נו…
אני שטופת אדרנלין,
ריח פרחי האביב של חומרי הניקוי
מציף את הבית.
בלי לחשוב הרבה
אני מתפרצת לחדר האמבטיה,
החדר האחרון שנשאר לי לנקות.
ריחות של מי גילוח שזה עתה הותזו
תלויים באוויר
והופכים לי את הבטן מהתרגשות
. (אבל אני לא אראה לו)
אם לא די בכך,
בשעה שאני מבחינה בו
הוא עומד לפניי ערום
כמו ביום הוולדו.
(כמובן בגירסה משופרת.)
"נו,"
אני מזרזת אותו,
"אני רוצה לסיים את הניקיון כבר.
יש לי עוד מלא עבודה."
(ברור שהמילים
שהייתי רוצה לומר לו באמת
שונות בתכלית)
הוא מביט בי נעלב כאומר:
"את לא רואה אותי?"
(אתה באמת חושב שאני לא רואה?
אתה בכלל מבין מה זה עושה לי כעת
לראות אותך במלוא תפארתך.
גוף מושלם של גבר שכמוך?)
"נו.."
אני אומרת לו.
"את יודעת מה הבעיה שלי איתך?"
הוא שואל.
(בטח שאני יודעת.
כמה זמן אנחנו מכירים?)
"הבעיה שלך
שאני רוצה לנקות כעת
ואתה מפריע לי,"
אני אומרת בשרידי השליטה
העצמית שלי.
ואז הוא שולף מולי
את המשפט שאני הכי פוחדת ממנו,
יודע שהוא מפשיט אותי
מכל המגננות שלי.
"חכי, חכי…"
ואם אתם חושבים
שהוא לא הלך להתלבש
ואני לא סיימתי לנקות,
אתם טועים.
הבית מריח נפלא,
והוא..
אני רואה את המילים
תלויות על שפתיו,
אבל הוא משאיר אותן
לעצמו.
ואני…
אני מנסה להתרכז
בעבודה.
בר
#PINTEREST