קתרין לה פונטיין
"אני לא מבינה מה את מתווכחת איתי. מי את חושבת שאת?" אומרת לי גברת גרין אם הכלה. אם יש משהו שאני מתעבת זה שאישה חושבת שהיא יכולה להתנהג איך שהיא רוצה רק בגלל שהיא כל כך עשירה. אז נכון, אני באתי ממשפחה קשת יום, אבל זה לא עושה אותי פחות טובה ממנה. "ממתי תופרת נותנת הוראות??"
"גברת גרין את יודעת היטב שאינני תופרת. אני מעצבת בגדים. העובדה שעיצבתי שמלות לרבות מחברותייך רק מעידה על כך שבניתי לי שם בזכות היכולות שלי לעצב. אני לא יכולה לתכנן בגד למישהי שהוא לא יתאים לה. אני בטוחה שאת רוצה שהבגד יחמיא לבתך ויקצור מחמאות. מה שאת מבקשת ממני רק ידגיש את חסרונות הגוף שלה, ולמי מאתנו אין חסרונות?"
"את רומזת שיש פגמים בגוף של הבת שלי??" היא מזדעקת מולי, "את חצופה. אני כבר אדאג שיותר לא יבואו אלייך."
"או ש," אני עונה לה בשיא השלווה, "תתני לי להציע לך כמה רעיונות ואולי נצליח להגיע לשמלה המושלמת עבור בתך היקרה."
"אז עכשיו את מתחנפת אליי? את תקשיבי לי טוב," קולה רועם מולי, "את תעשי מה שאומרים לך."
אני לא מוותרת. הרי בסופו של דבר השם שלי הוא שייחתם על השמלה הזו. "ואת כלה יקרה, מה את רוצה?" אני פונה לבת תוך התעלמות ממה שנאמר לי.
הכלה הצעירה מתכווצת כולה מולי. ברור לי שהיא מפחדת להביע את דעתה. ברור לי גם שאיננה מרוצה ממה שאימא בחרה עבורה. האם, גברת גרין המכובדת, פותחת זוג עיניים נדהמות מהפנייה הישירה שלי לבתה.
אני לא מוותרת. "גברת גרין, הבת שלך עומדת לעזוב את ביתך ולבנות בית עצמאי משלה. את לא חושבת שיש לה זכות להביע את דעתה?"
"תגידי ילדה בת כמה את?" היא שואלת אותי במבט שיכול להרוג, אבל לא אחת כמוני.
"אני בת עשרים ושלוש," אני עונה לה ומזדקפת מולה, "אינני ברת מזל כמו בתך ונולדתי למשפחה שלא יכלה לתת לי הרבה פרט לחינוך. אני מעצבת את בגדיי מגיל צעיר, כך שלגיל שלי אין משמעות. את יודעת היטב שהגעת אליי בגלל המלצות של חברות. אני לא מרבה לעצב בגדים באופן פרטי. יותר מזה . אני לא עוסקת בעיצוב שמלות כלה. יש לי בוטיק בשדרה החמישית ועדיין בגלל מי שהפנתה אותך אליי הסכמתי לעבודה הזאת. אני מבינה שאינני המעצבת המתאימה בשבילך ומצטערת שהטרחת את עצמך עד לכאן."
היא מעיפה בי מבט מזלזל ועומדת לצאת. "אני רוצה שהיא תעצב לי את השמלה," אומרת פתאום הכלה.
"אני מצטערת," אני עונה לה, "אין לי שום כוונה להיכנס ביניכן."
אני ניגשת לקחת את מחברת העיצובים שלי, ובהפגנתיות לוקחת את התיק שלי מתוצרת מיו מילאן ועוזבת את המקום עוד לפני שהן עוזבות.
כיוון שהחנות נמצאת בקומה הראשונה אני בוחרת לרדת במדרגות. אין לי רצון להיתקע איתן במעלית. אני יורדת במהירות . עקבי נעליי מהדהדים בחדר המדרגות הצר של הבניין הישן. בחצי הקומה בשעה שאני עומדת להמשיך במרוצתי החוצה אני כמעט מתנגשת בגבר שעולה במרוצה במדרגות מולי.
"תקשיבי את מלאך משמים, אני מחפש כבר חצי שעה סטודיו לשמלות כלה ולא מוצא. בבקשה תגידי לי שאת מכירה את הבניין," הוא אומר לי.
"ברור שלא תמצא. זו החנות של הבדים. אתה החתן?" אני שואלת בחיוך.
"ממש, אבל ממש לא," הוא מזדרז לומר," זה סיפור ארוך אני כאן לאסוף את דברה גרין."
"היא הכלה?" אני שואלת.
"לא, אמא שלה," הוא עונה לי.
"אין טעם שתעלה. היא תרד תוך כמה דקות. אל תשאל איזה חוויה איומה הייתה לה. המעצבת הזו התנהגה איתה מתחת לכל ביקורת. רק אל תצטט אותי. מסכנה הכלה," אני עונה לו.
"את בטוחה?" הוא שואל אותי מופתע. הוא מרכיב משקפיי שמש כך שאיני יכולה לראות מה אומרות עיניו.
"בטוחה בכל מילה שאמרתי," אני אומרת לו וממשיכה לרדת. הוא סב על עקביו ויורד בעקבותיי.
"חכי רגע מלאך," הוא אומר, "את לא יכולה להעלם לי כך."
"רוצה לראות קסם?" אני שואלת אותו.
הוא צוחק.
"הנה תראה. נעלמתי," אני אומרת, ממהרת לצאת מהבנין ולהיכנס למונית שמחכה לי.
"מה שלומך הבוקר קארין?" שואל אותי מיכאלוב נהג המונית הקבוע שלי.
"בוקר משוגע," אני עונה לו, "גברת אחת שלא יודעת מה לעשות עם הכסף שלה רוצה שאעצב לה שמלת כלה לבתה. רק שהבת בורכה במשקל עודף ולא כל דוגמה מתאימה לה. "
"זה קשור לגבר הזה שנכנס למונית מאחור ומבקש ממנו לעקוב אחריי?" הוא שואל.
אני מציצה במראה שלו. "אז הוא עוקב אחריי," אני אומרת, "תדאג ללכת לו לאיבוד."
אם יש משהו שמיכאלוב טוב בו, הוא להשתחל בין המכוניות בצורה כזו שאני עוצמת את העיניים כדי לא לראות מה קורה מסביבי.
"זהו," הוא אומר לי בתחושת ניצחון, "ברחנו ממנו."
אני לא מאפשרת לו לשאול אותי מי הוא . "עזוב שטויות, ספר לי מה אמרו על השמלה של הילדה?" אני שואלת.
"את לא תאמיני כמה מחמאות היא קטפה. רק שלא האמינו לה שאת עיצבת את השמלה," הוא אומר לי.
"אם כך תשלח לי תמונה שלה עם השמלה ואני אעלה אותה לאתר שלי, שכולם יראו," אני עונה לו.
"באמת? את תהיי מוכנה לעשות את זה בשבילה?" הוא שואל בהתרגשות.
"עיצבתי לה שמלה, ואני לא נוהגת לעצב לילדות. כך שתמונה שלה אצלי באתר יכולה להיות חידוש מרענן, אז למה שלא אסכים?" אני עונה לו.
"אני רוצה לשלם לך על השמלה," הוא אומר ומוציא ערימה של שטרות מכיסו.
"מיכאלוב אתה רוצה שאפסיק לנסוע אותך? אני לא מוכנה לקבל ממך אפילו דולר אחד," אני עונה לו.
"זה בדיוק מה שאישתי אמרה. הילדה הזו לא תסכים לקבל כסף. ולכן קניתי לך פרחים," הוא אומר ומושיט לי זר פרחים יפיפה.
"מיהרתי לבוא לאסוף אותך ולא הספקתי לקנות לך אגרטל. אני אביא לך אחר כך," הוא אומר לי בטון מתנצל.
"זה בסדר גמור יש לי אחד בחנות," אני עונה לו, "תמתין ותראה."
אנחנו מגיעים לחנות, אני יורדת מהמונית, ניגשת למטבחון ומוציאה אגרטל. כשהוא מלא במים והפרחים מסודרים בתוכו אני מניחה אותו בחלון הראווה. אני יוצאת וניגשת למונית. "אתה רואה?" אני אומרת לו ומצביעה על הפרחים שמונחים על עמוד השיש. "תמתין כאן כי סידרתי לך נסיעה. הלקוחה שלי כבר יוצאת אלייך."
*
החנות שוקקת חיים ואני מבקשת ממינדי מנהלת החנות שלי שתעבור על המדפים ותמלא את החסר.
אני פונה לעלות למשרד כאשר הפעמון בדלת הכניסה מצלצל וגבר בחליפה נכנס לתוכה. "אפשר לעזור לך אדוני," אומרת בחיוך ג'ורג'י. אני אוהבת את האישה הזו היא תמיד חייכנית ומלאת חיים. הלקוחות שלי מאד אוהבים אותה. אבל מסתבר שהעיניים שלו נעוצות בי. הוא נד בראשו אליה ומתקדם לעברי.
"אני מחפש שמלה," הוא אומר לי.
"אני אצטרך יותר פרטים מזה כדי שאוכל לעזור לך," אני צוחקת.
"יש לי אירוע הערב ואני צריך שמלה לאשתי לעתיד," הוא עונה לי.
"אתה יודע מה המידה שלה?" אני שואלת אותו, בטוחה שיאמר שלא ואני מתכוננת לעזוב אותו.
"המידה שלה כמו שלך," הוא עונה לי, "את מוכנה למדוד את השמלה עבורי?" הוא אומר ומתקרב לאזור שמלות הערב. אני עוקבת במבטי אחריו, מחכה לראות מתי יתייאש, אבל הוא לא. הוא מוציא שמלת ערב שחורה בעלת שסע לאורך הרגל. אני רוצה לומר לו שיש לו טעם טוב וכי בחר את אחת השמלות האהובות עליי, אבל אני לא רוצה להשפיע עליו.
"תמדדי בשבילי?" הוא שואל ופונה ממני לענות לשיחת טלפון.
אני נכנסת עם השמלה לחדר הלבשה ולובשת אותה.
הוא מסתובב אליי ובוחן אותי. הוא לא מראה לי מה הוא חושב.
"ונעליים?" הוא אומר קצרות.
"והמידה?" אני שואלת.
"שלך מה היא?" הוא שואל.
אני לא עונה לו ומתאימה לשמלה נעליים.
"כן," הוא אומר. "נראה מושלם. ואולי איזה תכשיט. צמיד נראה לי."
אני מוסיפה לזה צמיד מחרוזי קריסטל. הוא בוחן אותי ושותק. אני נאלצת לשאול אותו: "נראה לך מתאים?"
"כן," הוא עונה קצרות ומושיט לי את כרטיס האשראי שלו. כבר ברור לי שאין צורך שאומר לו כמה כל דבר עולה. כרטיס האשראי הכחול שלו מעיד שיש לו חשבון בלתי מוגבל.
"מתי את מסיימת לעבוד?" הוא שואל.
"בשבע," אני עונה לו.
"אם כך אשאיר את הכול כאן ואדאג לאסוף את זה. אני יכול לקבל את מספר הטלפון שלך רק למקרה ומשהו ישתבש?"
בדקה לשבע הוא שב לחנות. אני מגישה לו את השקית ובה הדברים שקנה. הוא לוקח אותה ואומר לי: "בואי אקח אותך הביתה."
"אין צורך אני אקח מונית," אני אומרת לו.
"זה בסדר, אני מעדיף לקחת אותך בעצמי," הוא עונה לי ושוב עונה לטלפון לפני שאני מספיקה להגיב.
"להיכן מיס לה פונטין?" שואל אותי הנהג שלו שפותח לי את הדלת של המושב האחורי. אני מוסרת לו את הכתובת ומתרווחת על המושב המפואר.
כאשר אנחנו מגיעים יוצא הגבר שאת שמו עדיין אינני יודעת, ופותח לי את הדלת. "ובכן מלאך שלי, לכי תתארגני ואני אבוא לאסוף אותך עוד חצי שעה."
"סליחה?" אני אומרת לו, "אני לא מבינה."
"הבנת, אני אבוא לאסוף אותך לאירוע," הוא עונה לי.
"שיקרת לי," אני מתרעמת, "אמרת שאתה קונה את השמלה לאשתך לעתיד. אני אקח את השמלה ואחזיר לך מחר את הכסף."
"לא שיקרתי לך. השמלה לאשתי לעתיד," הוא אומר.
"אז קח אותה," אני אומרת ומושיטה לו את השקית.
"גברת גרין אמרה לי שאת ווכחנית לא קטנה, אבל איתי לא ילך לך. לכי להתארגן ואבוא לקחת אותך," הוא אומר לי.
"אני לא באה איתך," אני עונה לו. עכשיו אני כבר מבינה מיהו. כשנתקלתי בו הוא לבש בגדי ספורט והרכיב משקפיים ו…השיער שלו היה שונה.
"אם את לא באה אז גם אני לא הולך," הוא אומר לי.
הוא מוציא את הנייד ומתקשר. "חברה שלי לא יכולה לבוא. היא לא מרגישה טוב, אני לא אגיע אני צריך לטפל בה."
אני שומעת צעקות מהצד השני, אבל לא מבינה מילה. "אני לא השותף היחיד בחברה, והגיע הזמן שמישהו אחר ידבר. אני מסביר לך שהיא לא מרגישה טוב. אני לא מתכוון להשאיר אותה לבד."
"אתה לא שפוי," אני אומרת לו, "אתה הולך לאירוע ואל תספר שאני חולה כי זה בסוף זה עוד יקרה."
"זה הטעון היחיד שעבד עליי רק שתדעי לך. את השמלה תשמרי. את תלבשי אותה לאירוע הבא." הוא אומר, "אני אשתדל לסיים מוקדם ואגיע אלייך."
"אני לא יודעת איזה רושם עשיתי עלייך, אבל אני לא אחת שמחפשת אהבה ללילה," אני אומרת לו.
"אני יודע. את הרי מלאך, ומלאכים הם לא כאלה," הוא עונה לי, "ומה מספר הדירה שלך שאדע?"
"אם תרצה תדע, ואם לא אז לא," אני עונה לו וממהרת לעזוב אותו. רק כאשר אני במעלית אני קולטת שהשקית עם הדברים נשארה בידי. "לא נורא," אני חושבת לעצמי, "מחר אדאג לו לזיכוי."
(תמונה קתרין)
שון מקמורן, שותף בכיר בחברת השקעות
הבוקר בשעה שיצאתי לאימון במכון הכושר שלח לי שותפי מרק גרין הודעה שהוא תקוע בפקק מחוץ לעיר ושהוא הבטיח לאימו ללוות אותה לפגישה בקשר לשמלת הכלה של אחותו. "תעשה לי טובה תלך לשם במקומי. הנה הכתובת…" בינינו, כל המטלות הקטנות שהוא מבקש ממני כל פעם די מציקות לי, אבל זו, זו הזויה לגמרי, ביחוד שאחותו מאוהבת בי בסתר.
"אני באמצע אימון," אמרתי לו.
"בבקשה, רק הפעם. אני ממש חייב שתעזור לי. אני לא רוצה להסתבך שוב עם אימא שלי," הוא אמר לי. היה ייאוש בקולו שגרם לי להתרכך ונסעתי לכתובת ששלח לי. תהרגו אותי מי מנהל כך עסק שאי אפשר למצוא אותו. הסתובבתי חצי שעה סביב הבניין ולא מצאתי את המקום. אבל אז נשלחה אליי משמים מלאכית שסיפרה לי שהפגישה עם מעצבת שמלת הכלה הייתה אסון. ואמרה לי שגברת גרין בדרך למטה.
"איפה היית?" התנפלה עליי אימו של מרק מייד כשירדה למטה.
"מרק נתקע בפקק ושלח אותי," אמרתי לה, "אני אדאג לך להסעה."
ואז היא שוב התנפלה עליי שאני לא מבין איזו סיוט היא עברה בגלל המעצבת החוצפנית, ואמרה שהיא תדאג שלא תהיה לה עבודה.
"המונית מחכה לך," אמרתי ויצאתי החוצה. רציתי להספיק להגיע למלאכית הזו.
עצרתי מונית וביקשתי שתעקוב אחרי המונית שלה. היא כנראה הבחינה בזאת, בכל זאת מלאכית, וסימנה לנהג להתחמק ממני.
הסיפור הזה יכול היה להיגמר כאן אם לא הייתי עובר ליד דוכן העיתונים ורואה את הכותרת של העיתון. מי אם לא תמונתה המלאכית שלי התנוססה על העמוד של עיתון האופנה. אז אם תהיתם כיצד בכל זאת גיליתי מי היא קארין לה פונטין, אז הנה לכם התשובה.
אתם כבר יודעים שזו שחשבתי שהיא מלאכית היא בעצם ההיפך הגמור. איך היא הצליחה להטעות אותי. אני עוד אלמד אותה לקח. התוכנית כבר מתבשלת במוחי אבל אני חייב ללכת הביתה להחליף בגדים ולהתחיל את יום העבודה. בכניסה לבניין שלי אני מעיף מבט בדמותי בראי. השיער שלי פרוע ואני זקוק בדחיפות לתספורת, מה שגורם לי לצאת ולגשת למספרה שנמצאת כמה בניינים מהדירה שלי. "אני רוצה תספורת קצוצה," אני אומר לספרית.
חצי שעה אחרי אני מגיע למשרד ומגלה שמרק כבר בחדר הישיבות.
"מתי התחילה הישיבה?" אני שואל את המזכירה.
"לפני שעה וחצי," היא עונה לי כאילו זה מובן מאליו.
"למה אני לא יודע מזה?" אני שואל אותה.
"מר גרין אמר שאתה עסוק הבוקר והוא ינהל את הישיבה לבד," היא עונה לי.
אני נכנס לחדר הישיבות. מרק מביט בי. "אתה חייב לי הסבר," אני מסנן לעברו בשעה שאני מתיישב לידו.
"תבין," הוא אומר לי, "אני לא יכול איתה. היא משגעת אותי." הוא אומר לי כאשר הישיבה מתפזרת.
"אז החלטת להעביר אותה לטיפולי?" אני שואל אותו בכעס עצור, "אתה הרי יודע שהיא אישה שלא רואה אף אחד ממטר."
"אני מבין מאחותי שהיא צעקה על המעצבת ופיטרה אותה. אני חייב להתנצל בפניה," הוא אומר.
"היא לא בדיוק מלאך המעצבת הזו. בכל מקרה אני כבר אטפל בה," אני אומר לו.
בהפסקת הצהריים אני מחליט ללכת לחנות שלה. חיפוש זריז ברשת מעלה שהחנות "קארין עיצובים" נמצאת במורד הרחוב. אני מגיע לחנות ומודה שאני מופתע לראות את חלון הראווה המושקע. הבגדים המוצגים בו לא היו מביישים אף בית אופנה באירופה.
אני סקרן לראות את פניה המופתעות בשעה שתראה אותי כאן. אבל היא לא מזהה אותי. לרגע אני מאוכזב. אני לא רגיל לכך. אבל אז אני נזכר שהייתי לבוש בבגדי ספורט, עם שיער ארוך פרוע…ומשקפי שמש.
מה שקרה שם אתם כבר יודעים.
*
תשע בערב. המלצרים עוברים עם מגשים עמוסי בשרים ותוספות חמות. הנאום שלי כבר מאחוריי ואני יכול להתרווח ולהנות מהארוחה המפנקת. הנייד בכיסי רוטט ואני מוציא אותו.
"מדברים מחברת האשראי מחלקת הונאה," אומר לי גבר במבטא זר, "זה בקשר לרכישה שלך בחנות האופנה קארין עיצובים."
"תסלחו לי," אני אומר לשותפי ויוצא ללובי. "אני איתך," אני אומר.
"האם הרכישה הזו נעשה על ידך?" הוא שואל אחרי שהוא מאמת את פרטיי.
"כן," אני עונה ותוהה מדוע הוא התקשר. הרי עשיתי קניות גדולות מזו, למרות שהיא לא הייתה קנייה זולה.
"לפני רבע שעה נעשה ביטול לעסקה. הביטול לא נעשה מהמסוף של החנות אלא דרך האינטרנט. ידוע לך מדוע?"
"אתה יכול לומר לי מי עשה את פעולת הביטול?" אני שואל.
"קארין לה פונטין," הוא עונה לי, "בעלת החנות."
"הבנתי," אני אומר.
"אז היא משחקת איתי," אני אומר לעצמי.
אני שב לשולחן. "מה בשבילך?" שואל אותי המלצר. אני שומע אבל לא שומע אותו.
"מה הסיפור שלך קארין?" אני ממשיך לגלגל את השיחה איתה בראשי. אני מרים עיניי למלצר שממתין לידי בסבלנות. "תודה. אני חייב ללכת."
אני עוזב את המקום ומבקש מהנהג שייקח אותי אליה.
"אני לקארין לה פונטין," אני אומר לשומר בכניסה.
"מה שמך?" שואל אותי השומר.
"שון מקמורן," אני עונה לו.
הוא מתכופף מתחת לדלפק ומוציא משם את השקית של החנות ומגיש לי אותה. "היא יצאה והשאירה את זה בשבילך."
אני מביט המום בשקית. אני מרגיש שאני רותח. "מה את חושבת שאת עושה?"
"תודה," אני אומר לו ומתלבט אם להשאיר לה אותה או לא. לבסוף אני מחליט לקחת אותה ועוזב את הבניין. רק כאשר אני מגיע הביתה אני מתקשר אליה.
"איפה את?" אני שואל אותה מיד.
"סליחה??" היא עונה לי כעוסה.
"שתי מילים ואת לא מסוגלת לענות עליהן?" אני שואל.
"אני לא חייבת לך כלום. אפילו את החיוב בכרטיס האשראי החזרתי לך," היא עונה.
"למה לא חיכית לי?" אני שואל.
"אוי שכחתי לגמרי שאנחנו מתחתנים. באמת סליחה," היא עונה לי בציניות, "מה אתה רוצה ממני? כי ברור לי שאתה לא מחזר אחריי. אז בוא נסיים את השיחה." היא מנתקת ומשאירה אותי בוהה בטלפון.
*
למחרת בבוקר אני מוותר על אימון הבוקר ומגיע מוקדם למשרד. מרק כבר נמצא בחדרו.
"בוקר טוב," אני אומר לו, "תגידי לי מה נגמר בסוף עם השמלה של אחותך?"
"אל תשאל איזה מריבה נוצרה מהסיפור האומלל הזה. פעם ראשונה שאחותי עמדה מול אימא שלי. הייתי המום כשהיא סיפרה לי את זה. הסתבר שהמעצבת הזו הייתה דווקא לצידה של אחותי והיו לה רעיונות ממש יפים לעיצוב השמלה. אתה הרי יודע שאחותי קצת מלאה. אימא שלי רצתה שהיא תלבש מחוך ותלבש שמלה שממש לא מתאימה לה," הוא אומר לי.
"כלומר היא לא מפלצת כפי שאימא שלך תיארה אותה?" אני שואל ולא משתף אותו בתוכנית שלי.
"אחותי אמרה שהיא ממש מלאכית. היא יכלה לעשות מה שאימא שלי ביקשה ולגרוף סכום נאה. אבל היא לא הסתנוורה מהכסף אלא רצתה באמת שאחותי תראה כמו נסיכה. הלוואי והייתה מסכימה לעצב לה את השמלה," הוא אומר לי.
אני עוזב את חדרו והולך לחדר שלי. עכשיו אני ממש מבולבל. מצד אחד אני לא מפסיק לחשוב על קארין, מצד שני…מה בעצם מצד שני. אף פעם לא הייתי כל כך לא החלטתי לגבי מישהי. למעשה אף פעם לא השקעתי כל כך הרבה זמן בניתוח אופייה של אישה.
אני מביט בלוח הפגישות שלי להיום. לשמחתי היום שלי פנוי. אני מתיישב לענות לכמה מיילים דחופים, ועובר על מסמכים שדורשים את חתימתי. "אני יוצא לפגישה מחוץ למשרד, אינני יודע אם אחזור היום." אני אומר למזכירה.
אני מבקש מהנהג שייקח אותי לדירה שלי. "אתה משוחרר להיום," אני אומר לו.
אני אוסף את השקית עם הבגדים ויוצא שוב לרחוב. אני מעדיף ללכת מהדירה ברגל. מזג האוויר חמים והאביב מורגש בכל פינה. המחשבות מתרוצצות לי בראש ואני מרגיש שאני חייב לארגן אותן. מה גרם לי לעזוב את המשרד באמצע יום עבודה וללכת אליה? מה אני אמור לומר לה? מה היא תחשוב עליי אחרי איך דיברתי איתה אתמול? האם בכלל תסכים לדבר איתי?
(תמונה שון menshairstylestoday.com)
קארין
לילה קודם
"את מוכנה להסביר לי מה פתאום החלטת לישון אצלי באמצע השבוע?" שואלת אותי נינה.
"הייתי חייבת להתרחק מהבית," אני עונה לה. אני יודעת שהתשובה הזו לא תספק אותה, אבל מה אני כבר יכולה לומר לה.
היא לא נותנת לי לחשוב. "איך קוראים לו," היא שואלת מיד.
"למי?" אני שואלת, מעמידה פנים שאני לא יודעת על מה היא מדברת.
"נו באמת קארין. את נראית כל כך מעופפת. את לא כזו. אני מכירה אותך מספיק שנים בשביל לדעת שמשהו מסעיר אותך, או אם לדייק מישהו."
"אוף איתך," אני נאנחת, "אי אפשר להסתיר ממך כלום. מצד שני באמת שאין לי מה לספר לך. נתקלתי במישהו במדרגות היום ואחר כך הוא הופיע אצלי בחנות וקנה שמלה….בשבילי. בשביל אשתי לעתיד הוא אמר לי והודיע לי שאני הולכת איתו לאירוע. אין לי מושג איך ידע איפה אני עובדת."
"את זה אני יכולה להסביר לך בקלות," היא אומרת ומניחה לפני את ירחון האופנה ובו מתנוססת תמונתי.
אני נאנחת. "אז ככה הוא מצא אותי."
*
בבוקר למחרת אני יושבת בסטודיו הנמצא בקומה העליונה של החנות ועסוקה בעיצוב של שמלה. המחשבות שלי מתפזרות. אני יודעת שהבת של גברת גרין לא תחזור אליי למרות שהייתה מאד רוצה. אני גם יודעת שזה היה הניסיון הראשון והאחרון שלי לעצב שמלת כלה, ובכל זאת משהו גורם לי להמשיך לעשות סקיצות של השמלה על הדף.
אני משרטטת חצאית לבנה רחבה ומעליה אני מציירת בד שקוף ומתחילה לצייר את הדוגמה שתירקם עליו.
אני מחפשת באינטרנט כל מיני דוגמאות שימצאו חן בעיניי, ולא מוצאת את זו שאני רואה בדמיוני. הפח עולה על גדותיו מרוב ניירות מקומטים שזרקתי לתוכו. אני מתקשה להתרכז. ברור לי מה מסיח את דעתי. אני מנסה לגרש את המחשבות שלי עליו עוד מאתמול אבל הוא כאילו מתעקש להישאר שם.
"קארין שמעת מה שאמרתי לך?" אומרת לי מינדי.
"סליחה, חיפשתי בד מסויים והייתי מרוכזת במסך," אני עונה לה נבוכה.
"כן," היא עונה לי, "רק שהמבט שלך היה תקוע אי שם מבעד לחלון," היא אומרת לי.
"מה רצית?" אני שואלת, מתעלמת ממה שאמרה.
"זוכרת את הגבר שהיה אתמול וקנה לארוסתו את השמלה. הוא אמר שהוא בא להחזיר אותה וכי כבר קיבל זיכוי," היא אומרת לי.
"זה בסדר
אני זיכיתי את כרטיס האשראי שלו אמש. את יכולה לקחת ממנו את הדברים," אני
עונה לה. אני לא אראה לה כמה מרגשת אותי העובדה שהוא פה.
"העניין הוא שהוא התעקש לדבר איתך," היא אומרת לי.
"תבקשי ממנו שיעלה אליי לסטודיו," אני אומרת, רוצה להרחיק את השיחה בינינו מעיניהן הסקרניות של העובדות שלי.
אני שומעת אותו עולה בריצה במדרגות לקומת הסטודיו. אני יושבת בגבי אל הדלת, רכונה על שולחן העבודה שלי.
"איזה יופי, אני מבין שגברת גרין התעשתה ובכל זאת הזמינה ממך שמלת כלה," הוא אומר, "אני מכיר אותה ומרשה לעצמי לומר לך שכך היא עם כולם. חושבת שהכסף מקנה לה אדונות על כל העולם."
"היא לא פנתה אליי, וגם אם תפנה שוב לא אסכים לעבוד איתה. אני לא מעצבת שמלות כלה," אני עונה לו.
"אבל זו שבציור שלך….אני מבין," הוא עונה, "זו את שמתחתנת."
"לא מה פתאום. כלומר זו כן שמלה…לא אני לא מתחתנת," אני מגמגמת מולו.
"את לא רוצה להתחתן איתי?" הוא שואל בחיוך.
"אתה שוב מתחיל עם השטויות שלך," אני עונה לו.
"בואי נתחיל מזה שתזזי מכאן את השרטוט. אומרים שזה מביא מזל רע אם החתן.." הוא מתחיל לומר, אבל אני קוטעת אותו.
"מה אתה רוצה ממני? אני מבינה שראית את התמונה שלי בעתון, אז תסביר לי בבקשה מה אתה רוצה," אני אומרת.
"אהיה גלוי איתך. אתמול באתי לכאן כי כעסתי על איך שהתנהגת עם גברת גרין," הוא מתחיל לומר.
עכשיו אני ממש רותחת. "אני? יש לך בכלל מושג," אבל הפעם הוא זה שקוטע אות דבריי.
"כל הדרך אלייך שאלתי את עצמי מדוע אני בכלל בא לפה, מה כבר יש לי לומר לך. אז בואי נעשה את זה נכון.
שמי שון מקמורן. אני שותף של מרק גרין הבן של…. אני לא כאן בגללה. אני כאן בגללי."
"אני מקשיבה," אני אומרת לו.
"הייתי רוצה להזמין אותך לשתות איתי קפה," הוא אומר לי.
"להזמין לדייט?" אני שואלת.
"בדיוק כך. אני רוצה להכיר אותך, ויותר מזה אני רוצה להכיר לך אותי. כדי שביום שאכרע ברך לפניך, לא תזכי את כרטיס האשראי שלי אלא תלבשי את השמלה, תשלבי את אצבעותייך בשלי ותבואי איתי לאן שאלך."
"אני רק אנקה את השולחן קודם," אני עונה לו, "אני לא אוהבת להשאיר שולחן לא מסודר."
"דווקא את זה אני מבקש שלא תעשי," הוא אומר לי, "אני רוצה שתיקחי את הזמן ותעצבי לך שמלה כלולות מהממת בדיוק כמוך. אני מבטיח שלא אציץ."
שון
"כן זו היא שעיצבה את השמלה לבקשתי," אני אומר בפעם האלף לאורחיי, "ולא היא לא מעצבת שמלות כלה. זו היחידה שעיצבה. לא הייתי מוכן שאף אחת אחרת תעצב את שמלת כלולותיה עבורה."
קארין שאלה אותי אם אני רוצה שתחליף את השמלה אחרי טקס החלפת הנדרים בינינו. למרות שכפי שהבטחתי לא ראיתי את השמלה לפני החופה ,ידעתי שהשמלה שעיצבה תהיה כל כך מושלמת שלא תהיה אחת שתתחרה בה. ואכן צדקתי. היא נראתה בה כמו מלאכית. כמו המלאכית שהכרתי שבועות רבים קודם יורדת במדרגות בבניין ישן ללא שלט מכוון בשעה שעליתי מולה במרוצה.
בבוקר למחרת
אני מתעורר למשמע הנקישה על הדלת בסוויטת ירח הדבש שלנו במלון..
"מי זה?" אני שואל בקול מנומנם.
"שרות חדרים," אומר הקול מעבר לדלת, "הבאתי לכם את ארוחת הבוקר שלכם."
קארין פוקחת את עיניה ומתמתחת כמו חתולה מפונקת. אני מכסה אותה כיוון שהיא נרדמה ערומה וניגש לפתוח את הדלת.
על המגש בנוסף לארוחת הבוקר מונח אגרטל קטן עם פרחים ועיתוני הבוקר. כמה אני לא מופתע לראות את תמונות החתונה שלנו מפורסמות בכל מקום. אני מחייך למראה שמותינו הצמודים שון וקארין מקמורן.
"אני כל כך אוהב אותך גברת מקמורן," אני אומר לה, מניח את המגש על המיטה ומנשק אותה ארוכות.
אני מתיישב לידיה ומראה לה את התמונות.
הנייד שלה מצלצל, מודיעה על הודעה נכנסת.. היא מעיפה מבט לראות מי זה.
"גברת גרין?" היא אומרת לי בהפתעה מקריאה לי את ההודעה:
"מזל טוב לרגל נישואיך. ראיתי את התמונה של השמלה שלך. את חושבת שתוכלי לעצב משהו דומה לבת שלי?"
