דן סקיי
אני חוזר לחדרי ונכנס למערכת של החברה.
כל העובדים מופיעים לפניי ואני יכול לעקוב אחריהם.
כאשר אני מקיש את השם מייפל אני רואה רק את שמה בצ'אט הכללי של העובדים.
אני רואה שהיא לא שיקרה. כל יום היא שלחה הודעה לשרון בקשר למדפסת ולא זכתה לתגובה.
מה שעוד מפתיע אותי שאני רואה שהיא מתכתבת עם שניים ממעצבי הפנים.
ההתכתבות האחרונה היא מלפני מספר דקות בלבד.
רון למייפל – הראש שלי ייבש מרעיונות. יש לי משרד הייטק לעצב ונגמרו לי הרעיונות, אני יכול להעזר בך?
מייפל לרון – תשלח לי את השרטוט למ@דןסקייאדריכלים.
אני תוהה מדוע אין לי אפשרות להיכנס למערכת שלה. את דעתי מסיח קול של גבר.
"שלום מתוקה. אני שי רוזנפלד. יש לי פגישה עם מייפל וייאטסטון. את מוכנה להודיע לה שאני כאן?"
"בקשר למה?" שואלת אותו שרון בקול רב חשיבות שגורם לי לגחך.
"בקשר למה?" הוא צוחק, "אני מנסה לשכנע אותה שתקבל על עצמה לעצב לי את הבניין. כל מי ששאלתי אמר לי שהיא הטובה ביותר בעיר."
"מעניין עם מי דיברת," מסננת שרון לעצמה אם כי בקול רם שגם אני שומע. חוצפנית!
"מייפל מר רוזנפלד מחכה לך. הוא שמע שאת המעצבת הכי טובה בעיר," היא אומרת למייפל בקול רם, לא טורחת להתקשר אליה. הטון שלה אומר הכל.
"תקשיבי שרון, אני לא מוכשרת כמו הבוס. אני אף פעם לא בניתי מגדלים. אבל להכניס רהיטים ולסדר אותם אני יודעת, וכנראה לא רע אם מישהו המליץ עליי," היא עונה לה בטון שגורם לי לחייך. החיוך יורד מעל פניי כשהיא מוסיפה. "היה רצוי שתעשי קודם שעורי בית ותלמדי מי אני לפני שאת מעבירה עליי ביקורת," היא אומרת לה בקור.
"תתפלאי שחיפשתי במדורי הרכילות את השם מייפל וייאטסטון ולא מצאתי כלום," היא יורה לעברה חזרה.
"אמרתי לך, את לא עשית שעורי בית. אני מבטיחה לך שעוד תלמדי."
אני לא מתאפק ומחפש בגוגל את הערך מייפל וייאטסטון. אף מילה לא עולה.
'אם את חושבת שאני מתכוון לעשות עלייך שעורי בית את טועה, ' אני אומר לה בליבי.
אני קם להכין לי קפה.
"זה לא איזה תרגיל שיווקי מר רוזנפלד," אני שומע את מייפל, "תביט על לוח הזמנים שלי. כל פרוייקט מסומן בצבע אחר. אתה רואה שהלוח שלי עמוס?
דווקא בגלל שאני מתייחסת ברצינות לכל פרוייקט, אני רוצה לתת לך את מירב תשומת הלב ולכן צריכה לפנות זמן עבורך.
לקראת כל פגישה עם לקוח אני לומדת מחדש את השוק. מה חדש ומה מתאים לו.
קודם כל אני צריכה ללמוד מי אתה. מה טעמך האישי. יש מלא שאלות שאתה צריך לענות עליהן כדי שאוכל להגיע למה שיגרום לך להרגיש הכי נוח."
"אני רוצה שהבית שלי יראה כאילו יצא מירחון לעיצוב פנים," הוא עונה לה.
"זאת בדיוק הסיבה שאתה נעזר בשרותיי כמעצבת פנים. בוא נתחיל מזה שתמלא את חוזה ההתקשרות הזה," היא אומרת.
שקט משתרר בחדר ואני עומד לעזוב כשאני שומע אותו את קולו. "אני לא רוצה לחתום עם דן סקיי. אני רוצה אותך," הוא אומר לה. הוא נשמע כועס מעט.
"אני עובדת כעת אצל דן סקיי ולכן אתה חותם עם החברה שלו, למרות שאני המעצבת," היא עונה לו ברוגע.
"אני לא צריך קבלות. אני רוצה שתעבדי אצלי באופן פרטי. אני מוכן לשלם לך במזומן."
"זה לא יקרה. אני עובדת שכירה וכל עבודה שאני עושה משולמת לחברה. אל תדאג לשכרי אני מקבלת שכר הוגן עבור שרותיי," היא עונה.
"אם כך התעריף שלך יקר מידי," הוא מתווכח איתה.
"זה המחיר שאני גובה כמעצבת, ואין זה עניינך מי מקבל את התמורה. אני מבינה שלא מתאים לך. אני בטוחה שתמצא מעצב שדורש הרבה פחות על עבודתו. הפגישה הזאת הסתיימה."
"את צודקת. זה לא ענייני מי מקבל את התשלום. אני רוצה לעבוד איתך," הוא עונה.
"ואני עדיין אומרת שתפגש גם עם אחרים. אולי תמצא שהם טובים ממני. אני באמת חייבת לסיים כי עוד חמש דקות יש לי פגישה נוספת. אמרתי לך זאת כשביקשת להיפגש איתי."
עכשיו אני סקרן לראות על איזה תעריף היא מדברת. אני נכנס שוב למחשב, נכנס להנהלת חשבונות ולא מוצא שום מסמך שקשור אלייה.
אני קורא לסוזן מנהלת החשבונות לחדרי.
היא נכנסת בעינטוז לחדרי ומתיישבת מולי. "מה אני יכולה לעשות בשבילך בוס?" היא תולה בי מבט שגורם לי כמעט לגחך.
"רציתי לשאול איך נעשים החיובים עבור עבודות של העובדים, אני אומר לה.
"לא הבנתי," היא עונה לי.
'את רצינית?' אני חושב בליבי.
"כאשר אחד המעצבים רוצה לחייב עבור פרוייקט שסיים, איך נעשה החיוב?" אני שואל.
"יש בעיה?" היא שואלת.
"אני לא מדבר ברור? " אני עומד לאבד את סבלנותי.
"נאמר שקיילן סיים פרוייקט. מה קורה בקשר לתשלום. איך את יודעת כמה לחייב עבורו?" אני שואל.
"זה אתה שקובע את המחיר עבורו. אני לא מבינה," היא עונה.
אני נושם עמוק. 'את מי אני מעסיק? באמת הגיע הזמן לבדוק.'
"ראיתי שאת מסתדרת בלעדיי. ולא רק , אלא הלכת להלשין עליי לבוס," אני שומעת את שרון מדברת בקול. ברור לי שהיא רוצה שאשמע את השיחה.
'אני שוב גננת?' אני חושב וקם מייד מכיסאי.
"את יכולה ללכת," אני זורק לעברה של סוזן בזמן שאני יורד את המדרגות לעבר העמדה של שרון.
אם שרון חושבת שהעובדה שהיא חברה של אפריל מקנה לה את הזכות להתנהג איך שבא לה, היא טועה, אולי להיפך. היא מאד השתנתה מאז שהודעתי לאפריל שאין בינינו כלום.
אני שולח הודעה לחברת כח אדם שאני מחפש דחוף מזכירה. אני לא יודע כמה עוד אסבול את ההתנהגות הבלתי נסבלת שלה.
"מה זה קשור לבוס כעת. שאלתי אותך שאלה פשוטה. לא ביקשתי שתתקני לי משהו או חלילה תקני לי משהו," אומרת לה מייפל בטון קר. "יש לי שיק שקיבלתי מקדמה עבור פרוייקט שאני עובדת עליו. השיק הוא להיום ואני בטוחה שמר דן סקיי לא יתנגד שהוא יופקד בחשבון הבנק שלו. כל כך קשה לך לענות לי למי אני אמורה לתת אותו?"
"את השאלות שלך תפני לבוס," היא עונה לה בכעס, "אני איתך לא מדברת."
"את כנראה לא מבינה את הגדרת תפקידך. את לא עושה לי טובה בכך שאת עונה לי. זה תפקידך. את אמורה לתת מענה לכל האדריכלים שעובדים במשרד הזה," אומרת מייפל.
"רק שאת לא אדריכלית, את סתם מעצבת שלקחה קורס ערב של כמה…שלושה, ארבעה חודשים וחושבת שהעולם סובב סביבה. תדעי לך שאין מילה אחת עלייך באינטרנט, סימן שאת לא קיימת," אומרת לה בהתנשאות שרון.
"גן ילדים? אפילו לא גנון,' אני רותח.
"אני אגלה לך משהו, אבל בבקשה אל תגלי לאיש," היא מדברת איתה במתיקות, "לא למדתי מעולם בקורס ערב לעיצוב פנים. תבטיחי שלא תגלי."
רק כשהיא מסתובבת ופונה לעבר חדרה אני רואה שמייפל מחייכת חיוך מרוצה.
היא רואה אותי. "מאד חשוב להכין שעורי בית כשיוצאים למלחמה," היא לוחשת לי כשהיא עוברת לידי.
אני אוחז בזרועה ומונע ממנה ללכת. "אני חושב שהתבלבלת. זאת את שצריכה לעשות שעורי בית," אני מסנן לעברה בשקט.
"עשיתי. למה אתה חושב שהסכמתי לבוא לעבוד אצלך?" היא מחייכת חיוך מתוק שמסירה מייד ונבלעת בחדרה.
היא מוציאה אותי מדעתי. אני משנן לעצמי שהבטחתי לכריס להעסיק אותה ועליי להתעלם מהאמירות שלה.
אני חוזר רותח לחדרי. אחרי דקות ספורות מייפל מתפרצת אליו בלי להקיש על הדלת.
"זה בשבילך. מכיוון ש… בכל מקרה תעשה עם זה מה שאתה רוצה. ההסבר בפנים." היא מניחה מעטפה סגורה שעליה כתוב
לידי: מייפל אישי
"אני הולכת. יום העבודה שלי הסתיים. ערב טוב."
אני מאגרף את כפות ידיי. היא פשוט מטורפת.
אני חוזר להתרכז במחשב וניזכר במעטפה. אני פותח אותה ונשאר עם פה פתוח מתדהמה כשאני רואה את תוכנה.
אני אוחז בידי שיק על סך מאה אלף דולר אליו מצורף מיזכר.
מיס מייפל יקרה,
כפי שסוכם בינינו במעמד חתימת ההסכם,
מצורף בזה שיק מקדמה
פרעון : מיידי
לפקודת : דן סקיי אדריכלים
על חשבון : פרוייקט בית מנדרין שלב ראשון.
בהוקרה,
לי צ'ין, נשיא בית מנדרין
אני אוחז בשיק דקה ארוכה ומתקשה להאמין. 'מי את מייפל? שום דבר לא מוזכר עלייך באינטרנט ועדיין את מניחה לפניי שיק כזה?'
אני מנסה שוב למצוא אותה ללא הצלחה במערכת של המשרד. יום העבודה הסתיים וכולם כבר עזבו.
אני מכניס את המעטפה עם השיק לתיק שלי, יוצא מהמערכת ומכניס אליו גם את המחשב שלי.
אני לא יודע מה גורם לי להתקשר אליה.
"הגעתם למייפל, אין באפשרותי.." אני שומע את קולה המוקלט ומנתק מייד.
*
מייפל
אני נפגשת עם ליאה בחנות של מיו מילאן.
"אני צריכה כמה דקות לבד," אני אומרת לה ומשוטטת בחנות, הפעם לא כלקוחה. זה לא פשוט עבורי לא להסתכל על הבגדים שקורצים לי וקוראים לי לבוא למדוד אותם.
אני עוברת במחלקת לבני הנשים, מחייכת למראה פינת הבשמים של טסה. אני כל כך גאה בה!
אני מגיעה עד לקתרין לה בלנק חנות התכשיטים של דורי.
"אני יודעת מה אני רוצה לעשות, השאלה היא כמהאת תזרמי איתי," אני אומרת לליאה.
"בדרך כלל אני שותפה מלאה בתכנון," היא עונה לי בחיוך, "אבל האש בעינייך לוחשת לי שהפעם אני צריכה להתמסר לך ולתת לך להוביל."
"זה יהיה כרוך בשינוי לא קטן של כל האזור הצפוני," אני בוחנת אותה.
"תאמרי לי מה את צריכה ותקבלי," היא עונה לי.
"אני אשב על תוכנית ואגיש לך אותה," אני עונה לה.
"יחד עם הצעת מחיר. על זה אין ויכוח," ממהרת לאמר ליאה.
"יש לך תקציב עבורי?" אני שואלת.
"את יודעת שאחד היתרונות שלי הוא שאני קוראת אנשים במבט אחד. אני רואה אותך ויודעת שבזכותך המכירות כאן יהיו להיט, כך שהתקציב הוא בלתי מוגבל," היא אומרת.
"אני כל כך מתרגשת. הליין הזה פשוט מהמם. אני מחכה שהוא יגיע כבר ואמלא לי שקית מלאה ממנו," אני אומרת לה.
"הוא אמור להגיע בעוד שבוע," היא מיידעת אותי.
"את מאתגרת אותי, ואני אוהבת אתגרים. מידי ערב אהיה פה. אני מבטיחה לך שהחנות תשנה פניה ותהיה מוכנה לקבל את פני הפנתרה הוורודה. מבטיחה לך שהיא תהיה שיחת העיר," אני אומרת וכבר מתחילה לראות בעיני רוחי את העיצוב.
"אין לי ספק. את חושבת שיהיה לך זמן גם לדגמן עבור ליב עם קוליקציית צמידי הרגל בסוף השבוע?" היא שואלת.
"אני אבלה כאן את סוף השבוע בכל מקרה כדי שהכל יהיה מושלם להשקה. מתי שליב רוצה אעמוד לפניה," אני אומרת. לדגמן נשמע לי קצת כבד עליי.
"בואי נעלה למשרד. כריס וארן מחכים לנו. אני מבינה שיש חדשות," מפתיעה אותי ליאה, שכן לא שמעתי משניהם כל היום.
אנחנו עולות למשרדי ל.א.ר. ונכנסות לחדר הישיבות. אני מסתכלת בעיון על פניהם של כריס וארן שיושבים עם ערימת מסמכים ומרוכזים בה.
"ולגבי זה?" שואל כריס, "נראה לך שנסכים?"
"בלית ברירה. אני מקווה שזה לא ימוטט את מייפל," עונה לו ארן. הלב שלי קופא.
'מה עכשיו הוא רוצה ממני?'
"מייפל את פה?" קורא כריס בפליאה, "את מוכנה לסגור את הדלת? הייתי רוצה כמה דקות איתך לפני…"
"תנשמי," הוא לוחש לי, "אנחנו מתרגלים פנים מעונות כדי לתת לעורך הדין גרין הרגשה שעבדנו קשה לשכנע אותך. האולטימטום עזר.
את שומעת את המדפסת פולטת את הדפים? תקראי את ההסכם. אני כעורך דינך מייעץ לך לחתום עליו. אני יודע שקשה לשכנע אותך, אבל אין לך ברירה," הוא אומר וקורץ לי.
כמובן שאסור לי להראות כמה אני שמחה עם ההסכם שהם השיגו לי. "מה לעשות," אני פולטת בקול כשאני שומעת את הדלת נפתחת, "אני מבינה שאין לי ברירה אלא להסכים לתנאים שלו. אין לי משאבים לממן את השרות היקר שלכם במצבי."
אני לא צריכה לראות את פניו של לירוי כדי לדעת שהוא מחייך מאוזן לאוזן.
"אני ממש שבורה," אני מוסיפה שמן למדורת האגו שלו.
"את תהיי בסדר," אומר לי כריס ומניח את ידו על כתפי, "יקח זמן, אבל תתאוששי."
"שהיא תחתום קודם," יורה מייד לירוי, ואני קופצת ממקומי מעמידה פני מופתעת.
"אז זהו מר ברוקלין, יותר מזה לא תוכל להשיג לי?" אני שואלת שוב את כריס ומתחילה לחתום.
עורך הדין גרין בודק כל דף לראות שחתמתי. כך הוא עושה עם כל ארבעת העותקים.
ליאה חותמת ליד חתימתי כעדה. אני משתדלת לא לחייך כשאני רואה שהיא בחרה בחותמת שלה כשופטת.
"זהו מייפל. זה נגמר. מחר בבוקר תתווסף לזה גם חותמת בית משפט. מה שנותר לנו לחכות עוד כמה שבועות, כפי שביקש מר בלקסמית' ותקבלי את המפתח לדירה שתעבור להיות בבעלותך הבלעדית," מסכם כריס את הדיון.
כמובן שהוא לא מזכיר במילה שהדירה רשומה על שמי מיום שרכשתי אותה.
"מה ששלך שלך," לא מתאפק ארן ופולט.
"כן, מה ששלי שלי," אני אומרת בפנים עצובות ככל שאני מצליחה לגייס.
"בואי ואסיע אותך למלון," אומר לי כריס לאוזניו של לירוי.
הדבר הראשון שאני עושה עוד בטרם הגיעי למלון הוא לעדכן את מצבי המשפחתי ברשת החברתית לגרושה.
כריס מלווה אותי לחדרי במלון. כשאני מעלה את נושא התשלום הוא מסרב בכל תוקף.
"כשעיצבת עבורי את הדירה לאחרונה הסכמת לקבל תשלום?" הוא אומר לי מייד, "כשאמרת לי שאנחנו חברים ואת לא מוכנה לקבל תשלום עבור העבודה, שתקתי.
שלא תחשבי לרגע שזאת הסיבה שהגעתי לעזור לך. השקרים של לירוי קוממו אותי והרגשתי צורך לעמוד מולו ולהטיח אותם בפניו.
האידיוט הזה לא קלט את מה שבישלת עבורו, וטוב שכך," סוף סוף כריס יכול לחייך.
"אתה מבין שהאולטימטום שלך הוא שגרם לחתימה היום. הוא ידע שידוע לי שיש לו חשבונות נפרדים ופחד שאם הדיון יעבור לבית משפט לא אהסס להשתמש במידע שבידי," אני מסיימת את השיחה בנושא.
כריס נפרד ממני ואני רוצה להכנס להתקלח כאשר מגיע הודעה עם הצלצול המיוחד.
*
שבוע אחרי נישואיי נודע לי שאחותי למחצה הופ חלתה בסרטן הדם. מאחר שגיא ואני נמצאנו מתאימים לתרום לה דם אנחנו נדרשים כל שלוש חודשים לתרום לה מנת דם.
למרות שנראה שהיא מתגברת על המחלה, היא מנצלת אותה עד תומה. היא מבקשת ממני לא פעם לבוא לעזור לה עם הילדים כי היא 'מותשת' לדבריה, או 'זקוקה להתאוור.'
"אל תערבי אותי בעניינים שלך עם אחות החורגת," נהג לירוי לאמר. בהתחלה עוד ניסיתי להסביר לו שהיא לא אחותי החורגת כיוון שיש לנו אימא משותפת, אבל אחר כך ויתרתי.
הייתי רק מודיעה לו שאני נוסעת לבית החולים לתת מנת דם.
עכשיו כשאני חושבת על כך, הוא מעולם לא טרח לשאול אותי אם אני צריכה הסעה לבית החולים, או צריכה שיבוא לאסוף אותי.
בפעמים הראשונות עוד המצאתי תרוצים למה בעלי לא טורח לבוא לאסוף אותי. בסוף הפסיקו לשאול אותי והכינו לי מיטה להתאושש בה עד שאתחזק.
*
"גם את קיבלת הודעה לבוא?" שואל אותי גיא.
"כן," אני עונה ומחניקה פיהוק, "אני כבר יוצאת."
