לורד איירבורן
"מה שאלתך בקשר ללילי?" אני שואל את אבי, מנסה להבין מה עומד מאחורי השאלה שלו.
"גם היא מתחתנת עם האדון שלה כי הוא הכניס אותה להיריון?" הוא שואל בטון קשוח.
"האדון הריסון מכבד מאד את לילי. הוא לא חולק איתה את חדר השינה שלו, ולא יעשה זאת עד שישא אותה לאישה. הוא מקפיד לשמור על כבודה.
ולשאלתך אענה בגילוי שידו של גבר לא נגעה בלילי. אני אומר לך זאת בבטחון מלא.
מאז ששבתי לחייה אנחנו מאד קרובים. היא מאד דומה לי. אני בטוח שתתאהב בה."
אני מביט באבא שלי בזמן שאני אומר את המילים ורואה שמבטו מתרכך.
"באשר למיס אבלין, האשמה היא בי ובכך שהייתי מוטרף מאהבה אליה. היא מעולם לא ניסתה לפתות אותי. יותר מזה, לא ידעתי שיש לה רגשות כלפיי עד לאותו לילה שבילינו יחד.
אם תכיר אותה תראה מדוע ליבי כרוך אחריה. די להביט בעמידה הזקופה שלה כדי לראות שהיא איננה כמו המשרתות האחרות. החיים הביאו אותה למקום שהביאו אותה." אני חייב להלחם על כך שאבלין תזכה בהכרה של מי שהיא.
"היא לא באה מהחברה אליה אתה משתייך," אומר אבא שוב באותו טון קשוח.
"אני יכולה לאמר משהו?" לוחשת לי אבלין בקול רועד מעט.
אני יודע כמה קשה לה לעמוד שם ולשמוע את המילים הקשות שמטיח אבי תוך התעלמות מוחלטת מכך שהיא עומדת לידי ושומעת אותן. אין לי מושג מה היא עומדת לאמר אבל סומך עליה שהיא יודעת מה היא עושה.
"האם אדוני שמע על אחוזת רוברטסון?" היא שואלת. אני מביט בה בשאלה.
"סיפור מאד עצוב. האחוזה עלתה באש ובני הבית שהיו בה אותה העת ניספו כולם," הוא עונה, "האם עבדת אצלם?"
"כמעט כולם," היא כמעט לוחשת, "אני היחידה מבני משפחתי ששרדה. הייתי נערה כשזה קרה. איבדתי את הכרתי מהעשן ואין לי מושג מה בדיוק קרה שם."
היא שולחת יד לכיס שמלתה ומוציאה ממנו מסמך. "הנה תעודת הלידה שלי," היא אומרת ומגישה אותו לאבא.
"הייתי שנתיים בבית דודתי, אחות אימי. כאשר היא התאלמנה לא נותרה לי ברירה אלא לחפש עבודה וכך הגעתי לביתו של הלורד."
"אבלין, למה לא סיפרת לי על כך מעולם?" אני לא מתאפק ושואל אתה.
"כיוון שזה לא משנה את העובדה שנותרתי חסרת כל," היא עונה לי בעיניים מלאות דמעות, "פרט לתיבה ובה מסמכים, ביניהם תעודת הלידה שלי, הכל אבד באש."
"אני חייב להודות שלא תעודת הלידה שלך היא שגורמת לי לאמר לך את הדברים הבאים, אלא האופן בו את עומדת זקופה מולי. באופן שאת מדברת אליי ניכר שאת מכבדת אותי ויחד עם זאת אני מרגיש שאת בטוחה בעצמך למרות כל מה שעברת.
אני מצטער לשמוע שהחיים התאכזרו אלייך כך. אני לא בטוח שבני היה מתאהב בך כך אם היית חייה את חייך כאשת החברה הגבוהה. אני יודע כמה הוא סולד ממנה.
אף פעם לא אמרתי לך בן, אבל אני מאד גאה בשינויים שהכנסת באחוזתך. אני מרגיש שחינכתי אותך נכון," אומר לי אבא וכל הקשיחות בעיניו נעלמת.
"מה אתה אומר לי אבא בעצם?" אני שואל. אני חייב לשמוע אותו אומר את המילים בפה מלא.
"אני נותן לכם את ברכתי. אני אשמח מאד להיות נוכח בטקס נשואיכם," הוא אומר, "אני רוחש אהבה גדולה לאימך. אני יודע כמה חשוב לגבר שליבו יהיה מלא אהבה, שתהיה לו אישה אוהבת ונאמנה לצידו."
לאורך כל השיחה אימא יושבת בשקט ומקשיבה. "מתי אוכל לראות את לילי?" היא מפתיעה אותי.
"מר הריסון הביע בפניי את רצונו לקבוע תאריך בהקדם לחתונתם," אני עונה לה.
"הייתי רוצה לראות אותה קודם," עונה לי אימא.
"אם כך אשלח לו אגרת ואכתוב לו על רצונך לפגוש את לילי," אני אומר לה ומרגיש שהלב שלי רוקד מרוב אושר.
ג'קסון
אני יודע שאין זה מקובל לאחוז בידיה של ארוסתך, אבל אני לא נוהג לפי הכללים ונכנס כך עם לילי לבית הוריי.
אימי מחמיצה מייד את פנייה. "תכירי את ארוסתי, מיס לילי," אני מציג בחיוך את לילי בפניה.
"אני מאוכזבת ממך ג'קסון הריסון. אמנם היא בחורה יפה אבל זאת לא סיבה לשאת אותה לאישה, גם אם היא בהיריון ממך," היא אומרת לי, מתעלמת מנוכחותה של לילי.
"אני אוהב אותה כמו שלא אהבתי אישה לפניה," אני עונה לה בשלווה.
"אתה כמו אבא שלך. הולך שבי אחרי משרתת," היא אומרת בלעג.
אני מתאפק לו לענות לה שאבי נשא אותה לאישה וכנראה שזה לא הספיק לו.
"לילי מעולם לא עבדה כמשרתת. לא בביתי, ולא בשום מקום אחר. ולא, היא לא בהריון. היא שומרת על כבודה, וכך גם אני," אני עונה לה.
"זה לא נראה לי," היא עונה לי.
"אני לא באתי לבקש את אישורך אימא, אלא להודיע לך שבקרוב אני עומד לערוך באחוזה את מסיבת נשואינו. הייתי שמח אם תשתתפי בה."
"אני מבינה מה היא מצאה בך. בסופו של דבר אתה האדון של האחוזה. אבל מה אתה רואה בה?"
"אני רואה בה כל כך הרבה דברים. עוד לא פגשתי אישה כמוה. אישה שאני מרגיש שמשלימה אותי. אין לך מושג כמה כוח היא מעניקה לי," אני אומר לה.
"למה אתה לא יכול לנהל איתה מערכת יחסים דיסקרטית עד שימאס לך? למה אתה חושב שאתה צריך להתחתן איתה?" היא ממשיכה.
"אני צריך כי היא האוויר שלי. היא צובעת לי את החיים בצבעים עליזים, מעלה חיוך על פניי, נותנת להם תוכן שלא היה בהם לפני שהכרתי אותה.
ידעתי לא מעט נשים, כולן בנות החברה הגבוהה. נשים ששעממו אותי עד מוות, שכל מה שראו בי זה שאני היורש של אחוזת הריסון," אני עונה לה.
"ומה רע בכך?" היא שואלת.
אני לא מתאפק. "אני מתכוון לשאת אישה אחת ולהיות נאמן לה כל חיי. מה הטעם לשאת אישה כשאינה יכולה לתת לך כל מה שאתה צריך?"
"רצית לאמר משהו ג'קסון," אני שומע את קולו של אבא רועם ממרום המדרגות.
"באתי להודיע לכם שאני עומד לשאת את לילי לאישה. טקס החלפת הנדרים יערך בעוד כעשרה ימים בכנסייה שלנו מתוך תקווה שתרצו להיות נוכחים בו. אשמח אם תתן לי את ברכתך, אך גם אם לא תתן אני שלם עם הבחירה שלי בה."
אבא מביט בי לרגע. "אני מניח שלא אצליח לשנות את דעתך," הוא אומר.
"אני אוהב אותה בכל ליבי. היא האישה המושלמת ביותר עבורי. אם אתה דואג לשמי הטוב, אומר לך שאת לילי ילווה הלורד איירבורן," אני אומר לו בכעס עצור.
"למה לא אמרת?" אומרת לי אימא מייד.
"אני אוהב את לילי בגלל מי שהיא ולא בגלל שהיא בתו של לורד," אני עונה לה.
"היא אמרה לך שהיא הבת של הלורד איירבורן?" פותחת אימא זוג עיניים גדולות בתדהמה, "ואתה מאמין לה?"
"הבנתי," אני עונה לה, "אם כך אין טעם שאציין את שמכם על ההזמנה למסיבת כלולותינו. בואי לילי יפה שלי. איננו רצויים פה."
"אני דורש לדבר עם הלורד איירבורן," קורא אבא אחריי, "אני אדאג שהנשואים האלה לא יתקיימו. אתה יכול להסתפק בה כ.."
"לילי תהיה אישתי, המאהבת שלי , ואם ילדיי. לא תהיה לי אישה מלבדה. אם אתה רומז שבכך לא אהיה עוד אדון אחוזת הריסון, אני מוכן לוותר ברצון על התואר.
אני בטוח שהלורד איירבורן יקבל אותנו בזרועות פתוחות לאחוזתו."
"אתה משלה את עצמך ג'קסון," אומר לי אבא בלעג.
"אני חושב שאין עוד טעם שנדבר. אני מציע שתתן לאחת מבנותייך לנהל את האחוזה שלך. אני אעזוב עוד הלילה," אני עונה לו, אוחז בידה של לילי ומוביל אותה החוצה.
לילי
שעות בלבד אחרי שאני מגיעה לאחוזת הריסון אני שוב נאלצת לעזוב.
"את מצטערת שאנחנו עוזבים?" שואל אותי ג'קסון.
"אני עוזבת איתך וזה כל מה שמעניין אותי," אני עונה לו בזמן שאנחנו פוסעים לכיוון האחוזה.
"יכולתי לדמיין אותך יושב בגן ומציירת," הוא אומר מהורהר כאשר אנחנו פוסעים בשבילי הגן היפיפה של האחוזה.
"ג'קסון, אתה לא צריך לוותר על האחוזה בשבילי. אולי אתה באמת צריך למצוא אישה שתתאים לך," אני אומרת ומרגישה כאב עצום בחזה.
"איך את בכלל יכולה לאמר זאת? הלב שלי בידייך. את רוצה שאני אסתובב בעולם הזה בלי לב? את לא רוצה שאהיה מאושר? או שאולי זאת את שלא רוצה להיות איתי בגלל שוויתרתי על האחוזה?"
אני לא מתאפקת ומתחילה לבכות. "אתה יודע מאיפה באתי. אתה לא יכול לאמר לי זאת. הלב שלי הוא שלך עד סוף ימיי. אין לזה קשר לאחוזה המפוארת הזאת."
"אם כך אנחנו לא דנים יותר בנושא. יש לי יכולת לייצר הכנסה גם בלי המקום הזה. השקעתי לשם כך עשור מחיי בלימודים.
אביך אמר שישמח אם נהיה שותפים בעסקים. אני מאמין שהוא יקבל אותי גם ללא האחוזה. וגם אם לא, אני מבטיח לך שלא תדעי מחסור."
"אני בטוחה שמאד ישמחו בעיר לשמוע שאני חוזרת לתפור," אני עונה.
"ואת תשמחי?" הוא שואל. הוא מביט על הדמעות שזולגות מעיניי אבל נמנע מלנגב אותן.
"אני אשמח להיות איתך היכן שתבחר להיות. אעשה כל שתבקש ממני," אני עונה לו.
רק אז הוא מוציא מטפחת בד ומנגב את לחיי.
"את אשתו של ג'קסון הריסון, ובתור שכזאת את לא צריכה לעבוד," הוא אומר לי, "יהיה לך בית לנהל וילדים לגדל, וכמובן לעזור לי בעסקיי, על זה אני לא אוותר לך."
כשאנחנו נכנסים מכנס ג'קסון את העובדים בלובי.
"אבי מנסה למנוע את נשואינו ולכן אני בוחר לעזוב את בית האחוזה. אני מניח שתוך כמה ימים תדעו מי ינהל אותה," אני אומר לעובדים ההמומים.
"אני אלך לאיפה שאתם הולכים," אומרת מיס דונווי.
"אני מאד מעריך את הנאמנות שלך מיס דונווי, אבל עדיין אין לנו מקום מגורים. יקח זמן עד שנדע מה קורה איתנו.
אני מתכוון לשאת את לילי לאישה בהקדם האפשרי. מה שלא יקרה, חשוב לי לשמור על כבודה, ואני לא רוצה לחכות זמן רב עד שאוכל לחיות איתה יחד."
"אנחנו רוצים להשתתף בטקס נשואיכם," מבקשת מיס דונווי, "לילי היא כמו בת משפחה עבורינו."
"אני אודיע לך ג'ורג' בימים הקרובים להיכן לשלוח את חפציי. בינתיים אני אקח איתי רק כמה בגדים שיהיו לי לשבוע הקרוב," פונה ג'קסון לג'ורג', המחשבות שלו כבר רצות קדימה.
"אני בטוח שאביך יבין שעשה טעות. אנחנו לא נקבל אדון אחר לאחוזה. אני בכל מקרה אעזוב," אומר לי ג'ורג'.
"כולנו," עונים העובדים פה אחד.
"אני לא רוצה שתאבדו את מקור פרנסתכם בגללנו," אני אומרת להם מייד, "ידענו שלא כל אחד יקבל בברכה את סיפור האהבה שלנו, אבל אין סיבה שאתם תפגעו מכך."
"את לא מבינה לילי איך חיינו לפני בוא האדון, לפני שאת באת לאחוזה. אנחנו לא רוצים לחזור לשם. לכל אחד מאתנו יש חסכונות בצד. אנחנו תקווה שתמצאו מקום אחר ושתרצו שנצטרף אליכם," אומרת לי מיס דונווי בדמעות.
קשה לי לשמוע אותם. ג'קסון אוחז בידי ומסמן לי לעלות למעלה כדי לארוז את חפצינו. אנחנו עוברים ליד חדר התפירה אותו עזבה אימא בחופזה כשחשבה שאני עומדת להינשא.
ג'קסון עוצר. "השמלות שאימך תפרה לך כאן וגם שמלת הכלולות שלך. אם תסכימי נדבר מחר עם הכומר שישיא אותנו מייד אחרי טקס הנישואים של הורייך. אני לא רוצה לחכות יותר."
אני נושכת את שפתיי. "גם אני לא אהוב שלי."
"אני בהחלט יכול להתרגל למילים האלה," הוא אומר, "אני מרגיש את האהבה שלך כלפיי בהן."
ללא מילים עולות העובדות אחרינו ועוזרות לי לארוז את השמלות שלי. "תבטיחי להודיע לנו מתי החתונה שלכם,"מבקשת שוב מיס דונווי שעדיין מנגבת את עינייה.
"אני מבטיחה," אני עונה ומתאפקת לא לבכות איתן.
העובדים מלווים אותנו לרכב ועוזרים לנו לשים את חפצינו בתא המטען.
"ביקשתי שיכינו לכם כריכים לדרך, וגם תרמוס עם שתיה חמה," אומרת מיס דונווי שמנגבת את דמעותיה.
"אני אוהבת את כולכם," אני אומרת ונכנסת להתיישב ברכב. ג'קסון סוגר את הדלת ולוחש אני "אני אוהב אותך לילי שלי."
הלילה כבר ירד והכבישים לא עמוסים. אנחנו עוברים ליד בית ילדותי אבל רואים שאין בו איש, ואף מכונית לא חונה לידו.
"אני מציע שניסע לאחוזתו של הלורד. אני מרגיש שיקבלו אותנו שם בזרועות פתוחות," אומר ג'קסון.
לורד איירבורן
אני ניגש להסיט את הוילונות לקראת שנת הלילה ורואה רכב מתקרב לשערי הכניסה לאחוזה. אני מביט בסקרנות ורואה את ג'וזף ניגש לפתוח את השער. רק אז אני רואה את הסמל של אחוזת הריסון המוטבע בזהב על הדלת של הנהג.
"לילי פה," אני אומר לאבלין.
אני מתעטף בחלוק, ואבלין גם. "אני מקווה שהכל בסדר," אומרת אבלין בקול רועד. רק אז אני קולט שאולי קרה משהו וזה רק שליח נושא אגרת מטעמו של האדון.
אני נושם לרווחה כשאני רואה את ג'קסון ולילי נכנסים מבעד לדלת.
"לילי שלי," אני אומר לה ואוסף אותה לחיבוק. אני לא ממתין לשמוע מה קורה כיוון שהמילים האלה בוערות בי. "סבתך מבקשת להכיר אותך," אני אומר לה מייד.
"קיבלת את ברכת הורייך לנשואיכם?" היא אומרת ועינייה נוצצות מהתרגשות.
"את מאמינה? בסוף הכל מסתדר," אני אומר לה. אני כל כך מאושר.
"תבקש שיכינו לנו משהו לשתות," אני מבקש מג'וזף, "אנחנו נהיה בספרייה."
"בהחלט," אומר ג'וזף, "ברוך בואך לאחוזת איירבורן לילי. ערב טוב מר הריסון טוב לראותך שוב."
ג'קסון אוחז בידה של לילי והולך אחריי.
"מה קרה לילי?" שואלת אותה בשקט אבלין.
"אני כל כך שמחה שהוריו של אבא קיבלו אותך," עונה לה לילי. ברור לי שהיא מתחמקת. עכשיו גם אני מרגיש שעננה מרחפת מעליה.
"אני רוצה לספר לך משהו," אומר אבלין, "יש משהו שהדחקתי כל חיי. לא ידעתי איך להתמודד איתו. רק היום כשעמדתי מול אביו של אביך פתאום עלה הזיכרון לנגד עיניי."
היא מספרת ללילי על קורות משפחתה, משפחת רוברטסון, ועל האסון שפקד אותה. "את מבינה לילי למה תמיד אני עומדת זקופה? כך גידלו אותי בילדותי. למוח שלנו יש תכונה מופלאה. הוא לומד להדחיק טראומות ילדות כדי לשמור על שפיותינו. רק היום אני מרגישה שאני באמת חזקה כדי להיזכר במה שקרה."
"אני כל כך מצטערת בשבילך אימא," אומרת לילי ועיניה מתמלאות בדמעות.
"את מה שקרה אי אפשר לשנות, וכמה שזה עצוב, לא הייתי כאן עם אביך אם זה לא היה קורה. את מכירה אותו מספיק כדי לדעת שהוא לא אוהב את גינוני החברה הגבוהה. מעניין מי הייתי הופכת להיות אם הייתי ממשיכה באורח חייה כפי שחייתי."
"אני בטוח שהייתי מתאהב בך בכל מקרה," אני אומר, אוחז בידה ונושק לה, "רק סביר להניח שאת היית אישתי הראשונה."
"כך או כך אני אם בתך היחידה," היא עונה לי בחיוך.
"אם כך הכל קרה כפי שהיה צריך לקרות," אני עונה.
"אני מאד מתרגש שבאתם," אני אומר לאחר שג'וזף מגיש לנו את כוסות התה וריח של עוגיות קינמון ממלא את החדר, "ביתי הוא ביתכם."
שתיקה נעימה משתררת בחדר אבל אני יודע שהעננה שמלווה את לילי עדיין רובצת מעליה.
"עכשיו ספרי לי לילי מדוע אתם כאן," אני שואל.
