יסמין
אירלנד בדרך ואני נכנסת למטבח.
לצלילי הוואנה הבוקעים מהנייד שלי אני ממלאת מים בסיר ומניחה אותו על הגז על אש גדולה.
הגוף שלי מתמסר לצלילים ואני מתחילה לרקוד תוך כדי שאני מוציאה מהמקרר חמאה, קרטון של שמנת מתוקה, פטרוזיליה טריה ושקית כרוב מגורד שקניתי הבוקר.
הידיים שלי מקבלות חיים משלהן לצלילי המוסיקה, הרגליים שלי מרחפות על ריצפת העץ. אני עוצמת עיניים ורוקדת.
רק כאשר אני שומעת את המים הרותחים מאיימים לגלוש מהסיר, אני מפסיקה ומתחילה לבשל.
אני מוסיפה את הפטוצ'יני לסיר ובסיר קטן אני ממיסה את החמאה על להבה נמוכה. כשהיא נמסה אני מוסיפה גבינת פרמזן מגוררת ושמנת מתוקה. לא נותר לי אלא לחכות שהרוטב יתעבה.
הרוטב מוכן בתאום מושלם עם סיום בישול הפסטה. אני מסננת אותה, מחזירה לסיר, שופכת עליה את הרוטב, ומכסה את הסיר. את הפטרוזיליה אני קוצצת דק דק ואותה אפזר עם ההגשה.
אני מכינה רוטב משמן, חומץ, ורוטב סויה .
אני שמה את הכרוב הקצוץ בקערה זכוכית גדולה, שופכת עליו את הרוטב ומוסיפה שומשום ואגוזים קצוצים.
(*מתכונים בסוף הפרק ב.א.)
בדיוק כשאני מסיימת מגיעה אירלנד.
"איך פנטזתי על הסלט הזה,"היא אומרת וניגשת למלא לה מנה גדושה ממנו.
אני מגישה לה גם את הפסטה מעוטרת בפטרוזיליה והיא מתענגת על כל כף שהיא מכניסה לפיה.
"אוכל עושים באהבה," היא אומרת.
"או שמזמינים," אני משלימה את המשפט הקבוע שלנו.
"תמיד יוצא לך מושלם," היא אומרת.
"רק אל תספרי לאימא שלי שאני לא מבשלת אוכל הודי בבית," אני צוחקת.
"אם לא הייתי מכירה אותה הייתי שואלת מה היא מבשלת בבית, אבל אני כבר יודעת את התשובה שבבית היא אף פעם לא מבשלת," היא עונה.
"בבית היא אף פעם כלום. לא פלא שהוריי התרחקו כל כך," אני אומרת, "אימא שלי חיה בעולם משלה. יש לה בעל מושלם והיא לא חולקת איתו את חייה. יום אחד היא תתעורר ותגלה שהיא כבר מזמן לבד."
אירלנד מספרת לי על העבודה, שופכת את כל התסכולים שלה ושוכחת לגמרי שרצתה לצפות בתוכנית מטופשת כדי לשטוף את המחשבות ממנה.
לי זה ממש לא מפריעה כי אני לא סובלת את תוכניות הריאליטי האלה. הן רדודות בעיניי ולא תורמות דבר.
"נכנסה לך התראה מהרשת החברתית," אומרת אירלנד ורק אז אני רואה שהמסך של הנייד מואר.
"מעניין מי," אני אומרת לה, "את יכולה להסתכל אין לי סודות ממך."
"מיקה העלתה פוסט," היא אומרת, "מה שמזכיר לי את זוכרת תחת איזה שם יולי מופיעה ברשת החברתית?"
אני נכנסת לקרוא את הפוסט של מיקה שמשתפת את המודעה על ערב השקת בשמים לגבר של טרה.
"את באה להשקה של הליין של טרה?" אני שואלת את אירלנד.
"הלוואי ויכולתי. אני צריכה לחזור לתחנה. אוףףף," היא נאנחת.
אני נכנסת לרשימת חבריי לחפש את יולי ורואה ששירי לא מופיעה בה. מה שמפתיע אותי כיוון שהיא תמיד בשורה הראשונה. הפעמים שהיא שולחת לי הודעות דרך המסנג'ר היא בלתי ניתנת לספירה.
אני מקישה את שמה לוודא שלא טעיתי והוא לא מופיע.
"אז מסתבר ששירי חסמה אותי ברשת החברתית," אני משתפת את אירלנד, "אגב יולי מופיעה כיוליה הולנד," אני אומרת ומחשבותיי נתונות לשירי.
"אז מסתבר שהיא התגרשה," אני שומעת את אירלנד אבל אני כבר במקום אחר, מקום בו הכעס מונע ממני להקשיב.
"אני פשוט לא מאמינה. אתמול שילמתי חמש מאות דולר בכרטיס האשראי שלי על התיקון של הרכב שלה. ופרט לתודה לא שמעתי ממנה. את יודעת שהיא מתקשרת אליי ושולחת הודעות כל הזמן," אני אומרת בטון מאופק.
"אולי הייתה בעיה עם כרטיס האשראי והיא חשבה שאת ביטלת את העיסקה?" היא מעלה רעיון.
"נו באמת, הכרטיס השחור תמיד מכובד. קיבלתי קוד אישור ביצוע פעולה," אני עונה לה.
"את יודעת איך זה מחשבים. לפעמים יש תקלה," היא אומרת, "תתקשרי אליה."
בחוסר רצון מובהק אני נכנסת לשלוח לה הודעה בווצאפ אבל גם פה אני חסומה. גם בטלפון.
אני מוצאת את המספר של המוסך ומתקשרת ולו רק בשביל האחוז הקטן שאירלנד צודקת.
"אפשר לדבר עם סקוט?" אני שואלת.
"מדבר מרקו במה אוכל לעזור לך?" הוא עונה.
"אתמול שילמתי עבור הרכב של שירי מאנדיי ורציתי לדעת האם התשלום עבר." אני מרגישה מטופשת כל כך.
"בדקתי במחשב והכל בסדר. למסור משהו לסקוט?" הוא שואל.
"אין צורך, ענית לי על השאלה," אני עונה ומנתקת מייד.
"אולי יש בעיה עם כרטיס האשראי? אני מרגישה מטומטמת," אני מסננת.
"אז לפחות עכשיו את יודעת שזאת היא לא את," אומרת אירלנד, "את צריכה לשמוח היא הייתה עלוקה לא קטנה. אני לא סובלת אנשים שחושבים שבגלל שיש לך כסף את חייבת להם. ומה שהכי מעצבן הוא שהיא יודעת כמה קשה את עובדת, וכמה שהיא לא."
"הבעיה היא שיש מחר חזרה ואצטרך לראות אותה," אני אומרת.
"זאת היא שצריכה להצטער שתראה אותך. יש לי הרגשה משום מה שהיא לא תגיע. לא מחר ואולי אף פעם לא," אומרת אירלנד.
"לפחות לא אצטרך לעשות שמיניות באוויר כדי לאסוף אותה כל פעם מקצה אחר של העיר," אני עונה.
"ככה אני אוהבת אותך. את מחפשת את הטוב בכל מצב," אומרת אירלנד, "עכשיו כשאת לא צריכה לדאוג לה יותר תבואי לאסוף אותי לערב ההשקה?"
"אותך תמיד," אני עונה לה ומחבקת אותה.
שירי מאנדיי
אני לא יודעת אם סקוט משקר או לא. למה יש לי הרגשה שהוא נפגש איתה?
רגשות של קינאה בוערים בי.
אני עוברת בחנות המשקאות ליד ביתי וקונה בקבוק יין זול.
אני מגיעה לדירה ומסתגרת בחדרי. הדבר האחרון שאני צריכה כעת הוא שאימי תנאם לי.
אני שונאת את העולם, את אימא שלי שאלה החיים שנתנה לי, שונאת את כל הגברים, אך יותר מכולם את יסמין.
אני לוגמת ישר מהבקבוק, למרות שלא אכלתי עדיין, נותנת לאלכוהול לזרום לי בדם ולהקהות את חושיי. אני לא רוצה להרגיש כלום.
הראש שלי כבד. אני יודעת שאני משתכרת בקלות אבל זה לא מונע ממני להמשיך לשתות.
אני מסירה ברשת החברתית חברות מיסמין, אחרי שנכנסתי לראות אם כתבה משהו ורואה שהיא כתבה פוסט אחרון לפני יותר משבוע. מייד אחרי אני חוסמת אותה, ועושה כן בווצאפ ובטלפון.
'תשכחי מזה שאחזיר לך את הכסף כלבה!' אני צועקת לחלל החדר.
יותר אני לא זוכרת כלום.
סקוט
אנחנו מתחילים לנסוע לכיוון המפגש עם החברים כאשר נבארו מגלה שיש לו תקר בגלגל האחורי.
"איך אני שונא להחליף גלגל," הוא רוטן ועוצר את הרכב בצד.
"התכוונתי לקחת אותך למנהטן," הוא אומר בזמן שהוא מחליף את הגלגל.
"האמת שאני די עייף. בוא נלך לשתות משהו פה באזור," אני מציע לו.
"נשמע רעיון מעולה. יש פה בית קפה ביתי קטן ואינטימי. הגיע הזמן שתכיר את השכונה," הוא אומר.
מיד כשאנחנו נכנסים אני מרגיש את קיסמו של המקום.
במקום שולחנות וכסאות כמקובל יש מצד אחד דלפק עם כסאות גבוהים ומצד שני כורסאות שנותנות הרגשה שנכנסת לסלון ביתה של המשפחה.
"פעמיים קפה צ'יקיטה," הוא אומר לנערה שבאה לשרת אותנו, "ותפנקי אותנו במשהו מתוק."
"בשבילך עד חצי המלכות נאברו," היא עונה בחיוך ביישני.
"רק חצי המלכות?" הוא מתגרה בה.
"חצי שלך חצי שלי ויחד תהיה לנו ממלכה," היא אומרת וממהרת להסתלק לפני שיענה לה.
"קודם תגדלי קצת," אומר בשקט נאברו ובולע במבטו את גופה, "לו רק הייתה כבר בגיל הנכון."
ההערה שלו מפליאה אותי שכן לי היא נראית אישה ולא ילדה. "בת כמה היא?" אני שואל.
"היא עדיין בגיל שהיא לא מחפשת גבר אחד ובית אחד," הוא עונה לי.
אני צריך להתרגל לשפה הזאת. היא חדשה לי.
הקפה מוגש לשולחן. אנחנו מתרווחים על הכורסאות ומתחילים להחליף חוויות מהיום שעבר.
הנייד שלי מצלצל אבל כיוון שאינני רגיל לצלצול לוקח לי זמן לקלוט שהוא מצלצל.
אני מתפלא לראות את שמו של מרקו על הצג. 'מענין מה קרה?' אני חושב לעצמי.
"תשמע איזה דבר מוזר קרה לי כעת. בדיוק עמדתי לכבות את המחשב," הוא מתחיל לדבר ובראש רצות לי מהחשבות מה כבר יכול היה לקרות, "ומתקשרת הבחורה ששילמה על המצבר של שירי מאנדיי."
הוא שותק רגע והלב שלי מתרחב.
"ו.." אני משווה לקולי אדישות.
'לעזאזל איפה שמתי את המפתחות?' הוא מדבר אל עצמו.
"אמרת שהבחורה התקשרה, איך קוראים לה?" אני שואל באגביות.
"זהו שהיא לא אמרה איך קוראים לה, רק שאלה עליך," הוא אומר, "לעזאזל איפה יכולתי לשים את המפתחות הארורים."
אני נושם עמוק, מנסה לשלוט בעצמי. "היא אמרה מה היא רוצה?" אני מנסה להחזיר אותו לשיחה.
"אני בטוח ששמתי אותם על הוו. אני משתגע מעצמי," הוא ממשיך בשלו.
"מרקו, מה מסרה הבחורה?" אני שואל.
"היא לא מסרה. רק ביקשה שאבדוק שהחיוב עבר," אומר מרקו.
אני מחייך לעצמי. 'אז בכל זאת שמת לב אליי.'
"כאשר אמרתי לה שהתשלום עבר בסדר, שאלתי אותה מה למסור לך. היא ענתה שאני כבר עניתי לה על השאלה וזהו."
חזרתי לנקודת ההתחלה.
"תבדוק מה מספר הטלפון שממנו התקשרה אליך," אני מבקש בכל זאת.
הוא בודק. "מספר חסוי."
'לו רק הייתי נשאר במוסך עד סוף היום, הכל היה נראה אחרת,' אני חושב לעצמי.
"הכל בסדר?" שואל נאברו.
"הכל מעולה," אני עונה לו, "הקפה הזה ממש טעים. אני שמח שהיכרת לי את המקום."
"תראה מי פה," הוא אומר לי כאילו שאני צריך להכיר פה את כולם.
הוא מסמן בידו לגבר שעומד בכניסה לבית הקפה לבוא לשבת איתנו. "תכיר זה ג'יימס פרקר, הידוע בשם ג'יימי, השותף שלי. הוא גר במנהטן אבל אוהב את בית הקפה השכונתי שלנו."
"בזכותו של נאברו כמובן." הוא מושיט לי את ידו, "נעים מאד ג'יימי."
אני מתאפק לא לחייך. מבט מהיר על הגבר בחליפה שעומד מולי אומר לי עליו הכל.
"נעים מאד סקוט פרננדז, האח המאומץ של נאברו," אני מציג את עצמי בזמן שאני לוחץ חזרה את ידו.
"מאמא פרננדז בטח מאושרת שיש לה עוד בן, או שמא עליי לאמר שנאברו שמח שסוף סוף יש לו אח נוסף לשלוש אחיותיו הגדולות."
"הכל שאלה של איך שמסתכלים על העניין," אני עונה לו.
ג'יימי מזמין קפה ואנחנו מנהלים שיחה ערה.
הצלצול של הנייד מקפיץ את שנינו. מתברר שיש לנו אותו רינגטון, מה שמזכיר לי שעליי לבחור אחד כלבבי.
אני מעיף מבט על הנייד שלי ואחר כך על שלו. לנגד עיניי עולה תמונת האפליקציה הכה מוכרת.
כמובן שאני לא מראה ששמתי לב. משחקי הבקבוק מתנהלים תחת שמות בדויים תחת מעטה סודיות ולעולם לא תדע מי ישב מולך במשחק אלא אם כן תכנס לשיחה אישית ותחליט לחשוף את עצמך.
אני רושם במוחי שגם בזה אני צריך לטפל, שכן עדיין לא הורדתי אף אפליקציה לטלפון שלי.
בדרך כלל יש הודעה של עשרים וארבע שעות מראש כאשר מתקיים משחק ולכן אני יודע שיש לי זמן.
'ואת מתוקה שלי, גם את משתתפת?' אני חושב בליבי ויודע שאני אשתתף במשחק הקרוב ולו רק כדי לנסות למצוא אותה. 'מעניין איך היא מכנה את עצמה.'
אנחנו מעבירים ערב רגוע יחד. אני שם לב שנאברו זורק לאוויר רסיסי מידע על החברה כדי לגרום לי לשאול שאלות. הוא בהחלט עושה הכל כדי שאגלה עניין וארצה להיכנס איתם לשותפות.
אנחנו חוזרים לבית ואני פורש לחדרי.
אני מוריד את האפליקציה של משחקי הבקבוק ונכנס להרשם בקבוצת צעירי ניו יורק.
כיוון שאני גולש בשם אס יורקשייר אני נדרש לקרוא את החוקים ולאשרם.
- משחקי הבקבוק הם משחקים לבני 21+.
- המשחקים הם בנושאי אהבה ומיניות.
- כל משחק מוגבל לקבוצה של 20 חברים.
- יש להרשם לכל משחק מראש, כאשר התראה על המשחק מתקבלת עשרים וארבע שעות לפני תחילתו.
- במידה וההרשמה לקבוצה היא ביחס של פחות מארבעים / שישים, ידרשו החברים לחפש קבוצה חליפית.
- החברים מתבקשים לשמור על שפה נקיה, לכבד את המשתתפים האחרים בהתנהגות ובמילים.
- החברים מתבקשים לא לחשוף את זהותם, אלא אם כן נכנסו לצ'אט פרטי מתוך מטרה ליצירת קשר אישי.
- 8. ….
כיוון שאני מכיר את חוקי המשחק אני גולל למטה ומאשר שאני מסכים לתנאי המשחק.
אני מעלה את תמונת האביר וממלא את הפרטים.
שם: אס יורקשייר
גיל: עשרים ושמונה
מגורים: מנהטן, ניו יורק
פתאום אני ניזכר שאני לא גר שם ומתקן.
מגורים: קווינס, ניו יורק
כתובת מייל: אס.יורקשייר@ג'מייל.קום
מספר נייד: אני עדיין לא רגיל למספר ונאלץ להסתכל בנייד עצמו.
מתעניין ב: נשים
הערות:
אין לי הערות פרט לכך שאני מחפש מישהי שאינני יודע את שמה.
אני שולח את הפרטים וממתין.
אחרי מספר דקות אני מקבל הודעה.
משחקי הבקבוק מנהל קבוצה:
בקשתך להתקבל כחבר אושרה.
בקרוב תקבל את רשימת הקבוצות למשחק
מחר. הינך מוזמן לבחור את השעה המתאימה לך.
ברוך בואך למשחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק.
אני נכנס מיד ללוח המשחקים. נשארו רק שתי קבוצות לא סגורות. אני נרשם לראשונה ונדחה בגלל שאין מספיק נשים במשחק.
לקבוצה של השעה עשר בלילה אני מתקבל.
לא נותר לי אלא לחכות.
אני נכנס לחנות האפליקציות ומוריד עוד אפליקציות שאני אוהב, וביניהן אחת של משחקי מחשבה.
'מעניין במה את אוהבת לשחק,' אני חושב רגע לפני שאני מתחיל לפתור את הסודוקו היומי.
ניקה סטרסנובה
אני מתרגשת כמו ילדה קטנה, בוחנת את דמותי שוב ושוב במראה. אני מאופרת מידי? אני חיוורת מידי? אני מבחינה בקמט צחוק קטן ומשתדלת למחוק אותו ללא הצלחה.
אני שוב חוזרת לחדר השינה ומחליפה לשמלה שחורה שמגיעה עד מתחת לברך.
'מה את עושה סיפור כזה גדול?' אני מדברת אל עצמי בזמן שאני מחפשת היכן שמתי את המפתחות, 'בסך הכל את רוצה לבקש את מספר הטלפון של הילדה.'
אני מאחרת. תמיד אני מאחרת, אלא אם כן זה לחזרה במרכז לאומנויות. זה משהו שאף פעם לא הבנתי. איך שם אני מקדימה ובשאר המקומות אני מאחרת.
אני מחליטה לקחת מונית. אין לי ספק שהוא יסע מהר ממני וידע לקצר את הדרך טוב ממני. כי בזה אני גרועה. אני לומדת תמיד דרך אחת ואם אני טועה בה אני הולכת לאיבוד. העובדה שיש לי מכשיר ניווט לא עוזרת. אני לא מתחברת לבחורה הזאת שנותנת לי הוראות. 'פנה שמאלה'
"איפה?" אני תמיד שואלת אותה, "פה או בפנייה הבאה."
כזאת אני כשאני מתרגשת. המחשבות משתוללות בראשי ואני מפטפטת ללא הכרה.
כשאני עומדת להכנס למונית שתיקח אותי לאוניברסיטה הנייד מצלצל. שמו של פרופסור דהרמה מופיע.
"אני מצטער אבל עליי לדחות את הפגישה כיוון שצץ משהו דחוף שדורש את טיפולי המיידי.
האם את חושבת שתוכלי לאמר לי בטלפון מה מטרת הפגישה.
אני לא יודעת מאיפה שאבתי את הבטחון אבל אני עונה לו מייד.
"בתך רקדה על הבמה של המרכז לאומנויות ורציתי לשוחח איתה, אבל היא נאלצה לעזוב," אני אומרת לו. אינני מזכירה במילה את המבחן שאמרה שעליה לעבור.
"נכון. היא מהרה למבחן, שאגב עברה אותו בהצלחה רבה," הוא אומר.
"מאד התרשמתי ממנה והייתי רוצה שתבוא לדבר איתי," אני ממשיכה.
הוא שותק לרגע. "אינני יכול לדבר בשם ביתי, אבל עלייך להבין שהיא מדענית בתחום הפיזיקה. היא מאד אוהבת את המקצוע שלה, ואני בספק אם תוכל להקדיש את הזמן הדרוש להתאמן עם הבלרינות שלך.
כפי שאמרתי ההחלטה בידה. אנא השאירי בידי מזכירתי את פרטייך ואעביר אותם לבתי.
האם יש עוד משהו שאני יכול לעזור לך?" הוא שואל.
יש לי הרבה שאלות אישיות אליו. גם עליו אני לא מפסיקה לחשוב, אבל מבינה שאין זה ראוי שאומר לו מה אני מרגישה.
"אני מודה לך מקרב לב," אני אומרת לבסוף ולא מתאפקת, "אתה מוזמן לצפות בהופעות שלנו. אדאג לך לכרטיסי אורח."
"תודה על ההזמנה. בתי לימדה אותי לאהוב את הריקוד. אני אשמח לבוא כשאוכל."
אני מרגישה כמו בנסיעה על רכבת הרים. הלב שלי מתרגש, מתרסק ושוב עולה לגבהים. אני יודעת שאין לי באמת סיבה לכך ואולי כן?
??
מחברת המתכונים של יסמין
???
