ג'קסון
אנחנו מתקרבים לדלת חדר השינה שלי. כל אותו הזמן ג'ורג' הולך אחרינו, שומר על מרחק רב כדי לאפשר לנו לשוחח בפרטיות ככל הניתן.
אני מסתובב אליו. "כפי שלילי כבר אמרה לכם, את הלילות היא תבלה בחדרה. עכשיו כשאנחנו מאורסים אני חושב שאין עוד צורך שתהיה נוכח בחדר כאשר לילי נמצאת בו איתי."
ג'ורג' מהנהן בראשו ויורד חזרה במדרגות.
"אני מחכה ליום בו אעבור איתך את מפתן הדלת כשאני נושא אותך בזרועותיי כאישתי," אני לוחש לה ופותח את הדלת בפניה.
לילי נכנסת לפניי. אני סוגר את הדלת נועל אותה, ואוחז בידה, מונע ממנה להתקדם. היא מסתובבת לעברי מופתעת. "אני חייב להרגיש את טעם שפתייך, את חום גופך. ישנם כל כך הרבה דברים שאני יכול לעשות איתך בלי שתרד ולו שכבת בד אחת מעל גופך. אני זקוק לך. הגוף שלי רעב כל כך."
"אמרתי לך שמעולם לא נגע בי גבר. אתה היית היחיד שנישק את שפתיי," היא עונה לי מבויישת, "אני לא יודעת כלום, רק יודעת שהלב שלי מלא אהבה אלייך, וגופי מתרגש כל פעם שאני לידך."
"אני אלמד אותך הכל," אני עונה לה, "אבל לא אעשה דבר ללא רשותך."
"אני לא בטוחה שאתה מבין. אני בת תשע עשרה ולא יודעת באמת מה קורה בין גבר לאישה," היא אומרת לי ומחפשת בעיניי לראות איך משפיעים דבריה עליי.
"את יודעת מה אני אוהב בך?" היא ממשיכה להסתכל בי בסקרנות, "את מראה תמיד את מי שאת. את לא מנסה להרשים אותי במי שאת לא.
העובדה שלא התמסרת לגבר איננה הסיבה שבגללה התאהבתי בך, אם כי זה נעים לי לדעת שלא נחרטו בך זכרונות מגבר אחר. יש בזה משהו שמרגיע אותי, שמונע ממני לקנא. אני לא יכול לדמיין גבר אחר טועם את טעם שפתייך.
הייתי עם נשים אחרות. באף אחת מהן לא התאהבתי. רציתי להתנסות במה שקורה בין גבר לאישה, רציתי לפרוק תשוקות. את עוד תלמדי כמה זה נעים ומרגיע את הגוף אבל גם את הנפש.
זה כמו אש שמתחילה מלהבה קטנה, והרוח מלבה אותה והופכת אותה לבעירה אמיתית."
"ככה זה מרגיש לי כשאני איתך. מין התרגשות כזו שנבנית ומתעצמת," היא מסבירה לי את מה שהיא מרגישה.
"עכשיו תארי לך שאני מנשק אותך בהתחלה ברפרוף, ככה," אני מצמיד את שפתיי לשלה בנשיקה רכה, "אבל אז את נצמדת אליי, ממש כמו עכשיו. ואני שוב מנשק אותך, רק שהפעם את מגיבה."
והיא מגיבה. היא נענית לי בתשוקה גדולה, מהדהדת כל תנועה שלי על שפתיה. אני מוצץ בתאווה את שפתה התחתונה ומפסיק, והיא מחקה אותי ומשמיעה קולות של הנאה.
"אני רואה שאת מבינה. את לומדת מהר," אני עונה מרוצה. היא נושכת את שפתיה. המבט שלה כבר אחר, פחות ביישני.
"את רוצה עוד?" אני שואל אותה בקול נמוך משהתכוונתי. אני נסחף אחריה ומתקשה לעצור בעד עצמי.
אני מניף אותה בזרועותיי ונושא אותה למיטתי, ומתמקם מעליה. היא כורכת את ידייה סביב צווארי ומושכת אותי אלייה. אין ספק שהיא נהנית להתנשק איתי.
אני חייב להתרכז רק בזה. כמה קשה לי לא לבחון את גופה, לא לנשק אותה במקומות אחרים. אני יודע שאני חייב להפסיק כי האש אצלי מתחילה לבעור במקומות שעדיין ניסתרים ממנה.
ואז נשמעת נקישה על הדלת. זאת הפעם הראשונה שאני מודה על כך שמפריעים לי באמצע.
אני קם מהמיטה, מיישר את בגדיי, מעביר יד בשיערי לסדר אותו, ומושיט יד ללילי שתקום.
"לכי תשבי ליד החלון," אני אומר לה בלחש וניגש לפתוח את הדלת.
"כן ג'ורג'," אני אומר את שמו כדי שלילי תשמע.
"מיס דונווי מוסרת שארוחת הערב תוגש עוד שעה," הוא אומר.
"אני מניח שלילי תרצה לאכול עם חברותיה היום. אני אוכל במשרדי, יש לי כמה עניינים דחופים בהם עליי לטפל," אני עונה לו.
אני חייב להתרחק קצת ממנה. אני חייב לכבות את להבות התשוקה שבוערות בי כעת.
אין לי ברירה אלא לחכות להודעה של הלורד לגבי התאריך בו יערך טקס נישואיו, כדי שאוכל לשאת אותה לאישה.
אני מסמן לה בידי שתצא לפניי מהחדר. שוב עלינו לנהוג באיפוק לידי כולם. כמה זה קשה אחרי הסערה שעברה על שנינו.
*
אנחנו יורדים במדרגות זה לצד זו, כאשר ג'ורג' יורד לפנינו. היא מגניבה לעברי חיוך ונוגעת קלות בשפתייה. אני מביט בה ומחניק חיוך.
"לילי תהייה איתי במשרד עד שהארוחה תוגש," אני ממהר לאמר לג'ורג'. בזווית עיני אני רואה שהיא מחניקה חיוך.
"את מתבגרת לי מול עיניי," אני אומר לה כאשר אנחנו לבד במשרד, "זה מרגש אותי לדעת שיש לי חלק בזה."
"אני מרגישה שאני רוצה לחלוק איתך את הכל, לתת לך הכל," היא עונה לי. ניכר עליה שהיא מרגישה מאד אמיצה.
היא ניגשת לחדרה כאילו עזבה אותו רק הבוקר, כאילו שיש לה על שולחנה מטלות.
"הבאת איתך את הצבעים שלך?" אני שואל. אני חייב להרחיק את השיחה ממה שהיה בינינו כיוון שכל מה שעולה לי בראש הוא לשאול אותה האם … אני חייב להפסיק לחשוב על זה.
"הציור משקיט אותי. הוא מגרש ממני את המחשבות," היא עונה לי בשקט ומבטה נודד הרחק מכאן.
"מחשבות על מה לילי יקרה?" אני שואל.
"אימא שלי מיעטה לדבר איתי. כששאלתי שאלות היא הייתה מתחמקת. עליה, עליי, על…אהבה," היא עונה ומרימה את עינייה מחפשת שוב לראות את תגובתי, "וכאשר פגשתי בך, חשבתי מה אני עושה כדי לא להתאהב בך. כשעזבתי חשבתי לעצמי איך אני שוכחת מקיומך."
"עכשיו נשאר לך לחשוב איך את רוצה שתראה החתונה שלנו. את יודעת שאני יכול להגשים לך כל מה שתבקשי," אני אומר לה.
"כמעט…" היא מחייכת ומסיטה מבטה ממני.
אני מצמצם את הפער בינינו, עומד לידה ומחזיר את מבטה אליי על ידי כך שאוחז בסנטרה בידי האחת. "מה לילי שלי?" אני שואל.
"הייתי רוצה…שנתחתן היום," היא לוחשת לי מבויישת.
"נתתי את מילתי לאביך שאתן לו לשאת את אימך לאישה ורק אז נתחתן," אני עונה לה, "את מבינה את הרצון שלו, נכון? הוא רוצה להוביל אותך לקראתי כאב את בתו."
"אני יודעת רק ש.." היא מנסה שוב לברוח אבל אני לא מאפשר לה.
"אימרי לי מה על ליבך," אני מבקש.
"אני רוצה כבר…לישון איתך," היא אומרת, "לא בגלל…כלומר.. אני רוצה להירדם חבוקה בזרועותיך."
"את מבינה שאסור שזה יקרה. לא בגללך, אלא בגלל שאני מתקשה לעצור את עצמי. הקירבה אלייך מבעירה בי אש שאני מתקשה לכבות. אני חושב שאני מדבר יותר מידי," אני ממלמל לבסוף.
"אני מצטערת. אני מבטיחה להיות יותר מאופקת. אני מבינה למה אתה מתכוון," היא עונה לי ושוב משפילה את מבטה.
אני יודע שאני לא יכול להפסיק את השיחה הזאת, להשאיר את הדברים באוויר.
"מה את מבינה לילי שלי?" אני שואל אותה בציפייה.
"אני מרגישה אצלי את הבעירה. לא ידעתי שכך זה מרגיש עד שנישקת אותי והרגשתי שהגוף שלי מתרגש גם במקומות ניסתרים," היא אומרת ועוצמת את עינייה.
"ניפגש בחדר אחרי האוכל ונמשיך את השיחה הזאת," אני אומר לה, נושק על מצחה. שפתיי נוגעות בעורה ואינני ממהר להתנתק ממנה.
"את האש בינינו כבר אי אפשר לכבות," אני לוחש לה ופותח בפניה את הדלת, "ועוד לא עשינו דבר."
"אני אוהבת אותך ג'קסון," היא לוחשת לי ופונה למטבח.
אני נשאר לבד במשרד. פתאום הכל נראה לי ריק וחסר חיים בלעדיה. אני קצת מצטער על כך שלא הזמנתי אותה לסעוד איתי. עשיתי זאת למענה. אני יודעת שעכשיו כשכולם יודעים על הקשר בינינו בטח יש להם הרבה מה לאמר לה.
אני מכיר את לילי טוב מספיק כדי לדעת שהיא לא באמת תענה להם את מה שהם רוצים לשמוע. כבר נוכחתי שהיא מאד מגנה על הפרטיות שלי, ועכשיו על שלנו.
אני מחייך לעצמי כשאני ניזכר בהליכה הזקופה שלה כשיצאה מהמשרד. היא שוב מלאת בטחון כפי שהיכרתי אותה, כפי שאני אוהב. אני רגוע כעת. הצלחתי למחוק את מה שקרה, היא שוב מרגישה שייכת לכאן.
אני חסר סבלנות לקבל את הודעתו של הלורד איירבורן על נישואיו. אני מחליט שעוד היום אגש עם לילי לביתם של הוריי להודיע להם על אירוסינו.
אין לי מושג איך תתקבל הבשורה, אבל אין טעם לדחות זאת. עליי להעמיד אותם בפני עובדה. יהיה על אבי לענות לי האם בכוונתו להשתתף בטקס נישואיי.
אני רוצה שלילי תראה כמה אני נלחם עליה.
לילי
אני מתקבלת בהתרגשות גדולה במטבח. "איזה שמלה יפה את לובשת," אומרת לי מיס דונווי.
"אני תפרתי אותה," אני עונה בגאוה. חשוב לי שהיא תראה שאני לא שוכחת מאיפה באתי.
"איך זה קרה ?" היא שואלת, "כלומר זה היה ברור שזה יקרה. האופן שבו האדון הביט עלייך הראה שיש בליבו רגש כלפייך, אבל עדיין."
"אני מניחה שזה היה שם תמיד בינינו, רק שהעובדה שהוא אדון האחוזה ואני אחת העובדות לא הקלה על הקשר.
עוד תראו שבעיניו המעמדות לא נחשבים. הוא לא שופט אנשים לפי המקום שלהם בחברה, אלא לפי אופיים.
האדון כבר אמר שבכוונתו לעשות כאן שינויים מרחקי לכת. הוא מתעב את המילה 'משרתים.'" אני אומרת ובעצם לא מספרת הרבה.
ישנם דברים שהם ביני לבינו. אין לי כוונה לשתף אותה על התשוקה הבוערת בינינו, על העובדה שאנחנו זקוקים אחד לשנייה כדי לנשום.
"אבל לילי, את אף פעם לא היית משרתת," אומרת מיס דונווי.
"אתם לא מבינים שהשינוי בא ממנו, בגלל מי שהוא, לא בגללי?" אני מרגישה צורך להדגיש זאת, למרות שאינני יודעת אם לנוכחות שלי לא היה חלק בזה.
אני כל כך מתגעגעת אליו. פתאום אין לי חשק לאכול. אני רוצה שהזמן יעבור מהר ושוב נהיה רק שנינו לבד. אני לגמרי מאוהבת בו.
"מתי החתונה?" שואלות אותי חברותיי.
"עדיין לא קיבלנו אישור על התאריך, אבל היא תהיה בקרוב," אני עונה. אין לי כוונה לספר להם שתאריך תלוי בחתונת..הוריי.
מחשבותיי נודדות אליהם. אני סקרנית לשמוע מה קורה איתם.
אני מביטה מבעד לחלון ורואה שמגיע שליח עם מעטפה. גם ג'ורג' מבחין בכך ויוצא לקראתו.
אני לא מתאפקת ויוצאת לכיוון המבואה.
ג'ורג' נכנס פנימה ונעצר מולי. הוא אוחז בידו שתי אגרות
שתיהן נושאות את הסמל של משפחתי-
על האחת נכתב 'לידי: אדון אחוזת הריסון, על השנייה לידי: לילי א.
הוא מושיט לי את שתיהן. "האם תמסרי לאדון את האגרת שהגיעה עבורו?"
"כרצונך," אני עונה לו, מתאפקת שלא יראה את הסערה הגדולה שבתוכי.
אני פונה לחדר העבודה, נוקשת על הדלת ופותחת אותה מייד.
"לילי שלי, זו את," קורא ג'קסון ופניו מאירות.
"הגיעה עבורך איגרת מאחוזת אבי," אני מושיטה לו את האיגרת, "גם לי נשלחה איגרת ממנו."
"את רוצה להקריא לי מה כתוב באגרת שלי?" הוא אומר לי להפתעתי.
אני פוקחת זוג עיניים בפליאה אבל הוא מסמן לי בידו לעבר האיגרת ומחכה שאפתח אותה.
הריסון ידידי,
אני מתרגש להודיעך שבעוד שלושה ימים
אני עומד לשאת את מיס אבלין לאישה.
טקס החלפת נדרנו יערך בכנסיה במרכז העיר.
אשמח שתתלווה לבתי, לילי איירבורן,
כדי להיות עד לאיחוד בינינו.
כפי שכתבתי ללילי שלי,
הכומר ישמח לשוחח איתכם על עריכת הטקס
שלכם.
שלך בידידות,
לורד איירבורן.
"את מאמינה שזה קורה?" שואל אותי ג'קסון ומעיר אותי מהמחשבות. "את מבינה שזה אומר שבקרוב מאד נוכל גם אנחנו לקיים את טקס חתונתנו?"
"החלטתי להודיע היום להוריי על אירוסינו. כיוון שאבי מוגבל בתנועתו אנחנו נקיים את הטקס כאן. אני מתכוון לערוך מסיבה גדולה מייד לאחריו. אני רוצה שכל העולם יכיר את האישה שבחרתי לחיות את חיי איתה.
אני לא חושב שאני יכול אחרת. זה יתפרש כאילו אני מסתיר אותך מעיניי כולם, ואת יודעת שזה לא כך.
עם כל הרצון שלי לשנות דברים, ישנם דברים שתצטרכי להסתגל אליהם שכך נדרש מאתנו לעשות.
"אני יודעת ג'קסון שלא הכל בידינו. אעשה כל שידרש ממני."
לורד איירבורן
אני מרגיש שוב כמו ילד קטן.
הרגשות בועטים בי. מצד אחד אני מלא אהבה בגופי ובנפשי לאבלין שעומדת להיות סוף סוף אישתי, מצד שני אני יודע שעדיין לא צלחתי את המכשול הגדול מכולם.
אנחנו יושבים במושב האחורי במכונית, אוחזים ידיים. גופה של אבלין קרוב מאד אליי ואני יכול להריח את ריח המבשם הנעים שנודף ממנה.
היא יושבת זקופה. תמיד הייתה כזאת, ובכך שבתה מייד את ליבי. האם כך יראו אותה הוריי?
אנחנו נכנסים לכפר בו הם מתגוררים. האחוזה שבניתי עבורם נמצאת בראש הגבעה ומשקיפה על הכפר מתחתיה.
למרות שאת התואר לורד קיבלתי בזכות עצמי, המשפחה ממנה אני בא היא אחת המשפחות המכובדות באזור כולו.
אני עומד להטיל עליהם פצצה. העובדה שיש לי בת ועוד מאישה שעבדה כמשרתת בביתי.
"את יודעת כמה את יקרה לי ?" אני שואל את אבלין שמביטה בי בשאלה.
"אתה בטוח שאתה רוצה שאכנס איתך לאחוזת הורייך?" היא שואלת.
"אין זאת בכלל שאלה. אין לי במה להתבייש. את בחירת הלב שלי. את יודעת שאת יקרה לי מכל אדם. אין לי שום כוונה להתנצל על כך. זאת תהיה הבחירה שלהם האם לקבל אותך או לא, אבל היא לא תשנה את עוצמת רגשותיי, את מה שאני מרגיש כלפייך אבלין אהובה שלי," אני עונה לה.
אני מבין את החששות שלה, אבל אני יודע שלא אתן לאיש לערער כל מעמדה אצלי.
ג'וזף ממתין ליד השערים הסגורים. הם נפתחים לאט ומאפשרים לנו להיכנס.
אני מביט על אחוזתם המפוארת של הוריי ומרגיש שידה של אבלין רועדת בידי. "את תהיי בסדר," אני לוחש לה ויוצא מהרכב כדי לפתוח בפניה את הדלת ולהושיט לה יד כשתצא.
את פנינו קיבל המשרת האישי של אבי. "לורד איירבורן," הוא אומר וקד קידה לפניי.
"אני מבקש שתודיעי לאבי שאני מבקש להיפגש איתו. אשמח אם גם אימי תהיה נוכחת," אני אומר לו מייד.
הוא מתעכב לרגע במבטו על אבלין ונד בראשו כמברך אותה לשלום. היא מחזירה לו בתנודת ראש קלה.
אינני צריך להמתין זמן רב שהדלת תפתח בפניי.
"הורייך מחכים לך בחדר הסיפריה," אומר המשרת הראשי ומוביל אותי אליהם.
"אני שמח לראותך בן," אומר לי אבי ומבטו מתעכב על אבלין.
אני אוחז בידה של אבלין. "תכירו זאת מיס אבלין ארוסתי," אני אומר להם.
אבא ניגש אליה ולוחץ את ידה בחמימות. "אני רואה כיצד בני מביט עלייך. אני יודע שאת תביאי הרבה אור לחייו," הוא אומר לה.
הוא מסמן לנו לשבת.
"אני בטוח שיש לך הרבה שאלות לשאול את אשתי לעתיד, אבל יש משהו שעליי לספר לך. אינני יודע איך תגיב, אבל אני חייב שתדע את האמת.
אבלין עבדה כמשרתת בביתי לפני עשרים שנה. התאהבתי בה מהרגע הראשון שראיתי אותה. ובכל זאת לא קרה בינינו כלום.
יום אחד נסעתי לנסיעת עסקים והיא התלוותה אליי. באחד הלילות גיליתי לה מה אני מרגיש. היא הייתה מופתעת, אבל סיפרה לי שגם היא מרגישה כך כלפיי, למרות שמעולם לא הראתה זאת." אני חייב להפסיק את דבריי. גם עבורי וגם אבא שמביט בי בעיון.
"אני רוצה שתדע שזה היה לילה חד פעמי, וכששבנו לאחוזה דבר לא קרה עוד בינינו."
שתיקה משתררת בחדר, ואני רואה שאבא מעבד במוחו את דבריי.
"מה קרה שהחזיר אותה לחייך?" הוא שואל.
"באותו לילה בו היינו יחד נשתל זרעי בתוכה. יש לנו בת, לילי הוא השם שהענקתי לה. היא גדלה להיות אישה מדהימה. היא עומדת להינשא לאדון אחוזת הריסון.
בכוונתי להוביל אותה לחופה. אבלין ואני עומדים להינשא ביום ראשון בכנסיה בעיר. הייתי מאד שמח אם תהיה נוכח. אני אבין אם לא."
מצד אחד אני מרגיש הקלה שהוצאתי את המילים ממני, מצד שני עדיין אינני יודע מה תהיה תגובתו.
"ולילי?" הוא שואל.
