את הגשם

היא הלב שלו.

כך זה התחיל…

הוא כבר לא זוכר מתי היה

הרגע המדויק שהכל התחיל ביניהם.

הרי הם נפגשו פה ושם, התערבבו במסיבות,

מידי פעם נפגשו עיניהם, אבל לא יותר מזה.

למרות שהוא כבר התחיל לחשוב על זה.

למרות שהיא כבר הייתה שבויה בקסמיו.

אתם מבינים,

הוא היה מין ילד שכזה.

הוא תמיד היה בג'ינסים וחולצות בד מקופלות

עד המרפקים.

שלא תבינו לא נכון,

הבגדים שלו תמיד היו נקיים, מגוהצים ללא רבב.

הוא דאג שהצבעים יתאימו, שנעליו יהיו נקיות.

אבל לא, 

הוא לא היה שבוי של מותגים,

לעולם לא ראו אותו למשל עם שעון יוקרתי על היד.

הדבר היחיד שלא עשה חשבון לגביו הוא הריח שהיה שם עליו.

בזה היה לו טעם מאד יקר.

היא לעומתו הייתה פרסומת למותגים,

חשוב היה לה שיראו.

טוב,

היא גדלה כנסיכה לא קטנה,

הרי אתם יודעים מי אבא שלה.

והוא לא חסך ממנה דבר.

ועם זאת,

ועל אף זאת,

היא התאהבה בילד הטבע.

התאהבה במילים שלו, בשנינות.

הוא הצחיק אותה

כמו שלא הצחיק אותה גבר לפניו.

העיניים שלו הבהירות,

שלגבי צבען לא הייתה סגורה,

העיניים האלה נכנסו לה עמוק ללב,

שגם מתוך שינה היא יכולה לראות אותם

בברור.

למרות ש

חייה היו מורכבים מצבעים רבים ססגוניים,

למרות ש

הוא היה מורכב משחור ולבן,

הם התאהבו.

הוא אהב את מגע התחרה שעטף את גופה,

היא אהבה את המגע המחוספס של לחיו

עם הזיפים בני כמה ימים.

הוא אהב את ריח התשוקה שלה

שהתערבב עם הבושם היוקרתי שלו.

תמיד הריח את הבושם שלו עליה.

על בגדיה, על סדיניה,

אך בעיקר על גופה שסער איתו כמה דקות

קודם.

היא אהבה להשאיר את ריחו עליה.

לא מיהרה להתקלח.

אהבה להרגיש אותה מוכתמת ממנו.

היא התרגשה לראות

את שבילי תאוותו הנשפכים מתוכה,

כאומרים שהנה היא הצליחה לגרום לו

להגיע לשיאו.

זה תמיד הפליא אותה שאחת כמוה

ידעה את הדרך

לגרום לגופו להיכנע לה.

הוא הרי היה סוס פרא לא מבוית.

הוא גרם לה להתפרק לרסיסים,

כמו שלא גרם לה אף גבר בחייה.

היא שכחה מהיכן באה,

והיכן תקום למחרת.

זה היה רק הוא.

הוא ידע שהיא רחוקה מלהיות כמוהו.

הרגיש שזה רק כאן ועכשיו,

אבל לא יכול היה להיגמל ממנה.

אבל הגורל רצה אחרת,

ואביה קלט מה קורה ביניהם,

ואיים עליו שיעלם מחייה

או ש…

הוא בחר לעזוב.

בלי הסברים,

בלי פרידה ראויה.

כך זה היה.

 

ועכשיו..

עכשיו כשהוא איננו

היא נשארת מפורקת,

כי הוא לא שם להרכיב אותה שוב מחדש,

כפי שהיה עושה.

כלפי חוץ

היא ממשיכה להתנהג

כאילו הכל בסדר,

ורק בחדרי חדרים

היא נותנת דרור לכאבה לצאת.

עכשיו כשהיא איננה,

הוא נותן דרור לכאביו

בפאב האפל בחברת בקבוק ויסקי,

לעולם לא בחברת אישה אחרת.

בשעה שהוא שתוי כולו

הוא חוזר לביתו ברגלים נגררות

ובמוח אטום ממחשבות.

רגע לפני שהוא נרדם

הוא לוחש לה בעיניו המוצפות מוויסקי:

"את הגשם שמרווה את נשמתי."

גם

כאשר נלחשות לו המילים האלה

הוא יודע,

שהיא כבר מזמן לא שלו.

בסופו של כל יום

הוא עוקב אחרי מדורי הרכילות.

היא מרבה להופיע בהם,

לעיתים לבד,

לעיתים עם גברים אחרים.

וכשזה קורה,

בא לו לצרוח,

אבל הוא יודע שזה לא יעזור

לרפא את הלב הפצוע שלו.

ובאחת מאותן פעמים,

הוא רואה שהיא התראיינה.

מה שהיה לה לומר השאיר אותו המום.

לשאלה האם היא עומדת להתחתן

עם בנו של המיליארדר היווני

היא עונה:

"ליבי נתון רק לגבר אחד."

"מיהו אותו גבר שכבש את ליבך?"

היא נשאלת.

"הוא לא מוכר לכם,"

היא עונה,

"הוא מין ילד טבע כזה."

והוא יודע בדיוק

מה שהוא צריך לעשות.

בבוקר למחרת,

משפגה השפעת השתייה

הוא מגיע אליה עם זר של ורדים אדומים

וטבעת זהב.

ומאז…

מידי שנה ביום המסוים הזה,

הוא שב אליה הביתה

עם ורדים אדומים וטבעת זהב.

אמנם כבר קידש אותה עם טבעת

כשנשא אותה לאשה,

אך מידי שנה הוא שב ועושה זאת.

כל פעם עם טבעת זהב חדשה

הוא מבטיח לה אהבת נצח.

כל שנה

היא מורידה את הטבעת שענדה על אצבעה

שנה שלמה,

ומוסיפה אותה לשרשרת סביב צווארה.

אז,

מתחת לחופה של שמים זרועי כוכבים

הוא חוזר על המילים שאמר לה

ביום נשואיהם.

כי חשוב שהיא תדע

שהוא שלה לנצח.

כי היא הלב שלו,

ובלעדיה איננו קיים.