ג'ון וייד
לעיתים נדירות אני מנצל את טוב ליבם של חבריי.
"אתה יודע שאני אף פעם לא שואל שאלות," אומר לי ידידי ג'וזף מונטגומרי, "ובכל זאת עליי לדעת מה היעד כדי שאוכל לתדרך את הטייס."
"היכן אתה?" אני שואל אותו.
"אני בביתי," הוא עונה לי לשמחתי. חמישה בתים מפרידים בינינו ואני יכול ללכת אליו ברגל. אני זקוק לנשום קצת אוויר. אני בודק שאני לא במעקב וצועד לעבר ביתו, משאיר את מייסון לארוז מזוודה עבורה ועבורי.
*
"קרו דברים," אמרתי למייסון כשחזרתי הביתה מהעבודה.
"כבר הבנתי. מה עם מילה?" היא שאלה מייד.
"היא בידיים מגוננות. תיאו והאחרים המשיכו, אבל לא ליעד המתוכנן." אני אוהב שהיא לא מרבה בשאלות. היא יודעת שמה שאני יכול לספר לה אספר.
"ואנחנו?" היא המשיכה לשאול.
"תארזי שתי מזוודות קטנות. אנחנו נוסעים ל…סוף שבוע," עניתי.
"כדאי שניקח אתנו מזומנים," היא אמרה בהבנה.
זה בהחלט משהו שלא חשבתי עליו. לשמחתי יש לי בכספת תמיד מזומנים לא מסומנים לשעת חירום.
*
"תאילנד," אני אומר לג'וזף, "אתה מבין שזה חייב להישאר בינינו. הדבר האחרון שאני צריך הוא שיתעדו אותי בחופשה שלי עם אישתי."
"אני לא רוצה שתחשוב שאני, איך לאמר לך, מחפש רכילות אולי? אני רק רוצה לדעת האם אתה צריך שמישהו יצטרף אליך. יש לי צוות של שומרים סמויים מיומן," הוא אומר, "בעצם אתה יודע. הם התאמנו עם החיילים שלך."
"תודה ידידי אבל אני לא בסכנה," אני מאלץ את עצמי לצחוק, "אני זקוק לחופשה ואין טיסה ישירה. לא מתאים לי כעת לנחות בדוחה. אם לא הייתי יודע שהמטוס שלך נע על הקו הלוך ושוב לא הייתי מעלה על דעתי לבקש להצטרף לטיסה."
"האמת שהטיסה הבאה למזרח יוצאת עוד ארבע שעות. אתה חושב שתהיה מוכן? אם לא, אברר למתי אפשר יהיה לדחות אותה," אומר ג'וזף.
"נשמע לי מושלם. אתה לא מבין כמה אני מותש וזקוק לחופש הזה. עבדנו קשה בתקופה האחרונה. אני מניח ששמעת על 'הניקיון היסודי' שערכנו בעיר," אני אומר לו. אני מרגיש שאני חייב לתת לו משהו. הוא תמיד צמא לסיפורי הכוחות המיוחדים, וכשאני יכול אני מספר לו.
"מי לא שמע עליכם. עשיתם את הלא יאומן. האנשים האלה ישבו על הצוואר של הרבה עסקים. אני יודע שאליי לא הגיעו רק בזכותך. אני לא אשכח לעולם את מה שעשית עבורי," אומר ג'וזף.
הוא יודע שהוא חייב לי הרבה. לא פעם חילצתי אותו מצרות. זאת הסיבה שאני מרגיש בנוח לבקש ממנו, מה גם שאני יודע שבשבילו זאת רק עצירת ביניים בדרך ליעד הקבוע שלו.
אני חוזר הביתה. המזוודה כבר מחכה ליד הדלת. מייסון עורכת סיבוב אחרון בבית. "בדקתי שהכל סגור," היא אומרת לי מרוצה ומכבה את האור. היא מביטה החוצה מבעד לדלת הפתוחה. "הנהג פה."
הנהג ניגש לפתוח את הדלת עבורינו בזמן שאנחנו יוצאים מהבית. הוא מביט בפליאה במזוודה הלא גדולה שבידי. אני מסמן לו שאין צורך לשים אותה בתא המטען.
אנחנו יוצאים לדרך והנהג מאיץ ושלא כהרגלי אני לא מעיר לו שהוא נוסע הרבה מעל המותר.
אחרי זמן לא רב אנחנו מגיעים לשדה התעופה JFK . הנהג אינו יודע היכן לעצור וגולש באיטיות למסלול הורדת הנוסעים.
"אייר אמריקאן ארליין- טיסות פנים." אני קורא בקול את השלט הראשון שנראה מול עיניי . אני רוצה שיזכור היכן הוריד אותנו אם ישאל.
אנחנו נכנסים לטרמינל והולכים במסדרונות לכיוון החניה של המטוסים הפרטיים.
"לאן אדוני?" שואל אותי איש בטחון.
"הוא איתי," אומר ג'וזף שמגיח פתאום מאחורי, "אני מקווה שלא שכחת להביא את בגדי הים. בדקתי את מזג האוויר בבורה בורה. צפוי לנו סוף שבוע קסום."
ברור לי שהמילים האלה נאמרו לאוזניו של השומר שמאפשר לנו להמשיך לכיוון המטוס.
"החלטתי להצטרף אליכם. נראה לכם שאני יכול לוותר על חופשה בבורה בורה?" הוא קורץ לי.
רק כאשר אנחנו במטוס הוא מגלה לי שלטיסה יצטרפו פרט לשניים מעובדיו, וגם שלושה שומרי ראש. "אני לא קונה את הסיפור של החופשה שלך. העדפתי שיהיה מי שישמור עליך.
הם לא יודעים זאת. אין להם מושג מי אתם. מבחינתם אתם זוג בפרק ב' שנוסע לירח דבש."
"תודה ג'וזף. למרות שאין צורך אני מודה לך. אתה חבר טוב," אני אומר לו. "אז כך נראה מטוס המנהלים של מונטגומרי השקעות. בהחלט אפשר להתמכר לנוחות שלו," אני משנה את הנושא.
אני כל כך רגיל לחיות חיים סגפניים מתוקף תפקידי, שכל דבר נראה לי מפואר יותר ממה שהוא. בכל מקרה אני נהנה מהמושבים הנוחים שמאפשרים לך להתרווח ולהרדם עליהם. אני מחבק את מייסון, מקרב אותה אליי ועוצם עיניים.
אני מעמדי פניי ישן בזמן שאוזניי כרויות לשמוע את ההתנהלות במטוס. אני מקבל אישור שכל מה שג'וזף אמר היה אמת.
"תראו את זוג היונים הזה. אומרים באמת שבפרק ב' האהבה עמוקה יותר. להתקנא בהם," אומר ג'וזף לאנשים שנכנסו למטוס ותופסים את מקומם.
"הוא עובד חדש בחברה?" שואל אחד מהם.
"אני בקשרי עבודה איתו. אנחנו עובדים על פרוייקט יחד. כשיגיע הזמן המתאים אספר לכם."
תיאו
הטיסה הפעם עוברת ללא כל דרמות והפרעות. אני משתדל לא לחשוב מדוע מילה לא באה איתנו. הצלחתי עד עכשיו להדחיק אותה מזכרוני אבל כעת כאשר אנחנו עומדים לנחות בקטמנדו היא עולה לרגע במחשבותיי.
אני מכיר אותה טוב מידי בשביל לדעת שלא הייתה הולכת עם אמרי ומשאירה אותנו בלעדיה. כנראה שיש משהו יותר עמוק ממה שאני יודע.
אין לה מושג שאמנם הפניתי לה את הגב אבל עקבתי אחריה עם הנייד שלי. היא לא נראתה כמו מישהי שאילצו אותה בכח ללכת.
גם המילים של ג'ון שנניח לה חיזקו את העובדה שכנראה ישנם דברים שלא אבין. יש רק דבר אחד שאני לא מצליח לפענח בפאזל הזה והוא מדוע בעצם התחלנו לבנות בית יחד. מישהו בטח ידע שזה לא יתממש.
המחשבות האלה מלוות אותי עד לרגע שגלגלי המטוס נוגעים במסלול הנחיתה.
גם היציאה מהמטוס נעשית בלי דרמות מיותרות. אנחנו יוצאים ממנו ואוספים את המזוודות שלנו. המזוודה של מילה, זאת שיש עליהם מדבקה של בז גדול, לא נמצאת ביניהן.
אני ניזכר שבמבט חטוף ראיתי על הג'יפ שהסיע אותה את אותו בז גדול. הכל מתחיל להסתדר לי כעת.
אני מבין שחייתי בשקר כל התקופה הזאת. מה ממה שחוויתי בחודשים האחרונים אמיתי אין לי מושג. אני רק יודע שמה שיהיה מעכשיו והלאה תהיה המציאות האמיתית שלי. מציאות שאין לאמיליה בה כל חלק.
אנחנו יוצאים מהטרמינל החוצה. ג'יפ שחור גדול ממתין לנו.
"ברוך בואכם לקטמנדו," אומר לנו נהג במבטא בריטי, "אני הארי ואני כאן לענות על כל שאלה ובקשה שרק עולה לכם בראש."
אני מביט סביבי על העיר, היא כל כך שונה מכל מקום שאני מכיר, ותוהה מה הביא אותנו לכאן.
הארי מסיע אותנו לבניין בו אנחנו עתידים לבלות את התקופה הקרובה שתארך מי יודע כמה זמן. הוא ממוקם על ההר ומשקיף למטה על מרכז העיר.
החיילים שלי ניגשים להתארגן בחדרים והארי מסמן לי בראשו לבוא אחריו. הוא מוביל אותי לאולם תפילה ומתיישב על ברכיו.
"אירגנתי לכם אופנועים שתוכלו לנוע כרצונכם. אתם לא בסכנה פה. מבחינת התושבים, שהם אנשים מאד חביבים, אתם קבוצה של סטודנטים שזקוקה קצת להתחבר לעצמה בעזרת מדיטציה וצום," הוא אומר.
"נפלא," אני מפטיר לעברו.
"הייתה אתמול השקה של התוכנות ותאילנד בוערת. האנשים שחותרים תחתיכם מחפשים אתכם בכל פינה. לכן אתם פה, כדי לצנן את השטח.
ג'וליה במצוקה. אנחנו עוקבים אחריה. די ברור לנו שהיא משקרת. ידוע לנו שהיא פנתה לפטריק בניסיון לסחוט ממנו מה שזה לא יהיה.
הוא חכם מספיק לא ליפול לרשת שהיא מנסה לפרוש תחתיו. לואיז קרובה ללדת והיא יודעת זאת, ועדיין אין בה טיפת רחמים על אחותה. אז גם לנו אין כלפיה."
"לנו?" אני מעלה לראשונה את השאלה בדבר זהותו.
"תבין תיאו, המידע שכל אחד מקבל מוגבל. אני לא יודע הרבה עליך פרט לשמך ולמי אתה שייך. אני יכול לאמר לך, כפי שאתה מנחש מהמבטא שלי, שאני שייך לסוכנות בלונדון," הוא עונה לי.
"מי קשר בינינו?" אני שואל עניינית.
"אני קיבלתי הוראה מלונדון. אין לי מושג ממי הבקשה הגיע אליהם. כפי שהסברתי לך אין לי הרבה מידע על מה שקרה עד עכשיו.
מהיום אנחנו צוות שאתה עומד בראשו. אני אתן לך כל עזרה שאדרש. אני מתחייב בפניך לקבל את מרותך ומבטיח לא להסתיר ממך דבר. אנחנו כעת אחים בדם.
אני אדאג שתמיד יהיה לך צל גם אם לא תבחין בו. אנחנו נשמור עליך ונגן על חייך."
אני מרגיש זיעה קרה יורדת במורד גבי. אמנם אני מישיר מבטי אליו במשך כל השיחה והוא לא ממצמץ לרגע, אבל עדיין תמיד יש אחוז קטן של ספק.
אם האישה שהכי סמכתי עליה בעולם בגדה בי, אני חייב להיות בשיא עירנותי כל הזמן.
"בוא אראה לך היכן החדר שלך. אם יש לך השגות אמצא לך אחר."
"יש לך משהו לספר לי?" שואל אותי ליאם שמבחין בי כשאני חוזר ומצטרף אליי במעלה המדרגות לכיוון חדרי.
"אני שמח שהצטרפת אליי. הארי לא יודע הרבה עלינו. כל אחד יודע את תפקידו המצומצם. הוא חייל מלונדון שקיבל הוראה מהמפקדה שלו לקבל את פנינו. לדבריו אני מפקד היחידה כאן ואני רוצה אותך צמוד אליי."
כמובן שאני לא אומר לו שאני מבקש זאת כדי לבחון את נאמנותו אליי. רק אז הוא יהפוך באמת לסגן שלי.
אני מניח את המזוודה שלי בחדר ופותח אותה. רק כאשר אני מביט בתוכנה אני ניזכר שזאת היא שארזה אותם. על הכל פרושה מגבת גדולה, אני מוציא אותה כדי לבחור בגדים ומוצא שקית ובה חטיפי הקוקוס האהובים עליי.
אם עד עכשיו הרגשתי חוסר בטחון עכשיו אני מרגיש שהיא לעגה לי כל הזמן.
כמה הייתי רוצה עכשיו ללגום משקה חריף שיכהה את חושיי, אבל יודע שאני חייב להתאפס מייד, ולכן הולך להתקלח.
מים קרים בהחלט עוזרים לצנן אותך, וגם את מחשבותיך.
אני חוזר לחדרי עטוף במגבת והולך לבחור בגדים. כיוון שאני לבד בחדר אני נותן למגבת לפול על הרצפה ורוכן מעל המזוודה לבחור מה ללבוש.
"הבהלת אותי מיסטר תיאו," אני שומע קול של אישה מאחוריי מה שגורם לי להסתובב אליה מייד בלי לחשוב שאני ערום לגמרי.
היא פותחת זוג עיניים ונועצת בי מבטים ללא בושה.
"אוהבת מה שאת רואה?" אני מתגרה בה.
"מאד," היא לוחשת.
"מי את?" אני שואל ולא טורח להסתיר את עצמי.
"אני ג’איה," היא עונה, "באתי להביא לך תה שיעזור לך להרדם. אני יכולה למזוג לך?"
'תה שיעזור לך להרדם,' אני מגלגל את המילים במוחי, 'להרדם לנצח?'
"אני ביקשתי ממך להביא לי תה?" אני אומר לה בטון קר.
"אני מצטערת, היו לי כוונות טובות. שמעתי שהייתה לכם טיסה ארוכה. נתבקשנו לא להפריע לכם," היא עונה לי בקול רועד.
"ובכל זאת באת להפריע לי," אני אומר, "גם לאחרים הפרעת?"
"האחרים שתו את התה שלהם למטה. ראיתי שאתה לא יורד… זה לא יקרה שוב מיסטר תיאו."
"מה את עושה כאן חוץ מלהגיש תה שלא נתבקשת?" אני שואל אותה.
"אני פה כדי לשרת את מי שמתארח במקום," היא ממשיכה.
"תגדירי לשרת," אני ממשיך בחקירה שלי.
"אני לא נותנת שרותי מין אם זאת השאלה שלך," היא עונה ומזדקפת מולי. "אני אולי ענייה אבל יש לי כבוד עצמי."
עם המילים האלה היא שוברת את הקשיחות שלי.
"תשתי איתי תה?" אני שואל.
"רק לשתות?" היא שואלת בהיסוס.
"רק לשתות," אני עונה לה. אין לה מושג כמובן שאני רוצה שתטעם את התה לפניי. כבר היו לי מספיק דרמות היום.
היא מוזגת מהתה לשתי כוסות קטנות ומקרבת אחת לפיה ומתחילה לשתות.
אני שבינתיים כבר התלבשתי, מתיישב מולה וסוקר אותה. היא אישה יפיפיה. יש משהו מסתורי וקסום ביופי שלה. משהו שמעורר בי שדים רדומים ורצון לכבוש אותה. 'זה עוד יקרה,' אני חושב לעצמי. אני חייב כדי לשכוח את…'
"ספרי לי קצת כל המקום. איך האנשים, איך מזג האוויר. האם כולם נחמדים כמוך?" אני שואל וגורם לה להסמיק.
"מתוקה, את בטח יודעת שאת כזאת," אני ממהר לאמר לה.
"אתה כבר לא כועס אליי מיסטר תיאו?" היא שואל בחיוך ביישני.
"את הפתעת אותי. לא תארתי לעצמי שיש מישהו בחדר, אבל אינני כועס. בבקשה ג’איה, תקראי לי רק תיאו. המילה מיסטר גדולה עליי," אני עונה לה.
"תצטרך להתרגל. כל הזרים פה נקראים כך, לפחות באזור שלנו, אלא אם כן אתה מצטרף למקדש ואז אתה מקבל שם מקומי," היא מסבירה לי.
"אם כך שכולם יקראו לי כך, ורק את תקראי לי בשמי," אני מבקש.
"אני מרגישה שאני חשובה," היא שוב מתביישת ולוגמת מהתה בשתיקה.
מילה
אני יוצאת בסערה מחדרו של אמיר וניגשת לחדר שמונה הכינה לי. אני צוררת את בגדי בשמיכה שאני מוצאת וחומקת החוצה לאורווה.
אם נגזר עליי להסתתר, אני אדאג לעצמי. כיוון שאני לבושה כבת המקום לא אמשוך תשומת לב אם אתקל במישהו.
Brave צוהל לקראתי. הוא משרבב את ראשו מעל לדלת ומחכך אותו בכתפי. אני יודעת שהוא של אמיר, אני גם יודעת שהבטחתי לא לקחת אותו, אבל אין לי יותר מה להפסיד.
אני מניחה על הסוס את השמיכה שלו , רותמת אותו ומוליכה אותו החוצה. גם כאשר אנחנו מחוץ לאורווה אני ממשיכה להוביל אותו ורק כאשר אנחנו מתרחקים אני עולה עליו בקפיצה ומדרבנת אותו לדהור הרחק משם.
אני מודה על כך שיש לי זיכרון מעולה לפרטים, וחוש התמצאות מעולה ומובילה אותנו למבנה הנטוש.
אני נכנסת לתוכו ומתפלאת לראות שהוא במצב לא רע בכלל. אני מכניסה את Brave למבנה שכן אין במקום אורווה בשבילו.
אני מרגישה את האדרנלין בועט בי, ומודה על כך שלמרות הבריחה החפוזה שלי לא שכחתי לקחת עבורו אוכל וחבילת גזרים כפינוק.
אני מוצאת קערה גדולה וממלאת בה אוכל ובאחרת אני שמה מים. הוא לא צריך לשלם את המחיר של הבריחה שלי.
למרות שלא אכלתי כל היום אני לא מסוגלת לאכול דבר. אני מסיטה ממני את הגזר שתיכננתי לאכול, ומניחה אותו על הריצפה.
אני פורסת את השמיכה שבה ארזתי את בגדי ומניחה אותה על הריצפה עבור Brave שסיים בינתיים לאכול.
רק אז אני מבינה שעבר לא מעט זמן מאז שהגענו. בחוץ כבר מתחיל להחשיך.
אני נשכבת ליד Brave מנסה להתחמם מחום גופו, ונרדמת.
אני חולמת שזרועות חזקות מגוננות עליי, אוספות אותי אליהן.
