קונור
צלצול הטלפון גורם לי להתעורר בבהלה.
אף פעם לא הייתי צריך את השעון המעורר כדי להתעורר. כבר שנים שהגוף שלי מתעורר מעצמו בשש בבוקר, ואין זה משנה באיזה אזור זמן אני בעולם.
מה אם כך קרה הבוקר?
אני מסתכל מסביבי ורואה שהחדר עדיין חשוך מאד. מבט החוצה מבעד לוילונות השקופים מאשר שעדיין לילה.
אני מביט משתומם על הנייד שמונח על שידת הלילה לצד מיטתי.
הצלצול עקשני ולא מפסיק.
'קלייב?' אני ממלמל לעצמי מול שמו על הצג ובודק מה השעה.
ארבע שנים אני מנסה ללמד אותו שאחת בצהריים בניו יורק זה אחת בלילה כאן בהונג קונג. אני כבר לא מנסה.
אני מפהק פיהוק גדול ולוחץ על הסימן הירוק כדי לענות לשיחה.
"מישהו מתהולל," אומר קלייב בעליצות.
הפעם אני לא מתאפק. "קלייב, שתיים וחצי בלילה. מה אתה חושב שאני עושה כעת אם לא ישן?"
"גם אני הייתי ישן אחרי הטיפול המסור שמעניקה לך ה'תורנית שלך,'" הוא מצחקק.
"אתה ממש מעצבן!" אני יורה לעברו, "אין לי 'קבועה' ולא 'זמנית.' מה אתה חושב שאני פה בגלל הזיונים? אני עובד מאד קשה. נראה אותך מסתובב כל היום עם חיוך מפלסטיק ויודע שתצטרך עוד הרבה כאלה עד שיקשיבו לך. "
"נו באמת קונור. אתה לא רוצה לאמר לי שלא נגעת באישה ארבע שנים," הוא נוחר בבוז.
"אתה יודע מה קלייב, אם את האנרגיה שאתה מוציא על מחקר חיי המין שלי היית משקיע בעבודה אולי החברה הייתה נמצאת במצב טוב יותר."
"אז זה בדיוק מה שרציתי לספר לך. שכרתי היום את שירותיה של אשת פיננסים נדירה," הוא אומר לי בהתלהבות.
"ובמה מתבטאת הנדירות שלה?" אני שואל.
"שאשלח לך תמונה ותבין?" הוא שואל משועשע.
"אז הבנתי היא נראית מעולה. וחוץ מזה מה יתרונותיה?" אני לא מוותר.
"אני לא יודע. היא עוד לא התחילה לעבוד," הוא עונה לי בלי להתבלבל.
"שאני אבין. הלכת ברחוב, ראית בחורה שנראית מדהים והצעת לה לנהל את הצד הפיננסי של החברה?" אני שואל באיפוק.
"השתגעת? קלודיה סוכנת כח אדם הפנתה אותה אליי," הוא עונה בתחושת נצחון כאילו זה מעיד משהו עליה.
אני מבין שיותר מידע לא אקבל. "ומה לגבי שכר?" אני שואל.
"תבין שהיא ביקשה הרבה יותר מאחרים, אבל היא כנראה שווה את זה," הוא עונה.
"טוב, אז שיהיה לנו בהצלחה," אני אומר. אני משתוקק לסיים את השיחה הזאת כמה שיותר מהר.
אם חשבתי שאצליח להרדם שוב, טעיתי בגדול.
אני לוקח בקבוקון של ויסקי מהבר, שופך את תוכנו לכוס. כיוון שאני לובש רק בוקסר אני עוטף את עצמי בשמיכה ויוצא לשבת על המרפסת בחוץ.
לילה מדהים היום. השמים השחורים מוארים מעט מהאורות בעיר ועדיין קל להבחין בשמיכת הכוכבים הפרוסה מעלינו. הירח כבר עושה את דרכו לכיוון מערב ונדמה שהוא מביט על הארץ ומחייך.
'מה יהיה איתנו?' אני מדבר אל עצמי, 'אשת פיננסים שנראית נפלא. לא פיטרנו אחת כזאת, שלא רק שנראתה נפלאה אלא גם חיממה את מיטתו של שותפי דייב?"
אני מרגיש את המתח בכל גופי. למרות השעה המוקדמת אני נכנס לאפליקציה של מכון המסג'ים ומזמין לי תור לתשע בבוקר.
כאשר אני מבקש לשלם עולה רשימת ה'תוספת המיוחדות' והמחיר עבורן. אני מדלג עליהן ומשלם רק על טיפול רגיל.
'תמיד תוכל לבחור מהשירותים המיוחדים שלנו,' עולה הודעה לאחר שתשלום כרטיס האשראי אושר.
אני מתמתח על הכיסא, נותן לויסקי לעשות את שלו ומרגיש שאני נינוח יותר.
'עוד חודש תהיה חזרה בבית. עד אז תתאפק.' אני מורה לעצמי.
תשע בבוקר
"לין עצובה. היא בכתה אתמול כל היום," מקבלת את פניי מנהלת המכון.
"אני מצטער לשמוע מה קרה?" אני מעמיד פנים שאינני יודע.
"בגללך. אתה לא רוצה אותה יותר," היא אומרת לי ומגניבה לעברי מבט כדי לבחון את תגובתי.
"לין לא הייתה שלי אף פעם. מידי פעם היא העניקה לי כאן שירותים, ושום דבר לא מעבר לזה. מעולם לא הבטחתי לה משהו," אני עונה לה בקשיחות.
היא הוציאה לי את החשק להיות פה. "אני מוותר על המסג' תשאיר את הכסף אצלך," אני עונה לה ויוצא משם מייד.
אני נכנס לבית קפה כדי לשתות קפה של בוקר. את פניי מקבלת בחיוך ביישני המארחת ומובילה אותי לשולחן ליד החלון. אני מתחיל להרגיש לא נעים עם כל הנשים האלה שמסתובבות סביבי.
כאיש עסקים אני מחוייב להקפיד על לבושי. החליפות של מיו מילאן פותחות בפניי דלתות רבות. יחד עם זאת הן גם מושכות את בנות המקום שמחפשות זרים שיוציאו אותן מחיי הדלות תמורת הענקת פינוק.
*
פעם חשבתי לעצמי שדווקא כשמדובר בסקס עדיף לי לקחת מישהי מקומית, אחת שאין סיכוי לעתיד בינינו.
אחר כך באה מלאני מקליפורניה שאמנם דיברה בשפתי, והבינה את התרבות שלי, אבל רצתה את אותם הדברים בדיוק.
*
למרות שאני עוטה על פני פניי פוקר, ואולי דווקא בגלל זה היא נדבקת אליי ומנסה לפתות אותי.
"אני מבקש שקט," אני אומר לה בטון לא ידידותי.
"אני מבינה. אני אתן לך שקט, רק אשב לידך ואעסה לך את הרגליים. אתה נראה מתוח," היא אומרת לי במתיקות.
"אני חושב שהייתי ברור. אני לא מחפש חברה, לא מחפש שיגעו בי. אני רוצה לשתות קפה בשקט," אני אומר לה בגסות. זה לא מתאים לי אבל אני רווי מההתרפסויות האלה. זה אולי נחמד כאשר אתה רק נוחת במקום, אבל היום זה כבר יותר מידי בשבילי.
אני מביט מבעד לחלון ומדמיין אותי עם מכנסי טרנינג, גופיה. ונעלי ספורט יוצא לריצת בוקר בפארק.
התראת הודעה מעירה אותי מחלומותיי. אני עומד המום מול ההודעה של ג'ורג'י.
קונור יקירי,
אני מצרפת לך חוזה מכירה של דירתך חתום על ידי השוכר.
בידי נמצא שיק בסך חמישים אחוז מהסכום.
מחכה לקבל אותו חתום על ידך.
בידידות, ג'ורג'י
אני בוהה בהודעה שלה ובמקום לענות אני שולח לכריס ברוקלין את התכתובות הקודמות שלי איתה בתוספת החוזה.
כריס ידידי,
האם ארבע שנים במזרח הן שמונעות ממני להבין
היכן בדבריי יש הסכמה למכור את דירתי?
אני מודה שאני המום.
מחכה לתשובתך,
בידידות, קונור.
כעבור כמה דקות הנייד מצלצל ושמו של כריס מופיע על הצג.
"אז מה ארבע שנים? אני לא מאמין איך שהזמן רץ," אומר כריס.
"אני מודה שגם אני," אני עונה לו.
"קראתי את מה ששלחת לי. התגובה הראשונית שלי הייתה לכתוב לה מכתב חריף. אבל אז, ותקשיב לי לפני שאתה מגיב, הגיע לי מייל אתמול בקשר לדירה שמוכרים במגדלי בלו ספייר בגלל הסתבכות של בעל הדירה במחיר ממש מצחיק," הוא אומר ונותן לי לעכל את הדברים.
"היא גדולה בהרבה מהדירה שלך, נמצאת בקומה גבוהה, באחד מהמגדלים היוקרתיים ביותר שניבנו במנהטן. שקלתי לקנות אותה לעצמי, אבל זה לא מוצדק כי מרכז חיי בעמק נאפה בקליפורניה."
"נשמע מעניין," אני אומר לו.
"אני אבדוק בקשר למחיר שהוצע לך. נראה לי שאוכל להוציא לך הרבה יותר. במקביל אלחץ עוד על בעל הדירה בבלו ספייר. מה מצב המזומנים שלך?" הוא שואל.
"אין לי בעיה של מזומן, למרות שהעיר פה יקרה מאד." אני צוחק.
"אם כך סיכמנו," אומר כריס.
"כן, תשלח לי טופס יפוי כח ואחתום לך," אני אומר לו.
"אני אוהב לעבוד איתך. אתה מקבל החלטות מאד מהר, ובכל זאת אתה אדם מאד שקול," אומר כריס ותוך כדי שולח לי את הטופס שאחתום עליו.
"אני מגיע לניו יורק עוד חודש. אני מקווה שזה יסתדר מבחינת לוח הזמנים," אני אומר לו.
"אני אפעיל את קשריי בניו יורק. אני מאמין שכן. אני חייב להודות שבא לי לפוצץ את העיסקה עם השוכר רק כי לא מגיעה לסוכנת עמלה בגלל התרגיל המסריח שעשתה. נראה," אומר כריס מהורהר.
אני ממש לא מוטרד. אני יודע שאני נמצא בידיו של עורך הדין הטוב ביותר שיכולתי לבקש לי.
אמנם במשרד אנחנו עובדים עם ארן רוטשילד, אבל חשוב לי להפריד בין ענייני הפרטיים לעבודה.
פתאום היום נראה לי מואר יותר, והקפה מעדן.
אנאבל
"ממש עכשיו?" אני שואלת בפליאה את קלודיה הסוכנת שלי.
"כן," היא עונה בחיוך של מיליון דולר.
אני מקבלת את כתובתה של החברה וכיוון שיש לי חצי שעה אני מחליטה ללכת ברגל. אני זקוקה לנשום אוויר, לא שהאוויר כל כך נקי בשעה זאת של היום שאוקיינוס של מכוניות שוחה בעיר ללא הפסקה.
'תהיה איתי?' אני שואלת את בעלי המת בליבי. אני מרגישה שאני זקוקה לכנפיים המגוננות שלו. זה עוד צעד שאני עומדת לעשות לראשונה, ועוד אחד שאעשה לבד.
*
כאשר סיימתי את התארים באוניברסיטה בהתכתבות, התקשיתי למצוא עבודה כיוון שנדדנו בין בסיסי חיל האוויר. ההתקדמות המטאורית של ג'ונתן לא השאירה אותנו אפילו שנה אחת שלמה באותו מקום.
שיחה מקרית עם אחת מנשות הטייסים פתחה בפניי צוהר לעולם שלם. עבודה דרך האינטרנט.
*
נכון שלא הייתה לי עבודה קבועה, אבל לקוחות קבועים דווקא היו לי. כך היכרתי מייפל בלאקסמית' מעצבת הפנים והפכנו לחברות טובות.
כשהתגרשה סגרה מייפל את החברה. באחת השיחות היא אמרה לי מי מחליף לבן בשחור, וויאט-סטון, בבלאק-סמית'?
עכשיו היא שוב וויאטסטון ועובדת כשכירה בחברה. "זה לא אומר שהקשר בינינו ייפסק, רק שלא אוכל לצערי להעסיק אותך במשרה מלאה," היא אמרה, "רק התחלתי לעבוד בחברה החדשה. אני לא במצב עדיין לקבוע פה דברים."
אני מודה שהייתי מאוכזבת. אני בטוחה שלו יכלה לא הייתה מהססת.
אני מרגישה בדידות, אבל מזכירה לעצמי שעליי להראות במיטבי כיוון שאני זקוקה לעבודה.
המגדל בו שוכנת חברת המסחר הבינלאומי מאד מרשים. אני מתקבלת בחביבות על ידי השומרת בכניסה. "הודיעו לי על בואך," היא אומרת לי לאחר שאני מציגה את עצמי.
היא מעניקה לי תו אורח ומסבירה לי שבעזרתו אוכל להפעיל את המעלית. "תני לי רגע לבדוק לאיזה מהקומות את צריכה להגיע. אני מניחה שאת יודעת שהחברה משתרעת על פני שבע קומות.
בעצם הייתי צריכה לחשוב על כך. את נפגשת עם המנכ"ל שיושב בקומה עשרים.
שיהיה לך בהצלחה. אני מקווה שתתקבלי," היא אומרת לי בחיוך ומצביעה על המעליות. "קחי את אלה שבצד ימין. הן מביאות לקומות שמספרן זוגי. את לא רוצה לקחת את זאת שממולה, כיוון שהיא תביא אותך לקומות האי זוגיות. גם לא את ההיא בסוף המסדרון שהיא המאסף, ועוצרת בכל קומה."
אני מודה לה על ההסבר המפורט וניגשת להזמין את המעלית. להפתעתי זאת מעלית מאד מהירה וגם הטיפוס שלה למעלה נעשה בצורה מסחררת.
גם פה אני מתקבלת בחיוך גדול. "אני מבינה שאת אנאבל. אני שמחה שאת אישה. אנחנו ממש מיעוט פה. אני מאחלת לך בהצלחה. הלוואי ותקבלי את המשרה."
אני רוצה לאמר לה שגם אם אתקבל אני רק זמנית, אבל לא רוצה לקלקל לה את השמחה.
היא מובילה אותי לאורך מסדרון ארוך של אגף ההנהלה. כל החדרים סגורים ושקט שורר מסביב כאילו איש לא נמצא כאן.
היא עוצרת מול שתי דלתות גדולות וכבדות מעץ ואני רואה שהיא צריכה רגע לאסוף את עצמה לפני שהיא נוקשת על הדלת.
"כן," אני שומעת קול של גבר.
המזכירה פותחת לפניי את הדלת, אבל לא נכנסת לחדר אלא מחכה שאכנס.
הבוס נועץ בי מבטים, סוקר את כולי מרוצה. לרגע מתחשק לי לאמר לו שאני לא מועמדת בתחרות מלכת היופי ושאת המבטים שלו ישמור לעצמו, אבל במקום אני מחייכת חיוך מנומס.
"נעים מאד אני אנאבל," אני אומרת לו.
"קלייב סטון, מנכ"ל," הוא אומר מנופח מחשיבות עצמית. בכל מקרה אחר הייתי משחקת איתו בהורדת ידיים. אני מעולה בזה, רק שהיום הכח בידו, וההחלטה האם לקבל אותי לעבודה.
יש משהו אחד שאני מחליטה מייד והוא שלא אסכים להתפשר על השכר.
הוא מורה לי בידו לשבת מולו.
"בואי נקרא יחד את קורות חייך," הוא אומר ומעמיד פנים שהוא מתעמק בהם. 'למה נדמה לי שהוא כבר קרא אותם?'
היצר המרדני גובר עליי ואני לא מתאפקת. "ספר לי קצת על החברה ולמה אני פה," אני לוקחת לידי את המושכות.
הוא בהחלט מופתע. "אני אוהב נשים שיוזמות," הוא אומר ומבטו מסגיר את מה שעובר לו בראש.
אני מתעלמת מההערה שלו. "אני מבינה שהספרים שלכם לא מעודכנים. אני אוהבת אתגרים. הייתי שמחה שתספר לי במה מדובר."
הוא נאנח, אבל מתעשת מייד. "אנחנו לפני הנפקה בבורסה," הוא אומר בטון רב חשיבות, שחצני מהסוג שאני סולדת ממנו.
"הבנתי," אני עונה לו, "רק שספרים מסודרים חשובים לכל חברה, בלי קשר לגודלה או תוכניותיה לגדול עוד יותר."
"העניין הוא שפיטרתי את מי שעבדה כאן, וגם מי שעבד לפניה. אין מי שיסביר לך היכן עומדים הדברים," הוא מתפתל.
"אני מניחה שאתה עובד על דוחות בתדירות קבועה," אני מנסה להבין איפה הדברים עומדים, "מתי קראת לאחרונה את הדוחות."
"אני מכיר היטב את החברה ואין לי צורך בדוחות," הוא אומר.
"אם כך אין לי מה לעשות פה," אני אומרת ואוחזת בתיק שלי, רומזת על כוונתי לעזוב.
"תביני. אני באמת מתמצא במה שקורה. אני לא אומר שאני לא מבין שהספרים צריכים להיות מסודרים," הוא מתחיל להבין מי אני.
אני נוקבת בסכום שאני רוצה. "אם מתאים לך תכין חוזה התקשרות. עליי ללכת יש לי עוד כמה ראיונות היום."
הוא עושה את הדבר הכי לא מקצועי. "התקבלת," הוא אומר לי, "מתי את יכולה להתחיל לעבוד?"
"נחתתי בניו יורק רק היום. אני חושבת שזה יהיה הוגן לבקש שאתחיל רק מחר," אני אומרת לו לרווחתו.
"אדאג שיכינו עבורך את החדר. את החוזה אשלח לך היום במייל," הוא אומר.
"כפי שאמרתי לך רק נחתתי. עוד לא פרקתי את המזוודות. החוזה יכול לחכות. אתה יכול להניח אותו על שולחני מחר."
אני רואה שהוא מופתע. הוא לא יודע שאני מעמידה אותו במבחן, או אם לדייק אני נותנת לו שהות לעכל את מה שקרה כאן. אולי יחליט שזה לא מתאים לו. הסכום שביקשתי הוא גבוה. אני יודעת שאני שווה אותו.
