ג'קסון
בעוד הלורד איירבורן והנהג שלו מחפשים אחר לילי שנעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, אני חוצה את הכביש בצעדים מהירים ונכנס לחנות הבדים.
"שלום אדון," הוא מקבל את פניי בשמחה, "במה אני יכול לעזור לך היום?"
"רציתי לשאול אותך האם ביקרה בחנותך בתה של מיס אבלין?" אני בורר מילים.
"איני אמור למסור מידע על לקוחותיי, אבל אני מניח שיש סיבה לכך שאתה שואל," הוא עונה ומביט בי בצפייה.
"האם היא עוסקת בתפירה כאימה?" אני שואל.
"היא מאד מוכשרת. יש אומרים שהיא עולה על אימה, אבל אני אינני אומר זאת. אני יודע שהיא מרבה לקנות כאן בדים עבור לקוחותיה ולאחרונה היא תופרת שמלת כלה," הוא אומר ובוחן אותי, "מעניין שאתה קנית בד להכנת שמלה לכלתך."
הוא מעמיד פני מהורהר.
"בדיוק על זה חשבתי לדבר איתה. רציתי לשאול האם תסכים לתפור את השמלה עבורי," אני מנצל את המידע שנתן לי.
"אני חשבתי שהיא תופרת את השמלה עבורך. אם כך עבור מי היא תופרת? האם יש סיכוי שהיא תופרת עבורה? הרבה גברים מתעניינים בה, אז אולי באמת," הוא מחייך לעצמו כאילו פענח סוד.
אין לו מושג כמה המילים שלו פוצעות אותי בפנים. 'איך לא חשבתי על כך שבטח יש ללילי הרבה מחזרים.'
"אם כך אני מניח שהיא עסוקה מידי בשבילי," אני ממהר לענות, נפרד ממנו לשלום ויוצא מהחנות.
אני זקוק לאוויר. 'למה חיכיתי?'
אני חוזר לבית הקפה ורואה את לורד איירבורן יושב מהורהר. "לילי לא שמעה שקראתי לה. הנהג חיפש אחריה אבל היא נעלמה," הוא אומר לי.
"אני מניח שחזרה לביתה. אם אתה מעדיף נוכל להיפגש ביום אחר," אני מנצל את ההזדמנות לעזוב.
"אני מודה לך על הבנתך. אני דואג לה והייתי רוצה לעבור בביתה להבין מה קרה," הוא עונה לי בהתנצלות. זה מדהים כמה מהר הוא נכנס לתפקיד של האב.
אני נפרד ממנו ונוסע חזרה לאחוזה. העובדים כבר לא מתרגשים מהעובדה שאני נוהג בעצמי. איך יום אחד משנה הכל.
ג'ורג' יוצא לקראתי ומבשר לי שאבי החליק אמש על השביל בגשם הרטוב והוא שוכב במיטה. "נתבקשתי להודיע לך כי הנשף מבוטל."
אין לו מושג כמה אני שמח לשמוע על הביטול.
אני ניגש לביתו של אבי להתעניין בשלומו. "אתה מבין," מקבלת את פניי אימי בכעס עצור, "זה מה שקורה כשאתה מסתובב בלילות בגן עם נשים חסרות מוסר."
"את בטוחה אימא?" אני שואל אותה.
"אל תעמיד פנים שאינך יודע ג'קסון," היא מתפרצת עליי.
"אני לא נוהג להסתובב בגן בלילות," אני עונה לה בשלווה, "אני מעדיף לשבת בספריה ולקרוא ספר." אני לא אתן לה להכניס אותי לסיפור ביניהם.
"הזקן שלך במיטה בחדר השינה שלו," היא אומרת ופונה ללכת ממני.
"אם כך אלך לראות אם הוא זקוק למשהו," אני עונה לה ועולה לחדר השינה של אבי.
"אני מניח שכולם מדברים שהזקן השתעשע עם הילדה," הוא אומר במרמור.
אני מתעלם ממה שאמר. "איך אתה מרגיש?" אני שואל אותו באיפוק. אין לי כוונה לאמר לו מה דעתי על מה שאמר.
"אני דורש לדעת מה אמרו עלי," הוא אומר בקול מצווה.
"רכילות איננה מעניינת אותי. גם אם היא נאמרת לידי, איני שומע אותה," אני עונה לו בטון קר.
"אז אני מבין שכולם לועגים לי," הוא אומר ומישיר אליי מבטו.
"הייתי בפגישה בעיר ורק עכשיו חזרתי. נאמר לי רק שהחלקת בגן. האם כבר ביקר אותך הרופא?" אני שואל לא כי זה מעניין אותי, אלא רק כדי שלא ימשיך לדבר על מה שמעניין אותו.
"אימך סירבה להזמין רופא," הוא עונה לי בכעס.
"אם כך אדאג שהרופא יבוא לבדוק אותך. אתה צריך עוד משהו?" אני שואל.
?
אני מביט באבי ומנסה לגרש מעליי את התמונה שלא עוזבת אותי מרגע שנודע לי שהוא נחבל.
הייתי בן חמש אולי כאשר טיפסתי על עץ ונפלתי. הייתי מכוסה בדם ומאד מבוהל.
אבי הביט בי בזלזול, סבב על עקביו ולא הושיט לי יד.
ישנם זכרונות שלא נמחקים מראשך. אני חייב לשים אותם בצד כאשר אני מציע לו עזרה כעת.
?
במקום לענות לי הוא מתחיל להתלונן על אימי. "אני מבקש שאת העניינים ביניכם תפתרו לבד," אני עונה לו, "אני אדאג שהרופא יבוא בהקדם."
אני חוצה את הגן המפריד בין בית הוריי לבית האחוזה הגדולה, הולך בצעדים מהירים. כל שאני רוצה הוא להתרחק משם כמה שיותר מהר. השהות במחיצתם גורמת לי לאי נוחות גדולה.
"תבקש מהרופא שיבוא לבדוק את אבי. אם יש צורך אני אשלם לו עבור הביקור," אני אומר לג'ורג ופונה לעלות לחדרי.
אני עובר דרך חדר התפירה בצעדים מהירים בתקווה להתחמק מעינייה של אבלין אבל זה לא קורה.
"האדון יכול להיכנס ולראות כיצד מתקדמת השמלה של כלתו?" היא שואלת.
אני מביט בתדהמה על השמלה, היא כמעט גמורה. "נותרו לי עוד כמה שעות של ריקמה והשמלה תהיה מוכנה," היא אומרת לי.
אני רוצה לאמר לה שאני כבר לא כל כך בטוח שיש לי כלה, אבל שותק.
"מעולם לא ראיתי שמלה כל כך יפה. אני לא מאמין שהיא מוכנה כל כך מהר," אני אומר לה בהתפעלות.
"מיהרתי לסיים אותה כיוון שרציתי לבקש מהאדון שייתן לי כמה שעות חופש," היא אומרת.
"אינני האדון שלך מיס אבלין. את רשאית ללכת מתי שאת רוצה," אני אומר.
"אני יודעת שאתה לא רוצה לדבר על בתי, אבל אני רוצה לבקר אותה." היא מדברת אבל לא מעזה להסתכל עליי.
"היא ביקשה שתבואי?" אני שואל. אולי אדע סוף סוף את האמת.
"לא…כלומר… אני מתגעגעת." אני יודע שהיא משקרת.
אני מחליט שעליי לשים את הקלפים על השולחן.
"יש שמועות בעיר שהיא עומדת להינשא. ברכותיי," אני אומר ובוחן ביסודיות את תגובתה.
"באמת? אני לא יודעת מאיפה נולדו השמועות האלה," היא מעמידה פניי מופתעת.
"נאמר לי שראו אותה בוחרת אביזרים לשמלת כלה. כיוון שלא ידוע על מישהי אחרת שנישאת הובן שהיא תופרת לעצמה שמלת כלה," אני לא מרפה.
"אני מתקשה להאמין שהיא לא הייתה אומרת לי דבר, למרות שעכשיו כשאני חושבת על זה לא שמעתי ממנה מרגע שעזבה. אני מאד מקווה שהיא לא מתכוונת לעשות שטויות."
היא מפסיקה לרגע את שטף דיבורה.
"ואולי," היא ממשיכה בטון מהורהר, "היא שמעה שאתה עומדת להינשא ולכן נענתה להצעת נישואין. לא חסרו לה כאלה מעולם."
"אם כך אבקש מהנהג שייקח אותך לבקר אותה," אני אומר.
לילי
אני שומעת נקישה בדלת. עברו כמה שעות מאז שהגיע לכאן הנהג וסבב את הבית לראות אם אני נמצאת.
זאת הפעם השניה שאבי חוזר לכאן ואני יודעת שאין זה ראוי שאתעלם ממנו שוב. אני זורקת שמיכה על הספה, מעמידה פנים שישנתי, ופותחת את הדלת תוך שאני מכסה על פיהוק.
"את בבית," הוא אומר ואני רואה את ההקלה על פניו.
"עבדתי כל הלילה ונימנמתי מעט," אני עונה לו.
"חשבתי שראיתי אותך בחנות הבדים," הוא אומר לי ובוחן אותי.
"הייתי צריכה להוסיף חרוזים לשמלת הכלה של אימי. היא כמעט מוכנה," אני אומרת לו.
אני ניגשת ומביאה אותה בזמן שהוא נכנס לבית ומבחין בשמיכה הלא מקופלת על הספה. הוא נד בראשו בהבנה. אני מתביישת פתאום ששיקרתי לו אבל מאוחר מידי.
עיניו נוצצות בהתרגשות למראה שמלת הכלה שאני אוחזת בידי.
"היא מושלמת," הוא אומר לי.
פתאום נפתחת הדלת.
"אימא!" אני קוראת. אני רוצה לגשת לחבק אותה אבל נזכרת שאבי פה.
היא מביטה בי במבט זועם. "אני לא ארשה שזה יקרה!" היא צועקת.
היא מנסה לחטוף ממני את שמלת הכלה אבל אני זריזה ממני וקופצת לאחור.
"תשמע לי טוב לורד איירבורן. אתה לא תגע בילדה שלי! אני אוסרת עלייך," היא אומר ועיניה מלאות שינאה.
"את אוסרת עליי לראות את אבי?" אני נעמדת מולה זקופה.
"את יודעת שהוא אביך ואת עומדת להינשא לו?! את השתגעת? העובדה שאדון האחוזה עומד לשאת אישה היא לא סיבה לכך ש.."
"שלום אבלין," אומר אבי וקם לעמוד מולו, "מה שלומך?"
"אני לא אתן לך לשאת את בתי לאישה," היא אומרת ועומדת לסטור לו.
"איך עולה בדעתך שאשא את בתי לאישה?" הוא שואל אותה בקול שקט.
"מדוע אם כך היא אוחזת בידה שמלת כלה?" היא מזדקפת מולו, "אולי אני משרתת אבל אני לא מטומטמת."
"התגעגעתי אלייך כל כך. חיפשתי אחרייך בכל מקום. למה נעלמת לי?" הוא ממשיך בטון רך שסודק את בטחונה של אימא.
"תעני לי את, למה את אוחזת בידך שמלת כלה?" היא פונה אליי בקור.
"זה מה שאני עושה אימא בשביל לקיים את עצמי. אני תופרת שמלות. הוזמנה אצלי שמלת כלה וזה מה שאת רואה כעת. את יודעת שאין לי אמצעים לתפור לעצמי שמלה כזאת מפוארת," אני עונה לה.
"אני אאמין לך רק אם תאמרי לי את שם הכלה," היא מביטה בי בהתגרות.
"את לא מאמינה לבת שלך? כך חינכת אותי לשקר לאימי?" אני מנסה להתחמק.
"את חצופה!" היא עונה לי בכעס.
אני מביטה לעבר אבי, מה שגורם לאימי להחוויר. "אמרי לה לילי עבור מי את תופרת את שמלת הכלה."
"הלורד איירבורן ביקש ממני.." אני מתחילה לאמר, אבל הוא קוטע אותי.
"השמלה היא עבורך אבלין יקרה," הוא אומר לה.
אימא צוחקת צחוק עצבני. "מאיפה הרעיון ההזוי הזה שאני עומדת להתחתן. מישהו בא לבקש ממך את ידי? נו באמת."
"למה שמישהו יבקש ממני. אינני אביך. זה אני שמבקש לשאת אותך לאישה," הוא אומר לה ברוך.
"אתה גבר נשוי," היא עונה לו בטון פחות לוחמני.
"אני לא. כבר הרבה זמן לא. היא האשימה אותי בכך שאין לנו ילדים ואני לא טרחתי לתקן אותה ולספר לה שיש לי בת, כך שהאשמה אינה בי."
הוא מפסיק לרגע את דבריו ובוחן את תגובתה של אימא. מבטה מתרכך מעט.
"מאז אני מחפש אותך ולא מוצא אפילו קצה חוט. את טרחת לטשטש היטב את עקבותייך.
הרבה שנים התבזבזו לחינם. אני מקווה שעכשיו שאת מולי את תרשי לי לאמר לך את המילים," אומר אבי ומישיר אליה מבט.
"אני משרתת אם אתה לא זוכר," היא עונה לו ומזדקפת שוב.
"אני אהפוך אותך לאשתו של הלורד, ואת לילי אציג כבתי החוקית," הוא עונה לה.
"זה קצת מאוחר מידי. הגבר שהלב שלה שייך לו כבר בחר באחרת," היא עונה בעצב.
"הוא לא," אומר אבא ושולח יד ללטף את לחייה של אימא, "אני מבטיח לך שהוא לא."
"אני תופרת לו את שמלת הכלה עבורה," עונה אימא ואני מתקשה לנשום.
"הייתי שמח לראות את השמלה שתפרת," מפתיע אותי אבא, "אבל לפני הייתי רוצה שתמדדי את שמלת הכלה שתפרה לילי עבורך."
"אומרים שזה מביא מזל רע," אומרת אימא.
"המזל הרע כבר היה. מכאן רק יהיה טוב אם רק תסכימי להינשא לי." למרות שהוא עדיין מתקשה לעמוד יציב בגלל פציעתו, הוא כורע על ברכו ומבקש מאימא להינשא לו.
"זה אמיתי או שאני חולמת?" היא שואלת אותו.
"אבלין יקרה שלי. אני לא יכול לראות עוד את חיי בלעדייך. שאלתי אותך האם תנשאי לי. אל תתני לי לחכות הרבה לתשובתך. גם גבר בגילי חסר סבלנות לשמוע את התשובה," הוא אומר לה וידו לא עוזבת את ידה של אימא.
"הלב שלי היה ועדיין רק שלך," אומרת לו אימא בדמעות.
הוא מוציא מידו טבעת בעלת אבן אדומה במרכז, ויהלומים משני צידיה ועונד אותה על אצבעה.
"אני אכבד את בקשתך אבלין ואמתין בחוץ בזמן שאת מודדת את השמלה," הוא אומר ויוצא מהבית.
"אני כל כך מאושר," אנחנו שומעות אותו אומר לנהג שלו.
"את מאמינה?" שואלת אותי אימא ודמעות זולגות על לחייה.
"כי אני לא. אני חושבת שזה חלום ופוחדת שאתעורר ממנו.
אני כל כך מצטערת על איך שדיברתי איתך. תסלחי לי לילי?"
"כן, אימא," אני אומרת בשקט.
קשה לי לדבר, קשה לי לנשום. הראש שלי מפוצץ במחשבות.
הלב שלי שוב נשבר. לא ידעתי שלב שבור יכול להישבר שוב.
אני חייבת לשלוט ברגשותיי. אימא מודדת את שמלת הכלה שלה. חלומה עומד להתגשם. אני חייבת להיות שם בשבילה.
דבר אחד אני לא מבינה. למה אבי הכחיש שהאדון עומד להינשא. אבל ניזכרת שאימא תפרה שימלה לכלתו.
פתאום אני רוצה שכולם ילכו, אני זקוקה להיות לבד, ומצטערת שפתחתי את הדלת לאבי.
"את שומעת שאני מדברת אלייך לילי?" שואלת אימא, "אני חייבת לשמוע איך זה קרה."
אני מביטה מבעד לחלון על אבי שהולך הלוך וחזור ומדבר בהתלהבות עם הנהג שלו.
ואז מאירים את שביל הגישה לבית פנסי מכונית לא מוכרת. איני רואה מי יוצא ממנה, רק רואה שאבא הולך לקראתו.
אני ממהרת לסגור את הוילון וחוזרת לאימא. "יש משהו שהיית רוצה שאשנה?" אני שואלת אותה בחיוך מאולץ.
"השמלה פשוט מושלמת. את כל כך מוכשרת לילי. מעולם לא ראיתי עיצוב כזה יפיפה של שמלת כלה," היא עונה לי.
ג'קסון
אני מסתגר בחדרי. אני חייב לשלוט בעצמי.
אני מרגיש מובס. שוב דבר כבר לא נחשב בעיניי. 'למה התמהמתי כל כך? למה לא הלכתי אליה מייד לאחר שעזבה?'
נקישה בדלת מעירה אותי ממחשבותיי וג'ורג' מבקש שארד כדי לדבר עם הרופא.
"שלום לך אדון הריסון," הוא פונה אליי ברישמיות, "אני שמח לאמר לך שהחבלה של אביך איננה רצינית כפי שהיא נראית.
אמנם הוא ביקש שאומר לאימך שהוא זקוק לתקופה ממושכת של מנוחה, אבל אני רוצה שתדע שאחרי כמה ימים תרד הנפיחות והוא יוכל בהדרגה לחזור לפעילות רגילה."
"אני שמח לשמוע," אני עונה לו בנימוס, לא שזה באמת מטריד אותי. ברור לי שהוא בא לדווח לי כיוון שהוא מצפה לתשלום ממני.
"כמה אני צריך לתת לך עבור הביקור?" אני שואל אותו.
"תראה," הוא מתחיל לאמר מה שמותח את סבלנותי עד לקצה, "עזבתי באמצע יום עבודה כדי לבוא בדחיפות לאביך ו..אני לא יודע," הוא אומר.
"נקב בסכום ואשלם לך," אני אומר לו.
"ג'ורג' תבקש ממיס דונווי שתכין לרופא כוס תה חם ואני אדאג בינתיים לתשלום," אני אומר ופונה למשרד שלי.
אני מכין את התשלום וקורא לג'ורג'. "הנהג כאן?" אני שואל.
"אתה אישרת לו לקחת את מיס אבלין לביתה," הוא אומר לי ומביט מופתע.
"אני יודע. רציתי לדעת האם כבר יצא," אני עונה לו, "תשאל את הרופא האם אוכל להצטרף אליו בנסיעה לעיר. עליי לסדר דבר מה דחוף."
אני מגיש לו את התשלום לרופא וממתין לתשובתו.
"הרופא אמר שישמח אם תצטרף אליו," אומר לי ג'ורג' ומביט בי בדאגה.
"אני אחזור מאוחר יותר עם הנהג," אני אומר ורואה על פניו שהוא נרגע.
"אני שמח שהשמש שוב מאירה. זה בהחלט היה לילה סוער," אומר לי הרופא כשאנחנו מתיישבים ברכב.
למרות שאין לי חשק לדבר עם איש אני מבין שאין לי ברירה ואני מנהל איתו שיחה סתמית. כמה אני שונא פיטפוטים על כלום.
ועדיין זה עדיף על המחשבות שמשתוללות כעת בראשי…
.
