יסמין
"אנחנו צריכות לדבר," אומרת לי ניקה סטרסנובה בזמן שאני מכניסה את נעלי הריקוד שלי, "תגיעי למשרד," היא אומרת ועוזבת את האולם במהירות.
נטלי ניגשת אלי ומגישה לי פתק עם מספר טלפון. "תתקשרי, אני רוצה לדבר איתך."
אני מוציאה את הנייד מתיקי, מפעילה אותו ומחייגת אליה. "עכשיו יש לך את שלי," אני אומרת לה ומוסיפה את שלה לרשימת הטלפונים שלי.
"אני עובדת כמדענית במרכז למחקר. אני לא תמיד זמינה. אם את רואה שאני לא עונה זה באמת בגלל שאני עובדת," אני אומרת לה, "אני מבטיחה שאם אראה שהתקשרת אתקשר חזרה."
"אני מקווה שתבואי שוב להעביר שיעור," היא אומרת לי בלי טיפת ציניות.
"אני יודעת שנהיה חברות טובות," אני עונה לה.
היא מפתיעה אותי ומחבקת אותי.
אני ממהרת לחדרה של ניקה. אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני מזלזלת בה ומתעכבת בכוונה.
"יסמין," אומרת לי מיד ניקה בהכנסי לחדרה וקמה לקראתי, "יש לך מושג כמה את מוכשרת?"
"תודה אני עונה לה, "אבל את מבינה שזאת הסקרנות של הרקדנים שהקימה אותם להתנסות במה שביקשתי להעביר להם."
"אני יודעת שאת עסוקה. אני מבקשת שתחשבי מתי תוכלי לבוא שוב. אולי פעם בחודש?" היא מציעה.
אני רואה שהיא נושכת את שפתייה. "הייתי רוצה שתבואי להופעה. את יכולה להביא איתך בן זוג או אולי…אבא שלך יהיה מעוניין לבוא?"
'אז זה העניין?' אני חושבת בליבי, 'את משתמשת בי כדי להגיע אליו?'
אני תוהה אם היה ביניהם קשר. "אני לא בטוחה שיזדמן לי בקרוב, אבל בהחלט אציע להוריי לבוא לצפות בהופעה," אני בוחנת אותה.
היא בהחלט נראית מאוכזבת.
"אם כך אני יכולה לארגן שלושה כרטיסים," היא מפתיעה אותי.
"יסמין, למה נראה לי שאת בוחנת אותי? היא שואלת, "אני מודה שאביך… הוא… בכל מקרה מה שאני חושבת עלייך לא השתנה ואינו קשור אליו."
"אני אשמח לבוא איתו," אני ממהרת לענות.
אני נפרדת ממנה ויוצאת לחניון לקחת את הרכב שלי. אני מחייכת שוב כשאני רואה את השילוט חניה למורים בלבד.
'אז לא דמיינתי. כל מה שקרה פה בשעות האחרונות אכן קרה,' אני חושבת לעצמי.
אני מחברת את הנייד למערכת של הרכב ומפעילה שוב את הצלצול, עכשיו כשאני כבר לא בשיעור.
אני נכנסת לקרוא את ההודעות שנשלחו לי. זה מדהים אותי איך המדענים בקרית המחקר שולחים לי עדכון על כל דבר. זה די נמאס לי. אני מעדיפה שישלחו סיכומים בסיום הניסוי ולא יספרו לי על כל שלב שהם עושים, ביחוד כשכל אחד מאתנו עובד על נושא שונה בתכלית.
*
"זה לא שזה לא מעניין אותי מה שאתה עושה," אמרתי לד"ר סיימון, "רק שאני בחרתי במה שמעניין אותי ביותר ובזה אני מתרכזת.
אין טעם שאתחיל ללמוד את הנושאים של כל אחד מכם כשידיי מלאות בעבודת המחקר שלי," עניתי לו לחוסר שביעות רצונו.
כמובן לא הראיתי לו שאני קולטת שהוא מנסה לחזר אחריי ללא הצלחה.
אמנם יש לנו תחומי התעניינות דומים, אבל מה לעשות שהוא לא מעניין אותי כגבר?"
*
אני עומדת להתניע את הרכב כשאני רואה את ההודעה של סקוט.
בלי לחשוב פעמים אני נכנסת לדף של המרכז לאומנויות הריקוד ברשת החברתית ורואה שכבר עלו תמונות מהשיעור שלי.
אני מעתיקה את הקישור ושולחת לו.
אני יושבת ומחייכת לעצמי כמו ילדה מאוהבת בגיל הטיפשעשרה.
'מה גרם לך למהר ולשלוח לו את התמונות מהשיעור?' אני גוערת בעצמי.
אני ממהרת למחוק.
אני נאנחת כשנכנסת הודעה ממנו.
אס יורקשייר: מאוחר מידי ילדה.
ראיתי ושמרתי אצלי.
אם לא די במבוכה שלי הוא מתקשר.
"אני רוצה לראות אותך. אני מציע שניפגש במאמא מריה. מה להזמין לך פיצה או פסטה?" הוא אומר מייד ולא נותן לי אפשרות להתנגד.
"אני לא יודעת מה עבר לי בראש," אני אומרת במבוכה.
"אף פעם לא עשית משהו ספונטני?" הוא שואל, "את רוצה שנפתח יומן ונקבע פגישה מסודרת?"
"אתה לועג לי," אני נעלבת, "זה לא ילך."
"אני ממש לא. אני מת לראות אותך. אני מנסה להראות לך שלפעמים שצריך לעשות דברים לפי הלב ולא תמיד לפי הראש."
"אני לא רוצה שתחשוב ש.." אני קוטעת אותו.
"אני מבטיח לך שאני חושב רק דברים טובים עלייך," אני אומר לה, "אני רוצה שתכירי גם אותי."
אני מופתעת מבחירת המילים שלו. הוא מנסה לאמר לי משהו אבל אני מצליחה להבין.
"אני לא אבוא לאסוף אותך, ניפגש שם, כך שאם לא תרגישי בנוח איתי תוכלי לקום וללכת," הוא אומר לי ומצליח לשכנע אותי לבוא.
"כמה זמן ייקח לך להגיע מקווינס? זאת לא שעת עומס?" אני שואלת.
"אני בסידורים במנהטן כעת, מאד קרוב למאמא מריה, לכן הצעתי את המסעדה הזאת."
'מעניין מה מעשיו כאן. המסעדה מאד קרובה לאוניברסיטה והוא יודע שאני גרה בסביבה.' זה מתחיל להריח לי לא טוב.
לשמחתי מייפל מצילה אותי כשהיא שולחת לי הודעה בקשר לחזרה.
"מישהו שלח לך הודעה," הוא אומר.
"כן, שכחתי לגמרי שיש לי חזרה בקשר לתחרות הריקודים," אני עונה לו.
"אז את כן משתתפת?" הוא שואל.
"לא כמתחרה. אבל נתבקשתי, נתבקשנו להופיע," אני עונה לו.
"אני חייב להודות שאני מאוכזב, אבל אתן לך ללכת כעת. אשמח אם תתקשרי," הוא עונה ומסיים את השיחה.
'חששתי להיפגש איתו אז למה אני עצובה כעת?'
כל הסיפור הזה של הרגש מבלבל אותי.
סקוט
אני גבר מלא בטחון עצמי. גם כשמדובר בנשים. למרות שהייתי בזוגיות לא איבדתי את כושר החיזור שלי.
אבל יש בה משהו שמערער אותי. היא מתקרבת ונסוגה. מפתיעה אולי עם התעוזה שלה וכאלו היא נבהלת ולוקחת צעד לאחור.
היה לי ברור שההודעה שנכנסה הייתה פתח המילוט שלה ואני הגשתי לה אותו על מגש של כסף. היה לי חשוב להראות לה שאני לא לחוץ עליה להיפגש איתי, למרות שמאד רציתי.
אני לא יודע מה היא מסתירה, אני יודע שהיא לא באמת יודעת מי אני. מעניין איך היא תגיב כשתדע שאני לא באמת עובד במוסך.
היא נשמעה לי קצת חשדנית כשאמרתי שאני במנהטן. יש לה אבחנה לפרטי פרטים, 'ראש של מהנדסת' כמוני. אני יודע שיהיה עליי להזהר בלשוני.
למה בעצם קשה לי לאמר לה מי אני באמת? אולי כי אני רוצה שהיא תבחר להיות איתי בגלל מי שאני כגבר ולא כי אני 'המהנדס של המגדלים.'
ואולי דווקא אם הייתה יודעת זה היה מרחיק אותה ממני.
אני לוקח בקבוק בירה צונן ויוצא למרפסת הצופה ממרומי הפנטהאוז שלי על העיר.
את הדירה היפיפיה הזאת הרווחתי בעבודה קשה, בשעות רבות של עבודה. אני צריך להיות גאה בעצמי שבגיל שלושים ואחד אני היכן שאני.
לשם מה למדתי אם לא כדי להגשים את חלומותיי. הם לא היו להתעשר אלא לממש את הפוטנציאל שבי, את היצירתיות.
שלא כגורדון, הרדיפה שלי לא הייתה אחרי חשבון בנק מנופח אלא לראות את הדימיון שלי הופך למציאות. להרכיב מגדלי מגורים מהיפים בעיר, בדיוק כמו שדימיינתי בילדותי כשבניתי אותם מקוביות של לגו.
אני מתחיל להבין שהשינוי חייב לבוא ממני, מאיך שאני רואה את עצמי בלי לחשוב מה אחרים רואים בי.
בליבי אני מרגיש שהיא השותפה הנכונה למסע. אני לא יכול להסביר למה אני מרגיש כך, אבל אני בטוח שאני צודק.
אס יורקשייר: יסמין,אני מרגיש שאני לוחץ עלייך. קחי את הזמן. אני מבטיח שאחכה לך.
הנייד מצלצל מייד. אני מחייך כשאני רואה את שמה.
"היי," היא אומרת לי בביישנות, "אתה בטח חושב שאני…" היא משתתקת.
אני מחכה שהיא תמשיך אבל היא שותקת.
"אני חושב שאת מתוקה אמיתית. את מסקרנת אותי. אני לא יכול להסביר לך למה, אבל אני מרגיש איתך בנוח. אני לא מרגיש שאני צריך להעמיד פנים, לשקול מילים."
"תודה," היא עונה לי.
"זה מפריע לך שראית אותי במוסך?" אני חייב לשמוע מה היא אומרת.
"מה הקשר? זה לא אומר דבר על מי שאתה. ביחוד שאני לא יודעת מה הסיפור שלך," היא שותקת לרגע וממשיכה, "אני חושבת שכל עבודה מכבדת את בעליה, ואני מעריכה כל מי שעובד.
לא כל אחד נולד בבית עשיר שהוא יכול לבחור לעשות מה שבא לו.
אני מכירה הרבה בתים עשירים שגדלו בהם ילדים שלא הייתי מעיפה מבט שני לעברם מרוב שהם אנשים ש… בוא נאמר שהם לא כוס התה שלי."
"אני שמח שהתקשרת," אני אומר לה, "תהני מהחזרה."
"כשעמדנו להתחיל את החזרה הודיעו לנו שהתחרות בוטלה כיוון שהמועדון נסגר זמנית. מחפשים כעת מקום חילופי.
זה מסוג הריקודים שלא מתאים לכל מועדון."
"את מאוכזבת?" אני שואל.
"ממש לא. כיוון שאני לא מתחרה אני דווקא שמחה שזה התבטל," היא עונה לי.
"למה בעצם את לא מתחרה?" אני סקרן לדעת.
"כי אנחנו רוקדות באופן מקצועי כבר לא מעט שנים ואין זה הוגן שנתחרה. אני יודעת שיש כאלה שלא היו באים לתחרות לו ידעו שאנחנו מתחרות.
אני לא יודעת אם אתה יודע שהמקום הראשון יקבל פרס כספי נאה. יש מי שזקוק לכסף הזה יותר מאתנו," היא עונה לי. התשובה שלה משמחת אותי. היא מראה לי שהכסף לא הכל בעינייה.
"אני אתן לך משהו ממני. אני לא גר בקווינס, הייתי שם תקופה קצרה, עוד אספר לך על כך אם תרצי לשמוע," אני מרגיש שאני רוצה להוריד מעלי מעט ממעטה המיסתורין.
"אני מניחה שאתה גר במנהטן," היא מנסה לנחש.
"כן, אבל לא באזור שלך, בהנחה שאת גרה באמת ליד NYU," אני אומר. עולה בי המחשבה שאולי זה מה שגרם לה לחשוש ממני.
"אני מבטיחה לך סקוט שכל פרט שאחשוף על עצמי יהיה אמת. אני מקווה שגם אתה נוהג כך," היא מאשרת לי.
"אני מבטיח לך רק כנות. אני רוצה שתכירי אותי ואין עוד טעם שאסתתר מאחוריי מי שאני לא. ייקח לי זמן להראות לך הכל, אבל לא אשקר אותך," אני מקווה שהיא מאמינה לי.
"אכלתי עם חברה שלי משהו לפני שהתחלנו להתאמן. אני הולכת כעת למקלחת וישר למיטה. היה לי יום ארוך ומחר אני מתחילה מוקדם. שמחתי לדבר איתך ותודה שאתה סבלני איתי."
אנחנו נפרדים ואני מתקשר לדן. "מצאתי אותה," אני אומר לו.
"את מי?" הוא שואל מופתע.
אני מספר לו על יומי הראשון במוסך ועל ניסיונותיי לגלות מה שמה של האחת שהתנחלה לי במחשבות.
"וואו, איזה סיפור מדהים," הוא עונה לי בלי טיפת ציניות, "היא הסכימה להרשם למשחקי הבקבוק?"
"קוראים לה יסמין ויש לי את מספר הטלפון שלה. דיברנו מאז כבר כמה פעמים," אני משתף אותו ומחייך לעצמי.
"מאז? סקוט ההזמנה למשחק הגיע אתמול בערב," מזכיר לי דן.
"זה לא סותר את זה שדיברנו כבר כמה פעמים," אני עונה לו.
"סיפרת לה כבר שאתה המהנדס של שלישיית המגדלים?" הוא שואל בסקרנות.
"לא," אני עונה ומחניק חיוך, "רק שתדע לך שלא עניין אותה שאני 'עובד במוסך.' זה לא הוריד מכבודי בעינייה.
מה שכן היא יודעת זה שאני גר בעיר ושקווינס הייתה מקום מגורים זמני. כמובן שלא שיתפתי אותה במשבר שעובר עליי, אבל גם זו התחלה."
"אני שמח בשבילך, בעיקר כשאני מבין שבאמת שיחררת את פייג'. היא באמת לא התאימה לך," אומר דן ברגע של כנות.
"ומה איתך?" אני מסיט את השיחה ממני. פתאום אני מרגיש שאני חשוף מידי.
הוא צוחק. "אתה יודע שאני זאב בודד. אין לי צורך בקשר, יש לי כל מה שאני צריך."
נטלי
"ניקה סטרסנובה קוראת לך," אומרת לי המזכירה של המרכז לאומנויות הריקוד וממהרת לחזור לחדרה.
המחשבות שלי עדיין נודדות לשיעור שהעבירה יסמין. התחלתי אותו בחוסר רצון מובהק. אם להודות על האמת, התחלתי אותו בכעס עצור.
ניקה הבהירה לי שאם אני רוצה להישאר בלהקה אני חייבת לקחת חלק בשיעור.
ברור שרתחתי. מי היא רקדנית הרחוב הזאת ומה יש לה מה ללמד אותי. כמה טעיתי.
הרגשתי שאני עושה את צעדיי הראשונים בעולם הריקוד, אלא שהפעם לא בהוראת מורה קפדנית שעובדת בקשיחות על טכניקה, אלא מישהי שבאמת מראה לך את יופיו של עולם הריקוד באופן כזה שאת רוצה שזה לא ייגמר לעולם.
אני ממהרת להיכנס לחדרה של ניקה. אני לא מתכוונת לשחק איתה משחקי אגו.
"אני שמחה שהואלת בטובך להגיע לשיעור, ומורידה בפנייך את הכובע שהשתתפת בו," היא אומרת לי בפנים חמורות סבר.
"אני מודה לך שהזמנת אותי להשתתף," אני עונה לה בשקט.
היא מסתכלת עליי מופתעת. ברור שציפתה לגשם של תלונות. "מאד נהניתי," אני מוסיפה.
ניקה מנסה להסתיר ללא הצלחה את פליאתה למשמע מילותיי. אני לא מראה לה שאני קולטת זאת.
"באמת? ממה בדיוק נהנית?" היא שואלת.
'האם אני מדמיינת או שנימה צינית מתלווה לקולה?'
"היא לא מושלמת," אני מתחילה לאמר מתוך כוונה להטעותה וגורמת לניקה לחייך חיוך מרוצה, "אבל היא לימדה אותנו שלא פחות חשוב מלתרגל את התנועות, חשוב להקשיב לכל תו ותו, לחו את צלילי המוסיקה."
"ואת הרגשת את התווים זורמים בגופך?" היא שואלת אותי באיפוק.
"למדתי היום שיעור חשוב," אני עונה לה ומחפשת את המילים.
"אני גאה בך," היא אומרת לי להפתעתי, ולא מוסיפה.
שתיקה משתררת בחדר. כל אחת מאיתנו נסחפת במחשבות למחוזות רחוקים.
"נתראה מחר בחזרה," היא אומרת שוב בטון חסר הרגש הקבוע שלה.
אני לובשת את מכנסיי על בגד הריקוד. עדיין איני רוצה להוריד אותו ממני. כאילו בכך אשמר את האווירה הקסומה שהייתה בשיעור.
יום אביבי מקבל את פניי. אני מרגישה שמשהו השתנה בי. אני לא זוכרת ששמתי לב אי פעם לשלל הפרחים המקבלים את פני הבאים בתוך אדניות גדולות בצבע לבן.
רוח נעימה מלטפת את פניי ואני מתמסרת לה, לא ממהרת כהרגלי להיכנס לרכב ולהסתגר בו מפני העולם.
שתי נערות ניגשות אליי בהתרגשות. "את ניקול וושינגטון הפרימה בלרינה?" שואלת אותי אחת מהן בקול רועד.
"אני ניקול," אני עונה לה בחיוך.
"ראיתי אותך רוקדת, את רוקדת נפלא," היא אומרת בהתרגשות.
בכל יום אחר הייתי מרגישה את האגו המנופח שלי בועט בי. "זה כל כך נחמד מצידך לאמר זאת."
"חשבנו, כלומר חברה שלי ואני, אנחנו מעריצות אותך , רצינו לבקש…אולי את מוכנה..אף אחד לא יאמין לנו שדיברנו איתך," היא מגמגמת מולי.
"אם כך אנחנו חייבות להצטלם יחד," אני אומרת לה ונעמדת קרוב אליהן.
"זה בסדר שנצלם כמה תמונות?" היא מעזה ומבקשת.
"בטח," אני עונה בחיוך. זה מרגיש לי כל כך טוב.
אנחנו מצטלמות, עושות פנים מצחיקות, נפרדות ואני נכנסת לרכב. אני מוציאה את הנייד ושולחת הודעה ליסמין.
ניקול וושינגטון:
אני רוצה להודות לך שוב על השיעור המאלף. יש לך את היכולת להעביר דברים באופן שלא היכרתי. מקווה שנתראה בקרוב.
בידידות, ניקול.
יסמין דהרמה:
ריגשת אותי מאד.
לקבל את המילים האלה ממך זאת מחמאה ממש גדולה.
בטח שניפגש.
שלך, יסמין.
