יסמין
נטלי לא יכולה להבין מה המילים שלה עושות לי.
נכון שעבור אבא אני הילדה הכי מוכשרת בעולם, ונכון שבלהקת הריקוד קיבלתי מחמאות מג'רי שהיה עסוק יותר באיך שאני נראית מאשר איך שאני רוקדת, אבל הייתי זקוקה להערכה מאדם זר.
אני שמחה שהגעתי רגועה לשיעור ולא ניסחפתי אחרי ההתגרות של נטלי. המילים ששלחה לי מעידות על כך שצדקתי.
היה משהו בעינייה, מין ניצוץ כזה שהראה לי שהמילים הפוגעות לא נבעו מרוע, כמה שזה נשמע לא הגיוני, אלא דווקא מחוסר בטחון גדול.
שנים רבות אני חיה עם מגננות. החיים לצידה של אימא שלי בנו אותי כזאת. תמיד היו לה הערות, תמיד לא הייתי מספיק טובה בשבילה.
אם כבר עשיתי דברים נכון זה פשוט היה מובן מאליו, כך צריך היה להיות, ועל כך אין אני ראויה למילה טובה.
אני מאד קשורה לאבא אבל עדיין מבינה שיש דברים שעליי לשמור לעצמי. לא כל מה שאני מרגישה לגבי אימא אני משתפת אותו.
אני יודעת שזה עצוב לאמר זאת, אבל הרגשתי הקלה כאשר אבא שיתף אותי בכוונתו לפרק את נישואיו.
העובדה שאימא תהיה מוכנה לקבל את בקשתו רק תוכיח לי כמה התרחקה ממנו. אני מתקשה להבין איך אפשר לוותר על גבר מדהים כמוהו.
למרות גילו הוא נראה מלא חיים ומאד מושך. הוא איש שיחה מעניין, בעל חוש הומור שמפיל אותי מצחוק על הריצפה והוא בהחלט גבר שיודע לאהוב.
אני מתקשה להבין מה התקלקל ביניהם, והתשובה היחידה שלי היא שפשוט הלב שלה במקום אחר. אני יודעת שמייפל אומרת שלא תמיד צריך ללכת לשם, אבל בראש של 'המדענית שאני' זאת המשוואה היחידה שמסבירה מה שקורה.
אני יודעת שיש משהו שלעולם לא אבין, וזה האי יכולת שלה לתפקד כאימא עבורי. זה נושא שהוא עבורי עובדה ובו אני לא מתכוונת להתעסק.
המחשבות שלי מחזירות אותי לסקוט. אני מבינה שגם לו ישנם שלדים בתיק שהוא נושא על גבו, ואני מרגישה שהוא רוצה לדבר עליהם. ברגע זה אני מרגישה שזאת אני שזקוקה לדבר איתו יותר. זה משהו שאף פעם לא קרה לי.
'איך התפתחו הדברים לידי כך ממבטים גנובים במוסך ביום ההוא ועד לכך שהוא מעסיק את המחשבות שלי כל היום?' ממש לא אופייני לי.
ברור לי שיש בו משהו אחר, לא רק ההופעה החיצונית שמשכה את תשומת ליבי כרושם ראשוני עליו.
סקוט
יום חדש.
אני מתקשה להתחיל את היום בלי סדר יום קבוע מראש. מה יהיו הצעדים הראשונים כדי לשנות את חיי? אני מבין כמה פעלתי כאוטומט במשך כל השנים.
את פרוייקט המגדלים זה אני שהבאתי למשרד, איך זה שאני לא יכול לגרום לעצמי לשבת ולמצוא את הפרוייקט הבא,דווקא עכשיו כשאני בקשרים כאלה קרובים עם דן ואני יודע שהוא ישמח לעבוד איתי גם בעתיד?
אני מחליט לצאת לריצה בפארק כדי לנקות את הראש שלי ממחשבות.
אני נכנס לחדר הארונות שלי ומחייך למראה קולקציית בגדי הספורט שלי, כולה תוצרת מיו מילאן.
'זה מי שהפכת להיות,' אני אומר לעצמי במרמור, 'אחד שצריך להוכיח לכל העולם כמה אתה שווה מבחינה חומרית. מה הפלא שאיבדת אותך בדרך?'
בלית ברירה אני בוחר לי סט בגדי ספורט ויורד לכיוון הפארק. אני נהנה לראות אנשים עומדים ליד שלושת המגדלים ומצטלמים. אני חומק משם כדי שלא יראו אותי ונכנס לפארק להתחיל את הסיבוב הראשון.
אני שם מוזיקה מהפלייליסט והצלילים הזורמים לי מתוך האוזניות לגוף, מנתקים אותי מהעולם ומהמציאות. עכשיו אני יכול לשחרר את המחשבות ולרחף בעולמות אחרים.
סוף סוף אני מרגיש שלווה, אבל לא לזמן רב. הנייד שמצלצל ושמו של אבי מחזירים אותי באחת למציאות שרציתי להתנתק ממנה.
"תגיע למשרד. אני מחכה לך," הוא אומר לי קצרות ומנתק.
אני מסתובב לאחור ויוצא בריצה חזרה.
אני נכנס לדירה ועולה לחדרי להתקלח, מודע היטב לכך שלא ריח הזיעה שמכסה אותי הוא שמריח לי לא טוב, אלא הטון בו נאמרו מילותיו של אבא.
אני עומד דקה ארוכה ומתלבט מה ללבוש. הבחירה נופלת על מכנס שחור מחוייט וחולצה לבנה. אני מקפל מעט את השרוולים כדי להראות פחות רישמי.
אני מצלם את עצמי ושולח את התמונה ליסמין. "בדרך לפגישת עבודה. דעתך?"
מעולם לא עשיתי דבר כזה בעבר ואני מרגיש מובך פתאום.
יסמין: התעלפתי!
יסמין: שיהיה בהצלחה.
סקוט: תחשבי עליי. פגישה לא פשוטה.
יסמין: אהיה איתך במחשבותיי.
סקוט: תודה מתוקה.
יסמין: נכנסת לניסוי. מסיימת כנראה בחמש.
סקוט: תפני לי את הערב?
יסמין: רק שתדע שכשאני בניסוי דברים עלולים להשתנות. מבטיחה שאשלח לך הודעה כשאסיים.
סקוט: אצפה לשמוע ממך.
אני לא יודע איך לפרש את דבריה. 'האם היא מתחמקת?' חיוך עולה על פניי כשאני קורא את ההודעה ממנה.
יסמין: מבטיחה.
אני מרגיש שאני מתמלא אנרגיה ומוכן לקראת הפגישה עם אבא, יהיה תוכנה אשר יהיה.
ברגע האחרון אני לוקח איתי את ז'קט העור שלי. מי יודע מה ילד יום.
אני יורד לחניון, נכנס למרצדס הלבנה שלי. אני אוהב אותה. הנסיעה בה מאד חלקה ונעימה. תמיד הרגשתי שאני חלק בלתי נפרד ממנה. איכשהו מרגיש לי היום אחרת.
את הנסיעה ממגדל בלו ספייר למשרדו של אבי עשיתי עשרות פעמים. אני יכול לעבור אותה בעיניים עצומות, בלי לשים לב לאף פרט שחולף על פניי בין שתי הנקודות האלה.
אני לא חושב על מה שעתיד לקרות בין קירות משרדו המפואר של אבי. יש לי רק מחשבה אחת בראש והיא האם אפגש עם יסמין היום, או שוב אתאכזב.
מעולם לא חשבתי על פיית' כפי שאני מרבה לחשוב על יסמין. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה כיוון שהיא מסתורית עבורי, כיוון שעדיין אינני מכיר אותה באמת. אני גם יודע את התשובה. איתה זה מרגיש לי אחרת, מרגיש לי נכון. אני לא יכול להסביר למה, אבל זה משהו שאני פשוט יודע.
"שלום מר וינסטון," אומר לי במנוד ראש השומר בכניסה. הוא תמיד מתייחס אליי בכבוד מופרז.
"שלום לך," אני עונה לו במנוד ראש ובפנים חתומות.
אני מחנה את הרכב בחניית הנהלת החברה הסמוכה למעליות, מול השלט
חניה פרטית
מר סקוט וינסטון
וינסטון מהנדסים
אני מביט על השלט מהורהר וחושב לעצמי האם בסיומו של היום, אחרי הפגישה עם אבא, השלט הזה עדיין יהיה בר תוקף.
"בוקר טוב מר וינסטון," אומרת לי בחיוך רות'מזכירת ההנהלה.
רות' מבוגרת ממני בעשור ומכירה אותי מיום שהתחלתי לעבוד בחברה, אבל תמיד מתייחסת אליי כאילו הייתי המבוגר מבין שנינו.
היא מתעכבת רגע כדי להתרשם מהבחירה שלי בלבוש הבוקר. אני יודע זאת כי היא מקמטת את מצחה וניכר עליה כי היא תוהה האם יש לכך משמעות. "אביך מחכה לך בחדרו."
"תודה רות'," אני עונה לה ופונה בצעדים בטוחים לכיוון חדרו של אבי.
לפני שאני נוקש על דלת חדרו אני מוציא את הנייד לראות מה השעה. אני מחייך למראה מילותיה של יסמין שהיא איתי.
"הכנס," אומר לי אבי בטון מורה כאשר אני מקיש על דלתו.
"בוקר טוב אבא," אני אומר ומתקרב לשולחנו, ממתין שיורה לי לשבת.
"שב, שב," הוא אומר ומביט בי בהפתעה.
כל כך מתחשק לי לשאול אותו האם הוא מזהה אותי בלי חליפה, ורוצה לאמר לו שיתרגל כי זה מי שאני באמת.
הוא מסתכל עליי בצמצום, מניד את ראשו לצדדים, קופץ את שפתיו אבל לא אומר מילה.
'אז הבנת,' אני מדבר אליו בליבי.
"כמה ימים עברו מאז השקת השלישיה שלך?" הוא שואל.
אני מתאפק לא לחייך למשמע בחירת המילים. 'השלישיה שלך.'
"מעל שבוע," אני עונה לו. גם אני בוחר את המילים ולא רוצה להעלות את חמתו.
"מה אתה רוצה סקוט? טיול ביאכטה סביב העולם? תגיד מה אתה רוצה. מה חסר לך?" הוא אומר לי בטון תקיף. כבר ברור לי שהוא לא מבין מה באמת עובר עליי.
"אני חסר לי," אני עונה לו בשלווה.
"אני בן שלושים ואחת. כבר דיברנו על זה. מאז שאני זוכר את עצמי אני חי את החיים שאתה חושב שנכונים לי," אני אומר.
הוא קוטע אותי.
"אתה.." הוא מתחיל לאמר אבל אני לא נותן לו להמשיך.
"אני לא אומר שאני לא אוהב את מה שאני עושה. אני יודע שהיעוד שלי הוא לעסוק בהנדסת בניין. העיסוק בזה ממלא אותי.
העניין הוא שאני מרגיש כבול. אני רוצה שתהיה לי זכות הבחירה."
"אתה זה שהעלאת את הרעיון של המגדלים. אני ממש לא מבין אותך. מישהו אומר לך מה לעשות?" הוא אומר ואני מרגיש את הכעס שמבעבע בין המילים.
"ומה אתה עושה כעת?" אני שואל אותו מאופק, "אתה לא מקבל את זה שאני צריך מרווח נשימה. לא רק כאן, גם בחיי הפרטיים.
אני מאד מעריך אותך ואת מפעל חייך. אני חושב, לא חושב, יודע, שהקמת את אחת החברות המצליחות ביבשת.
אני עוסק במשרות ניהול מאז שאני בן שש עשרה. אתה לא יכול להבין שאני רוצה להתפתח בכוחות עצמי, בקצב שלי?"
"אני לא מבין מה עובר עליך. בהתחלה אתה נפרד מפיית' ועכשיו זה? שיהיה לך בהצלחה," הוא אומר לי בקור.
"אתה לא מקשיב לי. אני לא אמרתי שאני לא אעבוד איתך יותר. אני רק מבקש שיהיה לי יותר חופש לעצמי," אני אומר לו. ברור לי שהוא לא מסגול להבין. הוא כל כך נעול על האופן בו הוא התנהל מולי שלא נראה לו שקיימת אפשרות אחרת.
"אתה רוצה שאפנה לך את הכיסא שלי," הוא שואל בשקט.
"מאיפה זה בא?" אני שואל אותו המום, "אני לא חותר תחתיך אבא. אני רק מבקש שכשם שאתה נותן לגורדון יד חופשית, שתתן גם לי," אני עונה לו.
"לא שאני מבין מילה ממה שאתה אומר," הוא עונה לי, "אבל אני מוכן לנסות את זה בדרך שלך. אני רק מבקש שתהיה איתי בקשר מידי פעם. אני רוצה עדיין להיות חלק מחייך."
"ברור," אני עונה לו.
'האם אני מרגיש הקלה? ימים יגידו.'
אני מרגיש את הנייד רועד בכיסי. אני מציץ לראות ממי זה. שמה של יסמין גורם לי להחסיר פעימה.
יסמין: מקווה שהישיבה מתנהלת לשביעות רצונך.
יסמין: יש לי תקלה בתא הניסוי ואני נאלצת לעצור אותו.
אני תוהה מה זה אומר לגביי.
יסמין
אני עומדת המומה מול הנתונים שרצים על המחשב מולי.
עמיתיי לעבודה מתהדרים כולם בתואר דוקטור. איך זה יתכן שהם לא שמים לב שמשהו לא עובד נכון, שיש תקלה כזאת חמורה ואיש לא עוצר את הניסוי?
"מה את חושבת לעצמך מיס דהרמה," אומר לי בזלזול דוקטור סטאר, "רק בגלל שאת בתו של הדיקן את יודעת הכל?"
"אתה חושב דוקטור סטאר שרק בגלל שאתה מבוגר ממני בחמש שנים וכתבת את הדוקטורט שלך זה אומר שאתה יודע טוב ממני?
איך בדיוק התפקיד של אבי עוזר לי כעת כשאני יושבת ומנתחת את נתוני המחשב שמשקיף על נתונים בני מיליוני שנות אור מכאן?"
הוא מזעיף פניו אליי.
"היה נחמד לו היית מודה בטעות, ומבקש את עזרתנו כקבוצה לנסות להתגבר על התקלה כשעוד אפשר היה לתקנה דוקטור סטאר," אני עונה לו בלי לחשוש, "מה שקורה כעת הוא שמרכז המחקר כולו מושבת. האם עוזרת לך העובדה שבתו של דיקן הפקולטה למשפטים חולקת איתך ברגע זה את מעבדת הניסוי שלך? זה עוזר לך לתקן את התקלה?"
אני כל כך כועסת. אמרתי יותר משהתכוונתי לאמר. ההתנהגות שלו מוציאה אותי מדעתי, ועכשיו עם התקלה הזאת כבר לא שלטתי בעצמי.
גדלתי עם אבא שנשא את התואר פרופסור מיום שאני זוכרת. הוא מעולם לא התנהג באופן מתנשא, תמיד כיבד כל אדם בלי שום קשר למעמדו בעולם המדע.
*
"אני חושב שעצם העובדה שהוא שינה את שמו לדוקטור סטאר יכולה לאמר לך מיהו," אמר לי אבא באחת משיחותנו על המדענים במרכז המחקר.
*
אני יוצאת החוצה מהמעבדה החשוכה ומשפשפת את עיניי מול קרני השמש הלוהטות.
*
כשהייתי קטנה לימד אותי אבי בלילות לקרוא את כוכבי השמים, ובימים לימד אותי לקרוא את השעות על פי מיקומה של השמש.
זה מה שעולה לי כעת בראש כשאני מרימה את עיניי לשמים ומסתנוורת מהשמש שנמצאת מעל ראשי, ומסמנת את צהריי היום.
אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה יצאתי בשעה כזאת מהבניין.
*
אני מרגישה שאני חייבת להרגע. סקוט הוא הראשון שעולה במחשבותיי. אני שולחת לו הודעה על מה שקרה.
כשאני קוראת אותה שוב אני קולטת שהוא יכול לפרש זאת כהתחמקות.
אני ממהרת לכתוב לו שוב הודעה.
יסמין: אם לא הייתי ברורה, יום העבודה שלי הסתיים. אני פנויה.
סקוט מצלצל מייד.
"את מבינה למה אני אוהב אותך? חשוב לך שאבין את מה שאת אומרת. את לא נותנת לי לתהות מה עומד מאחורי המילים."
מכל המילים שאמר מהדהדות המילים 'אני אוהב אותך.'
"סיימת את הפגישה?" אני שואלת.
"כן, אני אספר לך כשניפגש. אני עוד לא יודע איך אני מרגיש לגביה. כלומר …אני עדיין מעכל את הדברים."
"אתה רוצה לאסוף אותי ממכון המחקר?" אני שואלת.
"אני רוצה לראות אותך כמה שיותר מהר. אם זה אומר לבוא לקחת אותך משם, אבוא בשמחה," הוא עונה לי.
"אני שולחת לך את הכתובת. יצאתי רק כדי לדבר איתך. אני אלך לאסוף את הדברים שלי ואצא," אני אומרת לו.
סקוט
אני חוזר לרכב, מכניס מייד את הכתובת של המכון ושומר אותה תחת השם המכון של יסמין. אין לי ספק שאין זאת הפעם האחרונה שאני נוסע לאסוף אותה משם.
אני מתקשר לדן.
"דיברתי עם אבא שלי. הוא לא בדיוק הבין מה שאני רוצה אבל קיבל את העובדה שהוא לא ישלוט יותר בחיי.
הודעתי לו שאני רוצה עצמאות אם כי אינני מתנתק מהמשרד," אני מספר לו את תמצית השיחה.
"אני שמח בשבילך. אני יודע מה אתה רוצה ואני מקווה שהוא ישכיל לתת לך את המקום לו אתה זקוק," הוא מעודד אותי, "אתה נשמע ממש שמח."
"זה בגלל שאני בדרך להיפגש עם יסמין. אני אוהב אותה, דן. היא לא אישה שמשחקת משחקים. אני לומד את זה עליה מהאופן שבו היא שולחת לי הודעות.
אני מודה שאני מתרגש כמו שאף פעם לא התרגשתי לקראת פגישה עם אישה."
"כייף לשמוע אותך כך. לאן תקח אותה?" הוא מתעניין.
"לא תאמין, אבל כל מה שאני רוצה זה להיות כבר איתה. לא תכננתי כלום," אני עונה לו.
ואז אני רואה אותה.
היא יושבת על הדשא בקצה המדשאה, רגליה אסופות אל גופה, וראשה מונח על ברכיה.
אני עוצר על ידה ומתבונן בה. היא רואה את הרכב אבל לא מגיבה.
אני יוצא מהרכב ונעמד מולה. "מחכה למישהו מתוקה?"
היא מביטה בהפתעה במרצדס, רק אז אני ניזכר שהיא לא יודעת מי אני.
היא קמה מייד ופוסעת לעברי כמעט בריצה. היא מקיפה את גופי בזרועותיה ומניחה את ראשה על חזי. "איזה כייף שבאת."
