תיאו
אני מודה על כך שאין לנו הרבה זמן בין הנחיתה בדוחה להמראה בבנגקוק. כיוון שאני לא יודע מה צפוי לנו, אני רוצה שוב לעלות למטוס ליעד.
אז נכון שאני יודע שאני מוקף בחיילים שלי. אני שמח שליאם פה. הוא מומחה לאומנויות לחימה ואני לא מכיר איש זריז ממנו. אני מודה גם שהוא יודע לצייר ממש יפה. איש העטלף שלו הראה לי זאת.
לא נסתרה ממני העובדה שהוא סקר בסקרנות, אמנם בזריזות, את מילה. אני מניח שהוא יודע שהיא שייכת לי. 'אולי הייתי צריך לשאת אותה לאישה לפני שיצאנו למסע הבלתי צפוי הזה?'
אני ניגש עם מילה לדלפק ה VIP.
"המזוודות שלכם כבר על המטוס," אומרת בחביבות הדיילת של קטאר אייר, אתם מוזמנים לעלות למטוס. היא סוגרת את הדלפק ומובילה אותנו למטוס.
אני מתפלא לראות שהמטוס אליו אנחנו נכנסים שונה מהמטוס בו הגענו. הוא דומה יותר למטוס מנהלים. אני מעיף מבט מסביבי בשעה שהחיילים שלי נכנסים ותופסים את מקומם.
"אני מקווה שהמטוס לטעמך אדוני," אומרת הדיילת, "עשינו הכל כדי לעמוד במפרט ששלחת לנו."
"אני מודה לך," אני עונה לה ברישמיות. אני שמח שהרכבתי על עיניי את משקפי השמש הכהים והיא אינה רואה את הפתעה בעיניי למשמע מילותייה.
"שתהיה לכם טיסה נעימה ועסקים טובים בתאילנד," היא אומרת ויוצאת מהמטוס.
ליאם מסמן לי בידו שהוא לא לבד. ידידו המתכתי איתו. מאיפה הוא צץ אין לי מושג, אני רק מודה על כך.
"אפשר למזוג לך שמפניה גבירתי?" שואל הדיילת שחוזרת עם בקבוק בידה ומגש ועליו כוסות.
"אסור לי לשתות. הרופא אסר עליי לשתות כל משקה אלכוהולי במשך ההריון," היא אומרת במתק שפתיים.
ליאם מסמן לי בראשו שהוא מבין. "גם אנחנו נוותר," הוא אומר להפתעתה של הדיילת.
לפנינו מעל אחת עשרה שעות טיסה. איך נעבור אותם בלי לאכול אין לי מושג.
ליאם קם וניגש אליי. "ידוע לך משהו על המיפרט המיוחד?" הוא שואל אותי בשקט.
"אין לי מושג על מה היא מדברת," אני עונה ומביט בו. אני כבר מבין מה שהוא מנסה לאמר לי ונד בראשי לעברו.
"אני לא מסוגלת לטוס," אומרת מילה שמרגישה בחוסר הנוחות שלי.
"אני מבקש לבטל את הטיסה. תוציאו את המזוודות מהמטוס," אני אומר לדיילת.
"אני לא בטוחה שאפשר לבטל את הטיסה," היא עונה מייד.
"שמעת את אישתי, היא לא מרגישה טוב. את רוצה שהיא תקיא לך על השטיחים?"
ליאם נעמד מולה קרוב, קרוב מידי. "תפתחי מייד את הדלתות," הוא אומר לה בטון מקפיא ולא מחכה, אלא מושיט יד לדלת ופותח אותה בעצמו.
אנחנו ממהרים לצאת מהמטוס וחוזרים בצעדים מהירים חזרה לתוך הטרמינל.
"מה מספר הטיסה המקורית שלנו?" הוא שואל.
אני מגיש לו את הניירת. כמה לא מפתיע אותי ששמנו מופיע ברשימה המקורית.
"סוף סוף הגעתם," אומרת הדיילת של קטאר אייר, "קראנו לכם בכריזה מספר פעמים. נעלמתם כאילו בלעה אתכם האדמה."
"אלה השמים שכמעט בלעו אותנו," אני עונה לי, "אגב המזוודות שלנו על המטוס?"
"בוודאי. זאת הסיבה שידענו שאתם מיועדים לטוס איתנו לבנגקוק," היא עונה לי בחיוך מופתע.
כמובן שאין בכוונתי לספר לה מה עבר עלינו בדקות האחרונות.
היא מלווה אותנו למטוס ומראה לנו את מקומנו במחלקת העסקים. אני שמח לראות שפרט לנו אין בה איש. אני בטוח שאין זה מקרי.
הפעם אנחנו נענים בשמחה לשמפנייה המוצעת לנו. ליאם מריח אותה ואומר בקול. "זאת בהחלט שמפניה משובחת."
אני שם לב שמילה עסוקה עם המחשב שלה. היא חוגרת את עצמה ומנותקת ממה שקורה סביבה. את קולו של הקברניט שמברך אותנו היא כבר לא שומעת כיוון שעל אזניה אוזניות שאוטמות את הרעש מסביבה. על מסך המחשב שלה רצות שורות עם אותיות ומספרים שאין להם משמעות.
אני בוהה במסך שלה, אני מנסה להבין מה היא עושה כאשר לנגד עיניי עולות תמונותיהם של קברניט וצוות המטוס בו אנחנו יושבים.
"יש אישור," היא פולטת בקול.
ושבה להריץ שורות שבסופן עולות תמונות של מספר אנשים שאותם העלתה מהנייד שלה. את האנשים האלה איני מכיר פרט לאחת, הדיילת ששרתה אותנו במטוס המנהלים.
"אתה יודע אהוב שלי, העטלפים חיים את חייהם במלואם בלילה, כשהכל חשוך. לכן יש להם חושים חדים במיוחד. אתה יודע שזה מציל את חייהם לא פעם?" אומרת לי מילה.
היא מסירה את חגורת הבטיחות, קמה ממקומה ומצמצמת את מבטה. ליאם נעמד מולה והם מחליפים מבטים.
מה שקורה נראה סוריאליסטי. הם מדברים אחד עם השני בעיניהם בתנועות ראש כמעט בלתי נראות.
פתאום ליאם מזנק לאחור ותופס את אחד ה'חיילים'.
"בוגד!" הוא מסנן לעברו.
"אתה לגורלך," מסננת לעברו מילה.
בזמן שליאם אוזק את ידיו מאחור מחפשת מילה בכיסיו ומחרימה ממנו את הנייד שלו. היא מזנקת למושב שלו ושופכת את תוכן תיקו על הריצפה.
היא בוחרת בוחנת אותו בזריזות, בוחרת חולצה וקושרת אותה על עיניו.
"שום כסף שבעולם לא שווה בגידה במי שמגן עליך בחייו," היא אומרת לו.
הדיילת ניגשת אליה ולוחשת לה משהו.
"נציגי המדינה מחכים לך," היא אומרת וליאם הודף אותו לכיוון פתח היציאה.
"תאתרו את המזוודות שלנו ותורידו אותן מהמטוס," מבקשת מילה, "אני לא רוצה לסכן את הנוסעים."
כיוון שהוילון של המחלקה סגור, אין לאיש מהנוסעים מושג על הדרמה שמתחוללת ממש עכשיו במחלקת העסקים.
מילה
אנחנו מוצאים את עצמנו פעם שניה חשופים בטרמינל.
אני יודעת שהבטחתי לעצמי לא לעשות זאת, אבל החיים של חבריי ובעיקר של היקר לי מכל גורמים לי להפר את שבועתי.
אני מוציאה את הנייד, ניגשת לעמוד מול החלון המשקיף על מסלול ההמראה. אני מבודדת את עצמי בכוונה מכולם. אם יש מישהו שרוצה ברעתי שיקח אותי לבד.
אני מתקשרת וממתינה. כל צלצול מגביר את פעימות ליבי.
"הלו?" נשמע קולו המוכר.
"זאת אני," אני אומרת לו ויודעת שהוא ידע.
"יא רוחי, יא אלבי, איפה את מיי לאב?" הוא עונה לי.
"אני במדינה שלך. אני לא לבד," אני עונה לו.
"אף אישה לא תתפוס לעולם את המקום שלך. גם אם יש לך לב מלא אהבה לגבר אחר. תגידי לי ואבוא," אומר לי אמיר.
"אני זקוקה לכנפיים שלך," אני אומרת לו.
"הכנפיים שלי הן שלך. גם אם תהיה לי אישה אחרת, הן תמיד שלך," הוא אומר.
"אני בדוחה," אני אומרת לו.
"אני בדרך אלייך אישה יפה שלי," הוא עונה.
"אני שייכת לגבר אחר," אני אומרת.
"אף אחת לא תתפוס את המקום שלך בלב שלי," הוא חוזר ואומר, "אני בא לקחת אתכם."
רק אחרי שאני סוגרת את השיחה אני ניזכרת שהוא לא שאל כמה אנחנו. אני רוצה להתקשר אליו שוב אבל נזכרת שהוא היה איש שירות ובוודאי מבין שאנחנו קבוצה.
אמיר אל סולטני
הלב שלי דוהר במהירות של גמל שרודף אחרי גנב בליעל במדבר.
מילה שלי פה! היא מרחק נגיעה ממני.
אני יודע שהיא כבר לא שלי. היא הייתה הוגנת ואמרה לי שהיא שייכת לאחר.
אבל הלב שלי, שאהב אישה לראשונה כשראה אותה, לעולם לא יפנה באמת מקום לאחרת.
זה אני שעזבתי אותה. הייתי שבוי של אבי. למרות שהייתי מאוהב בה קשות, אהבה שלא נענתה על ידה, היא לא שיחקה איתי מעולם. תמיד אמרה לי את האמת.
ובאותה נשימה אמרה לי כמה אני יקר לליבה. "שמך יהיה חרוט על ליבי למרות שלא אהבתי אותך אפילו טיפה כמו שאתה אותי.
לעולם לא אצור איתך קשר. אין לי רצון להכאיב לך," היא אמרה.
איך הגורל צוחק עלינו. מכל המקומות בעולם היא נזקקה לעזרה דווקא במקום בו אני יכול להגיש לה אותה.
באמונה שלי אין מקום לגורל. הכל מוכתב לנו מלמעלה. 'יא אלבי, אני בא אלייך,' אני שר בליבי.
אני יודע, שמה שלא יהיה הלב שלי יירגע כשיראה אותה. הגעגועים שלי אליה יושקטו, גם אם זה לזמן מועט.
"אני יוצא באבא. כשאחזור תהיי איתי האמריקאית ועוד כמה מחבריה. אני לא אחזור לכאן. אארח אותם בביתי," אני אומר לאבי.
"אני לא מרשה לך!" הוא שואג לעברי.
"הפעם לא אתן לך להתערב. הלב שלי שותת דם, חולה געגועים לאישה היחידה שהבינה אותי, ואני פה.
יש לה גבר אחר, לא אצליח להפיל אותה בקסמיי. כשאישה שהיא כל העולם שלך זקוקה לך אתה בא. אני מצטער באבא. הפעם אני מתכוון להקשיב ללב שלי."
"אמיררר," הוא קורא אחריי. הקול שלו יכול להקפיא מים במדבר, אבל לא היום. אני יודע שאני עלול לשלם מחיר כבד, אבל עוזב את המקום.
אני שמח שהקשבתי לאבא שלי שדרש בזמנו שבתור בנו יהיה לי נהג פרטי משלי.
"קח היום את הג'יפ הגדול. אין לי מושג כמה אנשים אנחנו מארחים. אם תשאל אותי אני מעריך שהם שבעה," אני אומר לג'מל הנהג שלי.
"לאיפה אנחנו נוסעים אדוני?" הוא שואל אותי.
"לשדה התעופה בדוחה," אני עונה לו, "תעבור דרך הבית שלי."
אני נגש לחדר השינה שלי, מוציא מהכספת את האקדח ומטמין אותו עמוק מתחת לגלבייה שלי. אין לי כוונה להחליף בגדים. להיפך. אני לא רוצה לבלוט בזמן שאני מחפש אותה בשדה התעופה.
אני מחליט לא לאמר מילה למונה שמנהלת את משק ביתי. אני לא באמת יודע מה אמור לקרות. ביחוד כעת שכל ההגנות שלי נפלו, ואני לא מסוגל לחשוב מרוב התרגשות.
'אני עפר לרגלייך,' אני מדבר אליה בליבי. כל האהבה שלי כלפייה, בה אני נלחם חודשים פורצת שוב.
*
בתור בנו של השליט חונכתי להיות תמיד בשליטה, מעולם לא להראות רגשות. כך כלפי האנשים תחת שלטונו של אבי, כך כלפי הנשים שמחפשות את קירבתי.
אני חושב שלא הייתי מוכן למה שקרה כיוון שמילה לא ידעה מי אני. לפחות כך האמנתי.
"מה חשבת שלא אבדוק מי אתה?" היא צחקה כשאמרתי לה זאת, "לא שזה משנה לי. אני רק רואה את הגבר שאתה. המעמדות אצלכם לא אומרים לי כלום. וגם לו ידעתי, אני לא שופטת כך אנשים. אני לומדת להכיר אותם ורק אז יכולה להביע את דעתי."
"ומה דעתך עליי?" שאלתי כשהלב שלי כבר בער מאהבה אליה.
"אני חושבת שאתה גבר מדהים," היא אמרה לי, "חלומה של כל אישה. אתה שנון, מצחיק, ויופיך גורם לכל אישה להתעלף."
"אבל מה את מרגישה?" שאלתי אותה.
פניה התעטפו בענני עצב. והיא שתקה.
העזתי וליטפתי את פניה. "אני כל כך שרוטה אמיר," היא ענתה והניחה את ראשה על החזה שלי. אני לא יודע מה עבר לה באותו רגע בראש.
כאשר הרימה את עינייה ידעתי שהפסדתי במערכה, וכאב הכשלון נצרב בי עמוק עד היום.
ואולי הגורל חושב אחרת? אולי לא סתם הביא אותה אליי.
מילה
אני יודעת שחציתי את הקווים שאני עצמי סימנתי. אמנם פעלתי למענו של תיאו, אבל אני זקוקה כעת למרחק ממנו. אני רוצה להיות לבד. אני רוצה שהמפגש עם אמיר לא יעשה לעיני איש.
איש לא יודע יכול לשער מה עובר עליי כעת. האש בוערת בי באופן שלא היכרתי מעולם.
אני קרועה בין הגבר שמשקיט את חיי והגבר שמבעיר אותם. הוא אמר את כל המילים שאסור היה לו לאמר לי. מילים שרק כעת כשאני יודעת מה היא אהבה, אני מבינה אותן.
'האם טעיתי בכך שהתקשרתי אליו?'
"אני רוצה שתדעי שאני סומך עלייך בעיניים עצומות," אומר לי תיאו בשקט שניגש אליי לראשונה מאז שסיימתי את השיחה.
"אני לא יודע עם מי דיברת, אבל אני רואה שאת בסערה גדולה."
אני מרימה עיניי אליו. "מעולם לא ראיתי עצב כל כך עמוק בעינייך. אני אתן לך את השקט שלך, כמה שתצטרכי. אחכה לך עד יומי האחרון."
"תיאו," אני מתחילה לאמר אבל אז אני מרגישה בכל תא מגופי את נוכחותו העוצמתית של אמיר. אני לא היחידה.
בנו של אל סולטאני גורם לאנשים להפסיק לנשום.
"אני אוהבת אותך יותר מאת חיי," אני אומרת לתיאו, "איש לא מאיים על מקומך בליבי."
האנשים מפנים מקום לאמיר בשעה שהוא פוסע בצעדים של גבר בטוח בעצמו לעברי. העיניים שלו חודרות עמוק לתוך שלי.
אני רואה אותו לראשונה לבוש בבגדיו המסורתיים, אלה שפחד שיגרמו לי להתרחק ממנו, כשעוד חשב שרק גבר בחליפה מעניין אותי, כשעוד חיפש את הסיבה מדוע לא הצליח לכבוש אותי. המילים שלי שהפגם הוא בי ולא בו, לא הניחו את דעתו.
אני נושמת עמוק ומחכה שיעטוף אותי בחיבוק החם שלו.
אני נדה לעברו בראשו ומתחילה לצמצם את הרווח בינינו.
"אלבי, לב שלי, אני כל כך מתרגש," הוא אומר לי. אף אחד מסביבנו לא קיים כעת.
"גם אני," אני אומרת ומניחה את ראשי על לוח ליבו. הלב שפועם בקצב מטורף נרגע לאט לאט למגע גופי עליו.
"אני המגן שלך," הוא לוחש לי, "ושל כל מי שאת אוהבת."
"אני יודעת," אני עונה לו.
אנחנו עומדים דקות ארוכות שואפים אחת את השנייה לתוכנו.
"מה שתבקשי אתן לך," הוא אומר לי.
"אני רוצה מחסה לכמה ימים," אני אומרת לו.
ואז מצלצל הנייד בכיסו. הוא מתלבט האם לענות. הוא מוציא אותו בחוסר רצון מכיס נסתר בבגדו ומביט לרגע בשם שמופיע על הצג.
הוא עוצם עיניים, נושם נשימה עמוקה מאד ועונה. "אמיר אל סולטאני מדבר. מה אני יכול לעשות בשבילך?"
הוא מסיר את ידו שהשנייה שעדיין מקיפה אותי ולוקח אחד לאחור, "אעשה מה שתורה לי."
פתאום אני קולטת שהוא מדבר באנגלית ולא בערבית.
"אני מבין," הוא אומר לאיש שיחו.
"בואי איתי חאייתי, חיים שלי," הוא אומר ומושיט לי את ידו.
"אמיר אני לא לבד," אני עונה לו מייד.
"עכשיו את תחת חסותי," הוא אומר.
"אבל אמיר האנשים שלי," אני נושמת עמוק, "הגבר שלי."
"אבא שלך אחראי להם, אני אחראי עלייך. אין זמן בואי."
אני מעיפה מבט לעברו של תיאו. הוא נד בראשו לעברי, מסמן לי ללכת.
אני נדה בראשי לשלילה. אני רוצה לרוץ אליו אבל ידו של אמיר אוחזת בי.
הייתי נלחמת בו, אבל המבט הקר בעיניו של תיאו מבהיר לי שאין טעם שאבוא אליו.
"מה עשיתי?!" אני ממלמלת.
"עשית את הדבר הנכון," אומר אמיר בזמן שאני רואה את תיאו יוצא במהירות משדה הראייה שלי.
"מה שצריך לקרות יקרה," אומר לי אמיר וחומק איתי לתוך ג'יפ בעל חלונות שחורים המסתירים אותנו מהעולם.
"לך," אני שואלת, "או לי?"
"הגורל הוא בידי שמים," הוא אומר, "הוא בחר באביך לנהל את העניינים עבורך. אני רק השליח והמגן הנאמן שלך."
"אני מצטערת אמיר. אני כפויית טובה. מעולם לא נלקחה ממני זכות הבחירה. אני מודה שאתה פה. אני נותנת את חיי בידיך בעיניים עצומות."
