אנאבל
אני עוברת דרך משרדה של קלודיה.
"הייתי בראיון אצל מר סטון. הוא מעוניין שאתחיל לעבוד. הוא אמר שיכין את החוזה עבורי ואקבל אותו מחר," אני מעדכנת את קלודיה.
למרות שהיא מזמינה אותי לשבת אני נשארת לעמוד.
"אני מעוניינת לשמוע פרטים," היא אומרת לי וברור לי שבעצם היא שואלת לגבי השכר שביקשתי.
"אני חייבת לרוץ," אני עונה לה, "עדיין לא פרקתי את המזוודות ועליי לערוך קניות. אני אהיה איתך בקשר."
זאת הפעם הראשונה שאני עובדת עם משרד כח אדם. אני מבינה שעליי לקבוע את מערכת היחסים בינינו. אין לי כל רצון לשבת לקשקש איתה ואני ממהרת לעזוב את המקום.
הרגשות סוערים בי. נראה שמצאתי עבודה מהר משציפיתי. אני מתחילה לעכל את העובדה שאני פותחת דלת לחיים חדשים לבד, מה שמשרה עליי עצבות גדולה.
אני מרגישה כל כך בודדה. אני מביטה על הבניינים הגבוהים סביבי. הנוף כל כך שונה מהנוף לו הייתי רגילה, נוף הבתים הקטנים בבסיסי הצבא בהם נדדתי מאז שאני זוכרת את עצמי.
גם הנוף שנשקף מחלונות בית החולים הצבאי בו ביליתי במשך ארבע חודשים, ימים ולילות, היה כל כך שונה.
אני מנסה להתאפס על חיי החדשים.
'את תצטרכי לקנות לך רכב,' אני מתחילה לעשות רשימות ונתקעת בנושא הזה. בחיים לא קניתי רכב לבד. זה היה אבא ואחר כך בעלי שקנו עבורי את הרכב שלי.
'איך עשית לי את זה," אני מדברת אליו בליבי ועיניי שוב מתמלאות דמעות.
אני הולכת לכיוון הדירה שלי אבל לא רואה בעצם מה נעשה סביבי.
"את בסדר ילדה?" שואלת אותי אישה שנראית כאילו נלקחה משנות השישים. היא לבושה בשמלת טלאים צבעונית וזר פרחים על ראשה.
"אני בסדר גמור," אני משקרת לה ומושכת באפי.
"את לא, אבל זה בסדר. קחי לך פרח שישמח את ליבך," היא אומרת. רק אז אני קולטת שאני עומדת סמוך לדוכן לממכר פרחים. אני מביטה סביבי ורואה בכל מקום מלאכיות תלויות.
"קחי לך גם פיה קסומה שתעלה חיוך על פנייך," היא אומרת לי.
"תודה," אני מתרגשת, "כמה אני צריכה לתת לך?"
"לא משלמים עבור מתנה," היא נעלבת, "אני רוצה לראות חיוך על פנייך, זאת התמורה שאני מבקשת."
אני מביטה על המלאכית שבחרתי ומגלה שהיא בעצם.. מלאך בן."
אני מחייכת. אני מתמלאת שוב בטחון שיהיה בסדר.
"תודה לך אישה יקרה," אני אומרת לה, "את יודעת מה ישמח אותי? זר פרחים צבעוני, אבל בתנאי שעליו אני משלמת."
"אני לא יודעת מי העלה דמעות בעינייך, מי גרם ללב שלך לבכות, אבל אני מרגישה שאת תהיי בסדר," היא אומרת ונכנסת לתוך החנות.
אני ממתינה לה בחוץ, מתמכרת לחומה של השמש שיצאה שוב מבעד לעננים.
"לפרח הזה קוראים ציפור גן עדן. הוא תמיד מזכיר לי את עוף החול שמתעורר לחיים. אני יודעת שביקשת זר פרחים עליז, אבל זה נראה לי הכי מתאים עבורך."
אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק. היקום בהחלט מפזר לי סימני דרך בדרכי לחזור ולחיות את חיי במלואם.
את הדרך לדירתי אני גומעת במהירות. יש לי עוד מלא עבודה לעשות. אני מתפלאת על עצמי באיזה קלות אני מוצאת את הדירה שאליה הגעתי רק לפני שעתיים שלוש אולי.
אני נכנסת לבניין ומתקבלת בחיוך על ידי השומרים. אני מתחילה להרגיש שייכת למקום.
עכשיו כשזמני בידי אני ניגשת קודם כל לפתוח את התריסים, נותנת לאור להציף את הבית. אני מגלה שיש לי מרפסת גדולה שפונה לכיוון מערב. אמנם זה לא נוף ההדסון שנשקף ממנה, אבל לשמחתי סמוך לביתי יש פארק קטן ובו עצים גבוהים.
אני מחפשת מקום עבור העציץ של ציפור גן העדן. אני מסתכלת על התווית עם הוראות הגידול שלו ולומדת שהוא זקוק רק לכמה שעות חשיפה לשמש, מה שהופך את המרפסת למקום אידיאלי עבורו.
כיוון שהדירה שהשכרתי מרוהטת כולה, גם במרפסת ישנם רהיטי גן. אני מוצאת שולחן פינתי ומניחה עליו את העציץ.
"ברוך בואך הביתה," אני אומרת לעציץ, "היום הוא יומנו הראשון, ואני מבטיחה לטפל בך באהבה."
בכל יום אחר העובדה שאני מדברת בקול לפרח יכול היה להעיד שאיבדתי את שפיותי. היום זה נראה לי הכי טבעי בעולם.
"אני חייבת לסדר," אני אומרת לו, וחוזרת לתוך הדירה.
אני נזכרת שבעצם לא ראיתי עדיין את הדירה. כל מה שידוע לי הוא שיש בה שלושה חדרי שינה. אני מתחילה לשוטט בה ומתרשמת מיופיה. היא מרוהטת באופן מינימלי כמו שאני אוהבת, ומלאת אור.
אני מגיעה לחדר השינה, שמחה לראות שיש בו ארונות גדולים וניגשת להביא את המזוודות שלי. אני מסדרת את הבגדים בארונות. אני לוקחת את הזמן ומקפידה לסדר את הבגדים לפי צבעים.
*
"את מבינה," אמרה לי פעם מייפל, "יש יתרון בסידור בגדים לפי הצבעים. קחי למשל את הגופיות השחורות. כמה כאלה יש לך? אני מניחה שיש לך לא מעט מהן. כאשר הן מסודרות יחד תגלי כמה יותר קל לבחור אחת מהן."
"זה מה שלומדים באוניברסיטה?" שאלתי אותה בצחוק.
"לא בל, זה כבר עניין של טעם אישי מתובל בניסיון," היא ענתה לי ברצינות.
*
אני מביטה מרוצה על הארון. עכשיו אני סוף סוף קולטת למה היא התכוונה בעצם. הסדר בהחלט משרה עליי שלווה.
אני שוב מתחילה לנשום, משחררת ממני את מועקות העבר, ומוצאת עצמי מחייכת.
אני ניגשת להכין לעצמי משהו לשתות ויוצאת לשבת במרפסת.
אני נזכרת בראיון העבודה שלי עם מר סטון שנחפז מאוד לאמר לי שקיבלתי את העבודה.
מוזר לי שלא נתנו לי שום פרטים לגבי מהות העבודה וההיקף שלה. 'מה בעצם אני רוצה?' אני שואלת את עצמי ומתלבטת מה אומר לו מחר.
בדיוק אז מגיע המייל ממייפל שמבקשת שאעבוד איתה. איכשהו המילים שלה תמיד מסדרות לי את המחשבות וכך גם היום. אני יודעת מה אני רוצה לעשות.
קונור
אני מסיים את הקפה של הבוקר ויוצא לרחוב.
אני מביט לעבר הפלמינג, בית המלון שהוא ביתי בארבע השנים בהם אני נמצא פה. אני מתחיל להרגיש שאני מתרחק ממנו, שהוא מתחיל להיות זר עבורי. אני מתחיל להריח את ניו יורק מתקרבת.
חוסר שקט גדול שוב עוטף אותי. 'בעצם מי אמר שאני צריך לחכות חודש עד שאחזור?' אני שואל את עצמי וכבר יודע שהחלטתי.
אני חוזר לחדרי במלון ומתיישב ליד השולחן הסמוך לחלון הגדול. 'המשרד שלי,' כפי שאני מכנה אותו למרות שבינו לבין מיטת הקינג סייז הגדולה מפרידים מספר מועט של צעדים.
המחשבות שלי נודדות לדירה שלי בניו יורק ואני כבר מבין שאין לי חשק לחזור אליה. הרעיון של כריס שאמכור אותה ואקנה את הדירה החדשה במגדל הבלו ספייר מרגש אותי.
'דירה חדשה התחלה חדשה,' אני אומר לעצמי בקול.
אני יושב מול המחשב ומתחיל לערוך רשימות, מדפיס את רשימת הלקוחות שהתיקים שלהם עדיין פתוחים ומשבץ אותם בלוח הפגישות שלי.
נותר רק לשלוח להם הזמנה לפגישה ולחכות לאישורם.
כיוון שכעת תחילת יום עבודה האישורים מתקבלים אחרי זמן קצר, למרות שהמקומיים אוהבים לקחת את הזמן. מרגיש לי כאילו כולם יודעים כמה אני משתוקק כבר לעזוב.
נקישה על הדלת קוטעת את חוט המחשבה שלי.
אני ניגש לפתוח את הדלת, שוכח לגמרי שפשטתי מעליי את הז'קט והחולצה.
אני מביט במבט שואל בלין שעומדת בפתח.
"אני רוצה שתיקח אותי איתך," היא יורה לעברי.
מהמעט שאני מכיר אותה אני יודע שהיא הייתה זקוקה לכל האומץ שיכלה לגייס כדי לעמוד כך מולי, בעיקר כשכבר דיברנו על זה וסרבתי לה.
אני מבין שאין לי ברירה אלא להסביר לה שוב, אחרת היא לא תרפה ממני.
אני מסמן לה בידי להיכנס, וסוגר את הדלת.
לין מתיישבת על המיטה ושולחת יד לחולצה שלה במטרה לפשוט אותה ממנה.
אני נד בראשי לשלילה.
"את ואני באנו משני עולמות שונים. אנחנו שני עולמות שונים.
מה שאני רוצה מהחיים שלי כל כך שונה ממה שאת מחפשת."
שלא כהרגלי אני מקפיד לשקול את מילותיי. אמנם אין לי אין לי שום רגש אלייה, אבל עדיין אני לא רוצה לפגוע בה.
"אין לי לתת לך את מה שאת רוצה. כדאי שתפנימי את זה.
אני חוזר הביתה למקום שעל התרבות שלו גדלתי. אני מכיר בו את כללי משחק החיים, וזה כולל גם קשרים בין אנשים וגם זוגיות."
"יש לך מישהי?" היא שואלת בקול רועד מעט.
אני מבין שאין לי ברירה. אני לא אוהב לשחק עם אנשים ובוחר לשקר לה. "היא לא יכולה לחכות כבר שאחזור," אני עונה לה מייד.
"איך זה שהיא מעולם לא באה לפה אם היא כל כך אוהבת אותך?" היא לא מרפה.
"הקשר הזה הוא די חדש," אני ממשיך לרקום את השקר שלי.
"באמת?" היא לא מאמינה לי, "איך קוראים לה?"
השיחה האחרונה שלי עם קלייב עולה לי בראש. 'היא יפיפיה מדהימה.' "קוראים לה אנאבל."
אני נושם לרווחה כאשר נשמע צלצול של הצ'אט של המשרד בנייד שלי. אני מוציא אותו מכיסי.
קלייב סטון: ברכות לאנאבל מייג'ור עם הצטרפותך לחברה.
אני מחניק חיוך למול מבול הברכות שהיא מקבלת. 'אתם עובדים ממש קשה שם,' אני מדבר אליהם בליבי.
ואז עולה תמונתה לצד ההודעה שלה.
אנאבל מייג'ור: תודה לכולכם על הברכות.
קלייב לא הגזים. היא בהחלט יפיפיה עוצרת נשימה.
אני מצלם את המסך ומראה את התמונה ללין.
"זאת אנאבל שלי," אני אומר לה בלי להניד עפעף.
אני חוזר לצ'אט ועומד לשלוח לה הודעה. ברגע האחרון אני מחליט שלא. לא בגללה, אלא בגלל קלייב. הדבר האחרון שאני רוצה שהוא יחשוב שאני מתלהב ממנה בגלל שהיא יפה.
"היא יפיפיה," אומרת לין שלא מסירה את עיניה מהמסך שלי, "חשבתי שאתה משקר."
היא מסתכלת עליי בעצב, קמה לאיטה ופונה לדלת. "אני לא אפריע לך יותר," היא אומרת ויוצאת.
אני מרגיש שהייתי זקוק לשיחה הזאת כדי לגשת למחשב ולברר לגבי טיסה הביתה. המקום שלי כבר לא פה. אני אסיים את הפגישות ואודיע לכולם שהמשכן יעשה כשאחזור לניו יורק.
כשהגורל מחליט לסדר את העניינים עבורך הוא שולח לך פתרונות לא צפויים. לפעמים כואבים מעט, אבל כאלה שלבסוף מונעים ממך להתלבט.
"אני מבקש שתחזור הביתה," אומר לי אבא בטלפון קול חנוק.
"אני עובד על זה אבא," אני אומר לו ותוהה מה עובר עליו. האבא החזק שלי ששולט תמיד ברגשות שלו נשמע לי שונה פתאום. 'האם זאת העובדה שאמרתי לו שאני עומד לחזור שהוציא ממנו פרץ של רגשות?'
אין דבר שמכין אותי למילים שלו. "מצבה של אימא לא טוב. היא כנראה תצטרך לעבור ניתוח," הוא אומר לי בקול רועד.
אני לא נושם. "אני מזמין מייד כרטיס," אני אומר לו. אני כל כך נסער שאני לא מסוגל לשאול מה קרה.
תוך כדי שיחה אני נכנס לאפליקציה של הזמנת כרטיס ובוחר בטיסה הראשונה שיוצאת.
עשר שעות, זה הזמן שיש לי לארוז את חיי כאן ולחזור הביתה.
אני שולח את פרטי הטיסה לאבא ומודיע לקלייב ודייב שאני נאלץ לחזור הביתה.
אני חושב על הפגישות שקבעתי לימים הקרובים. אני לא מסוגל להתמודד כעת עם התכתובת בנושא ושולח הודעה למזכירת החברה בניו יורק.
אליזה,
שולח לך את רשימת הפגישות שלי השבוע בהונג קונג.
אבקשך להודיע להם שעקב מצב חירום משפחתי אני נאלץ לחזור עוד היום לניו יורק. תודה, קונור
'תנשום קונור,' אני מורה לעצמי, 'תתאפס, להיות לחוץ לא יעזור לך כעת.'
אני מוציא את המזוודות מהארון ומתחיל לארוז את בגדיי.
אני ניזכר בחליפות ובחולצות שלי שמסרתי לניקוי יבש, עוזב הכל ויורד לקחת אותם.
נשאר לי לארוז את המשרד שלי. ארבע שנים, ערימה של קלסרים נדחקים למזוודה אחת גדולה. אני מודה על כך שאני מסודר והכל מתוייק במקומו.
בכל יום אחר אולי הייתי מרגיש מעט את צער הפרידה. היום הזה כה שונה. דחוף לי להגיע כבר הביתה.
אליזה מנצלת את ההודעה שלי להתעניין מה קרה, אבל אני מתעלם מהשאלות שלה, מדלג על מילות הנימוס וקורא את השורה התחתונה.
הודעתי לכולם, אליזה.
אני מתקשר ל'ג'ון' הנהג שלי ומבקש ממנו שיאסוף אותי בשמונה בערב לשדה התעופה.
*
כשרק הגעתי למה שחשבתי שהוא ביקור בהונג קונג, אסף אותי ג'ון משדה התעופה. הוא אמר לי את שמו האמיתי אבל התקשיתי להבין את המבטא שלו.
"תקרא לי ג'ון אדוני," הוא אמר לי.
ג'ון לימד אותי בסבלנות אין קץ כל מה שאני יודע על התרבות המקומית. הוא דיבר איתי על הכל, גם על הנשים.
"אתה גבר צעיר, רחוק מהבית. כשתרגיש בדידות יש מי שתפיג לך אותה," הוא אמר.
הוא מעולם לא שאל אותי שאלות אישיות, כמו למשל אם יש לי אישה בבית.
על עצמו דווקא סיפר הרבה. הרבה לשתף אותי בסודותיו והתלבטויותיו.
נוצרה בינינו חברות מיוחדת, למרות שהוא התייחס אליי כאל אדון. אחרי כמה ניסיונות עקרים הפסקתי לבקש ממנו שיתיחס אליי כשווה.
עם הזמן ביקשתי שילמד אותי להגות את שמו, ולמרות שכבר למדתי את השפה וסיגלתי לעצמי את ההיגוי הנכון הוא העדיף שאמשיך לקרוא לו ג'ון.
"זה מרגיש לי כאילו אני בניו יורק," נהג לאמר לי.
*
"אז זהו?" הוא אומר בזמן שהוא מכניס את אחרונת המזוודות למעלית.
ברור לי שהוא מתכוון לכך שאני עוזב. הצער ניכר על פניו. "כן, זאת המזוודה האחרונה," אני עונה לו.
"אתה גבר חכם קונור," הוא אומר לי, קורא לי לראשונה בשמי. הוא בהחלט יודע שהתחמקתי מהשאלה שלו.
בזמן שהוא לוקח את המזוודות לרכב שלו אני ניגש להסדיר את התשלום בקבלה של המלון.
"אני רואה שלקחת איתך את כל המזוודות," אומר הפקיד שעוקב בעיניו אחרי ג'ון הנושא את מזוודותיי, "זה אומר שאתה לא חוזר?"
"אימי עומדת לעבור ניתוח. אין לי מושג כמה זמן זה ייקח," אני עונה לו. אין לי רצון שיחשוב שאני בורח ממשהו.
"אם תחזור אני מקווה שתתאכסן אצלנו," הוא אומר ובוחן את תגובתי. הוא מנסה להבין אם זהו תרוץ ואני עובר להתגורר במלון אחר.
אני מניח את כרטיס הטיסה שהדפסתי כך שיהיה גלוי לעיניו. "אני מודה לכם על האירוח. אני אשמח להמליץ על בית המלון שלכם לחבריי, ואם אחזור אני מבטיח לך שאבחר בכם."
"שמחתי להכיר אותך," הוא אומר ומגיש לי את החשבון לחתימה.
"אני מצטער לשמוע שאתה נוסע קונור." ג'ון שוב אומר את שמי, "אני אתגעגע אליך. אף פעם לא היה לי חבר כמוך. אני מקווה שלא תשכח אותי אם תחזור להונג קונג."
"ברור שלא," אני עונה לו, "השם שלך מופיע לי בחיוג מהיר ואין לי כוונה להסיר אותו."
"אני מקווה שאימך תחלים מהר. אולי גם היא תבוא לפה לביקור," הוא אומר לי.
"אני באמת לא יודע מה קרה. אני מאד מקווה." אני ממעט במילים.
את שאר הנסיעה אנחנו מעבירים בדיבורים על כלום ועל הכל. ברור לי שהוא מתקשה עם השתיקות שלי.
השעה חצות וחצי
טיסה אמריקן איירליין 8930 עומדת לצאת בשעה חצות ועשרים דקות משדה התעופה בהונג קונג לניו יורק. הטיסה תארך עשרים ושש שעות עם עצירת ביניים של שבע שעות בשדה התעופה בסן פרנסיסקו.
אני מתרווח על מושבי במחלקת העסקים, ומוציא את הנייד כדי לשלוח הודעה לכריס ברוקלין בתקווה שיוכל להיפגש איתי לקפה בשדה התעופה.
אני מחייך כשאני רואה את תמונתה של אנאבל שהעליתי בגלל לין.
"אני בדרך הביתה," אני מדבר אליה רגע לפני שאני מוריד אותה משומר המסך.
