יסמין
אף פעם לא הייתי כל כך מבולבלת כשמדובר בגבר.
ביחוד כשלא ממש קרה משהו ביננו, ועדיין אני לא מפסיקה לחשוב עליו.
זה מדהים מה שהתמונה שלו עשתה לי. שם משפחתי מאד מטעה. דהרמה מראה ששורשיי אי שם בהודו, אבל עברו מאז כמה דורות והתרבות עליה גדלתי היא בעיקר הבריטית.
לפחות פעמיים בשנה אני נוסעת עם אבי לאנגליה וכילדה ספגתי בבית סבתי את הסיפורים על נסיכות ואבירים.
האם אס הוא האביר שלי?
אני אוזרת אומץ ושולחת לו הודעה. אני לא בטוחה שלא אתחרט עליה. אני מחליטה שאם לא יענה תוך כמה שעות, אמחוק אותה.
ג'יין די: תהיה מוכן להוריד את המסכה שלך עבורי?
התשובה מגיעה מייד.
אס יורקשייר: בהחלט. לעינייך בלבד.
אני מופתעת מהתשובה המהירה. אני יודעת שאם אהסס לא אהיה יותר אמיצה.
אס יורקשייר: ואת?
ג'יין די: שמי יסמין.
אס יורקשייר: אני שמח להכירך יסמין.אס מייצג האות הראשונה של שמי, סקוט.
אס יורקשייר: אני מבין שאת אוהבת לרקוד. תהיי בתחרות של Latina?
ג'יין די: הרשמת אותי. החברה שלך משתתפת?
אס יורקשייר: אוכל לענות לך רק אם תעני לי על שתי שאלות.
האם תהיי חברה שלי?
האם את משתתפת בתחרות?
ג'יין די: אני אוהבת גבר עם חוש הומור. אני מוקפת בכאלה מאד רציניים, חנונים כאלה. כאלה שאם את מתבדחת איתם הם חושבים שנפלת מהירח.
אס יורקשייר: לא ענית לי .
ג'יין די: איך זה לאביר כמוך אין חברה?
אס יורקשייר: נפרדנו לפני יותר משבוע.
ג'יין די: אם כך אתה לא פנוי.
ג'יין די: אתה נמצא באזור המסוכן.
אס יורקשייר: קווינס מסוכנת בעינייך?
ג'יין די: הצחקת אותי.
ג'יין די: התכוונתי למקום בו נמצאים כשרק נפרדים מבן או בת זוג. המקום שיש סיכוי שיחזרו.
אס יורקשייר: אם יש משהו שאני בטוח בו הוא שלעולם לא אחזור אליה.
ג'יין די: מותר לשאול למה? אתה לא חייב לענות.
אס יורקשייר: אענה לך על כל שאלה שתשאלי.
אס יורקשייר: היא הראתה לי איך אני לא רוצה שחיי ייראו.
ג'יין די: תסביר.
אס יורקשייר: אני יכול להתקשר אלייך?
אני מהססת. אני נכנסת לווצאפ שלי ומסירה את תמונתי ושמי.
ג'יין די: בתנאי שזו תהיה שיחה קולית בלבד.
אס יורקשייר: מה שתבקשי יסמין.
ג'יין די: הנה לך הווצאפ שלי…. 212
הנייד מצלצל מייד.
"היי יסמין, סקוט מדבר." הוא אומר ואני רואה לעיני רוחי את סקוט מהמוסך של מרקו. הבטן שלי מתהפכת מרוב התרגשות. כמובן שלא אומר לו זאת.
האם הוא יזהה את קולי?
סקוט
אני מצפה לשמוע את הקול מעבר למסך.
"היי לך," היא עונה. אני עוצם את עיניי ומתרכז בקולה.
"אז למה בעצם את לא רוצה שאראה אותך?" אני שואל בסקרנות.
"זה מרגיש לי מהר מידי," היא עונה.
"אני לא מאיץ בך. את תקבעי את הקצב," אני עונה.
לו רק הייתה יודעת איזה חיוך מרוח לי כעת על הפנים כשאני יודע שמצאתי אותה.
"למה בעצם חשבת שהתכוונתי לקווינס כשדברתי על מקום מסוכן?" היא שואלת, "אני מכירה היטב את המקום הזה והוא לא פחות בטוח ממנהטן."
"אז אני מבין שאת ממנהטן," אני עונה ומתעלם במכוון מהשאלה שלה.
"כן," היא לא מנדבת הרבה מידע.
"עבורי מנהטן זה סנטרל פארק," אני זורק לה פתיון.
"אני גרה סמוך לאוניברסיטה. אבי מרצה בה ולכן בחר להתגורר קרוב. הוא רצה להיות בשבילי כשאני חוזרת מבית הספר," היא עונה לה, "התרגלתי לאזור ונשארתי בו."
"ואימך? אם מותר לשאול," אני שואל ומייד מתחרט. אסור לי ללחוץ עליה.
"בוא נאמר שיש לה עדיפויות אחרות בחיים. אני לא חושבת שהיא באמת מבינה מה המשמעות של להיות אימא. אני לא בטוחה שהסברתי את עצמי נכון," היא אומרת בהיסוס.
"יסמין אם לא נוח לדבר זה בסדר. אני מבין שזה מצב לא פשוט," אני ממהר לאמר לה.
"החברים שלי מעריכים אותה. הם לא יודעים מה קורה בחדרי חדרים. אני לא אומרת שהיא לא אדם טוב. אני אומרת רק שהתפקיד שלה הסתיים בלידה שלי."
אני מהרהר בדבריה.
"סקוט, אף פעם לא דיברתי על כך עם איש," היא ממהרת להוסיף.
"אני מבטיח לך שזה נשאר בינינו," אני אומר לה.
"היום זה קשה מתמיד כיוון שאבי מתכוון להתגרש ממנה. מסתבר שהיא גם לא יודעת לחיות בזוגיות, או לפחות בוחרת לא לחיות כך עם אבי.
אני לא יכולה לדמיין לעצמי מערכת יחסים כזאת, שכל אחד חיי את חייו בלי להתחשב בשני. אני מאמינה שצריך לוותר לפעמים, ותמיד להיות קשובים. אנשים משתנים ובן או בת הזוג צריכים למצוא את הדרך להתאים את עצמם."
אני עומד מול המילים שלה משתהה. "תגידי יסמין, את מלאכית שנשלחה אליי לאמר לי את המילים האלה?" אני שואל לבסוף.
"אני ממש לא מלאכית. אני לא מאלה שמרחפות בעולמות דמיוניים. רגליי מאד על הקרקע," היא צוחקת.
"ומה את עושה בחיים?" אני שואל.
"ומה אתה?" היא יורה לעברי בתגובה.
"למה יש לי הרגשה שאת יודעת?" אני עונה חזרה בשאלה.
"אני מרגישה שאנחנו הולכים סחור סחור ולא באמת נפתחים אחד לשנייה. תבין שהראש לי הוא ראש ריאלי." היא מדהימה אותי, שכן סיפרה לי דברים אישיים על עצמה, ועדיין אני לא מבין מה הקשר בין הדברים.
"אז בואי תהיי כנה ותאמרי לי מה את חושבת עליי. אמרת שהתמונה של האביר מספרת לך עליי," אני משנה את הנושא.
"אמרתי לך שאני עם ראש ריאלי ששם לב לפרטים קטנים, ובכל זאת אתה משנה את הנושא.
אולי תחשוב שזה תרוץ, אבל אני צריכה להתכונן לשיעור," היא אומרת לאכזבתי.
"את מעוניינת שאתקשר אלייך?" אני שואל.
"יש לי את הנייד שלך," היא עונה.
"הבנתי. אני כבר מבין שלא תתקשרי. הנייד שלי חסוי. אומר לך בכנות שאני מזהה את הקול שלך. כל כך רציתי למצוא אותך.
את חושבת שאת יודעת מי אני. זכותך להחליט שלא מתאים לך. את לא צריכה לחפש תרוץ," אני אומר ומנתק מאוכזב.
אני שמח שגיליתי מיהי. אם העובדה שהיא חושבת שאני עובד במוסך גורמת לה לא לרצות להכיר אותי, טוב שכך.
אולי באמת היא באה לחיי כדי לאמר לי מה שאמרה על זוגיות. אז למה אני מאוכזב ולא יכול להוציא אותה מהראש?
אני נע בדירתי כארי בסורג. 'אז מה? רק אם אומר לך שאני מי שהקים את שלישיית המגדלים המדוברת אהיה שווה בעינייך משהו?'
'אולי באמת רק אחת כמו פיית' מתאימה לי.
אם להודות על האמת הייתי שעות רבות בעבודה כך שהזוגיות שלנו הייתה מאד נוחה. לא כל אחת הייתה מקבלת את זה שבן הזוג שלה ממעט להיפגש איתה, וגם כשזמנו פנוי הוא מעדיף להיפגש עם חברים.'
אני חושב על דן. האמת שאינני יודע מה הסיפור שלו, רק יודע שהוא לא מחפש זוגיות ונשים לא חסרות לו.
רק שאני לא בנוי כמוהו. אני כן רוצה זוגיות. הגיע הזמן שאקים משפחה משלי.
'אז למה את תקועה לי בראש ולא יוצאת אחרי שהבהרת לי שאני לא שווה בעינייך?'
את ההרהורים שלי קוטעת הודעה נכנסת. בהחלט לא ציפיתי שהיא תכתוב לי שוב.
ג'יין דו: רק שתדע שאני שונאת שמשקרים.
אני בדרך לשיעור. הנה ההוכחה.
מה אני אמור להבין מהמילים שלה. שאני משקר? שהיא לא משקרת? 'נשים, לך תבין אותן.'
כיוון שהיא יכולה לראות שקראתי את ההודעה אני מרגיש שאני חייב לענות לה. אני מתלבט מה לענות ומחליט לענות בתמציתיות.
אס יורקשייר: תהני.
היא לא קוראת את ההודעה. מה זה אומר?
אני שוב מרגיש לחץ בגלל המקום בו אני נמצא. אני חייב להחליט מה אני עושה עם עצמי. אני יודע שאין לי כוונה לחזור למקום בו הייתי, אבל איך ממשיכים מפה?
כל מה שעולה לי בראש זה לנסוע מכאן. ומה זה יפתור?
יסמין
אני מרגישה חוסר שקט גדול. 'האם הרסתי הכל?'
'אם לדבר בכנות, גם אני לא אמרתי לו בגלוי שאני יודעת מיהו. למה אם כך הייתי זקוקה לשמוע זאת ממנו?' אני מרגישה כל כך דפוקה.
ועכשיו השיעור הזה תקוע לי כמו קוץ.
אני נוסעת בחוסר רצון למרכז לאומנויות הבמה כשאין לי תוכנית בראש איך יראה מערך השיעור.
אני מניחה את אישור החניה שנשלח אליי על הכיסא לידי בזמן שאני מפעילה את הפלייליסט שלי לחפש מוסיקה שתתאים למפגש.
לרגע אני לא שוכחת שאני עתידה לעמוד מול רקדניות קלאסיות, ולא רקדניות שרגילות לרקוד צעדי היפ הופ, ריקוד מודרני וריקוד של קרבות רחוב.
אני צריכה מוסיקה רגועה שתעביר את המסר שלשמו הוזמנתי- לרקוד בשלמות עם הלב.
אני מודה על החינוך הקלאסי שספגתי בבית אבא ומגיע לוואלס הוורדים של יוג'ין דוגה.
~ Waltz of Roses ~ Eugen Doga – Gramofon¨¨˜"°º★¸.•´★¸.•*´¨) – YouTube
אני מתחרטת שלא לקחתי מונית. כמה הייתי רוצה לעצום כעת את עיניי ולחלום את הצלילים.
הצלילים חודרים לי ללב ועוברים במחזור הדם. אני מחייכת ונושכת שפתיים. אני יודעת שאהיה בסדר.
ברגע שהצלילים האלה יבקעו מהנייד שלי אני אהיה מסוגלת להעביר את המסר.
אני מגיעה למגרש החניה ומציגה בפני השומר את אישור החניה שלי. להפתעתי הוא מצביע על מקום חניה ריק בשורה הראשונה הסמוכה לכניסה.
אני מביטה על החניה המסומנת על גבי הדף ומשווה אותה לשלט לידו אני חונה. הוא צדק. אני חונה בחנייה של צוות המורים!
רגע לפני שאני יוצאת מהרכב אני נכנסת לרשת החברתית ושולחת הודעה לאס.
ג'יין די: הנה משהו עליי. עם המוסיקה הזאת אני עומדת לבלות את השעות הקרובות.
אני מעתיקה את הקישור מיוטיוב ושולחת לו. אני סקרנית לראות איך יגיב. אאלץ לחכות כיוון שעליי לכבות את הנייד.
אני נושמת עמוק ויוצאת מהרכב.
אני שמה את האוזניות ונותנת לקטע להתנגן ללא הפסקה, כלולאה בלתי נגמרת.
אני ניגשת לעמדת המודיעין בלובי. "אני יסמין דהרמה," אני מציגה את עצמי וזוכה לחיוך גדול.
"ברוך בואך מיס דהרמה. ניקה סטרסנובה ומיס מרקו מחכות לך," היא עונה לי וקמה ללוות אולי למה שנקרא 'האולם הגדול.'
היא מלווה אותי עד לדלת הכניסה, פותחת אותה בפניי, נדה בראשה ונותנת לי להיכנס.
אני נכנסת זקופה בצעדים זריזים לאולם. את פניי מקבל זימזום של קולות. אני מופתעת לשמוע כמה רעש רוחש באולם, כאשר מחוצה לו לא נשמע דבר.
*
"תראי להם מי את," אמר לי אבא כאשר ביקשתי את ברכתו לפני צאתי.
"אני יודע שתכבשי אותם בקלות, רק תזכרי מי את ואל תקשיבי ללשונות הרעות שינסו להקטין אותך. אני אהיה איתך שם ברוחי."
*
"שלום לכולם," אני אומרת בקול רם, "יש לכם חמש דקות לתחילת החזרה. אני מצפה לשמוע דממה כשהיא תתחיל."
כולם מסתובבים אליי ובוחנים אותי בתדהמה.
"מי את חושבת שאת?" יורה לעברי מיד נטלי.
"אם תרצי או לא, היום אני מעבירה כאן את השיעור. אם את לא רוצה להשתתף בו את מוזמנת לעזוב. אומר לך רק שזה הפסד שלך. אני יודעת להקשיב לצלילים ממעמקי הרגש שלי, לגבייך, אני לא בטוחה.
אני כאן כדי לעזור, לשתף, לא כדי להילחם. זה מדובר לגבי כל אחד מכם. מי שלא מעוניין יכול לעזוב כעת.
כאשר יתחיל השיעור מי שישאר כאן יתחיל להתאמן ואני לא רוצה לשמוע מילה מיותרת."
"את רצינית? זה שאת מזיזה את הגוף שלך.." מתחילה נטלי שוב להתווכח.
"את מבזבזת זמן יקר. שלוש דקות אתם על הבמה. אם לא תספיקו להתלבש תעלו כמו שאתם.
ריקוד הוא לא רק שינון של תנועות כתובות מראש, הוא גם הרבה משמעת עצמית," אני אומרת בזמן שאני מורידה מעליי את החולצה והמכנס ונשארת בבגד הבלט הלבן שלי.
אני מתיישבת על הריצפה ונועלת את נעלי הבלט השנואות עליי.
"רוב חיי אני רוקדת יחפה. אני לא אוהבת את נעלי הבלט ועדיין נועלת אותן למענכם," אני אומרת כבדרך אגב.
אני ממהרת לעלות במדרגות על הבמה, מאמצת הליכה אצילית, שכל כך שונה מההליכה הרגילה שלי.
"שלום לכולם שמי יסמין ונתבקשתי להעביר לכם את השיעור. יש ביניכם שראו אותי רוקדת. אתם יודעים שאני לא באה מהעולם שלכם ובטח תוהים מה כבר יש לי ללמד אתכם.
כשיסתיים השיעור תוכלו להעיד האם הצלחתי או לא. בואו נתחיל בתרגילי חימום."
להפתעתי כולם נשמעים לי. 'אולי בגלל שבחרתי מערך של תרגילי חימום שמוכר להם היטב,' אני חושבת לעצמי.
"עכשיו כשכולנו מוכנים לרקוד אני מבקשת שתשבו בעיניים עצומות ו.." אני מתחילה לאמר כשנטלי קוטעת אותי.
"את צוחקת עלינו? את לא מתכוונת לעשות לנו מדיטציה או עוד איזה משהו מהעולם הרוחני שלך?" אומרת נטלי בכעס.
"נתתי לך אפשרות לעזוב לפני. נשארת כאן זה אומרת שקיבלת עלייך את העובדה שאני המורה שלך היום. אני בטוחה שאת לא מתנהגת כך למיס סטרסנובה.
בואי נעשה קסם. תעצמי עיניים ולא תראי שאני פה," אני אומרת ושומעת את הרקדנים מצחקקים בשקט.
"תנשמו עמוק, עצמו עיניים ותקשיבו למוסיקה. לכל תו ותו ממנה. תנו לצלילים לרקוד לכם בפנים. מעכשיו אני שותקת," אני מסיימת את דבריי.
אני מפעילה את 'וולאס הוורדים" ונותנת למוסיקה לרחף בחלל של האולם הגדול.
בניגוד לכולם שיושבים ומאזינים למוסיקה, אני מתחילה לרקוד את הצלילים. אני מודעת לכך שקול נקישת הנעליים שלי נשמע על ריצפת העץ.
לאט לאט הם מתחילים לפקוח עיניים. תחילה בהיסוס, מציצים לראות מה אני עושה, אחר כך הם מעיזים ופוקחים אותן לרווחה.
אני מרגישה שהצלחתי לגעת בהם כיוון שהם קמים אחד אחד ומצטרפים אליי, עוקבים אחרי התנועות, וחוזרים עליהן.
אני מביטה על נטלי. היא עדיין יושבת עם עיניים עצומות.
אני כורעת מולה. "אני יודעת שאת רקדנית מעולה, בואי תראי לכולם איך את רוקדת, כעת כשהצלילים זורמים לך במחזור הדם."
היא פוקחת עיניים מופתעת, מביטה מסביבה ורואה שאין עוד איש על הריצפה וכולם רוקדים מסביב לאולם.
"בואי פרימה בלרינה שלי," אני אומרת ומושיטה לה יד, "תצטרפי לכולם."
היא מהססת. "אני רצינית. אין בי טיפת ציניות," אני לוחשת לאוזניה בלבד.
אמנם היא לא נעזרת בידי, אלא קמה בכוחות עצמה, אבל אני רואה שמשהו נסדק בה והיא מתחילה לרקוד עם כולם.
היא עוקבת אחרי התנועות ולומדות אותן מהר. פרימה בלרינה אמיתית רק עם פחות אגו.
עכשיו כשכולם רוקדים, אני מתיישבת וחולצת את הנעליים. האצבעות כואבות לי. אני כל כך לא רגילה לרקוד כך. אני מרגישה שאני גמורה.
כאשר מסתיים הקטע אני מפסיקה את המוסיקה.
"יש לכם הערות?" אני שואלת.
הם מסתכלים על אצבעותיי ומחייכים.
"החזקת מעמד הרבה יותר ממה שחשבתי," אומרת לי בחיוך נטלי.
"אני מעריצה אתכם שאתם מסוגלים לרקוד שעות כך," אני עונה לה, "אפשר לראות שבשבילי זה סבל מתמשך."
"זה מה שעושות שעות אימון מהבוקר עד הלילה, הן מחשלות אותך לסבל הזה," היא עונה לי.
"מקווה שהבנתם את המסר שלי ונהנתם מהשיעור," אני אומרת, "היה תענוג לעבוד אתכם."
"תבואי שוב?" הם שואלים אותי
סקוט
אני מחייך לעצמי כשצלילי וואלס הוורדים מתנגן ללא הפסק ברקע. אני מרגיש שכל המועקה מתפזרת ואני שוב נושם.
אני יודע שהיא כעת בשיעור אבל מחליט בכל זאת להשאיר לה הודעה.
עוצם את עיניי,
מדמיין אותך רוקדת.
חייכת אותי,
סקוט.
