דיוויד ארמני
מגיל מאד צעיר נאלצתי לצאת לעבוד ולעזור למשפחתי. על לימודים לא יכולתי להרשות לעצמי בכלל לחלום. מהר מאד הבנתי שאם אני רוצה לדעת משהו עליי ללמד את עצמי. בלילות הייתי עורך רשימות של דברים שאני רוצה להשיג.
היו לי שתי רשימות. אחת שהיו בה דברים שידעתי שאוכל להשיג, והשנייה מה שחלמתי שיהיה לי. כמובן שהן היו שזורות אחת בשנייה, וכדי להשיג את החלומות הייתי צריך קודם כול להגשים את מה שכן יכולתי.
אחד הדברים שהיו ברשימה הראשונה שלי היה לקנות חליפה. הבגד עושה את האדם. לפחות את הרושם הראשוני שהוא עושה.
בימים כשרק התחלתי להתבגר, ולמדתי להתגלח עם תער, כי כסף למכונת גילוח לא היה לי, התבוננתי לא מעט בפניי. ידעתי שאני גדל להיות נער יפה. סמכתי רק על עצמי בנושא הזה.
הבנות רודפות אחרי כל נער שהוא פנוי, ולי לא הייתה שום כוונה להתביית על אישה אחת. רציתי לטעום את כולן. לשחק איתן. אף אחת מהן לא ידעה מי אני באמת. ולמה שתדע? אף פעם לא נתתי למישהי להתקרב מספיק קרוב כדי שתוכל לגלות שבעצם אני לא שווה הרבה. לא שהרגשתי אפס, אבל לא היו לי אשליות לגבי איך החברה שופטת אותי.
העובדה שאני כיום איש עסקים מצליח היא כי לא הייתה לי ברירה אחרת. אין לי תעודות, אין לי מה לכתוב בקורות חיי העלובים.
בסוף השבוע ימלאו לי עשרים ותשע שנים. את האירוע אני עומד לחגוג עם חברים בדירתי השכורה שבמגדלי רוטשילד בלב ניו יורק. מרחק חצי שעה בלבד מהבית המט ליפול, אם אפשר לקרוא לו כך, בו גדלתי.
זו הפעם החמישית בה אני מארח אנשים לכבוד יום הולדתי. זו הפעם הראשונה שאני מארח אותם בדירתי.
הטרנד הכי לוהט כעת הוא להזמין שף פרטי שיבשל לך בביתך.
אני לא רוצה לחשוף את מה שאני מתכנן, אני רוצה להפתיע את כולם.
אני נכנס לאינטרנט לחפש שף כזה. אני לא מתעצל וקורא את חוות הדעת. במקום הראשון נמצאת חברת חלומות קולינריים. אני רוצה לדלג עליה, אבל מתברר שלמרות שמה היא מכינה ארוחות גורמה. אני מדפדף בין התפריטים שהיא מציעה ויודע שזה בדיוק מה שאני רוצה.
אני מצלצל לשניים מהממליצים והם מפליאים בשבחה של החברה.
"בוא נתחיל מזה שאוכל כזה לא טעמת. הוא ברמה אחת מעל כולם. לא סתם קוראים לחברה משהו מתוק, כי זה באמת השיא של הארוחה. אני ממליץ בחום," אומר לי מנכ"ל בכיר באחת מחברות הטלפונים הסלולריים המובילות בעיר.
"חשבתי שקוראים לה חלומות קולינריים," אני אומר מופתע.
"כן לחברה קוראים כך, אבל מי שמשמש כשף פרטי עובד בחברת משהו מתוק," הוא מסביר.
גם בעלת חנות תכשיטים, שהחנות שלה בלב השדרה החמישית, מלאה תשבחות. "אין, פשוט אין מילים לתאר איזו חוויה קולינרית. הם שווים כל דולר שאתה משלם."
אני נכנס לבדוק יותר בעיון את התפריטים. הקטלוג משובץ בתמונות מאירועים שערכה החברה.
אין ספק שזו חברה על רמה. המחירים כמובן הם בהתאם ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו לשכור את שירותיה. זו בדיוק הסיבה שאני כן.
לו רק ידעתי למה אני מכניס את עצמי. השאלון כל כך מפורט שהוא מוציא לי החשק מכל העניין של הזמנת שף פרטי. אני מתייאש באמצע וחוזר לזה רק אחרי שעתיים.
האם אתה רוצה שנספק את המצרכים, או האם אתה תקנה אותם בעצמך?
האם ברצונך שנביא כלי בישול, או שברצונך שנשתמש בשלך?
האם ברצונך ש..
אני מתייאש ומתקשר לחברה. "חלומות קולינריים, נורייה מדברת," עונה לי מזכירת החברה.
"מדבר דיוויד ארמני, הייתי רוצה להזמין את השף הפרטי ליום חמישי הבא. אני מבקש לקבל הצעת מחיר. אין לי זמן מיותר להתעסק בשאלון שלכם, כשם שאין לי זמן להתעסק עם הקניות."
"אני אשלח לך בהקדם הצעת מחיר, אבל לפני כן אני חייבת לדעת איזה סגנון של ארוחה אתה רוצה. אני אשלח לך תפריט," היא אומרת.
"אני לא חושב שהבנת אותי," אני עונה לה חסר סבלנות, "זו מסיבה פרטית בבית, לא חתונה. אני רוצה שתהיה ארוחה שכולם יידברו עליה ולכן אני מבקש שף פרטי. האם אני מובן כעת?"
"ברור, ובכל זאת אני אשלח לך תפריט ורק תסמן לי את סוג הארוחה שאתה רוצה. תציין אם יש משהו שאינך רוצה כמו למשל…קוויאר. האם הסברתי את עצמי טוב?" עונה לי בנימוס נורייה למרות שאני מרגיש את הציניות בדבריה.
"את מסוגלת לשלוח לי הצעת מחיר?" אני חוזר שוב על דבריי.
"כמה אנשים?" היא שואלת.
"שלושים," אני עונה לה.
"מה מספר הטלפון הנייד שלך?" היא עונה לי קצרות.
"לשם מה את צריכה אותו?" אני שואל.
"כדי לשלוח לך הצעה, ואם היא תתקבל שאפשר יהיה לתקשר איתך," היא עונה.
אני נותן לה את המייל שלי. הדבר האחרון שאני צריך זה שיתקשרו אליי לטלפון החסוי שלי.
אני מסיים את השיחה ונכנס לישיבה.
"מה קרה דיוויד? אתה נראה מותש, מישהי עייפה אותך אתמול?" שואל אותי ליאו העוזר שלי.
אני מביט בו מבט זועף. "נראה לך שמישהי מסוגלת?" אני עונה לו, "זו הייתה שיחת מעצבנת שהתישה אותי. מה ביקשתי בסך הכול, שף שיבוא לבשל במסיבה שלי? עברתי חקירה כאילו הגשתי מועמדות לנשיאות המדינה."
"יש לי מישהי להמליץ לך. השם שלה מסתובב בין כל מי שיודע להעריך אוכל טוב. לחברה שלה קוראים משהו מתוק והיא עובדת עם חברת הקייטרינג חלומות קולינריים."
"ספר לי עליהם," אני נאנח, "הם אלה שאני מדבר עליהם."
כיוון שהנייד שלי כבוי בזמן שאני בישיבה, אני קורא את המייל רק אחריי שעתיים וחצי. אני המום למראה הסכום שאני נדרש לשלם.
'מה היא מגישה, יהלומים ברוטב זהב?'
זה גורם לי להיכנס בכל זאת לאתר ולהביט בתפריט. אני מחייך לעצמי. היא באמת משהו מיוחד. כזה אני רוצה. הפעם אני מעיין בו בריכוז ובסופו של דבר מחליט שאתן לה להחליט. אני מתקשר אליהם.
"מר ארמני במה אפשר לעזור לך?" עונה לי נורייה.
"רציתי לתאם לגבי יום חמישי הבא. האם התאריך פנוי?" אני שואל הפעם בקול רגוע.
"שמרתי אותו בשבילך. חיכיתי לתשובתך," היא עונה לי.
'אז כנראה שהיה לה ברור שאחזור אליה.'
"אם כך הארוחה תתחיל בשעה שבע בערב," אני אומר לה.
"אם כך נצטרך גישה לבית שלך בעשר בבוקר," היא עונה לי.
"אין בעיה. אני אהיה בבית," אני עונה לה, "מה לגבי התשלום?"
"תשלם לנו אחרי האירוע," היא אומרת.
"אין צורך במקדמה?" אני שואל מופתע, "אתם קונים מצרכים."
"אייסלין לא חוששת שלא ישלמו לה," היא עונה.
וכך שמעתי לראשונה את שמה של האישה שעומדת לבשל עבורי.
מעולם לא שמעתי שם כזה. אני מחפש בגוגל ולומד שזהו שם שמוצאו באירלנד ופרושו חלום.
אני נכנס שוב לאתר ומחפש עליה מידע. שמה אינו מופיע בשום מקום. אני מסתפק בעובדה שיש על החברה המלצות והתמונות שבאתר מעוררות תיאבון. אני מקווה שלא טעיתי הפעם בבחירה שלי. אני כבר לא רגיל לכישלונות.
אייסלין קאלי
"יש לך הזמנה ליום חמישי הבא," אומרת לי נורייה בשעה שהיא נכנסת למטבח של משהו מתוק.
"בואי תטעמי את החדשים של היום," אני אומרת לה ומגישה לה קערית קטנה מלאה בקינוח בטעם וניל שזה עתה יצא מהמקרר.
"אייסי זה…ממממ…זה נמס בפה כמו… פשוט נפלא! אפשר עוד?" שואלת נורייה.
"נכון? אני ממש שמחה שהצלחתי להגיע לטעם הנכון כפי שדמיינתי," אני עונה לה.
"ומתי את לא?" היא שואלת, "לא, באמת אייסי מתי את לא מצליחה להכין את הקינוח המושלם?"
"אייסי," קוראת לי מדי שעובדת בבית הקפה, "גברת גרינברג רוצה להזמין עוגה לבעלה לרגל יום הולדתו השבעים."
אני נכנסת לבית הקפה ונושאת בידי את הקינוח החדש. "זה בשבילך," אני אומרת לגברת גרינברג. "ועכשיו ספרי לי מה בעלך אוהב."
"את אירית נכון?" היא שואלת אותי.
"אימא שלי ילידת אירלנד, אבל אני אמריקאית לגמרי," אני עונה לה בחיוך.
"אבל את מכירה את המטבח האירי," היא קובעת.
אני עוטה על פניי חיוך. אין בכוונתי לספר לה את סיפורי חיי. הרי אינני יכולה להסביר לעצמי איך זה שאימא שלי קמה יום אחד ועזבה את בעלה עם ילדה בת שלוש והודיעה שיותר היא לא חוזרת, בלי שום הסבר. שמעתי שמספרים שהיא נכנסה למכונית עם גבר צעיר בעל שיער אדמוני ארוך.
"כל מה שאני יודעת זה מהמטבח של הסבתא האמריקאית שלי. אם יש משהו שאת רוצה שאכין לך, אני אמצא את הדרך להכין."
"יש עוגה שאת עשית פעם עם רום ושוקולד בשני צבעים או שלושה שהוא מאד אוהב," היא אומרת לי בביישנות.
"כזו בדיוק תקבלי. מה שאני צריכה לדעת איזה גודל של עוגה את רוצה," אני אומרת וקמה כדי להביא את התבניות של העוגות.
"אני חשבתי, שאם זה בסדר, שתאפי לו עוגה בתבנית מאורכת," היא אומרת בהיסוס.
אני קמה ומביאה תבניות מאורכות. "כזו," היא מצביעה.
"כזו בדיוק תקבלי עם שלושה סוגי שוקולד ומעט רום, שלא ישתכר יתר על המידה," אני אומרת לה בחיוך, "ומתי היא יום הולדתו?"
"מחר," היא אומרת ונושכת את שפתה.
"בצהרי היום זה מאוחר מידי?" אני שואלת, וברור לי שלא.
"זה יהיה נפלא," היא אומרת ומוחאת כפיים.
"אם כך אכין אותה עוד הלילה ואתן לשכבות להתייצב. מבטיחה לך שהוא מאד יאהב אותה, ואותך כמובן על זה שהזמנת אותה עבורו. נשאר לנו רק להחליט לגבי העיטור והכיתוב," אני אומרת ומראה לה תמונה.
"ידעתי שאני יכולה לסמוך עלייך אייסלין. כמה אני חייבת לך?" היא שואלת.
"עשרה דולר," אני אומרת.
"זה לא יכול להיות. אני יודעת כמה אנחנו משלמים כאשר אנחנו יושבים פה בפטיו ושותים קפה ועוגה," היא אומרת.
"נכון, ואז אתם משלמים לפי המחירון. נכון שעוגה כזו עולה הרבה יותר. כשמדובר בלקוח יקר כמו מר גרינברג אני רוצה להשתתף במתנת יום ההולדת שלו," אני עונה לה.
"את מקסימה," היא אומרת לי בהתרגשות, "אנחנו מאד אוהבים לבוא לבית הקפה שלך."
"תודה," אני אומרת לה, "נתראה מחר."
אני נפרדת ממנה ועולה למשרדי "חלומות קולינריים" לשמוע בקשר לאירוע בשבוע הבא.
חמישי בבוקר
אני עוברת פעם אחרונה על הרשימה של המצרכים. תשלחו את הסחורה למגדלי רוטשילד קומה שלושים ושמונה דירה שתיים. בעל הבית נמצא בדירה, ואני כבר יוצאת לשם.
אני בוחרת מכנס ג'ינס כחול וחולצת טריקו לבנה עם לבבות ורודים, מניחה בתיק את נעלי ההתעמלות שלי ונועלת נעלים עם עקב גבוה.
אני מעיפה מבט מהיר על המראה ביציאה ויורדת למטה. ג'וש כבר מחכה לי עם הרכב העמוס בציוד ואנחנו יוצאים לדרך. הוא מגיש לי את הקלסר שטרחתי עליו אתמול עם רשימת המנות.
"את שלמה עם המנות?" שואל ג'וש.
"הלקוח לא רוצה להביע את דעתו, אז זו תהיה דעתי שתקבע היום. אני רק מקווה שהוא לא יסתובב לנו בין הרגליים וייתן לנו לעבוד בשקט."
"אז בן כמה האדון היום?" הוא שואל.
"תאמין לי שאין לי מושג. הוא יכול להיות ילדון בן שמונה עשרה או גבר בן שישים. זה משנה?" אני שואלת בשעה שהראש לי ברשימות ובתכנון העבודה.
"זה משנה אם הוא חתיך," הוא עונה לי.
"אז בוא נסכם שאם הוא חתיך הוא שלך, סיכמנו?" אני עונה לו.
"ככה את מוותרת בלי תחרות?" הוא צוחק, אבל אותי זה לא מצחיק.
"היי ילדה, הגיע הזמן שתצאי שוב עם בנים," הוא אומר.
"גברים התכוונת," אני מתקנת אותו, "כי זו בדיוק הייתה הבעיה שנוח היה בן לא גבר."
"עם גברים. למה את מחכה?" הוא שואל.
"אני מחכה שאפגוש את האחד שארצה להכין רק בשבילו משהו מתוק. האחד שיהיה המוזה שלי. עד אז כולם שלך."
"הגענו," הוא אומר לי. הוא כנראה שם לב שאני שקועה בניירת ולא שמה לב לדרך.
אין ספק שהדירה של ארמני מרשימה מאד. אני חומקת מיד לכיוון המטבח. הדירה לא מעניינת אותי, כשם שבעליה לא.
"אני רוצה קפה ומשהו מפנק ליד," אני שומעת את קולה של בעלת הבית.
אני מכירה נשים כמוה ואני מתכוונת להעמיד אותה על מקומה. "אני מצטערת, אנחנו כאן להתעסק רק עם ארוחת הערב. עלינו להתחיל מייד כדי שהמנות תהיינה מוכנות בזמן."
"ג'וש תמדוד לי בבקשה ארבעה ק"ג קמח בארבע קערות של קילו כל אחת," אני אומרת ומתעלמת מהגברת.
"שילמתי לך כסף טוב, ואת תעשי מה שאומרים לך," היא אומרת.
"תרשי לי לתקן אותך גברת ארמני, את עדיין לא שלמת לי דולר אחד, ואין זה משנה את העובדה שאני לא פה להגיש ארוחת בוקר.
אני יכולה להמליץ לך על בית הקפה ממול. יש שם תפריט מגוון. אני בטוחה שתמצאי לך משהו לאכול לפני שאת הולכת לקניות ומכון היופי להתארגן לקראת הלילה." אני יודעת שאני מעצבנת אותה, ומצד שני אני יודעת שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לפטר אותי. הרי יש לה מסיבת יום הולדת על הראש.
ואז הוא בא. מר ארמני. למה הוא חייב להיות כזה מעלף?
"זוכר מה שאמרתי לך ג'וש," אני שואלת והוא מרים עיניו ומחניק חיוך.
"את משוגעת," הוא לוחש לי.
"אני לא. אני מפרגנת לך," אני אומרת.
"את חושבת שהוא…כי לא נראה לי לפי איך שהוא מסתכל עלייך," הוא לוחש שוב, "וזה לא סתם מבט של גבר שמסתכל על מישהי."
"תתרכז בספירה של הכוסות," אני נוזפת בו. הדבר האחרון שאני צריכה כעת זה הפנטזיות של ג'וש.
"לא ענית לי…מה שמך?" הוא פונה אליי.
"שמי אייסלין. מה הייתה השאלה?" אני שואלת אותו.
"על מה המהומה?" הוא שואל.
"אשתך ביקשה שאכין לה ארוחת בוקר, והסברתי לה שלא לשם כך שכרת את שרותיי," אני עונה.
"אז זה מה שהיא אמרה לך," הוא אומר במבט לא מרוצה.
"תגידי לי קריסטין, האם אי פעם הגדרתי את יחסינו מעבר ליחסים של מין מזדמן תמורת מחוות ממני?" הוא פונה אליה.
"איך אתה מעז לדבר אליה כך לידינו," אני אומרת לו בשקט. "יש לך מה לומר לך קח אותה מכאן. וגם אתה אל תכנס למטבח. הוא שלי כעת." אני אומרת לו.
"שאבין, את מנסה לחנך אותי?" הוא עונה לי בקול כועס.
"אם אתה רוצה שהארוחה תהיה מוכנה בזמן, תנהל את חיי המיטה שלך מחוץ למטבח שלי. אין לי דקה לבזבז. זמני קצוב," אני אומרת, "ועכשיו תוסיף שמונה כפות שמרים עם מים חמימים. אני רוצה לראות את הקמח משמין מנחת," אני אומרת לג'וש.
"את עוד פה קריסטין?" אני שומעת את קולו, "האם ביקשתי שתגיעי לפה הבוקר? בשביל זה שכרתי אנשים שיעזרו לי. אני מבקש שלא תחזרי לפה לפני הארוחה. אני עובד היום מהבית."
"זה בגללה?" היא שואלת אותו בכעס.
"ירדת לגמרי מהפסים," הוא עונה לה בקור, "גם בגלל שאת חושבת שאני חייב לך משהו, וגם… לא משנה."
"אמרתי לך שהוא מעוניין בך," לוחש לי ג'וש.
"בחיי ג'וש. תתרכז בעבודה ולא בשטויות," אני עונה לו, "מספיק עם זה. לא באתי לפה לחפש אהבה."
העבודה נכנסת לקצב הנכון ואני מרוצה מאד מההתקדמות שלה. השעה כבר שלוש ואני מכינה מנה לאדון הבית וניגשת לתת לו לטעום.
דיוויד
אני שקוע בעבודה. או אם לדייק אני מנסה להתרכז בעבודה. קולות המוסיקה ושירה שעולים מהמטבח מסיחים את דעתי. אני מרגיש שהם לא מתייחסים ברצינות לעבודה שלהם, ולחשוב שאני משלם על זה הון.
אבל אז נשמעת נקישה ואייסלין שואלת אם היא יכולה להיכנס.
"אני עסוק. זה דחוף?" אני יורה לעברה.
"לא. סתם רציתי לשאול את דעתך מה יותר מתאים לג'ינס שלי, החולצה הזו או חולצה בצבע העיניים שלי?" היא עונה לי ומבט רציני על פניה.
"תגידי את שפויה??" אני שואל אותה, "זה מה שמעניין אותך כעת?"
"אז זהו שלא," היא עונה לי להפתעתי, "הבאתי לך ארוחת צהריים שלא תתעלף לנו עד שתתחיל הארוחה, ורציתי לשאול אותך האם הזמנת מישהו שיערוך את השולחן?"
הריח שעולה מהצלחת משגע לי את בלוטות הריח, אבל אני לא אראה לה את זה. "ברור שלא. זה התפקיד שלכם," אני עונה לה.
"לא מר ארמני. אם הייתי קורא על מה חתמת היית מבין שאנחנו מספקים רק אוכל," היא עונה לי, "אבל אל דאגה, אני מבטיחה לך שיהיה שולחן שכולם ידברו עליו." היא מסיימת את משפט, מניחה לפניי את הצלחת ורגע לפני שהיא עומדת לצאת היא שואלת: "שחור או לבן, כסף או זהב?"
"אמרת שזה יהיה שולחן שכולם ידברו עליו," אני עונה לה, "תוכיחי לי."
אני טועם את האוכל. היא בהחלט יודעת לבשל. אני מתענג על כל נגיסה שנכנסת לי לפה.
אני מחייך לעצמי מרוצה מדמיין את המחמאות שאקצור הלילה. עכשיו אני רגוע ומתרכז בעבודה.
כאשר אני מסיים אותה אני הולך לעבר המטבח. "אני רוצה את המטבח הזה מבריק," אני שומע אותה אומרת, "וגם תנגב שוב את הריצפה בחדר האוכל. הייתי עושה זאת בעצמי אבל אני חייבת לטפל בבשרים ולהכין את הדגים בתבניות. מישל תעזרי לג'וש בבקשה, אנחנו כמעט מסיימים."
אני מוסר לאחד העובדים את הצלחת שלי, נזהר שלא לדרוך על הריצפה הרטובה, וחוזר לחדרי.
הפעמון בדלת הכניסה מצלצל ואני שומע את טיפוף עקביה בשעה שהיא ממהרת לפתוח את הדלת, מבעד לדלת חדרי הפתוחה אני רואה ארגזים מלאים בפרחים.
"תודה," היא אומרת לשליח ומוציאה שטר מכיסה ונותנת לו.
היא מניחה זר פרחים על השולחן מול דלת הכניסה, מניחה אחד במרכז השולחן בסלון, וניגשת לחדר האוכל עם השאר.
השעה כבר שש ואני עולה לחדרי כדי להתארגן. אני לוקח את הזמן, מקצץ את הזקן שלי בקפידה, לובש את החליפה האפורה שהזמנתי במיוחד, ומתלבט בקשר לעניבה שכן אני לובש חולצה לבנה. בסוף אני בוחר בעניבה השחורה.
זר לא יבין מדוע אני משקיע כך בלבוש שלי, שכן איש לא יודע שקניית חליפה הייתה המשימה הראשונה שמילאתי. מי שמסתכל עליי היום לא יכול להאמין שעבדתי מגיל צעיר וחלק מהכסף שהרווחתי שמרתי בצד. הדבר הראשון שקניתי לי הייתה חליפה. זה היה ביום שאבי נפטר. הוא לא זכה לראות אותי בחליפה, אבל המעטים שליוו אותו בדרכו האחרונה כן.
החליפה היא בעיניי סמל לכבוד. לא כי אני חושב ככה, אלא כי כך חושבת החברה, ככה היא מעריכה אותך.
ריח עדין של נרות ריחניים מורגש מכל פינה. אני נדהם מהשינוי שחל בדירה בזמן שהייתי בקומה העליונה. הסידור של השולחן עוצר נשימה. אני נכנס למטבח ומחפש את אייסלין.
"אייסי סיימה והלכה הביתה. נשארנו רק המלצרים וג'וש," אומרת לי אחת מהן.
כיוון שהיא קוראת לה בשם חיבה אני מבין שהיא מכירה אותה. "אני יכול לקבל את מספר הטלפון שלה?" אני מבקש.
"הכל בסדר?" שואל ג'וש, "אם יש בעיה אתה יכול לפנות אליי. אני כאן לוודא שהכול מתנהל כשורה."
אני רואה שהוא רוצה לומר משהו, אבל שותק. אני מצידי לא מתנדב להביע את דעתי. עד כה אני מרוצה, אבל סיכומים עושים בסוף. לא כך?
עד מהרה מתמלא הבית בחברים, וגם קריסטין מגיעה באיחור אופנתי כשכולם כבר יושבים לאכול. כמובן שהמקום לידי כבר תפוס והיא מעקמת מולי את הפרצוף. אני תוהה למה בכלל הזמנתי אותה. אין לי באמת משהו משותף איתה פרט למין מזדמן.
אני קוטף מחמאות על השולחן היפיפה ועל האוכל הטעים. אם חשבתי שהארוחה הייתה מושלמת, הגיעו הקינוחים שמתעלים על כל מה שהיה פה עד עכשיו. השולחן מפונה, ובמרכזו מונחים מגשים עם הקינוחים. אני לא מראה לאיש כמה אני מופתע מהמראה המרהיב של השולחן, אלא מתנהג כאילו זה בדיוק מה שציפיתי לו.
הערב הזה מתארך הרבה מעל לארוחת ערב רגילה ומסתיים סמוך לחצות. קריסטין שוודאי ציפתה שאזמין אותה להישאר, לא זוכה ממני להרבה יחס ולכן עוזבת בהפגנתיות. "היה די בסדר," היא פולטת כשהיא יוצאת מבעד לדלת.
המלצרים מפנים את הכלים בזריזות, ודואגים להשאיר את חדר האוכל מסודר ונקי "לכבות את הנרות?" שואל אותי ג'וש.
"אני כבר אדאג לזה," אני אומר, "אתה יכול לתת לי את מספר הטלפון של אייסלין? לא נתת לי אותו קודם."
אני מתקשר אליה. "הכל בסדר? יש בעיה." היא שואלת מייד.
"רציתי לשאול אותך לגבי התשלום," אני אומר לה.
"אתה מתקשר אליי בחצות בקשר לכסף? אני ישנה טוב לא דואגת שתברח לי," היא עונה לי מנומנמת.
"את ישנה?" אני שואל.
"זה בדרך כלל מה שאנשים עושים בחצות כשהם לא חוגגים או עובדים," היא עונה, "נדבר מחר?"
"מה לגבי התשלום למלצרים?" אני שואל.
"הם יקבלו ממני מחר," היא עונה.
"יש לי מזומן אני יכול לתת להם," אני עונה לה.
"אם כך תן לכל אחד מאה דולר," היא עונה, "עכשיו אני יכולה לישון בבקשה?"
*
למחרת בבוקר אני מגיע למשרדי חלומות קולינריים כדי לשלם. הפעם אני לובש ג'ינס וחולצת טריקו.
"אייסלין לא כאן," אומרת לי נורייה, "היא בבית הקפה שלה למטה, אני אקרא לה." היא מתקשרת אליה. "היי אייסי. האדון מאתמול מחפש אותך."
"היא כבר עולה," היא אומרת לי, "בוא תמתין לה בחדרה."
היא מובילה אותי במסדרון לכיוון חדרה של אייסלין. על הקירות יש תמונות של אוכל. הן נראות כל כך אמיתיות שבא לי להכניס יד ולקחת משהו לאכול.
אני נכנס לחדר. ציפיתי לראות על הקירות תעודות מבתי ספר יוקרתיים לבישול. להפתעתי דווקא אין. במקום אני רואה כתבות בעיתון ובהן תמונתה. אני מתקרב לקרוא מה כתוב בהן ולומד שאת הבישול היא למדה מסבתא במטבח הביתי ומעולם לא למדה באופן פורמלי. "וואו," אני אומר בקול.
"וואו?" היא שואלת.
"בתור אחד שטעם אתמול את מה שאת מסוגלת להכין, אני מתקשה להאמין שלא למדת אפילו יום אחד לבשל בבית ספר."
"אתה יודע, חוכמת הרחוב והלימוד העצמי שווים לא פחות ולדעתי אפילו הרבה יותר, מבתי הספר שמלמדים אותך משהו שכולם עושים. החוכמה היא להיות יצירתיים ולהמציא כל יום משהו חדש. הבאתי לך את המתוקים החדשים שלי להיום."
היא מניחה לפניי כוס קפה ומגש עם דגימות של עוגות.
היא מתיישבת מולי ולא מחכה שאטעם, אלא לוקחת עוגה אחת, עוצמת את עיניים ומחייכת בהנאה. "אני לא מנומסת. הייתי צריכה לחתוך אותה לחצי בסכין. מאוחר מידי. רוצה לטעום?"
אני מתקרב אוחז בידה שאוחזת בעוגה וטועם. לרגע לא חשבתי שהמגע שלה יסעיר אותי ככה. יש לה ידיים עדינות, כל כך נעימות למגע, והחום שמופץ מהם מבעיר את האש שבי.
"אני לגמרי מבין למה עצמת את עינייך, זה ממש מתבקש," אני אומר לה בעיניים עצומות.
"תראה מה זה. אתמול אתה היית בחליפה ואני בג'ינס והיום אני מגונדרת כזו ואתה בג'ינס," היא אומרת לי פתאום בלי שום קשר.
"ומי לדעתך יותר אני?" אני שואל מייד.
"באמת שאני לא יודעת עליך כלום. אני לא מסוג הנשים ששומעות שם של גבר ורצות לחפש בגוגל כל מה שכתוב עליו.
מאחר שלא נתת לי שום פרטים עליך הייתי חייבת ללמוד עליך מהבית שלך. הצצתי לסלון שלך והבטתי מסביב ומשם הבנתי שאתה לא אחד שהפאר הוא הכרחי לו בשביל עצמו.
הייתי מעזה לומר שיותר חשוב לך להראות לאחרים מי אתה מאשר לעצמך. אהבת את השולחן שערכתי בשבילך?" היא שואלת.
"שאלתי אותך שאלה," אני לא מוותר לה.
"בעניין הזה אני לא יכולה להתעלם ממה שאני אוהבת. בסך הכל האירוע היה טעמי האישי בלבד, אתה לא חלקת איתי אפילו חלקיק של מחשבה. עכשיו אתה מבקש שאומר לך בקשר אליך?" היא שואלת.
"הבנת נכון," אני עונה. אני לא מבין למה אני מתעקש לשמוע את דעתה, בעיקר כשהיא מתפלספת איתי.
"הדירה שלך יפיפיה," היא ממשיכה בקו שלה, "היא מסודרת בטוב טעם, אין ספק שגבר עשיר גר בה, ועדיין יש בה…פשטות…לא פשטות זו לא המילה הנכונה… יש בה חוסר רצון לנקר עיניים… רגע אני מחפשת לדייק…היא אלגנטית אבל אני לא חושבת שאתה אחד שאפשר לקנות בכסף…אתה מרגיש בנוח…היית מעדיף… ללא ספק אתה מעדיף את הג'ינס, ויודע ששופטים אותך, או יותר נכון מעריכים אותך כשאתה בחליפה. אני נשמעת לך הגיונית?"
"ואת, שראית אותי כך או כך?" אני שואל.
"שניהם הולמים אותך," היא עונה לי ואני מרגיש שיותר לא אוכל להוציא ממנה, "אתה לא אוכל, תטעם משהו."
"אז תגישי לי," אני אומר לה.
"קודם לקחת ביס מעוגה שאחזתי בידי," היא מראה לי שקלטה אותי.
"זה יותר טעים ככה," אני עונה לה.
אני לא יודע את מי הצלצול המקפיץ על השולחן שלה מציל יותר מהמבוכה שעמדה בינינו, אותי או אותה.
"אני יורדת," היא אומרת בטלפון.
היא אורזת לי את העוגות, מגישה לי, והפעם נמנעת מלגעת בידי. "אני חייבת לרדת," היא אומרת וקמה בזריזות לצאת מהחדר.
'האם זה נדמה לי, או שמא איננה חשה בנוח איתי?'
אני נוסע למשרד להתחיל את יומי. בדרך מתחילים לזרום הטלפונים והמחמאות על הערב הבלתי נשכח שהיה אתמול.
רק לקריסטין יש תלונות. "אתה לא חושב שאתה צריך לפצות אותי על אתמול בערב?"
"ספרי לי על מה בדיוק עלי לפצות אותך?" אני שואל, "אני חושב שהבהרתי לך שהיחסים בינינו הם למטרות פורקן גופני בלבד. לך ולי הרי אין מה על מה לדבר. ובינינו, אינך מכירה אותי באמת."
"למה אתה מדבר אליי ככה," היא אומרת נעלבת, "כי לא נשארתי לישון איתך אתמול?"
"ומתי נשארת לישון אצלי תזכירי לי?" אני עונה לה, "בדיוק. הבנת. אני לא מעוניין להיפגש איתך יותר."
מה גורם לי באותו רגע לומר לה את המילים האלה אינני יודע. יכולתי להמשיך לנצל אותה לפורקן תשוקותיי.
אולי זה היה הטעם של העוגה בפי, ואולי הניתוח הכול כך מדויק שנאמר בין השורות במילים שאמרה לי אייסלין, היחידה שלא התרשמה מהתפאורה שהקמתי סביב חיי.
אני שולח יד לקופסה בה ארוזות העוגות, מוציא אחת וטועם. העיניים שלי נעצמות. אני פוקח אותן מיד כיוון שאני נזכר שאני בלב התנועה בעיר הסואנת. אני מחזיר את החתיכה לקופסה ומסיים אותה רק כאשר אני מחנה את הרכב בחניון.
אני מחייך לעצמי. בלתי מובן בעיניי איך העוגה הזו גורמת לי באופן אוטומטי לעצום את עיניי.
המפגש הבוקר גורם לי להרהר בחיים שלי. אני חושב על הסכום הגדול שהוצאתי אמש על יום ההולדת שלי. לא שהאירוע לא היה משהו מיוחד במינו. אלא שהמילים שלה היו כמראה למול עיניי לצורת החיים שאימצתי לי. החיים שבהם אני צריך להוכיח לאחרים מי אני. לא מי אני באמת, אלא הדמות שיצרתי לי.
המחשבות האלה מחזירות אותי למציאות ולעובדה שיצאתי מהבית בג'ינס. אני מתניע את הרכב ונוסע הביתה. "אני עובד היום מהבית," אני אומר למזכירה שלי, "אין לי פגישות היום כך שאתם יכולים לסגור מוקדם."
אני חוזר הביתה. חיוך עולה על פניי למראה הפרחים שמקבלים אותי מיד עם כניסתי. פתאום הדירה הזו קיבלה חיים אחרים. מגע ידה של אייסלין מורגש בו בכל פינה בקומת הכניסה.
'מעניין מה הייתה עושה בקומת חדרי השינה לו הייתה מבקרת בה.'
אני פותח את התריסים ויוצא למרפסת לנשום אוויר. כל אותו הזמן אני אוחז עדיין בידי את הקופסה עם העוגות. אני מניח אותה על השולחן והולך להכין לי קפה ממכונת הקפה.
אני כבר מבין שאין טעם שאעבוד. אני מרגיש עייפות גדולה. רק עכשיו אני קולט כמה מתח נאגר בי לקראת האירוע אמש. האמת שהייתי עייף רק מלחשוב על כל ההכנות ואני שמח שלמרות חוסר שיקול הדעת שלי התברר שההימור שלי היה נכון.
אני חוזר עם ספל הקפה ומתיישב על הכורסה במרפסת. אני עוצם את עיניים ושולח ידי לקופסת העוגות. אני מרפרף מעליהן ובוחר אחת. אני מקרב אותה לפי ונוגס. העוגה נימוחה בפי והטעם שלה גורם לי שוב לחייך.
'מה יש בך שגורם לי להתנהג כך?'
אייסלין
אני לא יכולה להסביר לעצמי מה הרגשתי כאשר הוא נכנס למשרד שלי לבוש בג'ינס וחולצת טריקו.
אתמול כשפגשתי בו בביתו הוא נראה עוצר נשימה. עם זאת חשבתי שהוא מהגברים העשירים האלה שחושבים שכל העולם צריך להיות עפר לרגלם.
אבל אז כשביקש שנסדר את החדר עבורו, כי היה לו ברור שזה תפקידנו, טיילתי בקומת הכניסה והבנתי שהוא ממש לא מי שחשבתי. זה כל כך עזר לי ללכת עם החלומות שלי. אני כל כך שמחה שהוא אהב את מה שעשיתי.
שיחת הטלפון הגיעה בזמן. הרגשתי שאני נסחפת וזו הייתה טעות.
אני יורדת לבית הקפה. מר גרינברג מתרגש לראות אותי. "אני כל כך מודה לך על עוגת יום ההולדת שלי. היום אכלתי את הפרוסה האחרונה. מרי אישתי סיפרה לי שבקשת לקחת חלק במתנת יום ההולדת שלי, מאד התרגשתי ואני מודה לך על המחווה. את עשית לי את השבוע מאד מתוק. את מרשה לי לחבק אותך?"
אני מתקרבת אליו ונאספת לחיבוק שלו. אמנם הוא בן שבעים אבל עדיין עומד זקוף וגובהו מתנוסס ראש מעליי.
"שמחת אותי מאד," אני אומרת לו, "ועכשיו בואו תשב ואני אכין לכם לשתות."
"מה אמר האדון של אתמול?" שואל אותי ג'וש בשעה שאני ניגשת להכין קפה. עד שהצלחתי לגרש את ארמני מהמחשבות שלי הוא מחזיר לי אותן באחת.
"היו לו דווקא דברים טובים לומר," אני אומרת, "ביחוד אחרי שפינקתי אותו בקפה וטעימה מהעוגות שהכנו הבוקר. מה שמזכיר לי שאני מבקשת שעם הקפה של מר גרינברג ואשתו תיתן גם להם לטעום מהן."
אני חייבת שינוי. כל פעם שאני לא חושבת עליו יש משהו שמזכיר לי אותו. אם זו מישל שסיפרה לי שארמני שילם למלצרים מאתיים דולר והם מסרו שהם מודים לי.
או מריאנה מנהלת חברת חלומות קולינריים שהתפעלה מהסידור של חדר האוכל כפי שנשקף מהתמונות שצילמתי.
"לבעל הבית יש טעם משובח," אמרה. היא הופתעה לשמוע שזו אני שסידרתי כרצוני את החדר. "את אלופה אייסי. אם כך לך מגיעות המחמאות על הסידור עוצר הנשימה. אני מבקשת את רשותך להעלות את צילום השולחן לאתר. כמובן שאציין שזו את שעיצבת אותו. ולמר ארמני מגיעות מחמאות על כך שידע לבחור נכון."
אני שולחת לה את תמונת השולחן, ואת התמונות ובהן המנות, השולחן והקומה המקושטת בפרחים ונרות. "תשלחי את התמונות למר ארמני," אני מבקשת ממנה.
תוסיפי להן את המילים שלי:
מזכרת מליל אמש עם ברכות ליום הולדתך. את הצילום של השולחן אישרתי להעלות באתר של חלומות קולינריים. הנך רשאי להעלות את התמונות כרצונך.
א.ק.
"הוא ענה על ההודעה שלך," היא אומרת לי אחרי דקות ספורות, "הנה תקראי."
תודה על התמונות, ובעיקר על ערב בלתי נשכח, וכל זאת בזכותך. אני יודע שלא נתתי לך הנחיות אבל את הפלאת לעשות אותו קסום. תודה לך.
ד.א.
אני מתלבטת האם לענות לו, אבל מחליטה שעדיף להשאיר את זה ככה, אחרת אסחף בשיחה. אני מחליטה להתרחק מהעיר לסוף השבוע.
*
כבר סיפרתי לכם שאימא שלי עזבה אותנו כשהייתי קטנה. זוכרים? מה שלא סיפרתי לכם הוא שעד גיל שמונה עשרה היינו רק אבא ואני. אחרי שהצליח לאתר אותה ולגרום לה לחתום על גט ביקשתי ממנו שימשיך בחייו.
רק כאשר היה לי חבר הוא התרצה והתחיל להסתכל על נשים אחרות.
בהתחלה הוא התנקם בהן על מה שאימא שלי עשתה, אבל אז הוא הכיר דווקא באחד הימים הפחות טובים שלו, את רוזאן והחיים של כולנו השתנו.
היא הייתה ברמנית בפאב שאליו נהג ללכת עם חברים. זה היה בסך הכל היום השני שלה בבר ואיך שהוא הם התחברו.
אני מאד אוהבת אותה, היא כמו אימא בשבילי. היא עושה את אבא מאושר, וגם בזכותה יש לי שני אחים קטנים בני חמש וחצי וארבע שאני מטורפת עליהן.
"את תהיי אימא נהדרת," היא אומרת לי כל פעם כשאני משתוללת איתם.
"מרק, אנתוני, אחותכם הגיעה," קורא אבא ותוך רגע הם כבר מטפסים עליי וממלאים אותי בנשיקות.
אחרי טקס החיבוקים והנשיקות מושכת אותי רוזאן למטבח. "בואי תעזרי לי להכין את ארוחת הערב, סיפרו לי שאת יודעת קצת לבשל," היא אומרת כאילו שרק עכשיו זה נודע לה. "מה עובר עלייך ילדונת, את נראית מהורהרת."
"הכל בסדר," אני משקרת לה.
"אייסי, זו אני אימא שלך, לכולם את יכולה לספר סיפורים לא לי," היא עונה לה.
"אין לי מה לספר לך," אני עונה לה, "זה רק לקוח שבישלתי עבורו אתמול, והוא לא יוצא לי מהראש."
"את רוצה שיצא לך מהראש?" היא שואלת בשעה שהיא מוציאה את הירקות ומניחה אותם על השיש בתקווה שאני אבשל מהם משהו טעים.
"אני רוצה שאייסי תשחק איתי," אומר אנתוני שנכנס בריצה למטבח ומושך לי בחולצה.
"ולאכול אתה רוצה? כי אם אייסי תשחק איתך לא תהייה כאן היום ארוחת ערב," אומרת לו רוזאן.
"אז שאת תבשלי," הוא עונה לה בקולו הילדותי.
"כשאייסי כאן אתה יודע שאימא אוהבת שהיא מבשלת," היא אומרת לו.
"אני אוהב שאייסי מבשלת. תכיני לי המבורגר?" הוא מבקש.
"כן," עונה לו רוזאן, "ועכשיו תשאיר אותנו לבד כי יש לנו עכשיו שיחת בנות."
אנתוני לא מבין מה זה בדיוק, אבל יודע שכשהמילים האלה נאמרות הוא צריך להשאיר אותנו לבד. "הבטחת לי המבורגר," הוא אומר לפני שהוא עוזב אותנו לבד.
"אני מחכה," אומרת רוזאן ומתחילה לשטוף את תפוחי האדמה.
"הוא בא לשלם לי הבוקר על האירוע אתמול ונוצרה בינינו מין אינטימיות שלא קרתה לי אף פעם עם לקוח."
"הוא נשוי?" היא שואלת.
"הייתה שם מישהי, אבל מצד שני הוא אמר לה לידי שהיא רק משמשת אותו למין מזדמן. אני לא כזו! את יודעת את זה," אני אומרת בכעס עצור.
היו אלה המילים שלי שהצליחו למחוק אותו מזיכרוני ועכשיו אני פנויה להנות מסוף השבוע בחיק משפחתי.
*
כבר יום חמישי בערב.
סוף השבוע כבר נשכח ממני ואני טובעת בעבודה. אנחנו נוהגים לסגור בשעה שבע ולא נראה לי שהסועדים כאן חושבים לעזוב. אם לא די בכך, מגיעה אלי מישל ומספרת לי ש"ארמני בדרך וביקש שולחן לשישה."
"מישל, אנחנו סוגרים בשבע, למה לא אמרת לו?" אני שואלת.
"כי הוא השאיר הודעה במשיבון, והנייד שלו חסוי. המשרדים למעלה סגורים כך שאין לי את המספר שלו," היא עונה לי. האמת שהיא צודקת ואין מה לעשות אלא לנשום עמוק.
אני נכנסת למטבח לתכנן מה לבשל.
"דבר כזה לא היה לנו," אומר לי ג'וש, "כאילו השמועה פשטה בעיר שאנחנו פתוחים."
"לא כאילו," עונה לו מישל שיש לה אובססיה לקרוא מה כותבים עלינו הטוקבקים, "תראי," היא אומרת לי ומראה לי.
"אני חולמת על המקלחת והמיטה שלי, והעיר החליטה להגיע בהמוניה לבית הקפה הקטן שלנו," אני נאנחת.
"אייסי אנשים עומדים בתור בחוץ ומחכים," אומר ג'וש, "מה את מתכוונת לעשות?"
"להמציא אותנו מחדש, אני מניחה," אני עונה לו, "נצטרך לפרסם שזה חד פעמי."
"ואולי נפרסם שזה רק ביום חמישי, בגלל שביום שישי אנחנו סוגרים מוקדם," מציעה מישל.
"בואי נראה קודם איך אנחנו משתלטים על הערב הזה," אני עונה.
*
שתבינו, אני משתפת את העובדים שלי בכל. בהחלטה משותפת החלטנו שתהיה רק משמרת אחת. זה די מפתיע אותי שהם רוצים להישאר בהתחשב בעובדה שאנחנו כאן משעות הבוקר המוקדמות.
*
"נעשה פסטות, מקופצים, ושלושה סוגי סלטים…" אני מתחילה לפרט את התפריט שנרקם לי בראש.
"ארמני פה," אומרת לי מישל.
"יפה, עד שתושיבי אותם יעלה התפריט למחשב. תוכלי להקריא להם אותו מהטאבלט," אני אומרת לה.
היא יוצאת וחוזרת אחרי רגע לקחת משקאות. "ארמני אמר שהוא משאיר לך לבחור."
'הוא שוב עושה לי את זה,' אני ממלמלת.
"מה לגבי האחרים?" אני שואלת.
"הבנות ביקשו רק סלט. גם המין המזדמן כאן," היא אומרת. לפעמים אני חושבת שאין לה פילטר לפה שלה.
"מישל!" אני גוערת בה.
"מה? אלו מילים שלו," היא עונה לי.
"לו מותר לומר על החברות שלו מה שבא לו. לך לא," אני אומרת ומתחילה להכין את המנות.
גם ג'וש מצטרף להגשה והמנות הראשונות יוצאות לשולחנות. המטבח עובד כמו מכונה משומנת. הכול מתנהל בסדר מופתי. אני גאה בצוות שלי.
"את מתבקשת לגשת לשולחן של ארמני," אומרת לי מישל שנכנסת למטבח נסערת.
"מה הוא רוצה עכשיו?" אני זועפת.
"זה לא הוא, זו ההיא שאת לא מרשה לי לא לומר לי עליה כלום. רק שתדעי לך שהיא מאוהבת בו והוא בך," היא אומרת לי.
"את רואה יותר מידי סרטים רומנטיים," אני עונה לה ויוצאת לפגוש אותו פעם ראשונה מאז הביקור במשרד.
"ערב טוב לכם. מה אני יכולה לעשות בשבילכם?" אני שואלת בחיוך.
"הסלט לא טרי והרוטב מקולקל," אומרת לי קריסטין, "אני במקומך הייתי מפטרת את הטבח."
"את הסלט הזה הכנתי במו ידי לפני רבע שעה. גם את הרוטב, אבל איני מתווכחת איתך. אני אקח אותו ואזכה אותך," אני אומרת, "תרצי להזמין משהו אחר?"
"אני מקווה שהסלט הזה ייזרק לפח, הוא לא ראוי למאכל," היא ממשיכה.
"ג'וש, תביא לכאן בבקשה את הפח של הזבל האורגני," אני מבקשת.
"את הפח הגדול?" הוא שואל אותי מופתע.
"כן," אני עונה.
ג'וש הולך למטבח וחוזר עם הפח. המבט המופתע עדיין על פניו. אני פותחת את המכסה של הפח ושופכת לתוכו את הסלט. "הכנתי עשר מנות של סלט כזה. אני מבקשת שתאסוף את כולן ותזרוק אותן לפח. תאמר לסועדים שהארוחה היום על חשבוני."
אני מושיטה ידי לקחת את שתי צלחות הסלט שמונחות על השולחן של ארמני. "אבל הסלט טעים לי," אומרת אחת הנשים.
"חברתכן טענה שאיננו ראוי למאכל. אינני יכולה לקחת על עצמי שיקרה לכן משהו," אני עונה.
"דיוויד תגיד משהו," היא אומרת לארמני.
"אני דווקא נהנה מההצגה. מה חשבת לך קריסטין שכך תזכי ליחס ממני? או שמא את מתנקמת בי דרכה?"
ג'וש חוזר לשולחן. "אייסי כולם מבקשים שנשאיר להן את הסלט. הוא זוכה להרבה מחמאות."
"כרצונם," אני עונה, "מישל תראי מה הגברת רוצה לאכול."
"אז מה עכשיו את המין המזדמן שלו?" שואלת אותי קריסטין.
"סליחה??" אני עונה לה, "אני לא מכירה אותך, אבל אני לא אחת שמתרשמת מחליפות, ובטח לא טיפוס של מין מזדמן. אני אוהבת את הגבר שלי בלעדי רק לי."
אני חוזרת למטבח. המנות העיקריות מוכנות גם הן. "לשולחן של ארמני תגישי אותן בקערות מרכזיות גדולות, מכיוון שאיש מהם לא הזמין בנפרד," אני אומרת למישל. אני לא מקנאה בה שנפל בחלקה לשרת אותם.
הכלים נאספים וכבר נשטפים כאשר אני מכינה מגשים של הקינוחים. "תשאלו אותם מה כל אחד רוצה לשתות," אני אומרת למישל, "אני מאמינה שאת אז זה אתם כבר יכולים לעשות בלעדיי."
"אני מצטער על ההצגה מקודם," אני שומעת את קולו של ארמני מאחוריי בשעה שאני נכנסת למשרד שלי בקומת בית הקפה.
"שטויות, הכול בסדר," אני עונה לו.
"שלא תחשבי שלא היה לי מה לומר לחוצפנית הזו," הוא אומר, "רק שאני מכיר אותה והתערבות מצידי, יותר ממה שאמרתי, הייתה מחוללת פה מהומה, ואת זה רציתי למנוע."
"אני לא לוקחת דברים כאלה ללב," אני אומרת לו, "כדאי שתחזור לשולחן. הקינוחים כבר נשלחו לשולחן שלך."
"מישהי לימדה אותי שמתוקים אוכלים בעיניים עצומות. אני לא יוכל לעשות זאת לידם," הוא אומר לי ועיניו מחייכות אליי.
"אין לי עצה לתת לך," אני עונה לו.
"או שאת יכולה להציע לי לאכול פה איתך. כך אארח לך לחברה בשעה שאת עובדת, וגם אוכל להתענג בעיניים עצומות על המתוקים הנפלאים שלך," הוא אומר, "התאפקתי ולא אכלתי את כולם באותו היום. זה היה מאד מאתגר."
"באמת מר ארמני, תחזור לשולחן שלך. הייתה לי מספיק דרמה היום."
"קודם כול תקראי לי דיוויד," הוא אומר, "ואעשה זאת רק בשל הסיבה שציינת."
הוא יוצא מהמשרד ואני חוזרת לנשום. הוא נראה נפלא, מריח נפלא ומדבר…..
'אוף מה אני אעשה איתו.'
אני מתעשתת ומתחילה לעבור על הקבלות, מוודאת שהן נרשמו כולן. משם אני עוברת להתאמת הקופה. הכול תקין. הסכום גבוה יותר מכל ערב אחר ועדיין ישנם סועדים בבית הקפה. 'אולי באמת אשמע לעצתם ואסגור ביום חמישי יותר מאוחר,' אני חושבת לעצמי.
אני חוזרת לבית הקפה ועוברת בין האורחים שמרעיפים עליי מחמאות.
ואז אני שומעת נגן גיטרה שמנגן מחוץ לחלון. "תזמין אותו להיכנס ותשאל אותו מה הוא רוצה לאכול," אני אומרת לג'וש.
"אני מצטער אם הפרעתי," הוא אומר במבוכה.
"הפרעת? מה פתאום. בוא תראה מה יש לנו היום ותבחר מה שאתה רוצה. אתה אורח שלנו כך שאל תסתכל על המחירים," אני אומרת לו.
"אני רוצה לשלם לך," הוא אומר.
"תנגן לנו," אני עונה לו.
"באמת?" הוא אומר לי מופתע.
"כמובן שאתה לא חייב, אבל זה ישמח אותנו מאד ואני בטוחה שגם את האורחים שלנו," אני אומרת לו.
"זה בסדר שאקח מרק עם פרוסות לחם?" הוא שואל.
"בוודאי, כל מה שתרצה ויש," אני עונה לו.
פניו זורחות והוא לוקח את הגיטרה ומתחיל לנגן. "אני שר בספרדית זה בסדר?"
"מה תשיר לנו?" אני שואלת.
"caballo Viejo?" הוא שואל.
"נהדר!" אני עונה לו.
הוא מתחיל לנגן על מפוחית ומלווה את עצמו בגיטרה. מהרמקולים מתווספת אליו תזמורת הרקע. כשהוא מתחיל לשיר אנחנו מצטרפים בשירה וריקודים ועד מהרה קמים הסועדים ומתחילים לרקוד.
דיוויד מסמן לי בראשו שהוא בא לרקוד איתי. אני מנידה בראשי לשלילה.
אני מודה לנגן. "אתה ממש מוכשר," אני אומרת לו, "אולי נעשה את זה עוד פעם שבוע הבא?"
"את רצינית?" הוא שואל אותי.
"בהחלט," אני עונה, "ואתה מוזמן תמיד לאכול כאורח אצלנו, מה שמזכיר לי שהאוכל שלך כבר על השולחן."
כמעט חצות.
לאט לאט מתרוקן בית הקפה.
"מה קורה עם השולחן של מר ארמני?" שואל אותי ג'וש.
"תוודא שהם נהנו עם הארוחה ותארוז להם את המתוקים שנשארו," אני עונה לו.
"אני חושב שמר ארמני מצפה ממך לבוא. הוא כל הזמן מחפש אותך בעיניו," הוא עונה לי.
"אוף איתך ועם מישל. בסך הכול ערכנו לו אירוע. למה אתם לא מבינים שאין בינינו כלום," אני אומרת לו.
"תגידי את זה למר ארמני. איך שהוא מסתכל עלייך, לזה יש רק פירוש אחד," הוא עונה לי.
"אני נראית לך אחת שקופצת ממיטה למיטה?" אני אומרת לו בכעס.
"את יודעת שיש לי נטייה להסתכל על גברים," אומר לי ג'וש בלי להתבלבל, "אני אומר לך שהדרך שהוא מסתכל עלייך, עם האש בעיניים, זו לא דרך שגבר מסתכל על אישה שהוא רוצה רק להפשיט."
"רק שתדע שאתה מרשה לעצמך יותר מידי. אתה ממש מעצבן," אני אומרת. אני מעלה חיוך על פניי והולכת לכיוון השולחן של ארמני.
"נהניתם מהארוחה?" אני שואלת את כולם. המחמאות לא מאחרות לבוא. "אני שמחה לשמוע. זו הפעם הראשונה שאנחנו מגישים פה ארוחות בשעה כזו. שעת הסגירה שלנו היא שבע בערב."
במכוון אינני פונה לארמני. אינני רוצה עוד דרמות עם קריסטין. להפתעתה של קריסטין אני פונה אליה ישירות. "נהנית מהארוחה במסיבת יום ההולדת של מר ארמני?"
"היא הייתה סבירה," היא עונה לי.
"אשמח לשמוע מה לדעתך עלינו לשפר?" אני שואלת. אני רואה את המבט המרוצה על פניו של ארמני, ואת החנקת הצחוק בעיניהם של האחרים.
"אני יודעת מה את עושה. למה את לא שואלת את האחרים?" היא שואלת.
"האחרים אהבו את האוכל שלי. את בהחלט הראית שלא. אני שואלת מתוך כוונה להשתפר. אני רוצה שהאורחים שלי יאהבו את האוכל, ויצאו מכאן מרוצים," אני עונה לה.
"באמת?" היא עונה לי בלעג, "בסך הכול את אישה קטנה שמנסה לתפוס את תשומת ליבו של דיוויד," היא אומרת את שמו בהדרגה.
"את לא מרפה," קופץ ארמני להגן עליי, "מתי תביני שהיא לא כמוך. היא איכות אחרת לגמרי."
"ידעתי! שכבת איתה," היא עונה לו בכעס.
"את יודעת שהיא הלכה לפני שכולכם הגעתם. מתי בדיוק שכבתי איתה? בין ההכנה של המנה הראשונה לעיקרית או בין העיקרית לקינוחים?" הוא יורה לעברה מייד.
"אני רואה איך אתה מסתכל עליה," היא עונה לו בכעס.
"תסבירי לי מה זה נוגע לך?" הוא עונה לה.
"האם הקינוחים היו לטעמך?" אני מפתיעה שוב את קריסטין שמסתכלת עליי המומה.
"הקינוחים לא משהו," היא עונה, "לא אהבתי."
"את משהו מיוחד," אומר לה אחד הגברים, "כמות העוגות שאכלת פה עולה על מה שכולנו יחד אכלנו."
אני מסתכלת על המגש של העוגות ובודקת מה נשאר. אני מתאפקת לא לחייך.
"גו'ש תוסיף לכאן עוד עוגות שוקולד ותארוז להם אותן באריזה אישית. אני מבינה שלה אין צורך לארוז," אני אומרת ומחווה בראשי לעברה של קריסטין. אני רואה את הכעס בעיניה. לו יכול היה מבט להרוג, הייתי מתה במקום.
"שמחנו לארח אותכם. תודה שבחרתם בנו," אני אומרת ויוצאת.
אני ניגשת לערוך את החשבון. אני מחשבת אותו, עושה הנחה של מאה אחוז ומציינת על פי המחיר מה התשר שהם מתבקשים לשלם ורק אותו מבקשת מהם שישלמו.
אני נותנת לג'וש וממהרת להיכנס למשרד שלי.
"באמת שלא התכוונתי שתבוא," אני אומרת לדיוויד שבא אחריי, "אין לי כוח לדרמות מיותרות."
"אני דרמטי בעינייך? אני מאמין שפענחת מי אני יותר ממישהו לפנייך," הוא עונה לי ומישיר מבט עמוק לתוך עיניי.
"בבקשה מר ארמני," אני אומרת.
"דיוויד," הוא אומר, "אני מקשיב."
"לא ראית איזה דרמה הנוכחות שלי מחוללת?"
"לא אכפת לי מה חושבים יותר," הוא עונה, "אני רואה רק אותך, ואל תגידי לי שלא הבחנת בזה."
"אתה לא מקשיב לי," אני מתלוננת.
"ולמה אני פה אם לא להקשיב רק לך?" הוא שואל.
"אני לא מין מזדמן," אני אומרת לו.
"נכון. זה לא מה שאני רואה בך," הוא עונה לי ומשתיק אותי, "אני אשאיר אותך כעת לבד. מתי את מסיימת?"
"אני מנסה לסיים אבל אתה לא מאפשר לי," אני עונה.
"שעה מספיקה לך? יודעת מה, תשלחי לי הודעה ואבוא לאסוף אותך," הוא אומר לי.
"אתה לא מקשיב לי. אני לא מחפשת הרפתקה ללילה," אני עונה לו.
"אני משאיר לך להראות לי את הדרך אלייך," הוא עונה לי, "תאירי לי אותה עם נרות ריחניים בדיוק כפי שעשית אצלי בבית. גרמת לי להתמכר להם."
אני נאנחת. הגבר הזה בהחלט יודע לדבר. "עכשיו בבקשה תיתן לי לעבוד."
כעבור כמה דקות אני שומעת את צלצול הפעמונים התלויים מעל הדלת המסמנים שהיא נפתחת. רגע אחרי אני רואה שהחושך עוטף את המסעדה. רק המטבח ואזור המשרדים נשארים מוארים.
"היה ממש כייף," אומרת לי מישל, "בואי נעשה את זה כל שבוע."
"כן, ממש נהניתי," אומר גם גו'ש ואליו מצטרפים שאר העובדים שמצטופפים במשרד שלי.
"אתם לא חושבים שיהיה לכם קשה לעבוד שתיים עשרה שעות בקצב כזה?" אני שואלת.
"נעשה את זה רק פעם בשבוע. זה מאד יהיה מיוחד. בייחוד שביום שישי זה יום קצר יותר."
"מה את אומרת?" שואלת מישל, "אני יכולה לפרסם את זה ברשתות החברתיות?"
"תנו לי לחשוב על זה," אני עונה. מסתבר שהם באו מוכנים כיוון שהם מראים לי את התמונות שצילמו במשך הערב.
"אייסי, אנחנו יודעים שאת כבר צילמת את המנות. זה הרי טבוע בך," אומר ג'וש.
"אי אפשר איתכם," אני עונה להם.
"והתשובה היא?" אומר ג'וש ומתופף על השולחן.
"אתם כבר החלטתם מה נותר לי כבר לומר," אני אומרת ונאנחת בתאטרליות.
אנחנו מכבים את האורות, אני מעיפה מבט אחרון במטבח לראות שהכול נקי ובמקומו.
מערכת האזעקה נדרכה וצלצול הפעמונים מודיע על פתיחה וסגירת הדלת הראשית המובילה לרחוב המתרוקן.
"אני מבין שכלל לא חשבת עליי," אני שומעת את קולו של ארמני שנשען על הקיר בחוץ.
"אני חושבת שזה אתה שלא התייחסת ברצינות לבקשתך שאצלצל, ולא השארת לי את המספר," אני אומרת לו. למרות שאני יודעת שיכולתי להשיג את המספר לו התאמצתי.
"זה לא עובד עליי. הרי התקשרתי אלייך בליל המסיבה," הוא עונה לי בשלווה, "פשוט תודי שאני לא מעניין אותך."
"הטלפון שלך חסוי, זוכר?" אני עונה לו באותה שלווה.
"איזה אידיוט אני," הוא אומר.
"אתה אמרת," אני עונה לו בחיוך.
"ובכן, לאן גבירתי צריכה שאסיע אותה?" הוא שואל.
"אני עייפה ארמני. אני מפנטזת על מקלחת והמיטה שלי," אני עונה לו.
"מתי תקראי לי כבר דיוויד," הוא אומר לי ומושיט יד ללטף את שיערי.
"אני גרה בבית הוורוד מול מגדל הנהר. בדירה שלי אני לא מארחת אורחים ללילה," אני עונה לו.
"את מושכת אותי בטירוף. אני לא מכחיש, אבל זו הנשמה שלך שמלטפת אותי. בשביל לזכות בה אני מבטיח לך לחכות עם סיפוקי הגוף," הוא אומר לי.
"אני באמת ממוטטת. זה היה שבוע ממש קשה ואני אף פעם לא עובדת כל כך הרבה שעות," אני אומרת לו.
דיוויד
אני יודע שאני חייב להוכיח לה שאני לא מחפש להיכנס איתה למיטה ולכן כאשר אנחנו מגיעים לבניין שלה אני עוצר את הרכב ליד המדרכה ויוצא לפתוח לה את הדלת.
אני אוחז את ידיה בידיי ונושק להן. "תבורכנה הידיים האלה שכה מטיבות לעסוק באומנות המטבח," אני אומר לה.
היא מביטה בי מופתעת, נושכת את שפתיה. "תודה לך דיוויד."
"סוף סוף זכיתי," אני אומר בחיוך, "את קוראת לי דיוויד."
היא מחייכת. אני נמס למראה החיוך שלה.
"תשני טוב אייסי. כיוון שאין לך את מספר הטלפון שלי אני אחכה לך בדיוק כאן בשבת בשעה אחת עשרה בבוקר. את לא חייבת להבטיח לי כלום. אם אראה שאת לא כאן עד שעה שתיים עשרה אבין ואסע מכאן, ואת לא תצטרכי להסביר לי דבר."
היא מסתכלת עליי בסקרנות. "אנחנו מוזמנים לבארנץ' אצל חברים. זו מסיבת גן. אני אומר זאת כדי שתדעי מה ללבוש."
אני קולט שאמרתי "אנחנו". היא מחייכת. כנראה שגם היא קלטה.
היא מתרוממת מעט על קצות אצבעותיה, נותנת לי נשיקה מרפרפת על שפתיי. "תודה שהבאת אותי הביתה. לילה טוב דיוויד."
אני נשאר לראות אותה נבלעת מאחורי הדלתות הכהות של לובי הבניין, ורק אז חוזר למכוניתי ונוגע בשפתיי. אף פעם לא ידעתי שנשיקה נוגעת לא נוגעת יכולה לחולל כזו מהפיכה בגוף.
*
בשבת בבוקר באחת עשרה בדיוק אני חונה מול דלת הכניסה. אני לוקח נשימה עמוקה וממתין. אני כל כך מצפה כבר לראות אותה, אבל לא בטוח שהיא באמת תבוא. אני מודע לעובדה שהיה לה יום שלם לחשוב על כך ואינני יודע אם לא התחרטה. אני שם מוסיקה שקטה וממתין.
אני מחליט לא להסתכל על השעון, אחרת אשתגע. רק כאשר השומר של הבניין יוצא לעברי אני מסתכל על השעה. אחד עשרה ועשרה.
"אתה מר ארמני?" הוא שואל אותי.
"כן," אני עונה בצפייה.
"אתה יכול להשאיר פה את הרכב, אני אשגיח עליו," הוא אומר לי, "מיס אייסלין ביקשה שתעלה לדירה שלה. קומה רביעית דירה שש עשרה."
אני מזדרז לצאת ועולה אליה. דלת הדירה מעט פתוחה ובכל זה אני נוקש על הדלת.
"כנס אני במטבח," היא אומרת לי.
אני לא מתקשה למצוא אותה כיוון שהדירה שלה ממש קטנה. אני שואף לתוכי את הריחות הנעימים של הדירה. ריחות של ניחוח פרחים, מעורבבים במבשם של חומרי ניקוי בניחוח לימון, וריח מתוק של קרם עוגות.
"אני מצטערת שגרמתי לך לעלות. אתה יודע שאין לי את מספר הטלפון שלך ואין לי מושג כמה אנשים באים למסיבת הגן היום," היא אומרת לי.
"זה משנה לך? את תהיי איתי זה לא מה שחשוב?" אני שואל.
"ברור שבגללך אני באה," היא עונה, "אבל הכנתי קינוחים ורציתי לדעת כמה להביא."
אני מתחיל לצחוק.
"למה אתה צוחק?" היא שואלת, "אני לא אוהבת לבוא בידיים ריקות."
"אני מודה בפנייך שלא הייתי בטוח שתבואי, ובכל זאת הודעתי להם שאת תביאי את הקינוחים," אני עונה לה.
"אז כן היית בטוח שאבוא," היא עונה.
"הייתי חייב שתבואי. אני לא בטוח שהייתי הולך אם לא היית באה," אני עונה לה, "יהיו שם כעשרים איש אני מניח."
"אם כך בוא תעזור לי לארגן הכל בארגז," היא אומרת.
עשרים וחמש שנה עברו מאז, קצת יותר…
אייסי מסיימת להכין את ארוחת הבוקר של שבת, והולכת לערוך את השולחן על המרפסת המשקיפה על הגן. הילדים, ארבעה במספר, עדיין לא יצאו ואני רוצה לנצל את הדקות האלה להראות לה כמה אני אוהב אותה.
"אני יכול להתייעץ איתך אבא?" אומר לי רפאל בכורינו, שהוא יוצא אלינו.
"אני אכין בינתיים את הקפה," אומרת אייסי ומשאירה אותנו לבד. אני עוקב אחריה במבטי. אני כל כך מעריץ את הרגישות שלה.
"אתה יודע שוונסה ואני כבר יחד ארבע שנים," הוא אומר. אני רואה שקשה לו לדבר. אני כבר יודע מה תהייה תשובתי לו אבל נותן לו לדבר. "היא מצפה ממני שאציע לה נישואין. אבא, איך יודעים מתי הרגע הנכון באמת?"
"אתה פשוט יודע," אני עונה לו, "זה רגע שאין לך בו ספקות." אני לוקח את ידו ומניח אותה על ליבי. אני מסתכל על אייסי ופעימות הלב שלי דוהרות. "אתה מבין, כשאתה מרגיש ככה כשאתה חושב על האישה שלך, אינך צריך לחשוב. אתה יודע."
"מתי אתה ידעת שאימא היא האישה שלך?" הוא שואל.
"אני מניח שזה היה ביום למחרת יום הולדתי העשרים ותשע, כאשר באתי לשלם לה עבור השירותים שלה כשפית פרטית באירוע. היא היחידה שראתה את הלב שלי, לא את מי שהייתי בחוץ. לא הגבר בחליפה אלא הגבר בג'ינס. אתה מבין למה אני מתכוון?"
"אני חושב שכן. אני יודע שוונסה מסתנוורת מהבית הגדול שלנו, ומכל הסממנים החיצוניים. אני לא בטוח שאם לא היה לנו את כל זה הייתי נחשב בעיניה," אומר רפאל.
"אז זה בדיוק מי שאימא שלך לא," אני עונה לו.
"אני כבר מבין שהיא לא מתאימה לי. אני לא מאמין ששברתי את הראש איך לעשות את זה נכון. אני מתכוון לתפאורה של הצעת הנישואין. כל החברים שלי עושים הפקות ענק והאמת שזה ממש לא מדבר אליי," הוא אומר. רגע לפני שהוא פונה ללכת הוא חוזר.
"סתם מסקרנות, איך הייתה הצעת הנישואין שלך לאימא? אף פעם לא סיפרת לנו."
"זו הייתה ההצעה הכי קסומה בעולם," אומרת לו אייסי שחוזרת למרפסת וכורכת את זרועותיה סביבי. "היינו בבראנץ', אצל חברים ואבא אמר לי שיבוא יום והוא יציע לי נישואין. עניתי לו שאני יודעת מה תהייה התשובה שלי. היא תהייה כן. ואז אמרתי לו שהצעת נישואין קורית פעם בחיים והוא את דבריו כבר אמר, ואני כבר עניתי."
"הייתי מאושר, אבל עדיין לא הייתי בטוח שזו הדרך הנכונה לעשות זאת," אני אומר לו, "גם לפני עשרים וחמש שנה עשו מהצעת הנישואין הפקת ענק. שאלתי את אימא אם היא לא רוצה שנעשה את זה נכון. היא עלתה על קצות אצבעותיה, כמו שהיא עושה תמיד כשהיא רוצה לנשק אותי, ואמרה לי שעשיתי את זה הכי אמיתי ומושלם."
אני מביט באייסי באהבה, וכן, הלב שלי דוהר. "ואז נישקתי אותה ככה," אני אומר ומנשק אותה.
"אני זוכרת מה אמרת לי," היא אומרת לי ועיניה נעוצות עמוק בתוך עיניי ואני מרגיש אותן מנשקות לי את הלב.
"אמרתי לך שהשפתיים שלך הן משהו מתוק. עד היום אני מתרגש מהטעם שלהן," אני אומר את המילים ומרגיש כאילו אמרתי אותן היום.
פורסם באתר ב- 8.5.20