלי שוב לטעמים. תשתי כל הזמן, רק קצת," היא אומרת לי ומניחה לפניי שיק מנגו שמריח נפלא.
אני מחייכת. היא כל כך מכירה אותי ויודעת איך לפתות אותי. אני מקרבת את הכוס לפי ולוגמת ממנה מעט, ועוד קצת ועוד קצת עד שאני קולטת ששתיתי את הכל.
*
יום שני מגיע
במשך סוף השבוע החברות לא עזבו אותי לרגע. נתנו לי את השקט כשרציתי לישון, דאגו להאכיל אותי וגרמו לי שוב לחייך.
אני מגיעה למשרד כמה דקות לפני תשע. איילין כבר כאן.
"הבאתי לך מתנה," אני אומרת לה ומניחה על שולחנה אריזה של הפנתרה הורודה.
"אני לא מאמינה," היא אומרת לי בהתרגשות, "רק אתמול הייתי בחנות ולא היה סט במידה שלי."
"כשהייתי בלונדון הגיע משלוח ענק ממילאנו. מייד קניתי אחד עבורך וכמובן גם עבורי," אני אומרת לה. כמובן שאני לא מספרת לה שלעצמי קניתי את האריזה הגדולה שמכילה את כל ששת הדוגמאות של הליין הלוהט.
אני עומדת לחזור לחדרי כאשר הנייד מצלצל.
"בוקר טוב לך," אני עונה לפיטר שחקן הניקס שאיתו אני אמורה להתחיל לעבוד.
"את פנויה?" הוא שואל חסר סבלנות.
"בשבילך תמיד. בדיוק התכוונתי לפנות את לוח הזמנים השבועי שלי עבורך," אני עונה לו, "קרה משהו?"
"איזה בן זונה נכנס לי ברכב. את יודעת כמה עולה לתקן אותו?" הוא נשמע כועס.
"תרגע. יש לך ביטוח הוא יטפל בכל. אני מבינה אם כך שנדחה את הפגישה," אני אומרת לו בהבנה.
"נראה לך? חיכיתי שתחזרי כבר. אני לא דוחה אותה אפילו בדקה," הוא עונה מייד.
"תשלח לי את הכתובת ואגיע מייד," אני עונה, "הייתי פה," אני אומרת לאיילין וממהרת למעלית.
"היא שוב בורחת?" אני שומעת את קולו של דן רגע לפני שהמעלית נסגרת.
המרחק מהמשרד לבניין של פיטר ברגל הוא רבע שעה. לא בדיוק מרחק אידאלי כשאת צועדת מהר עם נעלי עקב, אבל אני מתעלמת מאי הנוחות ומגיע לבניין בזמן.
"בואי נכנס," אומר פיטר ופותח את דלת הכניסה שצבועה כמו החלונות מסביבה בלבן, ולא מאפשרת הצצה לנעשה בפנים.
אני נדהמת מגודלה של החנות. התיקרות גבוהות וגרם המדרגות עשוי שיש לבן.
"בואי נחתום על החוזה ונתחיל לעבוד," הוא אומר.
אני מוציאה את המחשב ומעלה את המסמך לחתימה. פיטר קורא אותו במהירות, מהנהן בראשו תוך כדי ולבסוף חותם חתימה אלקטרונית.
אני מעלה מייד את המסמך לתיקיית החוזים שלי וניגשת לערוך סיור במקום.
הייתי רוצה ששתי הקומות העליונות תהיינה המשרדים. בקומת הלובי נקים תצוגה מתחלפת ועכשיו נשאר לנו לדבר מה אתה רוצה לגבי החנות.
אנחנו יושבים כמה שעות. מידי פעם הוא מקבלט לפונים בקשר לרכב שלו שנפגע בתאונה.
אני מנצלת את הזמן שהוא מדבר כדי להעלות סיכומים בתיקייה שלי, ולכתוב הזמנת עבודה לצוות שלי.
…וכמו במיו מילאן, את השכר ישלם לך פיטר ישירות תמורת חשבונית. הוא אישר לי את השכר שביקשתי עבורכם.
מקווה לראותכם בקרוב,
מייפל
אצל דן סקיי אדריכלים / עיצוב פנים
תוך דקות מאשרים לי כולם שהם פנויים ואנחנו קובעים תוך שעה בבניין.
דן
חוסר הוודאות הזאת לגבי מה שקורה עם מייפל מעצבנת אותי.
דן סקיי למייפל וייטאסטון: איפה את?
מייפל וייאטסטון לדן סקיי: הכל כתוב בלוח הזמנים שלי. אני ב N14
דן סקיי למייפל וייאטסטון: אין אצלך שום מידע לגבי N14. תגיעי למשרד.
תוך רבע שעה אני שומע נקישה על דלת חדרי.
"הכנסי," אני אומר לה בטון קר. אני משתדל לשלוט בכעס שלי.
"זה מה שאתה עושה כל היום, שואל כל אחד איפה היא נמצא?" היא יורה מייד, "גם אם זה כתוב? אין לך אמון בעובדים שלך?"
"כל המעצבים האחרים עובדים מהמשרד," אני אומר לה, "אני לא צריך לחפש אותם."
"אני מניחה שהם יוצאים מידי פעם לשטח," היא ממשיכה.
"זה לא קורה. העבודה שלהם נעשית מהמשרד." אני לא מבין מה הבעיה שלה.
"מעניין," היא אומרת, "בכל אופן אם תואיל בטובך להראות לי את התיקייה שלי במחשב שלך אודה לך."
היא מעצבנת אותי.
"בבקשה," אני אומר, מקיש את שמה ומראה לה את המסך.
"איפה את רואה את 14 משהו שאמרת? אני בהחלט סקרן לראות," אני אומר לה.
"תחפש," היא אומרת לי.
"אל תשחקי איתי מייפל," אני אומר בכעס.
"אתה רואה את הסימן הזה של חיפוש מידע, מין זכוכית מגדלת קטנה? תכתוב שם N14 ותראה איזה קסם," היא אומרת בשקט.
אני עושה כדבריה ואכן נפתחת תיקיה. רק שהחוזה שמתיוק בה נערך עם פיטר בלאק. "לפי החוזה …"
"אתה אוהב ספורט?" היא שואלת.
"שוב את משחקת. אני משחק בייסבול. הייתי הקפטן של הנבחרת אם הפרט הזה כל כך חשוב לך," אני עונה לה.
"וכדורסל אתה אוהב?" היא שואל.
"אני אוהד של הניקס," אני עונה לה, "ו.."
"ומי מספר 14 של הניקס?" היא שואלת.
"פיטר בלאק…" פתאום אני מבין.
"אז הבנת. פיטר פותח חברה שהוא קורא לה על שם מספר השחקן שלו. והN היא האות של הניקס. את הפרוייקט שלו התחלתי היום.
עכשיו תסלח לי הצוות שלי כבר מחכה לי ואני שונאת לאחר," היא אומרת ויוצאת מהחדר.
טיפוף עקביה מהדהד מריצפת השיש עד שהיא מגיע למעלית ונבלעת בה.
אני נושף את האוויר החוצה. האישה הזאת מטריפה אותי, ויותר גרוע מכך, היא תמיד צודקת.
