בר אבידן -מאמינה באהבה

חולמת צלילים 9 – הזמן לשחרר

יסמין דהרמה

יסמין

אני תוהה כמה כנות יש במילים של שירי, ועדיין אני לא יכולה להישאר אדישה מולן.

אני מתחילה לענות לה.

יסמין דהרמה: חמש מאות דולר הם סכום לא קטן. אם את חושבת ש…

אני מוחקת את המילים.

יסמין דהרמה: הייתי מצפה ש…

שוב אני מוחקת.

החזרה עומדת להתחיל ואני חייבת להניח לנייד.

יסמין דהרמה: תרגישי טוב.

שתי מילים לא מחייבות, לא מביעות את מה שאני מרגישה.

"את באה יסמין?" קורא לעברי ג'רי. רק אז אני מבינה שלמרות ששלחתי את ההודעה אני בוהה בנייד.

"סליחה," אני עונה לו מייד, "הייתה לי בעיה שהייתי חייבת לטפל בה דחוף."

"שירי הודיעה שהיא חולה. אני מניח שאת יודעת," הוא מפטיר לעברי.

"כן," אני עונה וניגשת להניח את תיקי במקומו.

צלילי המוסיקה מתחילים להתנגן באולם ההאנגר הגדול בו אנחנו עושים חזרה.

"עשיתן רושם גדול על מנהלי המרכז לאומניות הריקוד," הוא אומר ומביט עלינו בחיוך מרוצה.

אני עוטה על פני מסיכה. העובדה שהפניה של ניקה סטרסנובה אליי הגיעה דרך אבי גורמת לי להאמין שג'רי לא יודע על כך.

"קיבלתי מחמאות רבות על אופן ההוראה שלי," הוא אומר.

'יפה לך,' אני חושבת בליבי, 'אתה, שלא עשיתי כלום, שנתת לנו להתמודד לבד על הבמה, לוקח את הקרדיט להצלחה שלנו אליך.' כמובן שלא אומר לו מילה.

כל כך בא לי לשאול אותו האם הוצע לו להעביר שיעור שם, אבל אני לא רוצה להתגרות בגורלי.

הוא לא מזכיר במילה אותי. עדיף שכך.

"היום נלמד ריקוד חדש. קוראים לו Beggin’," הוא אומר ומסמן לנו בידו להסתדר בשורות אחריו.

"איפה הוא חי," לוחשת לי ג'ואנה, "הריקוד הזה רץ ברשת כבר חצי שנה."

'למה יש הרגשה שהוא יקח גם עליו קרדיט?'

"את הריקוד הזה יצרתי כששמעתי את השיר לראשונה. הוא עורר בי פרץ יצירתיות כמו שלא עורר בי שיר מזמן," הוא אומר בהתנשאות.

אם יש משהו שלמדתי הוא שעדיף לי לשתוק. אמנם אני הסולנית הבלתי מוכתרת של הלהקה, אבל לשמחתי הרקדניות האחרות לא שתקניות כמוני.

"ספר לנו ג'רי מה קורה בינך המנטורית במרכז לאומנויות," שואלת ג'ואנה.

"לא שווה שאדבר עליה בכלל," הוא עונה בזלזול.

אני לא יודעת מה יש בחזרה היום שגורמת לי לא לרצות לבוא לכאן יותר. אולי כי ג'רי מתגלה לי יותר ויותר כאדם קטן.

עד היום זה לא הפריע לי כי אני אוהבת לרקוד עם הקבוצה. ברגע שנתן לנו להתמודד לבד עם הבמה, וכעת כששקריו מתגלים אחד אחרי השני, אני ממש לא רוצה להמשיך איתו.

"ג'רי, אני חושבת שאפרוש. אתה יודעת שסיימתי את לימודיי וסדר היום שלי השתנה."

כמובן שגם כעת אני בודקת האם הוא יודע משהו. מהמבט שהוא מביט בי ברור לי שאין לו מושג.

"תעשי מה שאת רוצה," הוא מפטיר לעברי.

רק כאשר אני בחוץ, כשהתיק בידי ואני בדרכי לרכב אני קולטת שהמילים שאמרתי לג'רי לא היו קשורות כלל ללהקת הריקוד. אלה מילים שבוערות בי לאמר לאימא שלי שלא מסכימה לשחרר אותי מעבודתי במסעדה.

במקום לנסוע לדירה שלי אני נוסעת מערבה לכיוון הכביש המהיר ללונג איילנד.

אני מתקשרת לאבא. "היי דאדי, איפה אתה?" אני שואלת.

"אני עדיין באוניברסיטה. סיימתי לפני כמה דקות ישיבה. את לא אמורה להיות בחזרה כעת?" הוא מתפלא.

"כבר לא. עזבתי את הלהקה," אני עונה לו בקול שלא מסגיר מה עובר עליי.

"איפה נאכל היום?" הוא שואל אותי כאילו זה ברור מאליו שאנחנו נפגשים לארוחת ערב.

"מה בא לך?" אני שואלת, מחזירה את השאלה אליו.

"מאמא מריה? פסטה טבולה ברוטב עגבניות וכדורי בשר?" הוא מגלגל את השאלה אליי.

"אני בדרך," אני עונה לו ופונה חזרה לעיר.

"בא לי אוכל של בית," הוא ממשיך.

"דאדי, אתה עושה אותי רעבה," אני גוערת בו בחיבה.

"איך אפשר אחרת? אם תבואי שבעה אין טעם לארוחה," הוא צוחק איתי.

אני מאושרת. יש לי אבא שמבין את המילים שבין המילים שלי. אני יכולה לדבר איתו על הכל, בלי לחשוב על מה שאני אומרת.

"אני אוהבת אותך דאדי," אני אומרת לו.

"גם אני אותך קטנטונת. מאד," הוא עונה לי.

*

עשרים דקות אחרי

אני מחנה את הרכב ליד המסעדה. הרכב של אבא כבר שם ואני רואה אותו יושב ברכב ומעיין ב SciAM  ירחון המדעים שמתפרסם כבר 170 שנה. אני תוהה האם התפרסם בו המאמר שכתב.

הוא מבחין בי מייד, כאילו לא היה שקוע כולו בקריאה, ויוצא מייד לקראתי.

אני נאספת לחיבוק החם שלו, החיבוק המגן שלו. אין לי צורך לאמר לו מילה, הוא יודע איך אני מרגישה.

המסעדה מלאה כמו תמיד. "ערב טוב פרופסור דהרמה," פונה אליו המארחת בחביבות, "ערב טוב יסמין. הכנתי לכם פינה שקטה בחוץ. מזג האוויר השתנה הערב לטובה."

היא מובילה אותנו לפטיו, מניחה לפנינו את התפריט, ומשאירה אותנו לבד.

אבא מביט לתוך המסעדה המלאה בסועדים. "אני שמח שהזמנתי לנו מקום. אני חושב ששנינו זקוקים לשקט הזה הערב."

אני מביטה בו בשאלה. "אני לפעמים נדהם איך אנחנו קשורים כל כך זה בזו. אין זאת הפעם הראשונה ששנינו עומדים בצומת דרכים בדיוק באותו זמן.

ברור לי שהעזיבה שלך היא ממקום של הצורך שלך בשינוי בחייך, ולא בגלל שאת לא רוצה לרקוד, ולא בגלל ההזמנה של המרכז לאומנויות."

"אז אתה מבין," אני נאנחת.

"ואני בדיוק באותו מקום כמוך," הוא ממשיך להפתעתי.

המלצרית חוזרת עם קנקן מים צוננים ובו פלחי לימון. "אתם כבר יודעים מה שאתם רוצים או שמעדיפים לשמוע מה מנות היום?"

אני רואה שאבא מתלבט. הוא מתחיל לקרוא את התפריט וסוגר אותו. "אולי באמת הגיע הזמן לשחרר," הוא מחייך אליי ומרצין שוב, "תבחרי לנו מנה חגיגית וטעימה."

"ויין אדום?" היא שואלת.

"כל יין של יקבי קרטייה קליפורניה יתאים לנו," הוא עונה לה.

"אני אוהבת אנשים שיודעים להעריך יין משובח," היא אומרת לו.

אבא לא מגיב. הוא רגיל לתגובות של נשים אליו.

"אימא שלך נוסעת שוב להודו," הוא ממשיך את השיחה, כאילו שהיא לא הופרעה. אני רואה שקשה לו לדבר.

"אני לא יכול יותר, אני לא רוצה יותר לחכות לה," הוא אומר.

"אתה מרגיש כמוני שיש לה עולם משלה," אני קובעת, "שאנחנו לא קובעים בו דבר, סתם חיילים על לוח המשחק הגדול שלה."

אני קולטת מה שאמרתי. "סליחה דאדי. נסחפתי. לא הייתי צריכה…"

אבא מניחה את ידו החמה על שלי. "זה בדיוק מה שאני מרגיש. את בוגרת מספיק להבין מה היא מערכת יחסים. אמנם אין לך חבר כעת, אבל התנסית בזה כבר.

את יודעת איך זה מרגיש ללכת לישון כל לילה במיטה ריקה? אני גבר מורעב. רעב לאהבה, וגם למגע.

אולי אני לא צריך לאמר לך זאת, אבל את כל כך קרובה אליי שאני מרגיש שאני יכול לחשוף בפנייך את מה שאני מרגיש.

אני גבר מאד מחוזר. יש נשים סביבי כל הזמן, ואני דוחה אותן. למה? אני לא זוכר מתי הייתי עם אימא שלך פעם אחרונה כמו בעל עם אישתו."

"לפעמים אני תוהה מה עובר לה בראש. אף פעם לא עצרתי לחשוב שלא רק אני לא במערכת יחסים ממשית איתה, אלא גם אתה. קיוויתי שאני טועה, ושבטח בחדרי חדרים כן מתקיים ביניכם קשר," אני אומרת לאבא בכאב.

אבא נאנח. "שום קשר. לא פיזי, לא רגשי. הדיבור בינינו הוא כל כך מינימלי שהוא לא נחשב.

היא אף פעם לא מתעניינת איך עבר יומי, איך החיים שלי, מה קורה איתי בתחום הקריירה. אשתו של הדיקן למדעים לא יודעת שבעלה הוא הדיקן," הוא עונה לי בקול חסר רגש.

"כשם שלא מעניין אותה מה קורה איתי והלימודים שלי. מבחינתה אני לומדת כי אני בורחת מהתמודדות עם החיים. ואת זה אומרת מי שסיימה דוקטורט בפסיכולוגיה. תמיד אמרתי שכל הפסיכולוגים דפוקים," אני אומרת ומרגישה שהכעס מבעבע.

אבא מתחיל לצחוק. "גם אני תמיד אמרתי את זה ובכל זאת התאהבתי באחת כזאת."  שוב הוא מרצין, "אני כבר לא מרגיש אליה כלום. אני לא יכול למצוא בה את האישה שהתאהבתי בה."

האוכל מוגש לשולחן. הריחות והצבעים מטריפים את העין ואת החך. "אין ספק שהאוכל בפעמי בומביי הוא אוכל משובח. השילוב של התבלינים כל כך מדוייק, אבל תראה את הצלחות שמונחת על השולחן. הן משדרות חמימות, משדרות אוכל של בית שבושל באהבה. תבורכנה ידיה של מאמא מריה, למרות ששנינו יודעים שלא היא בישלה את האוכל," אני צוחקת. אני כל כך זקוקה לצחוק הזה.

הנייד בתיק שלי מצלצל. "מצטערת, שכחתי לכבות אותו," אני אומרת ומוציאה אותי מהתיק כדי להשתיק את הצלצול.

ג'ניפר דהרמה. זה השם שמופיע על הצג. אני מביטה בו וקולטת שאימא שלי מופיעה בשמה ולא 'אימא'.

אני מעבירה ל'שקט,' אבל הצלצול לא מפסיק.

"זאת אימא," אני אומרת לאבא ועונה לה.

"כמה זמן לוקח לך לענות?" היא אומרת לי נרגזת, "אנחנו צריכות לדבר."

"את זוכרת שיש לי חזרה כל חמישי בערב?" אני שואלת אותה, למרות שאני לא שם נמצאת.

"שטויות," היא מבטלת את מה שאמרתי, "אני טסה עוד שבוע ואני צריכה להעביר לך כמה דברים בקשר למסעדה."

"את לא צריכה כלום אימא. כבר אמרתי לך שאני לא מגיעה לשם יותר," אני עונה לה בלי לחשוב.

"מה??" היא מזדעקת, "טוב, זה לא הזמן למצבי הרוח שלך. את מבינה שאני טסה עוד שבוע?"

"שתהיה לך טיסה נעימה," אני עונה לה.

"יסמין, את לא תדברי אליי כך. אני אימא שלך," היא אומרת לי בכעס.

"אני יודעת. השאלה האם את יודעת את זה," אני עונה לה בקור. אני יודעת שזאת לא הדרך לדבר איתה אבל אני לא יכולה יותר.

"את חצופה! נדבר כשאחזור. אני צריכה להתארגן. אני נוסעת לחודשיים," היא עונה.

"אני לא מגיעה יותר למסעדה," אני עונה לה, "אם יעניין אותך לדעת מה קורה בחיים שלי נדבר עוד חודשיים או מתי שיהיה לך זמן להקשיב לי."

"אני כל כך מאוכזבת ממך יסמין. אין בעיה. אם את רוצה לקחת על המצפון שלך מה שיקרה למסעדה, זה בסדר," היא אומרת בשקט אבל אני יודעת שהיא רותחת.

"המסעדה היא החלום שלך אימא, לא שלי. אני רק תוהה אם היא החלום שלך איך זה שיותר משאת נמצאת בה את נמצאת בהודו. מעניין מה יש שם שאת מעדיפה להיות שם ולא במסעדה שלך, ויותר מזה עם המשפחה." אני נותנת ללשוני להשתלח בה ללא רסן.

"רק להזכירך, המסעדה הזאת מפרנסת אותך ואת הבית," אומרת אימא ומנתקת.

"מפרנסת את הבית?" צוחק אבא בלעג ששמע את השיחה כיוון שכל השיחה התנהלה כמעט בצעקות.  

"לו לפחות זה היה קורה. כבר כמה ימים אני מתבשל במידע שקיבלתי.

רואה החשבון של אימא פנה אליי ואמר לי שהיא מסובכת בחובות. הוא שאל האם אני מודע לכך שהיא מישכנה את הבית שלנו."  

"מה תעשה?" אני שואלת בדאגה.

"אני מתכוון לפנות לעורך דין שינסח לי תביעה לגירושין. מציתי את החיים איתה," אומר לי אבא.

סקוט וינסטון
סקןו וינסטון


 סקוט

"אתה יודע שמאד נהניתי לעבוד בפרוייקט של שלישיית המגדלים. עם זאת היה משהו ברגע הזה שעמדנו לחתוך את הסרט ולהשיק אותם שפתאום הרגיש לי זר. אני לא יודע להגדיר מה קרה שם שגרם לי להרגיש חנוק," אני אומר לדן כאשר אנחנו יושבים בפינה נסתרת ליד המים בפורט ג'פרסון.

"אני חושב שאני יודע למה," עונה לי דן מהורהר, "זה היה אמור להיות שיא ההתרגשות, הגשמת חלום שנרקם תקופה ארוכה. בכל אופן זאת אחת היצירות המשמעותיות שלך, כשם שהיא שלי.

הרבה פעמים כשאתה מגיע לפיסגה, כולך נרגש, יש נפילה, ריקנות. הישגת את מה שרציתי ומה עכשיו?

אבל אני מאמין שבמקרה הזה מה שקרה הוא שכולם דיברו שם רק על ערכם הכספי של המגדלים, וכמה רווח עשה ועוד יעשה מי שרכש בהם דירה.

אתה שם את הלב והנשמה בתכנון ובעיצוב, ובסוף אתה נמדד בערך הכספי שלה.

זה מזכיר לי כתמי צבע על בד, שמוצגים בגלריה לאומנות, שאין בהם שום מסר, שום התאמה, אבל מי שחתם עליהם גורם לכך שאנשים יתפעלו מהדבר המטופש הזה כאילו היה פאר היצירה."

"רק במקרה שלנו המגדלים הם באמת פאר היצירה," אני עונה לו ומחייך.

"גם אתה וגם אני גרים בבלו ספייר," ממשיך דן לאמר, "בכנות, אתה חושב שראית דירה יפה מהדירות שלנו? אני אישית אוהב כל פינה בה."

אני לוגם מהבירה הצוננת, ונוגס בכריך עם הרוסטביף שקנינו במעדנייה במרכז המסחרי.

"סקוט, ההתרחקות שלך מהדירה המפוארת שלך, לא תרחיק אותך מהסערה שמתחוללת בך בפנים.

הייתי שם, אני מכיר את זה.

אתה צריך להעריך את ההישגים שהגעת אליהם. אני יודע שלא מעט השגת בזכות מי שאתה, לא בגלל שאתה עובד בחברה של אביך.

תראה איפה אתה נמצא ואיפה גורדון אחיך הגדול.

אתה ואני יודעים מה באמת חלקו בבניית המגדלים.

אין לי ספק שאביך דורש ממך הרבה יותר מאשר מגורדון. זה כל כך בולט לעין לעיני המתבונן מבחוץ.

מסלול החיים שאתה עובר שונה משלי. אתה עובד מגיל צעיר עם אביך. אני יודע שיש ביניכם קשר נהדר, אבל זה יכול להיות מעיק לפעמים כשהחיים האישיים והעבודה כל כך קשורים אחד לשני."

אני מקשיב קשב רב למילים של דן. אני אוהב איך שהוא מנתח את הדברים עבורי. הוא ממש מבין אותי.

"תעזור לי לצאת מהמקום הזה," אני מבקש ממנו ויודע שאני יכול להראות לו אותי בחולשתי.

"העניין הוא שאתה לא מבין שאת השינוי כבר עשית. ביקשת להשתחרר מהחברה, גם אם זה באופן זמני. זה הזמן לגלות מה שאתה רוצה לעשות עם חייך. לא מה שמצפים ממך לעשות," אומר לי דן.

"אתה מבין למה רציתי לדבר איתך? כי אתה לא מטיף לי מוסר, לא אומר שאני כפוי טובה על כל מה שיש לי, אלא מבין שבחיים צריך גם עוד דברים חוץ מעושר. הרגש לא פחות חשוב."

"אני לא מבין גדול ברגש," אומר לי להפתעתי דן, "אצלי הוא כבוי כבר הרבה שנים."

"זה ממש לא נכון. אם לא הייתה לך נשמה רגישה לא הייתה מצליח ליצור מגדלים כל כך מושלמים. כבר דיברנו על כך שהיופי שלהם לא נובע רק מהחומרים מהם הם נבנו אלא מהתכנון היפיפה שלהם. יש בך נשמה של אמן, רק שזה מתבטא בבנייה. זוהי יצירה לכל דבר."

"כן," הוא עונה לי מהורהר, "אבל כשזה מגיע לאנשים, או אם לדייק לנשים, הרגש לא קיים בכלל."

"נשים…" אני אומר לו ומקמט את מצחי. אנחנו בשיחה חשופה, אני מחליט לא לעצור. "ביום של ההשקה נפרדתי מפיית'. היא שימשה לי כמראה לכל מה שאני מואס בו., כל מה שאני לא רוצה שיהיה יותר חלק מחיי.

"מאז הלב שלי חשוף," אני אומר בקול את מה שאני מרגיש אבל חייב לעצור. איך אספר לו שאני נמשך למישהי מ…משחקי הבקבוק ? ולא רק אליה.