אמה או'הרה
אני מביטה מבעד לחלון. אני אומרת לעצמי שיום אחד כשאתחזק, ארד לחצר ואנקה אותה. הפסולת שזרוקה בה, הנדנדה החלודה והעשבים השוטים המבצבצים מעציבים אותי מאד. הם כמראה לחיים העלובים שלי.
*
לא תמיד הייתי כזו. פעם גרתי בבית יפה עם אימא ואבא. אבא נפטר ראשון. יום אחד חזר מעבודתו כמנהל מחלקה בבית החולים "הר סיני." כשנכנס למיטה אימא כבר ישנה. היא הלכה לישון מוקדם כי רבה איתו. היא כעסה כי הגיעו לאוזניה שמועות שהוא בוגד בה עם אחת האחיות. הוא נשבע לה שזה לא נכון. "נדבר על זה בבית," הוא אמר לאימא.
"על מה יש לדבר?" אמרה לו אימא בכעס, "אתה בוגד בי וזו עובדה."
"אני מטורף עלייך ואת יודעת את זה. אני לא יודע מי סיפר לך את השטות הזו," הוא אמר לה. הוא לא כעס הוא פשוט התחנן בפניה שלא תאמין לרכילות המרושעת.
היא הייתה כל כך פגועה שהעמידה פני ישנה. "מרי תדברי איתי," היו מילותיו האחרונות. לו רק ידעה שהיא תקום בבוקר ותגלה שהוא מת בשנתו.
היא הייתה שבורה ולא התאוששה ממותו. שנתיים התהלכה כמו צל בין עולם החיים למתים. "אני מרגישה צריכה להצטרף אליו," אמרה לי, "מגיע לו שאקשיב לו."
"הוא היה רוצה שתמשיכי לחיות," ניסיתי להחזיר אותה לחיים.
ממה באמת היא נפטרה אינני יודעת. האם עזרה למלאך לקחת אותה אליו, או שמתה מיתת נשיקה. מה שאני יודעת הוא שנשארתי לבד בעולם. לא בדיוק לבד, יש לי שתי אחיות בוגרות שאני ממש לא מעניינת אותן. חלוקת הרכוש דווקא מאד עניינה אותן. כל כך עניינה אותן שהן באו אליי בטענות שלא שמרתי על ההון המשפחתי. הייתי כל כך מרוסקת שהעדפתי לא להתווכח איתן ולומר להן שמאז שאבא מת הן לא התעניינו באימא.
*
אז עכשיו אני פה בחדרון בקומה העליונה של מועדון השחקים. אני מנקה את הקומות העליונות של המועדון היכן שממוקמים המשרדים. אין לי מגע עם האנשים שבאים כאן לבלות. העבודה הזו תפורה עליי כמו טוקסידו על חתן.
ברוקלין הברמן הראשי אמר לי שהוא ילמד אותי את תורת המשקאות. אין לי מושג מה זה אומר כיוון שמעולם לא שתיתי. אם אתם הייתם רואים את אימא שלכם משתכרת כדי להעלים את הכאב, אני בספק אם הייתם רוצים ללגום אפילו טיפת משקה אחת.
אני שומעת רעש של אופנוע כבד ומציצה למטה. אני רואה גבר בחליפה מחנה את האופנוע ומוציא מהארגז האחורי שעל האופנוע בגדים. הוא עומד לו ככה באמצע החצר מתפשט כמעט לגמרי, אמנם הוא עם הגב אליי אבל בכל זאת. לפחות את התחתונים הוא משאיר. הוא מחליף למכנסי ג'ינס קרועים כאלה וז'קט עור ולא לובש חולצה!
אני שמחה שלא הדלקתי את האור כך שאני יכולה לצפות במעשיו. הוא מקפל את הבגדים לתוך הארגז ונכנס למועדון. אני ממהרת לקצה השני של החדר, מסיטה את הווילון מעל המיטה ומציצה למטה. הוא ניגש לברוקלין. לוקח ממנו בקבוק מים ועולה לבמה. אז מסתבר שהגבר הזה הוא מהלהקה שמופיעה כאן היום.
בהתחלה לא שמחתי שיש פה הופעה כי רציתי לישון. אני צריכה לקום בשלוש בבוקר ולנקות, אבל עכשיו אני מסוקרנת ורוצה לשמוע. מעניין לדעת אם אנשים יודעים מי הוא באמת, האם יודעים שהוא גבר בחליפה. מה הסיפור שלו?
אני מנסה לנחש מה התפקיד שלו בלהקה. הוא מדבר עם חבריו ללהקה ופתאום מסתובב ומישיר אליי מבט. אני קופצת בבהלה לאחור וממהרת להתחבא מתחת לשמיכה. הנקישה על הדלת לא מאחרת לבוא. אני כל כך מצטערת שדלתי לא נעולה. אני שוכבת רועדת מתחת לשמיכה. "היי ילדונת," אני שומעת את קולו המרגיע של ברוקלין, "לא נראה לי שתוכלי לישון עם כל הרעש במועדון. תלבשי משהו ותרדי לבר."
אני נושמת לרווחה. כל כך פחדתי שהגבר ההוא יגיע לפה. אני לא מחפשת הרפתקאות, לא רוצה לשכב סתם עם מישהו. אני עדיין מאמינה באהבה. ראיתי שהיא קיימת בין אבא ואימא לפני הלילה הנורא ההוא.
אני מסתכלת על המזוודה שלי. אין בה הרבה בגדים, אבל מה שכן יש בה נקי ומקופל יפה. אני בוחרת לי שמלה כחולה, נועלת סניקרס, מעבירה את אצבעותיי בשערי לשוות לו צורה מסודרת ויורדת למטה.
"היי ילדונת," קורא לעברי ברוקלין, "בואי אלמד אותך טריק. משהו שתמיד מקסים את הלקוחות." הוא לוקח בקבוק ומסובב אותו בין אצבעותיו.
אני לוקחת בקבוק מנסה ומצליחה! "לא נכון," הוא אומר לי, "את אמרת שמעולם לא עבדת בבר. תעשי את זה שוב."
אני עושה זאת שוב ומקפיצה את הבקבוק באוויר. "אני לא מאמין לך. את שקרנית," הוא אומר לי.
אני צוחקת. "נשבעת לך שלא עשיתי זאת אף פעם."
"אם כך נתקדם לעבודה עם השייקר. הוא לוקח אותו, מכניס לתוכו משקאות ומתחיל לשקשק. התנועה הזו מצחיקה אותי.
"מעניין על מה את חושבת פושעת קטנה," הוא אומר בחיוך מלא כוונות.
"ממש לא!" אני מזדעקת מולו, "פשוט שכל הגוף שלך זז כשאתה עושה את התנועה הזו."
"או שזה מזכיר לך משהו אחר," הוא מנסה אותי שוב ומושיט לי את השייקר. "תנענעי בשבילי."
אני עושה כמוהו ומרגישה שגם אני רוקדת עם השייקר ושנינו צוחקים.
"אני שמח לראות שהואלת בטובך לרדת למטה," אומר לי הגבר המסתורי, "את חושבת שהלהקה שלנו משעשעת?"
"אני דווקא חושבת שההרמוניה של הקולות שלכם ממש מושלמת," אני עונה לו.
"אני שמח לשמוע," הוא עונה לי מרוצה בשעה שהוא סוקר אותי באריכות.
אני רוצה לומר לו שאני לא אחת המעריצות שלהן, ובכלל אני לא כזו שמתלהבת מנגנים ושלא יבנה על כך שאלך איתו לחצר אתם כבר מבינים למה.
"אני יכולה לקשקש לך משהו, או שתרצה עוד בקבוק מים?" אני שואלת.
"וודקה יהיה נחמד," הוא אומר.
"גריי גוס? אבסולוט? סמירנוף ?…" אני מתחילה לומר את שמות הבקבוקים שמונחים על המדף.
"אמרת שאת לא עבדת אף פעם," לוחש לי ברוקלין.
"אני לא," אני לוחשת לו חזרה, "לקרוא לעומת זאת אני יודעת מגיל ארבע וחצי."
"אתה רוצה את זה נקי או לערבב לך אותה עם משהו?"
"תפתיעי אותי," הוא אומר, "יש לך חמש דקות."
ברוקלין מניח מתחת לדלפק מדריך להכנת משקאות ומצביע לי על מתכון מסוים. כאשר אני מערבבת אותו אני מגלה שהמשקה הופך לכחול. כאשר נראה לי שהוא מוכן אני מוזגת אותו, אני לוקחת תפוז חותכת את הקליפה ומקשטת איתה את הדופן.
"מושלם," הוא אומר לי, "ואיך זה שלא ראיתי אותך פה קודם?"
"כי אני פה רק חמישה ימים, ובכלל אני עובדת ב.." אני אומרת אבל ברוקלין מסמן לי שאשתוק.
"כפי שהיא אמרה היא עובדת פה רק חמישה ימים," הוא אומר לו.
"ובכלל היא עובדת ב…?" הוא שואל.
"חמש הדקות שלך עברו," אני אומרת לו ופונה ללקוח הבא.
הלהקה ממשיכה להנעים את הזמן. הם באמת נגנים מעולים. אני לא מעזה להביט לבמה. אין לי ספק שהוא מסתכל עליי. גם בחירת השירים שלו מפזרת רמזים. ואם לא די בכך הוא מקדיש לי שיר. "לאחת שמכינה את המשקה הכי טעים בעיר."
"ממש לא הגזים," אני מסננת לברוקלין.
"אני דווקא חושב שהוא צודק. תראי איך כולם נמשכים היום לשבת ליד בר. זה רק בגללך שיהיה לך ברור," הוא אומר לי, "מה שאומר שאת נשארת פה ואני אדאג למישהו אחר שינקה."
"אתה רוצה שכולם ישנאו אותי פה?" אני שואלת, "חוץ מזה שעל זה אתה לא משלם לי."
"נו באמת. לעבוד בבר זו לא עבודה?" הוא עונה לי, "ברור שאני משלם לך והרבה יותר ממה שאת מקבלת על הניקיון."
השיחה הזו מתנהלת בלחש כשגבינו למי שיושב על הבר. "אני רואה שאת קולטת מהר את אופן ההכנה של המשקאות. תדעי לך שגם ברמנים מנוסים מציצים בספר הזה לעיתים, אז אין בכך שום דבר יוצא דופן."
"למדתי כבר את חלקם בעל פה," אני לוחשת לו, "מסתבר שהכול פה לפי טרנדים, מה שעושה את זה יותר פשוט."
אני ממשיכה לשרת את הלקוחות שמצטופפים ליד הבר ואז נשמעות הצעקת מכיוון הבמה. "מה קורה שם?" אני שואלת את ברוקלין בשעה שאני מחברת עוד מיכל של בירה לברז.
"הלהקה יורדת והמעריצות מוטרפות. כל אחת רוצה לגעת, כל אחת רוצה שיבחרו בה לבלות את הערב ואולי את הלילה," הוא מסביר לי.
"אני מקווה בשבילנו שהם יזמינו אותן לשתות," אני צוחקת.
"לוסי ניגשת לשרת אותם, תיכף נדע," הוא אומר לי, "בדרך כלל זה ככה. אני גאה בחשיבה שלך. את קולטת את העבודה מהר מאד. את ממש פורחת פה."
"אני יכול לקבל בקבוק מים," אני שומעת שוב את קולו של הזר, "לא אהבת את השירים שלנו."
"למה אתה חושב?" אני שואלת.
"לא ראיתי אותך שרה או רוקדת," הוא עונה לי, "אפילו הקדשתי לך שיר."
"מאד נחמד מצידך, רק שהייתי מאד עסוקה. המוסיקה שלכם גרמה לאנשים לרצות לשתות מסתבר. מאז שהפסקתם יותר רגוע פה. אולי בעצם כי כולם מצטופפים ליד השולחן שלכם."
"לכן באתי לפה," הוא עונה לי, "אני לא אוהב את המהומה הזו מסביב. אני בא רק כדי להתפרק בשביל עצמי."
"יש פה הרבה בחורות שהיו מוכנות להתפרק איתך," אני עונה לו.
"לא במובן הזה," הוא עונה לי נעלב.
"דווקא נראה לי שהחברים שלך כן מעוניינים בזה," אני עונה לו.
*
איאן מק'לוקלין
אני מוריד מעליי את החלוק וניגש לרחוץ את ידיי. עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח שאספיק להגיע להופעה בזמן. הניתוח הזה התארך הרבה מעל המצופה. אני יכול לנשום לרווחה. הגבר בו טיפלנו עבר את הניתוח בהצלחה. הוא בא לפה מרוסק כולו לאחר שנקלע לתאונת דרכים קשה. נראה לי שהצלחנו להציל לו את הרגל שעמדה בפני סכנת קטיעה. מניסיוני אני יכול לומר שאני בטוח, אבל לעולם אי אפשר לצפות סיבוכים. בכל מקרה הוא כאן במחלקת התאוששות ואני מאד מרוצה מהתוצאה.
אני מקרצף מעל עצמי את הריחות של חדר הניתוח. הבגדים שלי נשארו באופנוע לכן אני מתקלח ולובש את החליפה שלי ומחליט שאתלבש כבר במועדון. בשל השעה המאוחרת שאני מגיע אני מחליט להחליף את בגדי בחצר האחורית שמאד מוזנחת. אני יודע שאיש אינו נכנס לחצר כיוון שאני נוהג להחנות כאן את האופנוע כל פעם שאני בא להופעה.
אני פושט מעלי את הז'קט. פנס בודד מאיר מעל דלת הכניסה האחורית ואורו משתקף על ארגז המטען של האופנוע. אני קולט בהשתקפותו דמות שמציצה אלי מהקומה השנייה. אני ממשיך להתפשט ומקפיד להיות בגבי אל הבניין. רק כאשר אני בתוכו אני מעיף מבט למעלה ורואה אישה צעירה מציצה עליי בסקרנות.
"תזמין אותה להופעה," אני מבקש מברוקלין הברמן. אין לי מושג מי היא, אבל משהו במבט העצוב שלה נוגע לליבי.
ברוקלין עולה בזריזות למעלה ומזמין אותה לרדת, בזמן שאני עולה לומר שלום לחבריי. אנחנו מחליפים כמה מילים, מכוונים את הגיטרות ומתחילים לשיר. התגובה במועדון היא מיידית וכולם קמים לרקוד ולשיר איתנו. בהפסקה מסתכל מתוך סקרנות לראות האם היא ירדה. היא מפתיעה אותי. היא מדברת עם הברמן ומתגלגלת מצחוק. כל העצב שנדמה היה לי שראיתי בעיניה נעלם.
אני ניגש לבר ושואל אותם לפשר הצחוק. אני עושה זאת כי אני יש משהו בעיניים שלה שמושך אותי לחקור אותה. נראה לי כאילו אני מכיר אותן את העיניים האלה, כמה שזה נשמע מטורף. הרי אני יודע בוודאות שאותה לא ראיתי מעולם.
אני חוזר לבמה אבל לא מפסיק לחשוב על העיניים האלה . זה לא קורה לי הרבה שאני רואה מישהו ולא מזהה מיד מאיפה אני מכיר אותו. היא כל כך תקועה במחשבותיי שאני מקדיש לה שיר. אינני בטוח ששמעה כי היא לא מגיבה. אני מודה שאני לא רגיל שלא מגיבים כאשר אנחנו מופיעים.
בסיומו של הערב בעוד חברי הולכים לשבת ליד השולחן אני ניגש לשבת ליד הבר. אני זורק לה הערה על זה שלא הגיבה על כך, והיא עונה לי שהייתה עסוקה. היא מצביעה על המהומה שנעשית כעת סביב השולחן
"אני לא אוהב את המהומה הזו מסביב. אני בא רק כדי להתפרק בשביל עצמי," אני עונה לה.
"יש פה הרבה בחורות שהיו מוכנות להתפרק איתך," היא עונה לי.
"לא במובן הזה," אני עונה לה מייד. זה הרושם שעשיתי עליה? זה מה שהיא חושבת שאני רוצה ממנה?
"דווקא נראה לי שהחברים שלך כן מעוניינים בזה," היא עונה .
"כל אחד מה שמתאים לו," אני עונה.
"גם הם כאלה בחליפות?" היא שואלת.
אני מחייך. "יפה שאת לא מנסה להסתיר מה שראית," אני אומר לה, "כי ברור לך שראיתי אותך ולכן עמדתי עם הגב אלייך."
"באמת?" היא אומרת לי מופתעת, "אתה לא נראה לי ביישן."
"לא רציתי להביך אותך," אני עונה לה בחיוך.
"אני מניחה שאתה צודק. סביר להניח שהייתי נבוכה," היא עונה לי בכנות.
אני רוצה להמשיך לדבר איתה אבל דניס קורא לי לבוא לשבת עם הלהקה. אני פונה ללכת ממנה ורואה שהיא כבר מדברת עם מישהו אחר. למה זה מפריע לי?
אני יושב עם חבריי, דוחה בנימוס את ההצעות של הנשים שמציעות לי את עצמן בלי בושה. מידי פעם אני מגניב מבט לעברה. כשאני משתהה מעט היא איכשהו מרגישה ומרימה עיניה אליי וליבי מחסיר פעימה. ברור לי שאני לא אתן לאף אחת להתקרב אליי היום. אני מרגיש צורך להראות לה את זה.
אני מחכה עד שהבר ייסגר וניגש אליה. "אפשר להסיע אותך הביתה?" אני שואל.
"אני לא יודעת איזה רושם עשיתי עלייך. חבל שחיכית לי. אני לא כזו שמתרשמת מהעובדה שאתה סולן להקה, ולא מתכוונת לשכב איתך."
"אם הייתי מחפש את זה הייתי יוצא מוקדם יותר עם אחת מהמעריצות, ולא חסרו כאלה,” אני עונה לה.
"אז אני מין סוג של אתגר בשבילך," היא אומרת לי.
"הבנתי אותך," אני אומר לה ופונה לעזוב את המקום.
"אני ישנה בחדר למעלה," היא אומרת לי ומושכת בכתפיה, "זה הלילה הראשון שאני עובדת בבר, בדרך כלל אני מנקה. כלומר בחמשת הלילות שאני פה."
אני המום. "את נשארת פה לישון בלילה לבד?" אני שואל.
"כן," היא עונה לי, "באתי לעיר בלי כלום. אני מודה לברוקלין שמאפשר לי להיות כאן עד שאמצא עבודה ובזכותה אוכל למצוא חדר בדירת שותפים."
"את מוזמנת לגור אצלי," אני אומר לה.
"תודה. אבל אני לא מוכנה לשלם את המחיר," היא עונה לי.
"איזה מחיר?" אני שואל, "אני לא מחפש שותפה. אני גר לבד וטוב לי כך."
"אז למה אתה מציע?" היא עונה לי.
"כי לא נראה לי אנושי לתת לך לחיות ככה," אני עונה לה.
"אתה יודע אדון חליפה," היא מציינת את מה שראתה קודם, "לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לגור לבד כמוך, וזה לא עושה אותי פחות טובה ממישהו."
"לכי תארזי את הדברים שלך. את באה איתי," אני אומר לה.
"אני לא הולכת איתך," היא עונה לי, "אין מתנות חינם."
אני עוזב את המקום. למרות שקר בחוץ אני לא טורח ללבוש חולצה ורק סוגר את ז'קט העור שלי. אני מתיישב על מושב האופנוע ורגע לפני שאני שם עליי את הקסדה אני מרים עיניי לחדרה. היא עומדת ליד החלון וצופה בי. אני מביט בה. החדר חשוך כך שאני לא יכול לראות בברור את עיניה ובכל זאת לא מסיר מבטי ממנה שעה ארוכה. לבסוף היא מסיטה את הווילון ואני רואה את דמותה מתרחקת. רק אז אני מתניע את האופנוע ונוסע משם.
השחר עולה.
אני לא משובץ למשמרת היום ובכל זאת אני בודק את ההודעות לראות שאין ניתוח חרום שמצריך את נוכחותי בבית החולים. אני שמח לראות שאין הודעות מה שאומר שאני יכול ללכת למרפאה בבוקר. אני מתארגן, יורד לבית הקפה לאסוף כוס קפה ומאפים וחוזר לחניון לקחת את הרכב שלי כיוון שהמרפאה נמצאת מחוץ לעיר. אני לוגם את הקפה תוך כדי נסיעה ומכרסם מאפה קינמון. הטלפון מצלצל.
שמו של ליאם מהמועדון לאומנויות הלחימה מופיעה על הצג. "ד"ר מק'לקלין אני זקוק לעזרתך. מישהו נפצע אצלי במכון. אני חושב שהוא שבר את הרגל," הוא אומר לי בקול נסער. הוא תמיד לוקח ללב את הפציעות של האנשים שמתאמנים אצלו במכון, למרות שפציעות ספורט הן דבר שכיח.
"אני לא רחוק מהמרפאה," אני אומר לו. "אתה יכול להביא אותו אליי?"
"בטח," הוא עונה לי ואני שומע את ההקלה בקולו.
אני מגיע למרפאה ומחנה את הרכב בחניה השמורה שלי.
כמות האנשים שממתינים בחדר ההמתנה מפתיעה אותי. אני לא רגיל לכמות כזו גדולה של מטופלים בבת אחת.
"איפה שירלי?" אני שואל את דולי האחות המסייעת שלי בשעה שהיא נכנסת לחדרי.
"ראית כמה אנשים מחכים בחוץ?" היא אומרת לי.
"לא ענית לי," אני אומר לה.
"שירלי הודיעה שיש לה חום גבוה והיא לא תגיע. אף פעם לא ראיתי כאן כל כך הרבה אנשים בבת אחת," היא אומרת בלחץ, "כאילו שירלי ידעה מתי להיות חולה."
"שירלי לא קשורה אלייך. היא פקידת קבלה ואילו את אחות," אני אומר לה. אין לי חשק שהיא תנצל את ההיעדרות של שירלי לטובתה.
"אנחנו חייבים עזרה," היא ממשיכה.
"מאיפה אני אביא כעת עזרה לדעתך?" אני שואל אותה, "לכי תעשי סדר בחוץ."
אני מעלה את המערכת, לובש את החלוק ומבקש ממנה לקרוא למטופל הראשון. "צריך לבוא חבר שלי ליאם. תודיעי לי כשהוא בא."
"איך אתה חושב שאני יכולה לתפקד ככה?!" היא נלחצת.
אני בודק את המטופל. לשמחתי יש לו רק נקע בקרסול. אני חובש את רגלו ומאחל לו החלמה מהירה. אני מלווה אותו לדלת ורואה שדולי הולכת לאיבוד בעמדת הקבלה.
אני ניגש ומרים טלפון למועדון השחקים. לשמחתי ברוקלין עונה לטלפון.
"מדבר ד"ר מק'לוקלין," אני אומר לו, "הילדונת שעבדה איתך בבר אתמול בלילה ערה?"
"היא בחורה מיוחדת ולא דומה למעריצות שמסתובבות סביבך," הוא עונה לי בטון רציני.
"אתה ממש לא בכיוון. אני זקוק לעזרה במרפאה. פקידת הקבלה שלי לא הגיעה. תשאל אותה אם היא מוכנה לבוא לעזור לנו," אני אומר לו. רק אז אני קולט שהיא הראשונה שעלתה לי בראש, והרי יכולתי להזמין מישהי מרשימת ההמתנה.
"תשלח לי את הכתובת," אומר לי ברוקלין אחרי דקה.
"תאמר לה שתיקח מונית, אני אחזיר לה את דמי הנסיעה," אני אומר.
"עוד מעט תגיע מישהי לעזור," אני אומר לדולי וניזכר שאינני יודע אפילו את שמה. "תכניסי את המטופל הבא."
אבל אז אני קולט את ליאם ומבקש שהוא יכנס ראשון.
אין לי מושג מתי היא הגיעה אני רק יודע שהסדר זורם ודולי מפסיקה להתלונן. השעה כבר שתים עשרה בצהריים ואני מת לכוס קפה. אני ניגש להכין לי קפה ועובר ליד עמדת הקבלה.
"אני מבינה מה את מבקשת," אני שומע את הילדונת אומרת למישהי, "אבל תביני שלכל תרופה יש הוראות שימשו משלה, כמות מותרת, אופן נטילה שונה. לכן את צריכה לשאול את ד"ר מק'לוקלין לגבי זה."
"את מדברת שטויות," אומרת לה המטופלת, "בסך הכל זה שבר ברגל."
"את צודקת אם זו הייתה הבעיה היחידה. אבל כששאלתי אותך אילו תרופות הוא נוטל נתת לי רשימה ארוכה. אז יש קשר למה שאמרתי לך. בכל מקרה פרטתי את רשימת התרופות והרופא כבר ידע מה להמליץ להרגעת כאבים."
"הילדה הזו לא מבינה כלום. מה הקשר בין תרופות ללב וסכרת ולשבר ברגל," היא אומרת לי בכעס.
"דווקא נראה לי שהיא מבינה בהחלט על מה היא מדברת," אני אומר למטופלת.
"אני מכין לי קפה, רוצה גם?" אני שואל אותה.
היא מסתכלת עליי מופתעת. "לא תודה, אני בסדר."
אני מתכופף לעברה. "אני לא יודע איך קוראים לך," אני אומר לה בשקט.
"אמה," היא עונה לי וממשיכה להתעסק בעבודה.
בשתיים אני מחייג אליה מהטלפון הפנימי. "את יכולה להזמין לנו משהו לאכול? לא שמתי לב לשעה."
"אני צריכה הוראות יותר ספציפיות. אין לי מושג מה אתה אוהב לאכול," אומרת אמה.
"צודקת אני אזמין. מה בא לך?" אני שואל, "ואל תגידי לי שאת לא רעבה."
"מה שתביא יהיה בסדר," היא עונה לי.
אני כבר מבין שתשובה יותר טובה מזו לא אקבל ונכנס למחשב לבחור בעצמי. בסך הכול זה מה שאני עושה תמיד. למה זה פתאום עול בשבילי?
אמה
אני מודה שהבקשה שלו שאבוא לעבוד במרפאה הפתיעה אותי. אני תוהה האם הוא יודע מי אני. את התשובה הוא סיפק לי יותר מאוחר כאשר הציע להכין לי קפה ואמר לי שאיננו יודע איך קוראים לי. אני סתם פרנואידית, הרי מאיפה לו לדעת מה שאיש לא יודע כאן בניו יורק?
הוא שמע שיחה שלי עם מטופלת ואני חושבת שכבר הבין שאני יודעת על מה אני מדברת, ובכל זאת לא שאל אותי שאלות.
"נהנית מהעבודה היום?" הוא שואל אותי בזמן שאנחנו עומדים לצאת מהמרפאה.
"כן," אני עונה לו, "כשהגעתי היה בלגן גדול. אני מניחה שזה קרה בגלל ששירלי לא הגיעה, אבל התגברנו על הכול כפי שראית."
"הייתי מאד מרוצה מההתנהלות של המרפאה היום. לא כל פעם היא כל כך עמוסה. זה בהחלט היה יום חריג, אבל לא נראה לי שהתרגשת מזה."
אני שותקת. אני יודעת שכול תשובה שאתן תסגיר אותי.
"עכשיו שאת רואה שאני לא מנסה להתחיל איתך, את מוכנה לאסוף את הדברים שלך ולבוא להתארח אצלי?" הוא שואל אותי.
"ולא עלה בדעתך שאולי אני צריכה לעבוד במועדון הלילה?" אני שואלת.
"אמרת לי שאת לא ברמנית, ועם הניקיון הם הסתדרו אמש בלעדייך. אני מבטיח לך שהמשכורת שתקבלי ממני תהיה הרבה יותר גבוהה," הוא אומר.
"ומי אמר לך שאני מעוניינת להמשיך לעבוד?" אני שואלת.
"הבנתי ממך שנהנית היום," הוא אומר.
"למה אתה רוצה לעזור לי בכלל," אני שואלת, "ובכלל זה המקום של שירלי."
"לא ילדונת זו המרפאה שלי ואני קובע. צפיתי בך מהצד וראיתי איך את מנהלת את המרפאה. שירלי היא פקידת קבלה וכך היא מתפקדת, אבל לך יש גישה שונה שמוצאת חן בעיניי למה יש לי הרגשה שזה לא היום הראשון שאת עובדת במרפאה?"
"אני חייבת לענות?" אני שואלת, מנסה למשוך את הזמן.
"לא," הוא עונה, "בעצם כן. אני רוצה לדעת אם את מסכימה לעבור לדירה שלי. אני מבטיח לך שתהיה לך פרטיות מלאה. תוכלי להזמין חברים, מה שתרצי."
"למה זה כל כך חשוב לך?" אני מקשה עליו.
"אמה…" הוא מתחיל לומר. אני רואה שהוא מתלבט. אני מבחינה בעננה על פניו.
"זה בסדר. אני לא רוצה שתענה לי. קח אותי למועדון ואביא את התיק שלי. אין לי הרבה דברים. השארתי את הכול בבית לפני שעברתי לעיר."
"אמה תקשיבי," הוא אומר.
"בבקשה ד"ר מק'לקלין זה באמת לא חשוב," אני אומרת וממהרת להוציא את הטלפון . "ברוקלין אתה נמצא במועדון? אני באה לקחת את התיק שלי מצאתי לי מקום לינה אחר."
אני מסיימת את השיחה ומקווה שבזאת תמה השיחה. "תקראי לי איאן," הוא אומר לי ויותר לא אומר דבר.
יותר לא שבנו לדבר על הסיבה שגרמה לאיאן להכניס אותי לביתו. כשם שהוא לא שאל אותי איך זה שיש לי ידע כזה עצום בעולם הרפואה.
איאן עומד בהבטחתו. הוא נותן לי להרגיש בבית. אנחנו מבלים הרבה שעות ביחד, אבל הוא נמנע מלגעת בי. אני מרגישה בטוחה לידו, למרות שאני רואה איך הוא מגניב לעברי מבטים.
יום שישי בבוקר.
אנחנו בדרך למרפאה כאשר מתקבלת הודעה בנייד שלו. "תבדקי בבקשה את ההודעה," הוא מבקש. אני לא יכולה להתרגל לזה שהוא מאפשר לי כך לקרוא את ההודעות שלו. ואם זו נושא אישי?
"אתה מתבקש להגיע דחוף לחדר ניתוח. הייתה תאונת דרכים גדולה ליד הוול סטריט," אני מקריאה לו את ההודעה.
"אם כך אוריד אותך במרפאה. בעניין של התרופות את יודעת מה לעשות," הוא אומר לי כאילו זה כל כך ברור.
"אתה יודע?" אני לא מתאפקת ושואל.
"יודע מה." הוא שואל.
"לא משנה, "אני עונה.
"הגיע הזמן שתבטחי בי. מה אני אמור לדעת?" הוא שואל.
"אני חושבת שאתה כבר מבין," אני עונה לו.
"אמה, התחלת לומר משהו אל תשאירי את זה כך תלוי באוויר," הוא אומר לי.
"אני אחות," אני עונה לו.
"כבר הבנתי שהידע שלך הוא לא מלימודי ביולוגיה בתיכון. למה לא סיפרת לי?" הוא שואל.
אני נאנחת. אני יודעת שפתחתי דלת שלא אוכל לסגור אותה.
"כי…" אני מגמגמת מולו בשעה שהוא חונה מול המרפאה.
"השיחה הזו לא הסתיימה, רק שתדעי," הוא אומר לי ופותח את נעילת הדלת כדי שאוכל לצאת. "אני זמין בשבילך מתי שאת צריכה. מקווה שיהיה יום רגוע," הוא אומר.
עוד לפני שאני מספיקה לענות הוא נוסע משם.
עכשיו הוא כועס עליי. אני כבר לא יודעת אם הייתי צריכה לומר לו את האמת או לא.
אני משתדלת להתרכז בעבודה. אני בודקת כל דבר פעמיים. המרפאה מתנהלת בסדר מופתי. ההרגשה המטרידה משיחת הבוקר שלי עם איאן נעלמה. רק כשאני רואה את שמו על צג הטלפון שלי אני מרגישה שוב את הבטן מתהפכת. "אני בדרך אלייך. אני מותש. היה בוקר ממש קשה. לא אכלתי כלום, אני מניח שגם את לא. אני בא לאסוף אותך. תבקשי מדולי שתסגור היום. אני חייב לנוח יש לי הופעה הלילה." הוא מדבר במשפטים קצרים וכל משפט שהוא אומר מעלה לי את סף החרדה. הוא בהחלט כועס עליי.
אני מתארגנת ויוצא לחכות לו בחניה. "איך עבר היום?" הוא שואל. אני רואה את העייפות על פניו. הוא לא כל כך מרוכז.
"היה יום טוב. הכול התנהל כשורה. כתבתי לך דו"ח שתדע מה שעשיתי, אלה תרופות אישרתי," אני עונה לו. אני מביטה אבל הוא לא מגיב.
"אתה כועס עליי," אני אומרת.
"החיים שלך הם שלך. הם לא ענייני," הוא עונה לי. הלסתות שלו ננעלות בשעה שהוא מסיים את דבריו.
"אני לא יכולה לנשום כשאתה כועס עליי," אני לוחשת לו, "תשאל אותי מה שאתה רוצה."
"אני מותש ולא בנוי עכשיו לדרמות," הוא עונה לי.
אני מפנה את ראשי לחלון ונותנת לדמעותיי לשטוף את לחיי. אני בוכה את כל החודשים הארוכים שעברתי, וביחוד את היום האחרון של אימא. אני כועסת שהיא לא חיכתה עד שאעבור את טקס הסיום של בית הספר לאחיות. לפני שבועיים שלחתי מייל לאוניברסיטה וביקשתי שישלחו לי את התעודה. היא צריכה להגיע כל יום.
אני מנסה לנחש לאיזו מסעדה ייקח אותנו, אבל הוא נוסע לדירה שלו. רק כשאנחנו יוצאים מהרכב אני שמה לב שיש לו שקית מהמסעדה האיטלקית האהובה עליו "פרגו."
אני נכנסת למטבח ורוצה לערוך את השולחן. "אין צורך," הוא אומר, "נאכל מהמגשים."
אני הולכת ומתיישבת על הספה. הוא בא ומתיישב לידי. "קחי זה בשבילך," הוא אומר ומניח על השולחן לפני מגש.
"אני לא רעבה," אני עונה לו.
"מתי חשבת לספר לי שאת אחות?" הוא שואל.
"פחדתי שתשאל שאלות שאני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לענות לך ," אני עונה לו בעיניים מושפלות.
הוא קם, משאיר את האוכל שלו ונכנס לחדר השינה שלו. האם נדמה לו שהוא טרק את הדלת, או שזה רק נשמע לי כך?
אני נשארת לשבת דוממת על הספה ושוקעת בהרהורים. השמש שוקעת, הלילה יורד ואני עדיין מריצה את סיפור חיי שוב ושוב.
"אני לא רוצה אותך היום בהופעה. אל תחכי לי אני לא יודע מתי אחזור," הוא אומר לי בשעה שהוא יוצא מחדרו לבוש להופעה. אני שומעת את צעדיו מתרחקים. הדלת נפתחת ונסגרת אחריו.
בכל זאת אני סופרת עד מאה ורק אז קמה. אני אוספת את האוכל שלא נגענו בו ושמה אותו במקרר. אני נכנסת לחדר האמבטיה ומקרצפת הכול למרות שהוא נקי. אני אוספת את הכביסה ומפעילה מכונה. באותה הזדמנות שאני בחדר שלו אני מחליפה את הסדינים ומחכה שמכונת הכביסה תסיים את הפעולה שלה כדי להכניס גם אותם לכביסה. בחדר המיועד לי אין לי צורך לגעת בסדינים. מיום שאני כאן אני ישנה על הספה. אני בודקת את המצרכים במקרר ויורדת למכולת להשלים את החסר. אני לא יודעת למה אבל אני בוחרת זר פרחים להפיג את העצב שבליבי.
אני מסיימת לקפל את הכביסה. זו כבר המכונה השלישית שלי הלילה. אני מרגישה מאד בודדה.
שני רחובות מהדירה יש בית קפה שפתוח ללא הפסקה. אני לובשת מעיל כדי להגן עלי מצינת הלילה ופונה לבית הקפה. הרחוב די שומם בשעה זו של הלילה. לרגע אני חוששת. אני מביטה סביבי ורואה שהרחובות מוארים ומחליטה בכל זאת ללכת. אני נכנסת לבית הקפה ומזמינה שוקו חם. המוכר מגיש לי אותו ומניח גם קרואסון שוקולד.
"ביקשתי רק שוקו," אני אומרת לו.
"אני יודע," הוא עונה, "הפנים העצובות שלך הזמינו גם את זה.”
"אני כזו דפוקה," אני אומרת לו ופורצת בבכי. הוא בא ומתיישב לידי. אין איש בבית הקפה מלבדנו.
"את מעשנת?" הוא שואל.
"לא," אני עונה ומוחה דמעותיי.
"שמי כריסטיאן אבל תקראי לי כריס," הוא מציג את עצמו, " אנחנו לבד ועכשיו אמצע הלילה. מה דעתך שאשים לך מוסיקה שתשמח אותך?" הוא שואל.
אני שוב פורצת בבכי. "המוסיקה היחידה שאני רוצה לשמוע זה שלו והוא כועס עליי," אני אומרת לו.
"הוא לא שווה אותך," הוא עונה לי.
"הוא לא שלי," אני עונה לו ושוב מוחה את דמעותיי, "אני קצת רגשנית היום, אל תשים לב אליי."
"טוב," הוא עונה לי. "אני רק אשב ואשתה איתך קפה בלי לשים לב אלייך."
"את שומעת.." הוא מתחיל לספר ומספר לי דברים שקרו לו היום בבית הקפה וגורם לי לצחוק. אני לא שמה לב לשעון עד שהוא מפנה את תשומת ליבי שכבר ארבע בבוקר. "מצידי תישארי פה כמה שאת רוצה, דווקא כייף לי שאני לא לבד, אבל מצד שני אני לא רוצה שישלחו משטרה לחפש אותך."
"אתה צודק. הגיע הזמן שאחזור הביתה," אני אומרת לו, "לא שמישהו באמת יחפש אותי."
אני חוזרת לדירה וחולצת את הנעליים בחוץ. אין לי מושג אם הוא בבית, רק למקרה שכן אני לא רוצה שישמע מתי חזרתי.
אני פותחת את הדלק בשקט וקופאת. הוא יושב מול הטלוויזיה וצופה בסדרה. לפחות הוא לבד.
"חזרת," הוא אומר לי ומכבה את הטלוויזיה.
"אני יכולה לישון בחדר. אני לא רוצה להפריע לך," אני אומרת.
הוא מתעלם ממני והולך לחדרו.
אני מתכרבלת על הספה ויושבת ערה עד שעולה השחר.
"לא ישנת," הוא אומר לי בשעה שהוא יוצא מחדרו לבוש לעבודה, "אל תגיעי לעבודה," אני רוצה לשאול אותו האם רק היום או בכלל. "כשאחזור הביתה נדבר."
הוא הולך ומשאיר אותי המומה בבית. אני כבר מבינה שאין לי מה לחפש פה יותר. אני הולכת לחדר, מוציאה את הדברים שלי מהארון ואורזת אותם בתיק שלי.
"לא אמרתי לך שאת צריכה לעזוב," הוא אומר לי בקול קר. אני קופצת ממקומי בבהלה. מה הוא עושה פה?
"שכחתי לתת לך את המכתב שלך," הוא אומר ומגיש לי מעטפה.
לכבוד
אמה
אצל ד"ר א. מק'לוקלין
אני קורעת את המעטפה ומראה לו. "זוהי תעודת ההסמכה שלי כאחות מוסמכת עם ההתמחות בחדר ניתוח" אני אומרת לו.
הוא לא מעיף אפילו מבט לתעודה שמולו. "כפי שאמרתי לך כשאחזור הביתה נדבר. אני אודיע לך מתי אחזור. אני לא יודע אם יש לך חשבון בנק , אפילו את שם משפחתך איני יודע, אז רשמתי לך שיק פתוח." הוא אומר, מושיט לי את השיק והולך.
אני מחכה לשמוע את הדלת נסגרת ורק אז מעיפה מבט על השיק. "אתה ידעת מי אני? כי המשכורת ששילמת לי היא לפי המחיר שמקבלת אחות מוסמכת," אני מדברת אל עצמי אבל נזכרת שהוא אמר שאינו יודע את שם משפחתי. עם משכורת כזו אני יכולה להרשות לעצמי לגור לבד. השאלה אם הוא יסכים להמשיך להעסיק אותי. ואולי הוא שילם לי כך כדי שאצא לו מהחיים כבר? מאז שאני כאן לא הייתה כאן אישה אחרת.
אני מתלבשת והולכת לבנק שממנו הונפק השיק. "אני מבקשת לפתוח חשבון," אני אומרת לפקיד. אחרי שעה קלה אני יוצאת מהבנק ומרגישה כאילו זה היום הראשון האמיתי שלי כאן בעיר. אני מטיילת בין החנויות, משהו שלא העזתי לעשות עד קודם, כדי לראות וללמוד את המחירים. לבסוף אני מתחדשת לי בכמה בגדים שמהווים תוספת מכובדת למלתחה הדלה שלי. הקנייה שהכי משמחת אותי היא כמה זוגות של לנז'רי. כבר לא אצטרך לכבס כל יום את תחתוניי. אני מרגישה שהתעשרתי.
משם אני הולכת לשתות קפה בבית הקפה. כריס מנפנף לעברי בשמחה, מראה לי שהבחין בי. "קפה וכריך?" הוא שואל אותי למרות שיש אנשים בתור לפני. הם בוחנים אותי ואני מסמנת לו שישרת אותם קודם.
"אני בהפסקה," אומר כריס למי שעובד איתו ובא להתיישב לידי. "הנה הכריך שלך ילדונת."
"אמה," אני עונה לו.
"איזה יופי, לאחותי התאומה קוראים אמה," הוא עונה לי, "כאילו שהייתי שוכח את השם שלך גם אם לא. אז ספרי לי אמה מה קורה עם הגבר שלך?"
"הוא לא שלי והוא ביקש לנהל איתי שיחה," אני עונה.
בדיוק אז נכנסת לי הודעה מאיאן: "איפה את? אני בבית."
"עוד חמש דקות אני בבית," אני שולחת לו תשובה.
אני אוספת את השקיות ורק אז מבינה שאין לי דרך להתחמק והוא יראה שעשיתי מסע קניות מטורף היום. מעניין מה יהיה לו לומר על כך.
אני מניחה שטר של עשרים דולר ועומדת לצאת. "אמה מה עם העודף?" שואל כריס.
"תהנה ממנו," אני עונה לו ויוצאת בצעדים מהירים לכיוון הדירה. הלב שלי פועם בפראות . אני כל כך חוששת מהמפגש עם איאן. הוא נשמע לי קר ומרוחק. הוא בטח כועס מאד עליי. אבל למה בעצם?
אני נכנסת לדירה בשקט. מסירה את נעליי ולא ממהרת להיפגש איתו. הוא יוצא מהמטבח ונעמד מולי. אני לא משירה אליו מבט. הוא לבוש בחליפה ונראה כל כך יפה.
"אני כזה מטומטם," הוא אומר פתאום, "שכחתי לעצור להביא אוכל."
"יש לנו אוכל מאתמול. אני יכולה לחמם לך," אני עונה לו בשקט.
הוא קולט את השקיות שבידי אבל לא אומר כלום. "אני מניח שאת יודעת איך להפעיל את המכשירים במטבח," הוא אומר ופושט מעליו את הז'קט.
אני מוציאה את המגשים מאתמול ומעבירה את תוכנם לקערות. אני מכניסה אחת למיקרו ומפעילה אותו.
שקט מתוח משתרר בינינו. אני מפחדת לנשום. הצלצול של האינטרקום הפנימי מקפיץ אותי ממקומי.
אני לא כל כך לא מרוכזת כעת ולא מקשיבה למה שהוא מדבר. כעבור דקה שנראית לי נצח הוא פותח את הדלת.
"שלום איאן," אני שומעת קול מתפנק של אישה, "התגעגעתי אלייך." בא לי לברוח, להסתתר רחוק מכאן. בעצם בא לי למות.
"מה את רוצה רוז?" הוא שואל אותה באותו טון קר שדיבר איתי.
"אתה עומד להיות אבא יקירי," היא אומרת לו.
"האבהות שלי לא קשורה אלייך, וייקח עוד זמן עד שזה יקרה," הוא עונה לה.
"תרשה לי לתקן אותך. אתה האבא של התינוק החמוד שגדל אצלי בבטן," היא אומרת לו.
"מעולם לא שכבתי איתך אז אבל תבלבלי לי במוח," הוא עונה לה.
"בטח שכן, בלילה ההוא שהשתכרת אחרי ההופעה," היא עונה לו. אני מתכווצת כולי. הלוואי והייתי יכולה להתאדות באוויר.
"אני אף פעם לא משתכר," הוא אומר ומסתובב לאחור לחפש אותי. אני עומדת קפואה בצד.
"תחפשי לך רופא אחר לסחוט אותו. אני מעולם לא שכבתי איתך," הוא אומר וסוגר את הדלת.
הוא ממהר להגיע אליי. "אני חייב שתאמיני לי שמעולם לא נגעתי בה," הוא אומר לי. המבט בעיניו מאבד מהקשיחות שלו.
"החיים שלך הם שלך, הם לא ענייני," אני עונה לו. הלסתות שלו ננעלות בשעה שהוא שומע אותי משתמשת במילים שלו.
"אני אומר לך שאני לא שכבתי איתה או עם אף אחת מהאחיות בבית החולים. למה את לא מאמינה לי?" הוא אומר.
"אני לא רעבה, אני מותשת ולא בנויה עכשיו לדרמות," אני ממשיכה להשתמש במילים שלו.
"את לא הולכת לשום מקום!" הוא אומר לי בהרמת קול.
אני מתיישבת על הספה. מתכווצת בפינה הקבועה שלי.
"מהיום את לא ישנה כאן יותר," הוא אומר לי, "אני לא אסכים לזה יותר." אני רוצה לקום ולעזוב, אבל הוא מסמן לי באצבעו לשבת. "את ישנה במיטה שלי איתי. זה לא אומר שאני אשכב איתך, אבל כאן את לא ישנה יותר."
אני מסתכלת עליו בבלבול. "מה את חושבת לך. אני גבר וזה לא קל לראות אותך שוכבת כאן. לפעמים אני מסתובב בבית כשאת כבר ישנה. את זורקת מעליך את השמיכה, החולצה שלך מתרוממת, וחושפת את הדבר הזעיר הזה שאת לובשת וקוראת לו תחתונים. עם גוף כמו שלך את יודעת כמה מקלחות עשיתי? אני חייב שתאמיני לי שלא ששכבתי איתה," הוא חוזר לעיקר.
"ולמה זה משנה לך אם אני מאמינה או לא?" אני עונה לו.
"כי אני לא מוכן לגמור כמו הפרופסור שלי," הוא עונה לי, "אשתו לא האמינה לו שהעלילו עליו שהוא בגד בה ולמחרת מצאו אותו מת במיטה."
אני נחנקת למשמע המילים האלה. אני אוספת את עצמי ונושמת עמוק.
"ידוע שרופאים מנהלים רומנים עם אחיות," אני עונה לו.
"איך את חושבת שאנשים מביאים ילדים לעולם אם גברים לא מחזרים אחריי נשים? ומה זה קשור למקצוע? הפרופסור שלי אהב…לא רק אהב, העריץ את אשתו. הוא לא התעסק עם אף אחת מהאחיות. את לא הכרת אותו. ואת יודעת מה קרה איתה בסוף? היא הטביעה את צערה בשתיה ולבסוף התאבדה," הוא אומר לי.
"ומאיפה אתה יודע את כל זה? אני שואלת חנוקה.
"כך סיפרה האחות שהעלילה על הפרופסור. היא אמרה שהיא התקשר אליה ואמרה לה שבגלל מה שהיא עשתה היא הולכת להתאבד. כמובן שהאחות לא האמינה לה ולכן לא סיפרה לאיש, אלא רק אחרי שזה קרה," הוא אומר, "ואני לא אתן שמה שקרה עם פרופסור או'הרה יקרה לי איתך. אני אעשה הכול כדי להוכיח לך שלא נגעתי בה."
אני מרימה אליו עיניים שטופות מדמעות. העיניים שלו נעוצות בי , בוחנות את פניי. "סוף סוף אני קולט מדוע פנייך כל כך מוכרות לי. את דומה לו שתי טיפות מים," הוא אומר לי.
"נכון," אני אומרת בעצב, "אני הייתי ילדה של אבא בכל. במראה, באופי. האחיות שלי נראות ומתנהגות כמו אימא שלנו. אתה יודע מתי היא… התאבדה? אני אספר לך. בבוקר של טקס קבלת התעודות שלי. וויתרתי על לימודי הרפואה כאשר אבא נפטר וסיימתי את לימודיי כאחות מוסמכת. ואם זה לא מספיק, האחיות שלי האשימו אותי במוות שלה ובבזבזנות שלה, למרות שחייתי במעונות ולא ידעתי מה קורה איתה. הן לעומתי התחתנו צעירות, ויתרו על הלימודים, וכן היו.." פתאום אני קולטת שהן היו ליד אימא כל הזמן ובסוף האשימו אותי.
"תגידי לי שאת מאמינה לי," הוא אומר לי שוב.
"למה זה כל כך חשוב לך? מה זה משנה מה אני חושבת?" אני עונה לו.
"את רצינית. את לא הקשבת למילה ממה שאמרתי. את ראית פה אישה מאז שעברת לגור כאן? מה נראה לך שאני לא גבר? שאין לי רצונות ותשוקות? מה את לא מבינה" הוא עונה לי בשאלות שלא פותרות לי את התשובה לשאלה שלי.
"אני רוצה לישון עכשיו," אני אומרת לו
"את לא רוצה להראות לי מה קנית? שמחתי לראות שהתחדשת לך בבגדים חדשים," הוא אומר כאילו לא התקיימה בינינו השיחה שהתקיימה.
"אני הולכת לישון," אני עונה לו ולוקחת את השמיכה כדי להתכסות.
"באמת שלא הקשבת לאף מילה. את לא ישנה פה. תתקלחי בחדר שלי ושם גם תשני," הוא אומר לי.
אני מרגישה שאין לי כוח להתווכח איתו. אני שוטפת את עצמי, זורקת עלי כהרגלי חולצת טריקו ונכנסת מתחת לשמיכה שפרשתי אתמול על מיטתו. "אני לא אגע בך," מהדהדות מילותיו באוזניי. אני עוצמת עיניי ואני מנסה להשקיט את ליבי.
אני שומעת אותו נכנס למקלחת ואחרי כמה דקות אני מרגישה את כובד משקל גופו על המזרון לידי. אני עם גבי אליו וקשובה לנשימותיו. רק אחרי שעה ארוכה אני מעזה להסתובב ולהסתכל עליו. הוא שוכב לא מכוסה, כאשר על גופו רק תחתוני הבוקסר שלו. אני מתעלפת למראה הגוף המושלם שלו. אני מתקרבת אליו מקיפה אותו בידי האחת, מכסה את שנינו בשמיכה ועומדת לשקוע בשינה. הוא מניח את ידו החמה על ידי. אני מרימה עיניי. הוא נראה ישן ונשימתו שקטה מאד. אני נצמדת אליו יותר וידו השנייה מקיפה אותי.
"תבטיח לי שתיגע בי," אני לוחשת לו. הוא לא מגיב.
אני נרדמת.
"בבקשה אמה, אני לא יכול איתך, את כולך מרוחה עליי. מה אני אעשה איתך," אני שומעת אותו. אני פוקחת עיניים בטוחה שישנתי שעות.
"מה השעה?" אני שואלת.
"ישנת מלא," הוא עונה בצחוק, "אולי עשר דקות."
הוא מפתיע אותי והופך אותי על גבי. "ביקשת שאגע בך," הוא אומר לי, "יש לך בכלל מושג כמה אני רוצה לגעת בך, בכולך, בכל פינה נסתרת שבך?" הוא מרצין פתאום "את מאמינה לי שלא נגעתי בה?"
"אני לא יודעת על מי אתה מדבר," אני אומרת לו.
"ככה אני אוהב אותך," הוא עונה לי.
"רק ככה?" אני שואלת.
הוא רוכן אליי ומתחיל לנשק אותי. "ככה," הוא אומר ונושק לצווארי, "וככה," הוא אומר ונושק לכתפי, "וככה," הוא אומר ונותן לי לטעום את טעם שפתיו.
"תפנימי," הוא אומר לי אחרי שהוא ממלא את כל גופי בנשיקות, אחרי שהוא עושה איתי אהבה, "את ורק את היא האימא של הילדים שלי. וזה יקרה הרבה יותר מהר ממה שאת חולמת."
