כריס
אד וויל עוזבים את בית ההורים מיד עם סיום הארוחה.
"פשוט לא יאומן," אומרת אימא, "אפילו לקינוח הם לא נשארו. פשוט קמו והלכו.
זה מדהים איך את התסכול שלו מהנישואים הלא מאושרים שלו הוא תמיד מוציא עליך," היא אומרת לי.
"כך או כך אני שמח שהם יודעים. מה שהם אומרים באמת לא חשוב לי יותר. אני את שלי עשיתי. אפשר לחשוב שבאמת הייתה לי אפשרות לבחור את מינם של העוברים.
אני מודה שאני אפילו לא מאוכזב מכך שלא ברכו אותנו. להיפך, אם היו אומרים משהו חיובי הייתי מתפלא.
מה שכואב לי שאתם רואים את זה."
"אבא ואני דיברנו על כך שהיינו רוצים לחלק את זמננו בין ניו יורק לקליפורניה. ביחוד כעת כשאת סול תזקקי לעזרה. חשבנו להתחיל לחפש מקום קרוב אליכם," אומרת אימא.
"אבל למה? יש לנו יחידה נפרדת שמכילה הכל. אני מניחה שהאחים לא יבואו לבקר. וגם אם כן, יש לנו מספיק מקום לארח גם אותם," אומרת סול.
אני רואה שעיניה של אימא מתמלאות בדמעות.
"אתה רואה את ההבדל כריס?" היא אומרת, "האישה היפה שלך לא חשבה אפילו רגע על אי הנוחות שתגרם לכם. הגיסות שלך יכולות לעקם את הפרצוף היפה שלהן כמה שהן רוצות. אף אחת מהן לא מתקרבת לקרסוליים של סול."
"גם בזה ניצחתי אותך אד," אני אומר בציניות.
"חבל שהם לא מבינים שכל אדם נולד שונה. אי אפשר להשוות בין אחד לשני.
אין לי ספק שמכל ארבעת בנייך כריס הוא זה שמתאים לי. אין זה גורע ממי שהם. את פול אני מאד אוהבת, ואת זה את יודעת.
אני לא מבינה למה הם חושבים שכריס צריך להתנצל על משהו, או להקטין את עצמו רק בגלל שהוא לא הבכור. הוא השקיע הרבה יותר והגיע להישגים בזכות עצמו.
אני לא חושבת שאד או ויל או שניהם יחד היו מסוגלים להקים את ברוקלין חוף מערבי בהצלחה כשם שעשה כריס."
"קשה להם שפול הלך איתו ולא נשאר מאוחד איתם כנגדו," אומרת אימא.
"ואת זה אני לא בדיוק מבינה," אומרת סול, "אם כריס היה נוגס בחלקם בחברה אני יכולה להבין שהם מרגישים מאוימים, אבל הם צריכים להעריך את זה שבחר להתרחק מהשוק המקומי כדי לא לעורר תחרות ביניהם."
"אני מסכימה איתך, רק שאת שוכחת שברגע שעשה זאת ההצלחות שלו בזכות עצמו בלטו יותר," מביעה אימא את דעתה.
אני מביט בשתי הנשים בחיי ורואה כמה הן נלחמו להגן עליי.
"ולשם כך הוא התרחק. כיוון שברגע שהבין את הפוטנציאל הגדול שלו להצלחה הוא הרחיק זאת מעיניהם. המשרד שלנו בקליפורניה לא קשור למערכת של ברוקלין ניו יורק, רק ג'ון יודע מה קורה במשרד שלנו.
כריס יודע היטב מה מחזור העסקאות בניו יורק ומודע לכך שהם יתקשו לקבל את ההצלחה המשגשגת של המשרד.
שמעתי את השאלות של אד. הוא בטוח שג'ון תומך בכריס בסתר. זה כואב כי זה לא שחסר לאד וויל משהו. עבורם שום דבר לא השתנה. בעצם זה לא נכון, כיוון שכריס לא מקבל כיום משכורת מניו יורק, אז הם רק הרוויחו."
"סול זה משהו שמושרש בהם. הם מודעים לכך שכריס עולה עליהם בכל תחום. הם גם מבטים על הקשר ביניכם שהוא נדיר, ועכשיו העובדה שיהיו לכם בנים," אומרת אימא.
"תביני אימא. לסול זה חדש. אני רגיל לזה כל חיי, לקינאת האחים הזאת. הם יכלו להשקיע כמוני. הם לא פחות חכמים, רק שהם מוכנים להשקיע פחות. הם טיפוסים נהנתנים הרבה יותר ממני.
זה לא שאני לא אוהב להתפנק בדברים יקרים, אבל זה לא אורח חיי, למרות שאני יכול להרשות לעצמי הכל.
את חושבת שלא שמעתי שהם מדברים על כך שנשאתי את סול לאישה כי היא קרטייה? צריך להיות עיוור כדי לא לראות שאני מאוהב בה בטרוף. היום יותר מתמיד.
סול בחודש השביעי ולא ראיתי אותה יום אחד מתפנקת או מנצלת את הריונה לקבל הנחה במשהו. את צריכה לראות כמה היא רבה עם ליאונה שתתן לה לנהל את הבית שלנו לבד.
אישה אחרת הייתה נותנת לפול וסטאר להסתובב לה חודשיים בין הרגלים? ואת יודעת אימא כמה אנחנו אוהבים את הלבד שלנו."
"אני יודעת כריס. ניסיתי להעצים אותם, להסביר להם את כל מה שאתה אומר, אבל הם תקועים עם רגשות הקינאה שלהם ואין בידי לעזור להם לראות את הדברים נכון," אומרת אימא והעצב נשמע בקולה.
אני נאנח. זאת שיחה לא פשוטה ואני לא רוצה להכאיב לאימא.
"אני יודע אימא שאת עושה כמיטבך, ומעריך את המאמצים שלך להשכין בינינו שלום. את יודעת שתמיד הייתי חסר מנוחה והשקט שלי נקנה בזכותה של סול. השתניתי בזכותה. אני מרגיש שאני אדם טוב יותר, שקט יותר. אני לא מוכן להלחם עם איש ומעדיף להתרחק.
סול לוקחת על עצמה להלחם במקומי, אבל גם היא יודעת שזאת מלחמה שלא שווה להילחם אותה.
אפילו היא לא יכלה לשתוק למול התגובות של הגיסות שלי. הערב הזה הבהיר לי שאין לי רצון שיהיו יותר שותפים לחיים שלנו. אם המשפחה שלי לא מתקבלה בחיבוק חם, אז לא.
אני מניח שזה חלק מההתבגרות של גבר כשהוא מקים משפחה משלו. לא כל אחד שותף למסע שלו."
אני ניגש לפסנתר ומתחיל לנגן, פורק את כל הסערה שבי על הקלידים. סול מתיישבת על השטיח לידי ומניחה את ראשה על ברכי. מין רגע כזה שרק היא ואני בעולם. האהבה שלי אליה מתגברת. היא תמיד יודעת לעשות את הדבר הנכון, מודעת לכך שלא תמיד מילים הן המרפא. לפעמים השתיקות והמגע שלה, זה כל מה שאני צריך.
"מה הייתי עושה בלעדייך?" אני שואל ומלטף את ראשה.
"אם לא הייתי שלך אז כל הערב הזה היה שונה," היא עונה לי וגורמת לי לפרוץ בצחוק.
"נראה לך שזה בכלל אפשרי שלא היינו נפגשים? נראה לך שעברתי את מסע חיי לבד והיו מונעים ממני להיפגש איתך?" אני שואל, "אני חייב להודות שבלונדון לא הרגשתי כל כך בודד כמו הערב ורק הנוכחות שלך שמרה על שפיותי ושתיקתי.
זה נכון שיש לך בטן קטנה, אבל אין ספק שאת בהריון. בואי לא נשכח שהיית קטנטונת לפני שנכנסת להריון. אז לשם מה היו כל המילים הארסיות האלה?" אני מוציא את מה שיושב לי על הלב.
"כבר ראית בחתונה שלנו שקשה להם לאמר מילים טובות. קינאה זה דבר ששורף את הבטן. אני שמחה שאתה לא כזה. עשינו את חובתנו, סיפרנו להם. בוא נמשיך הלאה," היא אומרת לי.
"מה שמזכיר לי שקיבלתי כבר כמה הודעות לגבי הלילה. החברים כבר מחכים לראות אותנו, השאלה אם את לא עייפה מידיי," אני שואל את סול ובוחן אותה בדאגה. אסור לי להתעלם מהעובדה שהיא היא בהריון מתקדם.
"בהתחלה חשבתי להזמין אותם אלינו כמו תמיד. במחשבה שנייה אני מעדיפה ללכת לטרה שם כולם נמצאים. כך נוכל לעזוב כשיתאים לנו," היא עונה לי.
סול
אנחנו נפרדים מההורים ונוסעים לכיוון דירתה של טרה. "דיברת עם פול?" אני שואלת את כריס.
"חשבתי שעדיף שארגע, וגם לא רציתי לדבר ליד ההורים. היה להם מספיק. אני ממש לא מקנא בהם. מה שהם עברו הערב אני לא מאחל לאף הורה.
אבא שלי אמר שעכשיו זה סופי. הם רוצים לעבור לגור לידנו. הוא היה מאופק בארוחת הערב, אבל שפך את כל הכעס שלו כשדיברנו לבד."
אני מחייגת לפול. הוא עונה מייד.
"יצאנו כעת מההורים. אני שמחה שלא באת. אז מסתבר שכריס שוב 'ניצח בתחרות' כדברי אד. אתה כבר מבין שאף אחד מהם לא שמח בשמחתנו, שלא לדבר על הגיסות שלי שהטילו ספק שאני נושאת ברחמי תאומים," אני משתפת את פול.
"איך כריס?" הוא שואל "ואת?"
"לאמר לך שכריס הופתע? אתה יודע שזה היה צפוי. זה כואב אבל הוא היה צריך לעבור את השיחה הזאת כדי להיות שלם עם עצמו. הוא היה שקט ורגוע איתם. למעשה אני זאת שהגיבה להם.
לכאורה זה התנהל בשקט. אם מישהו היה מביט עלינו מבעד לחלון לא היה לו מושג כמה השיחה הזאת לא הייתה נחמדה.
העיקר שאנחנו אחריה ויותר לא תהיה לאיש הזכות לאמר מילה."
אני מסיימת את השיחה וקולטת שידו של כריס אחזה בידי כל השיחה.
"בואי נמשיך הלאה. הנושא הזה חתום מבחינתי," הוא אומר לי בקול רגוע.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר. איזה נושא?" אני מעמידה פנים.
"איזה ילדה חכמה יש לי," הוא אומר ומנשק את ידי.
"כבר דיברנו על זה המון פעמים. כשאת יפה את צריכה להוכיח כל הזמן שאת לא טיפשה," אני עונה לו.
הוא נושף את האוויר שהיה כלוא בו. "יש לך יכולת מדהימה לפזר את העננים. אני כל כך אוהב אותך. בא לי להיות איתך לבד."
"אין לי בעיה, רק שאתה זה שתתקשר לטרה," אני אומרת לו.
"נראה לך שאני אעז לעשות דבר כזה?" הוא צוחק.
אני כל כך אוהבת לשמוע אותו צוחק מהלב. כל הרצינות שעוטפת אותו רוב הזמן נעלמת פתאום.
"אז מסתבר שחברים הם המשפחה האמיתית שלנו," אני אומרת לו אחרי שתיקה ארוכה.
*
למרות העייפות הגדולה אנחנו מבלים עם החברים עד השעות הקטנות של הלילה. מידי פעם כריס מציץ לעברי לראות אם אני בסדר. החיוך על פניי משקיט אותו והוא ממשיך לשוחח עם חבריו.
אין ספק שהוא מוביל את השיחה. פעם ראשונה שאני שמה לב לכך שהם ממש מעריצים אותו. כל אחד מהם מחפש כל הזמן את קרבתו.
"התגעגענו לגבר שלך. הוא חסר לנו מאד," אומר לי ארן, "מדהים כמה שהוא נעשה רגוע. כאילו שעבר שלב נוסף בהתבגרות. אני רואה אך הוא מביט בך בהערצה, באהבה. תענוג לראות אותו.
את נראית נפלאה. ההריון כל כך הולם אותך. אני כל כך מתרגש בשבילכם. אני כבר רוצה להכיר אותם."
המילים שלו גורמות לעיניי להתמלא בדמעות. כריס מבחין בכך וממהר אליי. "מה קרה לאישה היפה שלי?" הוא שואל בדאגה.
אני מספרת לו על המילים שאמר לי ארן. "כפי שאמרת מסתבר שחברים הם המשפחה האמיתית שלנו," אומר כריס ונד בראשו להסכמה.
"עד מתי אתם פה?" שואל אותנו ארן.
"הנסיעה הזו הייתה ממש ספונטנית. מהחודש הבא לא יתנו לסול לטוס ולכן החלטנו להגיע כעת. אני מניח שנשאר כמה ימים," עונה לו כריס.
"איך פול מרגיש? הוא מתאושש?" הוא מתעניין.
אני מביטה על כריס בפליאה.
"את יודעת שארן ואני בקשר מאד קרוב. הוא התחזק בימים שחיפשתי אותך. הרגשתי שאני חייב לפרוק את הכאב שלי, ולא רציתי להטיל הכל עלייך. את התמודדת עם כל כך הרבה," אומר לה כריס, "את לא כועסת נכון?"
"מה פתאום אהוב שלי. אני מבינה אותך. אני שמחה שיש ביניכם קשר כזה טוב. הייתי כל כך עסוקה בהשרדות שלא דיברתי עם איש," אני עונה לו.
"אתם זוג מדהים. אני כל כך מאושר שאתם יחד. היה לי כל כך קשה לא לשתף את כריס במה שעובר עלייך. הוא היה כל כך נואש ונקרעתי בין שניכם," מפתיע אותי ארן במילים שלו.
"אני מודה לכריס שלמרות הכל לא ויתר עליי. אני יודעת שהקשיתי עליו, אבל זה נבע מחוסר הבטחון שלי. מאז הוא דואג לדבר איתי על הכל. הוא העוגן שלי בחיים האלה," אני אומרת לארן ומרגישה צורך עצום להאסף לחיבוק. כריס קולט זאת מייד ומקיף אותי בזרועותיו המגוננות. הוא אוחז בסנטרי ומעניק לי נשיקה ארוכה שגונבת ממני כמעט את כל האוויר.
אנחנו נפרדים מהחברים ומבטיחים שנתקשר בבוקר. "אני מניחה שנישן עד מאוחר," אני אומרת, למרות שאני יודעת שכאשר נגיע לדירה לא בטוח שנלך לישון…
"אני חייב להודות," אומר לי כריס, "שמה שהשאיר אותי ער היום זאת המחשבה כשנחזור הביתה נהיה לגמרי לבד.
כמה אני זקוק להרגיש את הגוף שלך. לסמן אותך בשביל של
נשיקות, לפרוק את כל המתח שהצטבר בתוכי ביום הזה. אני יודע שאת תתמסרי לי ותובילי אותי לגבהים, ועדיין רוצה לדחות את הרגע שבו אאבד בתוכך שליטה.
אני יודע שזה לא נשמע הגיוני, אבל אני פשוט רוצה שזה ימשך וימשך. מצד שני אני זוכר שאת זקוקה לשינה."
"אתה יותר מיד דואג. עוד לא לימדת שאני זקוקה לזה כמוך? אתה למדת אותי שמעשה האהבה מגרש את כל מה ששקע בנו במשך היום. גם אני רוצה למחוק את היום הזה למרות שהוא גרם לנו לגדול עוד יותר כמשפחה."
הפעם כריס לא נושא אותי לקומת השינה, אלא משכיב אותי בעדינות על השטיח, מניח כרית תחת ראשי ומתחיל להפשיט אותי באיטיות, תוך שהוא מפזר עליי מיליון נשיקות, שבא לי לצרוח שיבוא אליי כבר.
אבל כשאני רואה את האש בעיניו בזמן שהוא מצייר בלשונו על גופי אני עוצמת עיניים ונותנת לו לנוע בקצב שלו. אני יודעת שהוא כבר יגלה כמה אני מוכנה לקראתו.
פול
למרות שרק אתמול בלילה כריס עזב אני מרגיש ריקנות גדולה בהעדרו. אני מבין כמה הפכתי להיות תלוי בו ובסול בחודשיים האחרונים.
זה חייב להשתנות. עוד מעט הם יהיו עסוקים עם התאומים ואני חייב לתת להם מרווח נשימה.
אסור לי לשכוח שעליי לתת את מלוא תשומת הלב בבית. האם כך אני מרגיש באמת. האם קארינה היא בית בשבילי?
אני יודע בוודאות שאם לא תהיה בהריון לא אציע לה נשואים. אני רחוק מלהרגיש שזה מה שאני רוצה.
המחשבות שלי מבלבלות אותי. פתאום הכל מתבהר לי. אני חושב מהראש, ולא מרגיש מהלב שלי שהוא ריק כעת.
'זה בסדר וזה טבעי,' אני מדבר אל עצמי, 'אתה לא חייב להתאהב בה.'
אני לא משתף אותה במה שאני מרגיש. אין לי צורך בדרמות כעת. אני נכנס להתקלח ונכנס למיטה.
'אם היא תיזום משהו, אשתף פעולה,' אני מחליט.
"עברו מעל חודשיים," היא אומרת לי כשאני כמעט נרדם.
"אני יודע. היינו באחוזת ברוקלין חודשיים וכמה ימים," אני עונה לה.
"אני מתכוונת לכך שד"ר בריאן אמר שאחרי חודשיים אפשר," הי אומרת לי בשקט.
"אני מאד עייף," אני משקר לה, "נשב לדבר על זה אם את באמת מרגישה שאת רוצה ומוכנה."
"בסדר," היא עונה ומתקרבת אליי מעט.
אני מרגיש שאני לא מוכן עדיין, אבל בכל זאת מחבק אותה ומזמין אותה להניח את ראשה עליי.
