דילן
ניו יורק
אני נכנס למסעדה. שלושת שותפיי כבר שם למרות שקבענו בשעה אחת וחצי.
על השולחן מונח בקבוק יין והוא כמעט ריק. אני תוהה מתי הם הגיעו, מציץ בנייד שלי
לראות האם טעיתי בשעה, אבל לא, אפילו הקדמתי ברבע שעה.
?
מזה זמן אני מריח שמשהו מתרחש מתחת לפני השטח. אולי זו העובדה שאני פועל ממשרדי בשיקגו ואינני מעורה בחיי היום יום בחברה, עובדה שמאפשרת להם לעשות כרצונם.
כל זה עומד להשתנות. עדיין לא סיפרתי להם שרכשתי דירה בניו יורק ואני עומד לעבור לגור כאן בימים הקרובים. גם במשרד שלי בשיקגו עוד לא אמרתי דבר. אני רוצה קודם לגשש מה קורה כאן.
כיוון שיש לי גישה ללב החברה הורדתי את הדוחות הכספיים ונתתי אותם לאיש הכספים שלי פול שיעיין בהם. כמובן שהסברתי לו שהעניין מאד רגיש, שכן אני חושד בשותפיי, וביקשתי שאם יש לו שאלות שלא יפנה אליהם אלא אליי בלבד. אני סומך עליו. בחנתי את נאמנותו אליי לא פעם והוא אף פעם לא אכזב.
"אני טס לניו יורק לפגישה בצהריים," אמרתי לפול, "אם יש לך מידע תשלח לי הודעה להתקשר אליך. רק אל תכתוב מדוע."
?
אני מתקרב לשולחן. צחוקם של שותפיי נשמע למרחוק. הם כל כך עסוקים שאינם שמים לב אליי.
"מר מארש, דילן," אומר לי מת'יו השותף הבכיר מופתע, כאילו לא ידע על בואי.
"שלום מת'יו," אני עונה לו, "בראד, מוריס."
"הקדמת," אומר לי מת'יו.
"חשבתי שאתה כבר מכיר אותי. אני תמיד מקדים לפגישה. עם זאת נראה לי שאתם הקדמתם מאד," אני אומר ומחווה בראשי לעבר הבקבוק הכמעט ריק.
אני מבחין בחוסר הנוחות של מת'יו לנוכח העובדה שהבחנתי בכך. "העיקר שאתה פה," הוא אומר וטופח על כתפי באופן כזה שרק מחזק לי את החשד שהוא לא מרגיש בנוכח בנוכחותי.
"אז מה הביא אותך אלינו דילן?" שואל אותי בראד.
"מה זאת אומרת? אתם הזמנתם אותי," אני עונה לו באיפוק. לו רק ידע מה אני באמת רוצה לומר לו.
"מה אתה רוצה מהילד?" גוער בו מת'יו. אני מרגיש את חוסר השקט באוויר. הוא מסמן לו משהו בעיניו. הוא כל כך מרוכז בו ואינו שם לב שאני מגניב אליו מבט מהצד וקולט את התנועה שלו.
"ניו יורק קיבלה את פניי בחיוך," אני שולח לעברם מילים שניתן לפרשם כל אחד כהבנתו.
אני רואה את שלושתם מחליפים מבטים. הם בולעים את הפיתיון שזרקתי לעברם, אבל לא רוצים לחשוף מה הם חושבים. הם נעים על כיסאם. "שמח לשמוע," אומר לבסוף מת'יו, "שנזמין?"
אני רושם לעצמי נקודת זכות. הצלחתי להוציא אותם מהמקום הנוח שלהם. הם כבר לא כל כך מרוכזים.
"על מה אתם ממליצים?" אני שואל ועושה עצמי שקוע בתפריט. שוב אני מגניב לעברם מבטים ורואה שהם מדברים ביניהם בלי קול בתנועות ראש קלות.
אני מושיט יד לבקבוק היין, ממלא את הכוס, וטועם ממנו ומהנהן בראשי בהערכה. "יין מעולה," אני אומר .
המלצרית באה לקחת מאתנו את ההזמנה והשיחה סביב השולחן הופכת להיות קלילה. משהו על משחק של הקבוצה המקומית, קצת על הבורסה, ודיבור על מישהו שאני מניח שהוא חבר של שלושתם. אף מילה על החברה.
אני משתתף בשיחה כאילו זו הסיבה שלשמה התכנסנו.
"האוכל פה ממש מעולה," אני אומר בהתפעלות כאילו לא אכלתי מימיי במסעדות גורמה.
אנחנו עומדים להזמין את הקפה כאשר שותפיי משתתקים ומעיפים מבט לעבר הדלת.
"מה היא עושה פה?" מסנן מוריס.
כיוון שאני יושב עם גבי אל הדלת אינני רואה על מי הם מדברים.
"מאיפה לי לדעת?" אומר מת'יו.
אני מריח את הבושם העדין שלה עוד לפני שאני רואה את דמותה.
"אני חייבת לדבר איתך מת'יו," אני שומע את קולה.
"מר בלאק בשבילך," הוא עונה לה, "אני לא חושב שיש דבר כל כך דחוף שמצדיק שתפריעי לי באמצע ארוחת הצהריים שלי."
"אתה לא חושב שהפעלתי את שיקול דעתי?" היא עונה לו, "לשם כך אתה משלם לי. יש לי מידע שאיננו סובל דיחוי."
"את לא מבינה מה שאני אומר לך לילי? אני לא מוכן שתפריעי לי לאכול," הוא עונה לה.
"אני מבינה," היא אומרת ורומזת בראשה לעבר בקבוק היין.
"את חצופה! את יודעת מה? את מפוטרת," הוא אומר לה בהרמת קול.
אני סקרן לראות עם מי הוא מדבר ומסתובב לראות אותה. עכשיו אני גם מבין מדוע שלושתם מסתכלים עליה כך. היא לבושה מכנסים שחורים מעור, ז'קט תואם ומתחתיו חולצה לבנה שזורה בחרוזים אדומים.
היא מביטה בו לרגע המומה. "למה אני לא מופתעת?" היא אומרת לבסוף ופונה ללכת.
"לא נכון," אומר מוריס אחרי שהיא עוזבת, "אל תגיד לי שאתה שוכב איתה."
"היא אחות של החבר הכי טוב שלי," הוא עונה לו בטון שלא יכול שלא להסגיר את מורת רוחו.
"זה לא אמור להפריע לך. מה שיותר נראה לי הוא שהיא סרבה לך," אומר לו מוריס בהנאה.
"בת זונה," מסנן מת'יו, "סתם מתחסדת."
"אתה לא חושב שאתה צריך לחזור למשרד לראות על מה היא מדברת?" אני שואל אותו. אני לא רוצה לומר לו שאני סקרן לראות מה כתוב במסמך שנופפה מול עיניו, זה שהוא התעלם ממנו.
"צודק," אומר מת'יו ומסמן למלצרית להזמין חשבון.
אני מוציא את הארנק אבל הוא מסמן לי שהוא משלם.
?
אנחנו חוזרים למשרד. אני אומר להם שאני חייב לענות לטלפון ונשאר בלובי. אם פוטרה היא תצא מפה בקרוב עם קרטון וחפציה האישיים. אני לא טועה. כעבור כעשר דקות היא יוצאת.
"אני לא עובדת פה יותר," היא אומרת לאיש הבטחון ומניחה לפניו את כרטיס הכניסה שלה לבניין.
אני ממהר לצאת לפניה ומסמן לנהג מונית לעצור.
היא שקועה במחשבותיה ולא שמה לב שאני עומד לידה. "באת בדיוק בזמן," היא אומרת לנהג המונית ונכנסת.
"סליחה מיס אבל האדון סימן לי לעצור," אומר במבוכה נהג המונית.
"זה בסדר," אני עונה ומתיישב לידו שלא כמקובל, "לאן את צריכה להגיע?"
היא מסתכלת עליי מבולבלת. "אני נוסע למגדל הנהר," אני זורק סתם.
"אם כך אם לא איכפת לך אני אצטרף. אני ממש רוצה להעלם מכאן," היא עונה לי.
אני רושם לזכותי עוד ניצחון קטן. אני מרגיש שיש בידיה את המפתח לשאלות שלי.
"מיס את יכולה לתת לי את הכתובת?" שואל לשמחתי נהג המונית את מה שאני רוצה לשאול אבל לא רוצה להלחיץ אותה.
אני מעיף מבט מהיר אליה. כיוון שהיא יושבת מאחורי הנהג, אין לי בעיה לצפות בה. עינייה נעוצות אי שם בנקודה דמיונית מחוץ לחלון. היא נראית מעופפת. "אני צריכה להגיע ל.." היא אומרת ומוסרת לנהג את כתובתה.
?
המונית עוצרת מול בניין מגוריה. אני משלם לנהג ויוצא בעקבותיה.
"אני לא יודעת מי אתה ומה אתה רוצה ממני," היא אומרת לי ואצבעותיה לופתות בחוזקה את הקרטון שבו הדברים שפינתה מהמשרד.
"אני דילן מארש," אני אומר לה, "השם שלי מוכר לך?"
"אני יודעת מי זה דילן מארש. מעולם לא נפגשנו. מאיפה אני יכולה לדעת שזה באמת אתה?" היא עונה לי.
אני לא חושב לרגע ומוציא את הארנק שלי. "הנה רישיון הנהיגה שלי, כרטיסי האשראי שלי, כרטיס הבריאות."
היא בוחנת ביסודיות את התעודות ומחזירה לי.
"מה בדיוק אתה רוצה ממני?" היא שואלת.
אני לוקח ממנה את הקרטון. "בואי נכנס לבניין," אני עונה לה, "יש לי כמה שאלות בעקבות המסמך שהבאת היום למסעדה."
"מה זה משנה," היא רוטנת, "זה לא מעניין את מת'יו… סליחה מר בלאק."
"אני חייב לשאול ואל תעלבי. מה הקשר שלך אליו?" אני שואל.
"הוא החבר הכי טוב של אחי. זה הכול. אם אתה שואל עם שכבתי איתו, אז ממש לא," היא עונה לי נעלבת.
"אמרתי לך אין לי כל רצון להעליב אותך," אני אומר לה, "גם אין לי כוונה להתחיל איתך."
היא סוקרת אותי בעיון רב.
"אני מניחה שאני יכולה לתת לך לעלות איתי הביתה," היא אומרת לבסוף.
אני עולה איתה בשתיקה לדירה שלה. "אני גרה לבד," היא אומרת כשאנחנו נכנסים אליה. אין לי מושג מדוע טרחה לציין את זה.
היא מורידה את ז'קט העור ותולה אותו בארון בכניסה.
אני עוקב אחרי כל תנועה שלה. שפת הגוף שלה משדרת שהיא משתחררת. ניכר שגם המתח עוזב את פניה.
היא ניגשת למטבח מביאה בקבוק מים ושתי כוסות. "בירה?" היא שואלת.
"שתיתי יין," אני אומר לה, "אני לא מערבב."
"נכון," היא אומרת, "ראיתי את הבקבוק הריק על השולחן. הלוואי שהייתי יכולה לומר שבגללו הוא דיבר אליי ככה." היא אומרת ומשתתקת.
אני ממתין בסבלנות שתמשיך. "מה אתה רוצה ממני מר מארש?"
"בבקשה תקראי לי דילן," אני אומר לה, "ברור לי שמשהו הטריד אותך ובגללו טרחת להגיע למסעדה."
"המסמך בידיה של דייזי המזכירה שלי. כלומר הייתה. היא הביאה אותו אלי," היא עונה, "אתה יכול לשאול אותה. החזרתי לה אותו."
"אני פה. אני מבקש שתספרי לי," אני אומר לה.
"אתה יודע, אני עובדת שלוש שנים בחברה. תמיד היה ברור שעם האחות הקטנה של חבר שלך לא מתעסקים. לא יודעת מה השתנה לפני שבוע. פתאום הוא התחיל ללחוץ עלי. בהתחלה היו אלה נגיעות אקראיות. לא התרגשתי. גם אתה נגעת בי כשנכנסנו למעלית. ברור לי שזו הייתה נגיעה תמימה ולא מכוונת.
אז כך היה גם איתו עד שהוא התחיל להביע את רצונו ברמזים. הייתי נבוכה ואמרתי לו שאני מזכירה לו שאני עדיין אחותו הקטנה של מרק, " היא אומרת לי, "רק שאותו זה פתאום לא עניין. אחרי שהבין שלא אשנה את היחס אליו הוא חיפש אותי."
"ובכל זאת, באת אליו היום למסור לו מידע כלשהו," אני מקשה עליה.
"אני אהיה כנה איתך. כבר התחלתי לחפש מקום אחר אבל כל עוד עבדתי נתתי מעצמי מאה אחוז לחברה," היא עונה.
"כך התרשמתי ממך," אני עונה.
"איכפת לך אם אכין לי משהו לאכול בזמן שתסביר לי מה אתה באמת רוצה?" היא אומרת.
"אני יכול להמתין, אין לי יותר פגישות היום," אני עונה לה.
אני שולח הודעה למת'יו.
משהו צץ הייתי חייב לנסוע.
נדבר מחר.
ד.מ.
"אני מניח שיש לך גישה למסמכים של החברה," אני אומר לה.
"ואני מניחה," היא עונה לי, "שעוד לפני שהגעתי למשרד הוא ביטל את ההרשאה שלי להיכנס למערכת."
"ספרי לי מה היה במסמך שכל כך הסעיר אותך," אני שואל.
"אני לא מבינה למה אתה לא מבקש פשוט מדייזי שתראה לך אותו," היא אומרת בזמן שהיא מכינה לעצמה כריך. אני מביט בה. היא מרימה עיניים ומסתכלת עלי בסקרנות.
"מה?" היא שואלת לבסוף.
"אני מרגיש שאני יכול לבטוח בך. מה כבר יש לי להפסיד," אני אומר לה.
אני מוציא את המחשב שלי, נכנס לתיקייה של המסמכים הכספיים, משם לדוחות ששמרתי ומסובב את המסך אליה. היא מביטה בו לרגע והולכת ממני.
מה עובר לה בראש כעת שהיא נעלמת? היא חוזרת עם הנייד שלה.
"האמת שלא חשבתי שהוא לא יקשיב לי. צילמתי רק את העמוד הראשון," היא אומרת ומניחה את הטלפון לפניי. "מידי פעם כשרובין המזכירה של מר בלאק יוצאת להפסקה, היא מבקשת מדייזי שתחליף אותה. לי זה לא מפריע כיוון שאת רוב העבודה אני עושה לבד.
כלומר עשיתי. אני צריכה להתרגל לדבר בלשון עבר.
הבוקר היא הלכה להחליף אותה וחזרה עם המסמך הזה. הוא חיפשה משהו במגירה ומצאה אותו. הוא היה מוחבא בה. מעניין באמת מה חיפשה בכלל במגירה? הרי הכול היום עובר דרך המחשב.
לא משנה. היא מצאה את המסמך זרוק שם כאשר התאריך של דואר נכנס שהוטבע עליו היה מלפני שבוע. ברור שהמסמך לא טופל שכן התאריך בו נדרשנו לענות עליו היה עד היום."
היא מצביעה על השורה המאשרת את דחיפות המסמך. "מישהו הכשיל בכוונה את העסקה הזו. השאלה מי ולמה," היא עונה לי.
אני חושד שאני יודע את התשובה.
"אני מבקש שתסתכלי שוב על הדוחות הכספיים," אני אומר לה ומצביע על המחשב שלי.
"משהו פה ממש לא תקין!" היא אומרת מייד, "תן לי לבדוק מי אישר את הדו"ח הזה. אני לא מאמינה זה מת'יו!"
אני נותן לה לבחון את הנתונים באופן מעמיק יותר.
"אתה מבין שהכול מסתדר כמו פאזל. מדוע סרב לשמוע על המסמך, ומדוע פיטר אותי. הוא לא ידע שאני לא יודעת מהזיופים בדוחות. רגע, למה הראית לי אותם?"
"חשדתי שמשהו לא תקין. לקוח שלי בשם מייסון פגש אותי באירוע חברתי. הוא פטפט איתי על החברה ודברים שאמר לא הסתדרו לי עם מה שהובא לפניי. זו הסיבה שהתחלתי לחקור," אני אומר לה.
"אמנם לא קראתי את כל המסמך אבל אני יודעת בוודאות שמייסון הוא מי שחתום עליו," היא אומרת לי נסערת.
"את מוכנה להסביר לי מה לא תקין בדוחות?" אני שואל אותה, "בעצם מה שאני רוצה לשאול אותך האם את מוכנה לבוא למשרד שלי בשיקגו ולנתח איתי את הדוחות האלה?"
"אתה צוחק עליי?" היא שואלת וסוקרת אותי שוב בעיון רב.
"לא," אני עונה לה בשקט, "אני רציני לגמרי."
?
שיקגו
"תכירי מלאני, זו קיית," כך אני מציג את לילי בפני מזכירתי. אני בוחר בכוונה להציג אותה בשמה השני כדי ששמה האמיתי לא יפלט בטעות בשיחות עם המשרד בניו יורק.
"תקראי לי קייתי," היא אומרת ולוחצת לה את היד. אני מניח את ידי על גבה כדי להראות לה שאני גאה בה שהבינה.
"היא אנליסטית שתעזור לי עם פרויקט מסוים," אני מסביר למלאני בשעה שאני פונה לחדרי.
אני סוגר מאחוריי את דלת החדר, נכנס למערכת של המשרד בניו יורק ומורה לה על הכיסא שלי. "הכל לפנייך. את יודעת מה לעשות."
"אני לא יושבת על הכיסא שלך," היא אומרת לי מייד.
"את כן," אני עונה לה, "כך תוכלי לראות שמישהו נכנס ותוכלי לעבור מיד למסך אחר."
"מדוע קיית?" היא עונה לי.
"כי קראתי בעיון את התיק האישי שלך ואני יודע שזהו שמך השני. חשבתי שתתחברי אליו," אני עונה לה.
"אני אוהבת שקוראים לי קייתי," היא עונה לי בחיוך מבוייש, "השם הזה שמור רק למיוחדים שלי."
אני לא יודע מדוע, אבל המילים האלה נוגעות בי במקום מאד רגיש. אני מרגיש שלם מאד עם ההחלטה שלי ויודע שאני יכול לסמוך עליה. לו ידעה איזו חקירה יסודית ביקשתי שיערכו עליה.
אני מתיישב מולה עם המחשב הנייד שלי, לא משאיר לה ברירה אלא לתפוס את מקומי, ושוקע בעבודה. לפחות כך אני רוצה שהיא תחשוב.
היא מייד מתרכזת במסך מולה וידיה מקלידות במהירות על המקלדת. המבט שלה מאד מרוכז, אבל מיד פעם אני רואה תגובה כמעט בלתי מורגשת למול מה שהיא קוראת.
"כשאני שולחת להדפסה, היכן זה מודפס?" היא שואלת, "כי אינני רוצה שיראו מה אני מדפיסה."
"המדפסת נמצאת על הארונית משמאלך מתחת לשולחן," אני אומר לה. אני מעניק לה עוד נקודת זכות על הזהירות שהיא נוקטת.
היא שקועה כל כך בעבודה, כולה מרוכזת ולא מוציאה מילה אחת. מידי פעם היא מניחה דפים על השולחן.
אני קם ומניח לפניה כוס קפה. "תודה," היא אומרת לי, "ממש בזמן." היא לוגמת מעט ממנה וממשיכה בעבודתה.
היא לא שואלת אותי, פותחת את המגירה ומוציאה ממנה עט זוהר. "הנחתי שזה פה," היא אומרת לי כבדרך אגב, "אני מקווה שזה בסדר שלא ביקשתי את רשותך."
אני מחייך לעצמי. המילים האלה נאמרות כבדרך אגב בשעה שעיניה נעוצות בדוחות שלפניה.
עכשיו היא כבר לא שותקת. היא עוברת על הנתונים ואני רואה שמה שהיא קוראת מעצבן אותה. "אני מבינה שאתה לא יודע על מה אני מדברת. גם אני כשעבדתי במשרד לא ראיתי את הדוחות האלה אף פעם. אני הולכת לצלול לתוכם, אבל צריכה קצת הפסקה. זה המון חומר לעכל בבת אחת. עולם שלם שנסתר מעיניי."
"אני מתחיל להבין שזה הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי," אני עונה לה, "ואולי זו הסיבה שפול עדיין לא הצליח לתת לי תשובה. אני מציע שנלך לדירה שלי. תוכלי להתרענן ולנוח.
המקרר שלי די ריק כדאי שנעצור בדרך לקנות מצרכים ונכין לנו משהו לאכול," אני אומר לה.
"אתה מבשל?" היא שואלת בפליאה.
"כבר נמצא משהו להכין," אני אומר.
*
יום חמישי אחר הצהריים
לא העלתי על דעתי איזו תיבת פנדורה תפתח עם החשדות שלי. אני מחליט להודיע לשותפים שלי בניו יורק שאני רוצה לצאת מהעסקה. אני מנסח הודעה ושולח אותה.
מת'יו בלאק,
לאחר ששקלתי בכובד ראש את העניין,
הריני להודיעך על כוונתי לצאת מהשותפות.
אני משאיר בידך את ההחלטה מי ירכוש את חלקי.
בהוקרה,
דילן מארש
כבר שבועיים לילי איתי. למרות זאת אני לא משתף אותה בהחלטתי. מאחר שבימי שישי המשרד סגור היא תדע עליה רק ביום שני.
"אני אגיע יותר מאוחר," אומרת לי לילי להפתעתי בסיומו של היום. זו הפעם הראשונה שהיא איננה נוסעת איתי לדירה אחרי העבודה. מהיום הראשון שהגיעה איתי לשיקגו היא היא גרה איתי. כמובן שהיא לא ישנה איתי בחדר השינה שלי, הרי אין בינינו רומן.
אני מרגיש חוסר שקט למשמע המילים האלה.
עם מי היא נפגשת? לרגע לא עולה במוחי המחשבה שהיא עומדת להיפגש עם מישהו בקשר לעבודה שלנו. אני עובד איתה צמוד כל הזמן ולא שמעתי אותה מעולם מדברת עם גבר. יחד עם זאת אינני יודע מה היא עושה בלילות כשהיא בחדרה.
"בסדר גמור," אני אומר לה מנסה לשוות לקולי טון קליל. "תצטרכי הסעה או שיסיעו אותך לדירה?"
"אני יוצאת עם מלאני לקניות. אני מבינה שהיא גרה לא רחוק מדירתך," היא עונה לי.
"יש לי אירוע הלילה אחזור אחרי חצות," אני אומר לה.
"תהנה," היא עונה לי ויוצאת מהמשרד.
"אני מוכנה," אני שומע אותה אומרת למלאני.
"מעולה. הזמנתי מונית לקניון. אולי נחטוף קודם משהו לאכול. אני ממש רעבה."
"אני שלך," עונה לה לילי, "יש לי את כל הזמן שבעולם."
"צודקת. לבוס יש הלילה אירוע. מעניין את מי הוא ייקח איתו. את יודעת?" שואלת מלאני את לילי.
רגע של שתיקה עובר ביניהן. אני מציץ מבעד לדלת ורואה אותה מושכת בכתפיה. אני מביט על פניה. אני מכיר היטב את הבעות פניה. היא משתדלת לא להראות לה מה היא מרגישה כעת. 'האם זה אומר שאיכפת לה ממני?' היא נראית נסערת.
'האם אני מרוצה מזה? האם זה לא מה שאני הרגשתי כשחשבתי שהיא נפגשת עם גבר?'
אני סוגר את המחשב ורוצה להספיק לדבר איתה, אבל מספיק לראות אותה נבלעת לתוך המונית.
?
לילי קיית
הבטחתי למלאני שאלך איתה לקנות בגדים. היא החברה היחידה שלי פה. כאשר ביקשה ממני שאלך איתה דווקא שמחתי. אז למה עכשיו אני חסרת מנוחה? אולי כי היא שאלה אותי עם מי דילן הולך ופתאום קלטתי שאמנם אני גרה בדירה שלו אבל אנחנו לא באמת זוג.
'האם אני מקנאה?'
אני מאד מקווה שהוא לא יביא אותה הביתה אחרי האירוע. מחר המשרד סגור והוא אינו צריך לקום מוקדם. הדבר האחרון שחסר לי זה לפגוש בבוקר מישהי זרה לבושה בחולצת הבד שלו ותחתונים זעירים בשעה שאני מצחצחת שיניים.
לרגע אני חושבת שעדיף שלא אשן הלילה בדירה שלו, אבל לא רוצה שהוא ידע שזה מפריע לי. אני מבינה שהאינטימיות שהייתה בינינו כביכול לא באמת הייתה אמיתית. עובדה שהוא לא ניסה להתחיל איתי. הוא בטח גם מתייחס אליי כאל ה'אחות הקטנה.'
"מה עובר עלייך," שואלת אותי מלאני כשהיא רואה שאני מתלבטת מה להזמין.
"אני אקח כריך בסאבווי," אני אומרת לה רק כדי שלא תתחקר אותי יותר מידי.
"גם אני," היא אומרת ואנחנו ניגשות למסעדת הכריכים המהירה בקומה התחתונה.
"בא לי להתחדש בג'ינס," אני אומרת לה, למרות שלא חסר לי דבר. העיקר שלא תתחיל לדבר איתי עליו.
אני מוצאת עצמי כעבור ארבע שעות עמוסה בשקיות. אני שמחה שמלאני היתה כל כך עסוקה בעצמה שלא שמה לב לכך שקניתי גם שתי חולצות ועניבה לדילן. רק כאשר אני נכנסת לדירה אני שואלת את עצמי מה דחף אותי לעשות את זה.
אני הולכת להכניס את הבגדים שקניתי לארון, נכנסת להתקלח, שוטפת את עצמי ולובשת שמלת טריקו קצרה.
מבט חטוף במקרר מראה לי שהחלב נגמר, גם הלחם והביצים. אני יודעת שהדבר הנכון לעשות הוא לגשת למכולת בפינת הרחוב ולקנות כמה מצרכים. אבל המחשבה על בת זוגו של דילן שתקום מחר בבוקר ותפתח את המקרר גורמת לי לחוסר רצון לעשות זאת. שהוא ידאג לה.
אני מוציאה את הכריך שלא סיימתי, מתיישבת מול הטלוויזיה מתכסה בשמיכה האפורה שזרוקה עליה ומזפזפת בין התוכניות. דווקא כעת משדרים את תוכנית הריאלטי 'הרווק.'
אני מסתכלת על המשתתפות במבט מזלזל. הן מיבבות כאילו לא ידעו שהן לא היחידות שמתחרות על ליבו. אני בחיים לא הייתי רבה עם אישה אחרת על גבר.
אני ממשיכה לעבור בין התחנות ונתקעת בערוץ האופנה.
לאט לאט נעצמות לי העיניים.
אני מרגישה אצבע עוברת בעדינות על לחיי. אני מתעוררת, פוקחת את עיניי ורואה את דילן רוכן מעליי ומכסה אותי בשמיכה.
"מה השעה?" אני שואלת בקול מנומנם.
"השעה עשר," הוא עונה לי.
"כל כך מוקדם? הרי אמרת שתחזור אחרי חצות," אני עונה לו. רק כשאני מתעוררת יותר אני חושבת לעצמי למה בכלל אמרתי לו דבר כזה. אני מתרוממת ומחפשת 'אותה.' אבל אין כאן אף אחת.
"זה בשבילך," הוא אומר לי ומניח לפני עציץ ובו אורכידיאה ורודה. "היא פשוט ביקשה לבוא הביתה אלייך."
"איפה פגשת את האורכידיאה היפה הזו? היא היתה בארוע?" אני שואלת בשעה שהוא מתרחק ממני וניגש למטבח.
"לא ילדונת, הלכתי למכולת לקנות כמה מצרכים לארוחת הבוקר. היא עמדה שם וקראה בשמך."
"באמת?" אני שואלת, "היא יודעת לדבר?"
הוא לא עונה לי ומכניס את המצרכים שקנה למקרר.
"הייתי צריך לקחת אותך איתי. לא הפסקתי לחשוב עלייך," הוא אומר לי.
"אני מקווה שבעיקר דברים טובים," אני אומרת לו.
"בעיקר?" הוא צוחק, "האם יש משהו אחד לא טוב שאני יכול לחשוב עלייך?
את יודעת, מיום שאת פה איתי, אנחנו יחד כל הזמן וזה קרה באופן טבעי כל כך שלא עצרתי לחשוב. היום כשנפרדתי ממך לכמה שעות, את חסרת לי. הבנתי שנפשי קשורה בך. לא הייתי צריך ממך משהו פרט לנוכחותך לידי."
"מה אתה אומר לי בעצם?" אני שואלת.
"שאני מתאהב בך לילי," הוא אומר לי.
"אתה הבוס שלי ואני לא חושבת שזה בסדר," אני אומרת את הדבר ההפוך ממה שאני רוצה לומר.
"אני לא," הוא עונה לי להפתעתי.
"אבל אני יודעת ששילמת לי משכורת על העבודה שעשיתי בשבילך," אני עונה לו.
"זה נכון שעזרת לי להבין מה קורה עם השותפות שלי עם המשרד בניו יורק. היום סגרתי את המשרד והודעתי למת'יו שאני מבקש לצאת מהשותפות, כך שאני לא הבוס שלך יותר."
"ומתי חשבת לספר לי כדי שאוכל לחפש עבודה?" אני אומרת לו בכעס.
"את לא תישארי מחוסרת עבודה. ביום שני אני פותח את המשרד החדש. הייתי רוצה שתצטרפי אליי כשותפה," הוא אומר לי.
"מאיפה אתה חושב שיש לי כסף להשקיע כעת החברה," אני עונה לו.
"את לא צריכה להשקיע. החבר שלך כבר השקיע בה, בהנחה שבאמת תסכימי להיות חברה שלי. את לא מבינה מה שאני אומר לך? אני אוהב אותך לילי."
