אלה
אני לא יכולה לומר שלא הרגשתי כלום.
תמיד הייתה לו דרך להשתיק אותי. פרחים ומתנות היו חלק מחיי.
"את לא חושבת שזה מוזר שככה באמצע השבוע הוא שולח לך זר פרחים?" שאלה אותי קרן חברתי הטובה.
"אני מבינה שאת לא רגילה לגילויי אהבה כאלה ולכן את לא יכולה להבין. הוא פשוט אוהב אותי," עניתי לה.
מה יכלה לענות לי? שהאישה תמיד אחרונה לדעת?
ובכל זאת כל פעם שהיא אמרה לי משהו, הרגשתי מין חוסר שקט בתוכי.
ערן בעלי מצידו הניח את הנייד שלו ואת המחשב האישי גלוי לפניי.
"אגב," הוא אמר לי באחד הערבים, "החלפתי את הסיסמה. עם כל החדירות לפרטיות בימינו כדי לעשות זאת מידי פעם. אני מציע גם לך. הפעם בחרתי בתאריך הלידה שלך." כך אמר ונכנס להתקלח.
אז אולי אני תמימה, אבל דווקא בגלל שגילה לי לא חשבתי להציץ בנייד שלו.
מין הסתם, כיוון שבשל המקצוע בו אני עוסקת הכול נשמר מייד בענן, השארתי את סיסמת הכניסה הישנה שלי.
אבל כל זה היה פעם.
הבוקר
"אני לא מבין איך אנשים חיים כל הזמן ברשת החברתית," הוא אומר באגביות בשעה שהוא מתגלח מול המראה. הוא מעיף בי במבט מהיר כדי לבדוק את התגובה שלי.
"אין לי מושג," אני עונה לו בשעה שאני מצחצחת שיניים לידו, "אתה יודע שאני לא שם."
למרות שהוא מנסה להסתיר את זה אני רואה את החיוך המרוצה שלו.
פניי נשארות חתומות. למה שאראה לו מה אני חושבת?
"אל תחכי לי אני צריך לבדוק משהו במחשב," הוא אומר.
אני נפרדת ממנו לשלום, הולכת לנעול את נעלי. עקביי מטופפים על ריצפת השיש המבריקה. היום יותר מתמיד חשוב לי שישמע את צעדיי המתרחקים. אני יורדת במעלית מקומת הפנטהאוז שלנו ישירות לחניון. אני נכנסת לרכב שלי ומתחברת עם הנייד לדיבורית.
"תמרי תפגשי אותי לקפה במקום הקבוע," אני משאירה הודעה קולית לשותפתי לעבודה.
אני נוסעת לבית הקפה שנמצא מחוץ לעיר, אך עדיין מרחק לא רב מדירתנו. זה המקום הסודי שלנו ואני יודעת שאיש ממכרינו לא מגיע אליו. ברור לי שאגיע לפניה, והפגישה איתה הייתה רק תרוץ לאפשר לי חצי שעה של שקט.
אני מגיעה לבית הקפה ומחנה מאחור בחניה שאיננה נראית מהכביש. אני נכנסת לבית הקפה דרך הכניסה מהחצר האחורית ועולה לקומה השנייה שלו. המלצרית שמכירה אותי מסמנת לי שקלטה אותי וניגשת להכין לי את הקפה.
אני מחייכת לעצמי. כל פעם היא דואגת לעטר לי את הקפה בציור אחר. מעניין מה תבחר היום? עוד יותר מעניין אותי מה תביא לי בנוסף.
תוך זמן קצר היא מניחה לפני כוס עם עיטור בצורה של לב. "משום מה מרגיש לי שאת זקוקה ללב היום," היא אומרת ומניחה גם אגרטל קטן עם ורד אדום.
"איך ידעת?" אני שואלת בחיוך.
"מרגיש לי שהיום תבוא אליך האהבה," היא אומרת.
"אני נשואה," אני אומרת לה ומראה לה את טבעת היהלום על אצבעי.
"את מבינה שאת מראה לי טבעת עם יהלום אמנם מרשים, אבל איפה טבעת הנישואין שלך?" היא אומרת והבעת פניה מעידה שהיא מרגישה מנצחת בויכוח הזה, "אני כבר חוזרת. התוספת שלך כמעט מוכנה."
התוספת מתגלה ככריך שמכיל בתוכו מכל טוב. "נראית לי רעבה במיוחד היום," היא עונה לי בשעה שהיא מניחה אותו לפניי.
אני תוהה מאיפה כל ההבנות שלה היום.
"את מלאך," אני אומרת לה, "אני לא יודעת מאיפה לך ההבנות האלה."
אני מעיפה מבט בשעון. הזמן רץ ועדיין לא פתחתי את המחשב. אני ממהרת להוציא אותו ולהיכנס לרשת החברתית.
אני מקישה את השם שלי: ורד אדום ונכנסת לעולם הוירטואלי.
אני עושה מה שאני עושה לאחרונה מידי בוקר, בודקת את הדף של ערן. כבר ברור לי שהוא בוגד בי. כשם שברור לי שעליי לפעול לסיום נשואיי. אני מחייכת למראה הפוסטים מלאי הזימה שלו. עוקבת אחרי המעריצות שלו. אני כבר מתארת לעצמי עם מי הוא בקשר אינטימי ועם מי לא. מעולם לא הגבתי לדבריו ולמרות הפיתוי אינני מתכוונת להתחיל בזה היום.
עיניי מופנות לנייד שמודיע לי שנכנסה הודעה:
תמרי יהלום: "היי מותק. צלצלו מהגן והודיעו שבן בן חולה. אני לא אוכל להגיע."
אלה אורן : "רק בריאות ."
אני נושמת עמוק ומעיפה מבט חולמני מבעד לחלון.
"לא נגעת בכלום," גוערת בי המלצרית, "אני אחמם לך את הקפה." היא לא ממתינה לתשובתי, לוקחת את ספל הקפה, ויורדת למטבח בקומה הראשונה.
אני חוזרת למסך. סימן של הודעה בצ'אט תופס את תשומת ליבי.
"טל אביב?" אני חושבת לעצמי, השם הזה לא מוכר לי. אני נכנסת לבדוק ורואה שצדקתי, הוא איננו נמצא ברשימת חבריי. למרות זאת אני נכנסת לקרוא את ההודעה.
טל אביב: זו באמת את?
אני מתבוננת בתמונת הפרופיל שלו. תמונה המראה גבר ערום בפלג גופו העליון. אני צוחקת. הוא נראה כמו פרסומת למכנסי ג'ינס. מעניין אם היא עוזרת לו לצוד נשים. זה נראה לי קצת מגוחך. אני ממש לא בטוחה שזה הוא בכלל. הוא פשוט צוחק על הורד שלי.
ובכל זאת אני מחליטה לענות לו.
ורד אדום: ברור! כל עלה כותרת אדום זו אני.
טל אביב: מצחיקולה את!
התכוונתי למילים שלך.
ורד אדום: אהה… כן אם זה על הקיר שלי אז הן שלי, לא כך?
טל אביב: אז כזו את. מבקשת שאהיה מדויק. הבנתי.
המילים שאת כותבת הן עלייך?
אני לא מתכוון לפלוש לפרטיותך, רק שהן נגעו בי.
ורד אדום: הן שלי, ולכן אני כותבת אותן באופן חסוי.
טל אביב: אני מבין אותך לגמרי. גם אני פה לא בשמי.
האם העובדה שאת מתמצתת את המילים זה אומר
שאני מציק?
ורד אדום: האמת היא שאני לא נוהגת לענות לשיחות בפרטי.
טל אביב: נשואה?
לכן חסויה?
ורד אדום:חשבתי שאתה לא מתכוון לפלוש לפרטיותי.
התשובה היא כן, ולא מחפשת קשר.
טל אביב:אני כבר לא.
מודה שאני כאן כדי להשתעשע. תמונת הפרופיל שלי מבהירה זאת.
איתך זה שונה. אלייך פניתי בגלל שאני עוקב אחרי המילים שלך והן נוגעות בי.
"ואני אמורה להאמין לך?" אני חושבת לעצמי.
ורד אדום: תודה על המילים.
אני חוזרת לעבודתי.
טל אביב:אני יכול לכתוב לך?
ורד אדום: כל עוד אתה מבין שאני לא מחפשת הרפתקאות, אז כן.
טל אביב: מצפה למילים שלך בשקיקה.
אני ממהרת לצאת. אני תוהה מיהו והאם זה מכוון. אולי ערן זיהה את המילים שלי? אני נושמת עמוק. הרי אין לו מושג שאני כותבת.
כיוון שאני מתכנתת אני נכנסת למחשב ומחפשת בו את עקבותיו של ערן. אני נושמת לרווחה. הוא מעולם לא ביקר במחשב שלי. בנייד שלי איני נכנסת לרשת החברתית כך שבו אין בטח סימנים למה שאני כותבת. זה לא הסגנון הרגיל שלי. אני חושפת בו אותי באופן שערן אינו מכיר.
הקפה שוב מונח לפניי. אלא שהפעם המלצרית מתיישבת לידי. "אין הרבה תנועה עכשיו. שרית משרתת את הקומה התחתונה, אז אמרתי לה שאני אהיה בעליונה," היא אומרת לי. "הגיע הזמן שאדע איך קוראים לך את אחת הקבועות שלי. אני עלמה," היא מציגה את עצמה.
"אני אלה," אני עונה לה בחיוך, "באמת הגיע הזמן."
"את אלילה אמיתית," היא עונה לי, "אני תמיד שואבת ממך את השקט שלך. גם כשאת מדברת בנייד את תמיד רגועה. כל כך שונה מהאחרים פה."
"תודה," אני אומרת לה נבוכה מעט.
"עכשיו שאנחנו מכירות ספרי מה השתנה היום. אני מרגישה את זה באוויר. כבר אמרתי לך שאני רואה סביבך אהבה," היא אומרת לי.
"אני לא מבינה איך את רואה את זה, בדיוק בזמן שאני מרגישה שהאהבה שלי מתה," אני אומרת לה. כבר לא איכפת לי אם ערן ישמע אותי. אני לאט לאט משתחררת ממנו.
"אני לא יודעת. צפיתי בך בשעה שהיית שקועה במחשב. אמרתי לך כבר אין פה כמעט תנועה. בהתחלה נראה היה שאת קוראת משהו ש…לא הכעיס אותך…אבל איך אומר לך..לא שמחת איתו," היא אומרת לי ובוחנת את תגובתי, "אבל אחר כך היה משהו שהפתיע אותך. משהו שהרגיז אותך מצד אחד, מצד שני סיקרן אותך להמשיך. דיברת עם מישהו."
היא משתתקת נותנת לדברים שלה לשקוע בי.
"את הצצת לשיחות שלי?" אני שואלת אותה ישירות.
"הצצתי לפנים שלך," היא עונה לי מיד, "אין מצב שאני אקרא שיחות פרטיות של מישהו אחר."
"אז מאיפה את יודעת שדיברתי עם מישהו ולא כתבתי מייל?" אני מתריסה בה.
"אז אני אסביר," היא אומרת לי, "הבעות הפנים שלך, השפתיים המלגלגות, הגבות שהרמת, והאש בעיניים. את מלאת רגש כשאת יושבת מול המסך. אלה לא רגשות שעולים בשעה שמישהו כותב מייל אלא מישהו ששולח את המילים למישהו קרוב, כמו אהוב למשל."
"אז עכשיו התכתבי עם האהוב שלי?" אני צוחקת.
"נראה לי שהוא עדיין לא מוגדר ככזה, אבל עוד תראי," היא אומרת בביטחון כזה, "עכשיו תסלחי לי אלה, אני חייבת להראות את עצמי גם למטה."
השיחה איתה, שהייתה אמורה להיות שיחה קלילה, דווקא מכניסה אותי לחוסר שקט גדול. אני כבר לא מרוכזת בכלום. אני מעיפה מבט בשעון ומבינה שהזמן דווקא זוחל היום, וכיוון שתמרי לא הגיעה יש לי מלא זמן פנוי. אני בודקת את הצ'אט של המשרד. הכול עובד חלק ללא תקלות.
שוב מחשבותיי נודדות להן. המילים בועטות בי ואני ממהרת לכתוב אותן ומעלה פוסט בלי לחשוב הרבה. כרגיל אני מצרפת לו תמונה של ורד. רק שהורד אינו אדום, אלא חיוור.
טל אביב: מה קרה לך ורד אדום?
מה הכאיב כך לליבך?
רוצה לדבר?
אני המומה מהתגובה שלו. איך הוא קרא אותי בין השורות. התגובה שלו רק מסעירה אותי יותר. הרי הסתרתי היטב מה שאני מרגישה.
טל אביב: קורא אותך בין השורות.
ורד אדום: זה רק מילים. אין לי צורך בניתוח פסיכולוגי.
טל אביב: סליחה. מבין שחרגתי.
המילים שלך גרמו לי לחוסר שקט.
זה כנראה שלי.
ורד אדום: למה אתה חושב שאתה יכול לנתח אותי ככה?
אני רוצה לכתוב לו שיתעסק עם ביאליק ואחד העם. אבל מתאפקת.
טל אביב: אני לא יכול להסביר לך.
זה מין משהו שמרגיש לי בפנים.
אני מרגיש אותך כאילו את לידי ואני יודע שזה נשמע מטורף.
אני לא איזה פסיכופט, נשבע לך.
אני לא עונה. לא רואה טעם להמשיך בשיחה הזו. אני דוחפת את המחשב קדימה.
ועוצמת את עיניי. המוסיקה התנגנה בבית הקפה מרגע שנכנסתי, אבל רק עכשיו אני שומעת מה בדיוק מתנגן. מילותיה של רחל שפירא מתנגנות כאילו בהזמנה היי שקטה
טל אביב: הבטחתי לעצמי לא להציק לך יותר.
אני נמצא כעת בבית קפה וזה השיר שמתנגן ברקע
אני לא יכול להפסיק לחשוב על המילים העצובות שלך
ושולח לך את השיר "היי שקטה."
לא אפריע לך יותר.
בלי לחשוב הרבה אני מוציאה את הורד האדום ויורדת בריצה לקומה התחתונה.
"איפה עלמה?" אני שואלת את המלצרית שעומדת ליד הדלפק.
"עלמה?" היא שואלת אותי בפליאה, "חוץ ממני ישנו היום רק שי. השעות האלה מאד שקטות. תראי בעצמך היא אומרת ומצביעה על הלקוח היחיד שיושב בגבו אלינו.
אני נרעשת. הרי לא דמיינתי את מי שהגישה לי קפה. זה הרי בלתי אפשרי. אני מתאפסת, פונה ממנה ופוסעת בצעדים מהססים לעברו של הגבר שיושב מול החלון ועסוק במחשב שלו.
"אני יכולה לשבת לידך?" אני שואלת אותו.
"אני לא חברה כל כך נעימה כעת," הוא עונה לי ומרים אליי עיניים, "למה את מחזיקה ורד אדום?"
אני מחייכת אליו. "זו את," הוא אומר, דוחף את הכיסא לאחור ונעמד מולי.
"זה באמת אתה," אני אומרת לו, "זה שבתמונה."
"יש לי כל כך הרבה מה לומר לך," הוא אומר לי ואוסף אותי לחיבוק, כאילו שם המקום הטבעי שלי מאז ומעולם.
בר אבידן
מאמינה באהבה
