הבית
על כל חסרונותיו,
הוא המקום שלך.
גם אם תתרחק ממנו,
הוא תמיד יקרא לך
לחזור,
ויחבק אותך
בבואך.
ב.א.
אנאבל
ניו יורק מקבלת את פניי בשמחה. העלים על העצים מבהיקים בטריותם. רק לפני שבועות ספורים היו עדיין העצים עירומים מהם.
לצידי המדרכות פורחים הצבעונים בצהוב ואדום, וסביב העצים מצטופפים פרחים קטנים בצבעים של כחול וורוד וסגול על כל גווניהם, פרחים שאיני זוכרת את שמם.
אני זקוקה לראות את הצבעוניות הזאת מסביבי אחרי חודשים ארוכים בהם ראיתי רק קירות לבנים, ריח של ליזול ותמונות של מוות.
חודשים בהם סרבתי להאמין שאהוב ליבי יעזוב את העולם.
ג'ונתן ידע שלא ישרוד את התרסקות המטוס ועדיין ניסה למעני להאחז בחיים ככל שיכל, רק כדי להיות בטוח שאני חזקה לשרוד את החיים בלעדיו.
הוא לא הצליח במשימתו. אני לא מסוגלת לנשום, ועדיין אין לי ברירה.
*
"בגדתי בך," הוא אמר לי בעצב, "הבטחתי לך שחיינו המשותפים לא ידמו לימי ילדותך.
את ביקשת ממני שאשנה את העתיד בשבילך. ואני שידעתי שכל חייך היו נדידה אחת מתמשכת אחרי אביך ממחנה אחד לשני, לא עשיתי זאת."
כשאמר לי את המילים האלה כבר היה מאוחר מידי. שנינו ידענו שהוא לא יתאושש. גופו היה פגוע מידי.
"זה בכלל נס שנשאר בחיים," אמר לי הרופא שקיבל אותו.
"את צריכה להבין," הוא ניסה להכין אותי לגרוע מכל, "שגם אם ישרוד, הוא צפוי לחיי סבל."
הייתי צריכה לתת לו ללכת, לא לבקש שילחם למעני, אבל איך יכולתי?
*
אני יוצאת מהמונית שעוצרת ליד הכתובת שמסרתי לו. נהג המונית יוצא ממנה בזריזות וניגש להוציא את ארבעת מזוודותיי, בזמן שאני יוצאת מהמונית.
"יום טוב גברת," הוא אומר לי כשהוא מסיים, נכנס למונית, לוחץ על הגז ומשתלב מייד בתנועה הסואנת.
השומר בבניין יוצא לקראתי ועוזר לי להכניס את המזוודות לתוכו.
"אני מניח שאת מייס מייג'ור," הוא אומר ותוקע לי סכין בלב.
'אני כבר לא מיסיס פארקר,' אני רוצה לצעוק.
"כן," אני עונה מגייסת את כל כוחות הנפש שלי לחייך אליו.
"תרשי לי לעזור לך," הוא אומר, אוחז מזוודה בכל יד ופונה להזמין את המעלית עבורי.
"קומה שתיים עשרה," הוא אומר ספק לי, ספק לעצמו. הוא מחייך מרוצה על שהפגין ידע, "הנוף הנשקף מדירתך מדהים."
"אני בטוחה, לכן בחרתי בה," אני משקרת.
הדירה יקרה מידי עבורי, וכל נסיונותיי למצוא דירה זולה ממנה נכשלו. לפחות הנוף יפצה על חסרון הכיס.
זה לא שנשארתי חסרת כל. קיבלתי פיצוי נאה על מותו של בעלי בעת מילוי תפקידו, וכך אקבל מידי חודש כל עוד לא אנשא מחדש.
אבל משהו מונע ממני לחשוב על הכסף הזה, כאילו שאם אתעלם ממנו האסון לא באמת קרה.
'אז למה הגעתי לניו יורק היקרה?' אתם שואלים.
דווקא בגלל שהיא הכי רחוקה ממי שאני, מאיך שיכולתי לדמיין את חיי.
*
הגיע הזמן לספר לכם כמה מילים על עצמי.
זה שאני אלמנה אתם יודעים. מה שקדם לכך הוא למעשה הסיפור שעיצב את חיי.
אבי היה קצין נערץ בצבא ארה"ב. הוא עסק תמיד במשימות נועזות וזכה עליהן בפרסים.
המשפחה הקטנה שלנו אימא, אחי, ואני נדדנו בעקבותיו ברחבי העולם והעברנו את חיינו בבסיסים השונים. המעברים היו חדים, כאלה שאת לא מצליחה לרקום חברויות ארוכות טווח.
הדמעות יבשו מעיניי אחרי המעבר השלישי, אם אני לא טועה. למדתי ששום מקום הוא לא מקום קבוע ואין טעם שאקשר לאנשים.
אימי שהעריצה את אבי, לא ראתה את בגידותיו בה עם חיילות צעירות, לא התווכחה על שהיה נעלם לימים ושבועות בשביל מבצע זה או אחר. העיקר שהוא היה 'הגבר שלה.'
את ג'ונתן היכרתי באחד הבסיסים כשעמדתי לסיים את לימודיי התיכוניים. זה היה אי שם בבסיס חיל האוויר בגרמניה.
הוא חיזר אחריי בצורה אינטנסיבית, הרבה לשלוח לי פתקים מלאי אהבה ומתנות קטנות ששימחו את ליבי.
הוא הבטיח לי שכשיסיים את החוזה עליו חתם נחזור למולדת והוא יבנה לי את בית חלומותי, כזה שלא נרצה לעזוב לעולם.
ואז הגיעו הקידומים, ורק עוד חוזה אחד ועוד אחד.
זהו בינתיים. אני מפטפטת יותר מידי. יש לי ראיון עבודה ואני חייבת להתארגן לקראתו.
*
אני נכנסת לדירה, מודה לשומר שעזר לי וסוגרת אחריי את הדלת.
הטיסה איחרה להמריא ואני לחוצה בזמן שכן קבעתי פגישה עם סוכנת של חברת כח אדם. אני מעיפה מבט על השעון ורואה שעליי לצאת מייד, אחרת אאחר לפגישה.
כאחת למודת ניסיון במעברים מהירים ממקום מגורים אחד למשנהו, דאגתי מבעוד מועד בהיותי באוויר בדרך לניו יורק, להוריד אפליקציות חשובות כמו הזמנת אוכל, ושרותי הסעה.
אני מודה על כך, כיוון שעליי להזמין מונית כעת בזמן שאני מתרעננת ומתקנת את האיפור. להתקלח אין לי זמן ואני שמחה שלא הזעתי, כך שאני יכולה להשאר עם הבגדים שלבשתי הבוקר.
אני מקבלת אישור שהנהג בדרך ושאהיה מוכנה עוד חמש דקות למטה, שזה בדיוק הזמן שלוקח לי לחטוף את התיק שלי, לצאת מהדירה ולרדת את שתיים עשרה הקומות במעלית.
"יום טוב מיס מייג'ור. יום יפה בחוץ, תהני ממנו," אומר לי השומר החביב בלובי.
"יום טוב גם לך," אני אומרת לו, יוצאת מהבניין ונבלעת במונית שמחכה לי.
"ממהרת לעבודה?" שואל אותי הנהג, למרות שכעת כבר אחת עשרה ורבע.
"תאחל לי בהצלחה שבסיום הפגישה היום תהיה לי עבודה," אני עונה לו בלי לחשוב.
"אישה יפה כמוך, אין לי ספק שיריבו עלייך," הוא עונה לי בחיוך וחושף שיניים לבנות מושלמות, "את חדשה בעיר? כי אף פעם לא נפגשנו."
אני מחניקה חיוך. 'כמה תושבים יש בניו יורק שהוא לא מכיר אותי עדיין?'
"חדשה ממש, אפילו לא שעתיים בעיר," אני עונה לו.
"ואני בר המזל שמסיע אותך. אני מקווה שאת תשארי פה. אני דיוויד ואני סטודנט להנדסה," הוא אומר לי, "אני יכול לתת לך את הנייד שלי ותוכלי להזמין אותי תמיד כשאת צריכה הסעה. טוב לא תמיד, כי רוב הזמן אני לומד," הוא נאנח.
הרבה מחשבות מתרוצצות לי בראש ואפילו הפטפטת הבלתי נגמרת של דיוויד הנהג לא מצליחה למחוק אותן ממוחי.
אני שמחה שהנסיעה היא קצרה והגענו ליעד.
"שיהיה בהצלחה נסיכה," הוא קורא אחריי.
"נסיכה, ממש," אני רוטנת ועדיין לא שוכחת לעטות חיוך על פניי כשאני מושיטה את היד לפתוח את דלת הכניסה לסוכנות שממוקמת בקומת הקרקע של הבניין המפואר.
"את הרבה יותר יפה במציאות," מקבלת את פניי קלודיה בחיבוק מפתיע. כזה שמוחץ אותי אלייה בלי שניתנת לי האפשרות להתנגד.
"אני רואה את המבט המופתע בעינייך אנאבלי," היא מדביקה לי מייד כינוי חיבה, "נכנסתי לקרוא כל מה שרק ניתן עלייך ברשת."
"באמת? אני אף פעם לא בודקת מה כתבו עליי," אני עונה לה מופתעת.
"רק דברים טובים," היא ממהרת לספר לי.
'מה כבר יכול להיות דברים טובים שמדובר בכך שהפכתי לאלמנה?' אני חושבת בליבי אבל לא מסירה את החיוך מעל פניי.
"עשיתי עבודת מחקר בשטח, ולא תאמיני יש לי שבע הצעות בשבילך. אתן לך לעיין בהן, ואחר כך אומר לך את דעתי," היא אומרת בזמן שהיא מובילה לחדרה, מצביעה על ספה הסמוכה לקיר כשלפניה על השולחן מונחים התיקים עבורי.
אני לוקחת את התיק הראשון ומתחילה לקרוא . קלודיה מניחה לפניי כוס גדולה ובה מי סודה מבעבעים בטעם לימון ומתיישבת מולי.
אני קוראת כל תיק בעיון. חברת הייטק, סטארט אפ בנושא של מיחשוב רפואי, חברה למסחר בינלאומי, עוד חברה למסחר בינלאומי, …עוד אחת, וחברה פיננסית.
אני יודעת בדיוק מה מושך את תשומת ליבי, אבל מעמידה פנים שאני שוקלת כל אחת.
אני מעמידה במבחן את סבלנותה של קלודיה. בסופו של דבר עליי לתהות על קנקנה כדי לדעת האם היא הסוכנת המתאימה לי.
"אני במתח," היא נשברת ראשונה.
"יש אחת מבין כולן שבלטה ביותר," אני אומרת לה לאחר דקה ארוכה.
"נו אנאבלי, אני יודעת שהחלטת. שתפי אותי. אני לא רגועה כמוך, אני יותר…קופצנית."
"שתינו בחרנו את אותה חברה אני מניחה. את רק ניסית להסתיר את הבחירה שלך בכך ששמת אותה כתיק מספר שש. עוד חברה למסחר בינלאומי. דווקא בגלל ששורר בה אי סדר גדול זה מעניין אותי. אני אוהבת לפתור פאזלים," אני עונה לה וחיוך גדול נמרח על פניה.
"את מוצאת חן בעיניי אנאבלי. אני חשופה בפנייך. את קלטת מייד מי אני ומה המבחן שעשיתי לך,” היא אומרת לי, "עכשיו הגיע הזמן שאחשוף בפנייך מיהי החברה.
היא מוציאה תיק מהמגירה ומניחה אותו בפניי. אני מסתכלת על העטיפה ומייד מתחברת.
OCEAN INTERNATIONAL TRADE COMPANY
צבעו של התיק הוא כצבע האוקיינוס, הצבע האהוב עליי ביותר.
"ובכן בואי נקרא יחד," היא אומרת ומקריאה לי, "החברה נוסדה בשנת 2012 על ידי ארבעה חברים שלמדו יחד באוניברסיטה מינהל וכלכלה. בדיוק כמוך," היא מביעה בקיאות בקורות חיי.
בזמן שהיא מקריאה אני נכנסת לרשם החברות ומעלה את נתונים הכספיים של החברה. אני בהחלט מתרשמת ממנה. הגדילה שלה מטאורית והיא נושאת רווחים נאים.
אני קצת מתנתקת ממה שהיא מקריאה לי אבל שבה להקשיב שוב כשהיא אומרת שהם רוצים להנפיק את החברה בבורסה. "עכשיו את מבינה למה חשוב שהספרים שלה יהיו מעודכנים?" היא מביעה את דעתה.
"כל חברה חייבת לדעת מה מצבה, בין אם פניה לבורסה או לא, ולשם כך אני פה," אני עונה לה.
"כבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך?" היא אומרת ומניחה את ידה על כף ידי שמונחית על השולחן. אני מרגישה שלא נוח לי שהיא נוגעת בי אבל יודעת שעליי לשחק את המשחק שלה. כזאת היא ואני צריכה להתעלות על עצמי.
"לגבי השכר, זה מאד מוזר, כי המנכ"ל כתב שהוא ייקבע בינו לבין המועמד ישירות. את יודעת כמה את רוצה?" היא שואלת.
"לאחר שאדבר איתו ואבין מה המצב אוכל לענות לך. זה לגמרי תלוי באי הסדר בחברה ומה מצופה ממני שאעשה," אני עונה לה למרות שאני יודעת בדיוק מה הסכום שפחות ממנו לא אסכים לקבל עליי את המישרה.
ברור לי שהיא לא מרוצה מהתשובה שלי.
אני לא מופתעת לשמוע שהיא מבקשת ממנכ"ל החברה להפגש איתי במשרדה.
גם מהתשובה שלו שזה לא מקובל עליו, היא לא מרוצה.
היא ממהרת להוציא טופס ולהחתים אותי שהגעתי לראיון דרכה. אני חותמת בלי היסוס . אין לי כוונה להכחיש זאת.
"כשתחתמי על חוזה אני מבקשת עותק ממנו," היא מנסה לשוות לקולה טון קליל למרות שהיא לא יכולה להסתיר את חוסר שביעות רצונה שהוצאה מסוד העניינים.
*
קונור
אני עייף מהמסע בן ארבע השנים במזרח. אני מתגעגע לניו יורק על כל הטירוף שבה.
למרות שאני כבר שוחה בתרבות המזרח כמו דג במים, אני לא יכול לחכות שתסתיים השליחות שלי פה ואחזור לניו יורק.
כאשר עליתי למטוס להונג קונג לפני ארבע שנים לא חשבתי שלא אחזור תוך כמה שבועות חזרה. לו הייתי יודע זאת בספק אם הייתי מסכים.
*
"אני לא רוצה את הילד," צעקה עליי אודרי כאילו שרק אני הייתי אחראי להריונה, אם בכלל, כאילו היא לא הייתה שם בכלל.
"ואיך אתה מעז בכלל לאמר שאתה בספק שהילד שלך?" היא המשיכה לצרוח מלוא גרונה.
לא רציתי לאמר לה שהיה מי שראה אותה עם ג'ייסון באינטימיות שלא מותירה ספק בקשר לקשר ביניהם.
מימנתי לה את הרופא רק כדי להיות בטוח שהיא באמת עוברת הפלה.
אחרי כל הדרמה הזאת התאים לי להעלם קצת. רק שלא שיערתי בנפשי שיעברו ארבע שנים עד תום מסעי מחוץ לגבולות המדינה.
*
"תקח אותי איתך," מבקשת בפינוק חתולי לין.
"כבר אמרתי לך שמה שקרה בינינו אין לו עתיד. את היית שם ברגע של בדידות. אני לא רוצה שתעברי לגור איתי, אני לא מתכוון לתת לך בלעדיות, ובטח לא לקחת אותך איתי לניו יורק כשאחזור," אני אומר לה בטון קר, "כבר אמרתי לך שאני לא בנוי לזוגיות."
"אל תדבר כך. אני אעשה לך טוב. אני יודעת לפנק גבר," היא ממשיכה להתחנן על חייה.
"אני לא מעוניין בך לין. האופן בו את מתנהגת כעת דוחה אותי," אני לא חס עליה.
לין יורד על ברכיה ומנשקת את כפות רגליי, מה שגורם לי לגועל. אני הודף אותה מעליי. "תעופי מפה!" אני מורה לי מייד.
"לא תמצא אישה כמוני," היא אומרת לי בדמעות.
"אני גם לא אחפש," אני אומר, קם מכיסאי, פותח את הדלת ומסמן לה בידי לצאת.
'זה רק מה שחסר לי בחיים. כלבלבה מייבבת,' אני אומר בשאט נפש.
לשמחתי מצלצל הנייד ועל הצג מופיע השם של שותפי קלייב מניו יורק.
"אתה נשמע זועף קונור. הכל בסדר?" הוא שואל ועולה מייד לשיחת וידיאו. דמותו מופיעה מולי ואני רואה את הדאגה על פניו.
"סתם נקבה מיותרת שחושבת שאני ניתן לאילוף," אני צוחק.
הצחוק שלי מרגיע אותו. 'כמה הוא לא מיטיב להכיר אותי,' אני חושב לעצמי.
"ואני כבר חשבתי שהיה לך יום קשה," הוא אומר ומראה פניו משתנה מייד.
"דווקא היה לי יום מעולה. אתה זוכר את החברה ההיא שאני עובד עליה כבר חודש?" אני שואל ומותח את הזמן.
"בטח, בטח, נו ספר כבר," הוא אומר חסר סבלנות.
אני אוחז בידי את החוזה. "נחש מי חתם היום על חוזה איתנו?" אני שואל ומראה פניי לא מסגיר את התשובה.
"לא נכון! אתה גאון קונור. אתה מבין למה אנחנו זקוקים לך שם?" הוא אומר בשמחה.
"קלייב, אתה יודע שהישגתי הרבה מעל הציפיות בארבעת שנותיי כאן. אני זקוק לאוויר המטונף של ניו יורק. אני נחנק כאן. התרבות, שכל כך מוכרת לי כיום, חונקת אותי.
בא לי לקלל, להיות חסר התחשבות, להשתכר עם חברים בפאב.
אני נחנק מהחליפות שאני לובש ומגינוני המזרח."
"אבל תודה שהנשים שם מדהימות. מעריצות את הגבר, נופלות לרגליו, עושה לו נעים. לא כמו הנשים הדעתניות כאן ביבשת," אומר קלייב בהתלהבות.
"כן, עד שזה נמאס לך. אתה מוזמן להתנסות," אני אומר לו, "למה בעצם התקשרת?"
כל פעם מחדש מדהים אותי איך קלייב, שאמור להיות בראש החברה, מתייעץ איתי לגבי דברים שההחלטה לגביהם מאד פשוטה.
"אני לא יכול יותר עם מימי מנהלת החשבונות. ככל שאני דוחף יותר לכיוון ההנפקה בבורסה, כך אני מגלה יותר שיש לנו אי סדר גדול בניהול הספרים בחברה."
'בוא נודה שגם אם הכל היה מסודר אתה לא מומחה גדול בהבנת הדוחות הכספיים,' אני רוצה לאמר לו. לא פעם הוא שולח לי דוחות ומבקש שאסביר לו אותם.
כבר כמה חודשים אני מתריע בפניו שמשהו לא תקין. לא עם החברה, אלא עם הרישומים שלה.
"תחפש לה מחליף," אני אומר לו ויודע שהוא לא מרוצה כי כנראה יש לו עניינים איתה שמנעו ממנו לעשות זאת עד היום.
"תראה…" הוא מתחיל לגמגם מולי.
"הצגת בעיה, הנה הפתרון. ישנם דברים שאסור לערבב בהם את הרגש," אני לא מתאפק וזורק לעברו עקיצה.
השיחה הזאת רק הוסיפה לכך שאני מגיע לידי החלטה שזמני במזרח תם. אני יושב לכתוב מייל לסוכנת הנדל"ן שלי ג'ורג'י.
ג'ורג'י,
חוזר לניו יורק. מבקש לתת הודעה לשוכר לפנות את הדירה.
ק.מ.
התשובה לא מאחרת לבוא.
קונור יקירי,
בדיוק עמדתי לשלוח לך את בקשתו להארכת החוזה.
הוא מאד אוהב את הדירה ומבקש למעשה לרכוש אותה.
בידידות רבה,
ג'ורג'י
'נו באמת,' אני רוטן, 'מה לא מובן במה שכתבתי?'
ג'ורגי,
כיוון שהחוזה בינינו תם, והוא משלם מידי חודש בחודשו,
אבקש שיפנה את הדירה תוך חודש מהיום. אני בטוח שזה מספיק זמן עבורך למצוא לו דיור חילופי.
ק.מ.
יש לי כעת חודש שלם לארוז את החיים שלי פה ולחזור לכאוס בניו יורק. האם עשיתי החלטה נכונה או לא עוד אדע. מה שבטוח שפה אני לא רוצה להישאר.
"סוף סוף אתה חוזר," אומר לי אבא כאשר אני מבשר לו שאני מתכנן לחזור, "אני לא נעשה צעיר מיום ליום, אתה יודע."
עוד לא חזרתי וכבר יש לי צורך לצאת לחופשה להתאוורר. זה לא שלא עבדתי כאן ללא הפסקה מיום שנחתתי.
כל פעם שרציתי לקחת פסק זמן קרה משהו במשרד בניו יורק שהצריך את ההתערבות שלי.
'גם זה יצטרך להשתנות,' אני אומר לעצמי, 'אולי הגיע הזמן שאני אקח את הנהגת החברה על עצמי, מה שסירבתי לעשות עד היום. יותר ויותר זה נראה שזה גדול על קלייב.
הכי מצחיק שהוא מרבה לצאת לחופשות ומתלונן כמה קשה לו בעבודה.
אני עומד מול החלון ומשקיף על הונג קונג ממרומי הקומה הארבעים של חדרי בבית המלון. 'אני לא אתגעגע אלייך אפילו יום אחד,' אני אומר לעיר המנומנמת הפרוסה מתחתיי, "עם כל מה שלא טוב בה, ניו יורק היא הבית שלי."
