לואיז
למחרת בבוקר אני מגייסת את אחי וכמה מחבריו ואנחנו מתחילים לצבוע את המשרד. בעל הבית שבא לקחת ממני את השיק מביט בהתפעלות בקירות ההולכים ונצבעים בצבע צהוב רך. "אם הייתי יודע שכך נראה המקום הייתי מבקש יותר," הוא צוחק.
"בקשר לרהיטים, אנחנו לא רוצים אותם," אומרת לו ג'ולי בטון שמפתיע אותי. היא כל כך בטוחה בעצמה, כאילו ניהלה משרד כבר שנים.
"תעשו איתם מה שאתם רוצים," הוא עונה לה.
"אם כך נמכור אותם," היא אומרת ובוחנת את תגובתו.
"תעשי כרצונך," הוא אומר, " אין לי מה לעשות איתם. הדייר הקודם ברח והשאיר הכל מאחוריו."
ג'ולי הולכת הצידה. אני רואה שהיא מדברת בטלפון אבל אינני שומעת עם מי. היא מחכה שבעל הבית יסתלק ומספרת לי שדיברה עם חברתה סקיי. "היא צלמת מאד מוכשרת וחשבתי שאולי נוכל לתת לה קצת עבודה. בינתיים ביקשתי שתבוא ותצלם את הרהיטים כדי שנפרסם אותם למכירה."
תוך פחות משעה מגיעה סקיי. אני מייד מתחברת אליה. אמנם היכרתי אותה מימי בית הספר, אבל עדיין יש בינינו ארבע שנים שזה הרבה כשאת בגיל בית הספר. היא מצלמת את הרהיטים ומעלה אותה באתר של יד שניה. "איזה מספר טלפון לרשום?" היא שואלת.
"של ג'ולי כמובן," אני אומרת לה, "היא מזכירת החברה."
"באמת? איך לא סיפרת לי ג'ולי," היא שואלת.
"הכל קרה כל כך מהר," עונה ג'ולי.
"ומה בעצם עושה החברה הזו?" היא שואלת.
"במה את עובדת?" אני שואלת את סקיי. ג'ולי מנידה בראשה לאות תודה על כך שהצלתי אותה מלענות. ביקשתי ממנה שתנהג בסודיות מוחלטת עד שהחברה תתחיל לפעול במלוא המרץ.
"אני אוהבת מאד לצלם, אבל בעצם אני גרפיקאית," היא עונה לי.
"באמת?" עונה ג'ולי, "איך זה שלא ידעתי? אז את עוסקת בגרפיקה ממוחשבת?"
אני גאה בה באחותי. היא כל כך בתוך העניין. אני רואה איך היא חושבת כמה צעדים קדימה וזה משמח אותי, אם כי לא מפליא. הרי תמיד טענתי שיש לה פוטנציאל. פוטנציאל שעד עכשיו בזבזה.
"כן," היא עונה לה, "רק שעד היום לא מצאתי עבודה מאתגרת."
"מה נראה לך מאתגר? לעשות גרפיקה למשחקי מחשב למשחק, למשל?"
"זה החלום שלי," אומרת סקיי בעיניים נוצצות. על פניה עולה חיוך, "הלוואי שהייתי מוצאת משרה כזו."
"מה שמפריד בינך לבין במשרה הזו, הוא לכתוב את קורות חייך ולקבוע מועד לראיון עבודה," עונה לה ג'ולי.
"את רצינית? יו ג'ולי תגידי שאת רצינית," היא אומרת.
"כפי שאמרתי. קורות חיים וראיון," היא עונה לה.
"אני כבר שולחת לך," היא אומרת לי, "מי זו החברה?"
"קוראים לה פניני בר. שמעת עליה?" היא שואלת.
"לא," היא עונה. היא מקמטת את מצחה מנסה לחשוב האם שמעה הפעם על החברה הזו, "לא, אני לא מכירה."
היא מתיישבת על המדרגות ומתעסקת עם הנייד שלך. כעבור כמה דקות נשמע צלצול בנייד של ג'ולי שמבשר על כניסת הודעה ובה קורות חייה של סקיי. ג'ולי מחייכת. היא מראה לסקיי את הציור של הדרקון שבחרה כציור על דלת הכניסה.
"את יכולה לצייר אותו על הדלת?" היא שואלת.
?
"אני לא מאמינה," אני אומרת לג'ולי כאשר אנחנו יושבות בקפה דובדבן ואוכלות, "אני לא מאמינה איפה הייתי אתמול ואיפה אני היום. אני לא חושבת, בעצם אני יודעת שלא הייתי עושה זאת בלעדייך, למרות שאני יודעת שהתוכנה מוכנה למכירה. יותר מכל אני מאוכזבת מאנט."
"אני מתפלאת עליך. הרי כבר מהיום הראשון שנפגשתם באוניברסיטה ידעת כמה היא שונה ממך. בעיניה כל מה שנחשב הוא הכסף. תראי עם מי התחתנה. אמנם הוא עשיר ונראה בסדר, אבל בינינו הוא גבר די משעמם. גולד לעומתו אמנם עשיר, אבל.." אומרת ג'ולי.
"אם כך מדוע שלא תצאי עם גולד?" אני אומרת. אני כועסת שהיא מזכירה אותו.
"את תצטרכי להתמודד איתו אם את רוצה או לא," היא עונה לי ובזה נסגר הסיפור. יותר אנחנו לא מזכירות את שמו.
בלילה אני חוזרת לדירה. אני מתקלחת וצונחת למיטה מותשת. כל היום לא הייתי ליד המחשב, אבל אני לא מסוגלת לגרום לעצמי לשבת מולו כעת ולעבוד. המפגש שלי עם גולד על היאכטה, העבודה שלי שהופסקה על ידי מייק, והסטודיו החדש, כל אלא נראים לי לא מצאותיים כרגע.
אני בוחרת בהסח הדעת זוג תחתונים אדומים וחולצה קצרה מעל, מזדחלת מתחת לשמיכה ועוצמת עיניים.
פטריק
אחרי מה שקרה על היאכטה אני מתרחק מקומה שמונה עשרה. יש לי גם כך מלא עבודה. חוץ מהקומה של לואיז, שאר המחלקות מתנהלות בעצלתיים. כולם חושבים שההשכלה שלי היא במנהל עסקים. זה נכון שאת התואר השני שלי עשיתי במינהל עסקים, אבל אני גם מתכנת, כך שאי אפשר לספר לי סיפורים. המתכנתים ממציאים כאלה סיפורים שאני מתבייש בשבילם. ובכל זאת אני נותן להם להאמין שאני קונה אותם.
מצד אחד אני עובד בשיא המרץ ומשלים פערים, מצד שני הראש שלי מלא בדבר אחד. בלואיז. אני מתגעגע אליה.
אני מחליט לברר את כתובתה של לואיז. היא לא מופיעה בשום מקום. כאילו היא לא קיימת פה. "קלייר תשיגי לי את הכתובת של לואיז. יש לי משהו למסור לה", אני מבקש ממזכירת ההנהלה.
"אתה רוצה שאני אמסור לה את זה?" היא שואלת, "אנחנו חברות טובות."
"תודה, אבל אני מעדיף למסור לה בעצמי. זה משהו שאני צריך להסביר לה," אני אומר לה.
היא רושמת לי על פתק את כתובתה של לואיז. אני מצלם אותה, למקרה שלא אמצא את הפתק. אני בודק בצ'אט של החברה ורואה שלואיז לא כאן. אני יוצא בחמש בדיוק מהעבודה ונוסע הביתה.
אני בוחר בקפידה בגדים. מכנס ג'ינס שחור, וחולצת טריקו לבנה צמודה ונכנס להתקלח. אני מקפיד על הגילוח, שם כמות נדיבה של אפטר שייב, ומסדר את שערותיי. אני חייב להראות מושלם.
אני בוחר זוג בוקסר צמוד ומחייך לעצמי מהמחשבה של מה שעתיד לקרות. לרגע מתגנבת לראשי המחשבה שאולי יש לה מישהו, אבל אני מגרש אותה מיד. אני בטוח שלא. מבט אחרון בראי גורם לי להיות מרוצה מהגוף המטופח שלי. תרגילי הכושר באופן קבוע בנו לי גוף שרירי.
אני ניגש לצפות בטלויזיה, להעביר את הזמן עד שהלילה ירד, כיוון שהחלטתי לצאת מהבית בסביבות עשר וחצי. כיוון שאני לא מרבה לצפות בטלויזיה בשעות אלה אני נדהם מכמות התוכניות המטופשות שמשודרות בה. 999 ערוצים שאין בהם כמעט כלום. לשמחתי משודר הלילה משחק כדורסל והוא בהחלט מעביר לי את הזמן. אני מוותר על בירה כיוון שאני רוצה להיות בשיא חושיי כאשר אפגש איתה.
כיוון שבעיר כמו שלנו יש בעיה של חנייה אני מזמין מונית ותוך זמן לא רב אני יוצא ממנה בפתח הבנין שבו היא מתגוררת.
את פניי מקבלת שותפתה לדירה. "נראה לי שלולי ישנה," היא אומרת.
"לולי?" היא צועקת לעבר היסדרון.
"אה," היא עונה לה.
"תסלח לי," היא אומרת לי. רק אז אני שם לב שהיא נועלת נעלים, ומחזיקה תיק ומפתחות בידה. נראה שהיא עומדת לצאת.
"זוכרת את מה שאמרתי לך על ההוא שמסתכל עליך במסיבה?" היא שואלת בשעה שהיא מדברת איתה מעבר לדלתה הסגורה. היא גורמת לי לחייך.
"חשבתי שאת הולכת לריאן. מה נזכרת בו פתאום? לכי תבלי לך, אני רוצה לישון," היא עונה. אין ספק שהיא ישנה. קולה נשמע מנומנם , מה שמשמח אותי מאד.
"אז הוא פה," היא עונה.
"אז אני ישנה," היא עונה לה.
"היא בחדר בצד שמאל," היא אומרת.
אני הולך במסדרון החשוך מעט ומגיע לחדר.
"אז פה את גרה," אני אומר ומדליק את המנורה על השולחן.
"פה אני ישנה," היא רוטנת.
אני מתפשט ונשאר רק עם תחתוני הבוקסר שלי. "נו מה דעתך? את אוהבת את מה שאת רואה?" אני שואל.
"גולד?! מה לדעתך אתה עושה?" היא אומרת ומתיישבת מיד, "חשבתי שאתה לא רוצה לזיין אותי."
"אני לא רוצה," אני אומר, מנסה לא להראות לה איך משפיע המשפט הזה עליי. הרי אני רק בתחתונים, לא צריך הרבה כדי לראות את ההשפעה שלה עליי. הפנים שלי נשארים רציניים, מה שמבלבל אותה.
"אז מה אתה רוצה? כי אני רוצה לישון," היא אומרת.
"גם אני," אני אומר לה. אני נהנה לראות שלמרות זאת היא סוקרת את הגוף שלי ונראה שדווקא לא היתה מתנגדת שיקרה כעת משהו בינינו, "אני רוצה שתביני מה הרגשתי כשהתפשטת פתאום לפניי."
היא מביטה בי ולא יודעת מה לאמר.
"תפני לי מקום," אני אומר לה.
"סליחה?" היא עונה.
"נו, את שוכבת באמצע המיטה, תזוזי קצת," אני אומר.
"אתה מתכוון שאתה רוצה לישון פה?" היא אומרת, "כי אני לא רוצה ל.."
"גם אני לא רוצה ל.." אני אומר לה, "אמרתי לך כבר. גם אני רוצה לישון."
היא זזה מעט ואני נכנס מתחת לשמיכה. "בואי אליי," אני אומר לה, "שימי כאן את הראש," אני אומר ומצביע על החזה שלי. אני מודע לכך שאני מחסיר פעימות בגללה, אבל אני מעמיד פנים שאני בשליטה. היא מניחה את ראשה ונרדמת מיד. לפחות היא לא רבה איתי היום.
אני רגיל לקום מוקדם וללכת לחדר הכושר להתאמן. היום הזה אינו שונה מקודמו. אני מתעורר מוקדם. אני נוגע בה ברפרוף רק כדי שתתעורר. היא מביטה בי ורוצה לחזור לישון. "אני חייב לזוז," אני אומר לה. היא זזה ומאפשרת לי לקום.
"זו פעם אחרונה שאת רבה איתי," אני אומר לה, "יש לך משהו לאמר תאמרי זאת במילים."
היא מסתכלת עליי. עוצמת את עיניה ומסובבת את גבה אליי. רק אז כאשר החדר מואר, והשמיכה לא מכסה אותה, אני רואה את הגוף שלה חשוף מולי כמעט במלואו. אני יודע שאם אעיף בה מבט רגע נוסף אני לא אשלוט יותר ביצריי ולכן מסתלק במהירות מהבית.
אני רואה את השותפה שלה הולכת מולי בעיניים חצי עצומות.
"חשבתי שאמרת שאת לא ישנה בבית," אני אומר לה.
"רבתי עם האידיוט," היא אומרת לי, "אני לא כמו לולי. כולם יודעים שמהבחינה הזו אני קלה להשגה. אבל כשאני אומרת לא צריך לכבד זאת, לא נכון?" היא שואלת וממשיכה, "בחיים לולי לא הביאה לפה גבר."
עם המילים האלה היא עוזבת אותי ונכנסת לחדרה. אני רוצה לאמר לה שלואיז לא בדיוק הביאה אותי לפה. הרי באתי אליה בהפתעה, אבל ההערה הזו שלה מרגשת אותי ומחמיאה לאגו שלי. עם זאת אני עדיין לא מוכן להראות לה את זה.
אני מחליט לתת ליום הזה לזרום. היום אני כבר מוכן לפגוש אותה במחלקה שלה, אם מר סילבר יזמין אותי לבקר שם איתו כמובן.
אני נוסע הביתה, מחליף בגדים ויוצא לאימון הבוקר עם חברי אית'ן רוטשילד. אני מלא מרץ. ישנתי כל כך טוב הלילה. המגע הנעים שלה עליי, העובדה שהניחה את ראשה עליי בלי להתווכח ונרדמה מיד מעודדת אותי.
"מה החיוך הזה שעל פניך?" שואל אותי אית'ן.
"הצלחתי לחנך מישהי שמאד חשובה לי," אני עונה לי.
"לחנך?" הוא שואל בפליאה.
"הילדה הזו כל הזמן מתווכחת איתי," אני עונה לו, "סוף סוף הצלחתי לגרום לה לשתוק."
"אני כבר יכול לדמיין איך סתמת לה את הפה," הוא צוחק.
"כמה שאתה רחוק מזה. בנושא הזה דווקא לא קרה בינינו כלום. לעומת זאת ישנתי איתה כל הלילה וישנתי מעולה," אני עונה.
"אתה מרגיש טוב?" שואל אותי אית'ן בדאגה מעושה, "היית עם מישהי כל הלילה ורק ישנתם. משהו כאן לא נשמע לי בסדר."
"אני ממליץ לך לנסות זאת. זו חוויה מיוחדת במינה," אני עונה לו.
"נראה לי שהילדה, כפי שאתה מכנה אותה, היא זו שמיוחדת במינה," הוא עונה לי.
"בהחלט," אני אומר, "ואם תבטיח לשמור זאת לעצמך אגלה לך שאני מאוהב בה קשות."
"סליחה, מי אמרת שאתה? אנחנו מכירים מאיזה שהוא מקום?" הוא אומר.
"שמעת טוב," אני עונה לו.
?
שעה אחרי
"מה אתה מספר לי סיפורים," אני שומע את קולו של מר סילבר מבעד לדלת משרדו הפתוחה, "מה זאת אומרת היא הצפינה את התוכנה והקודים לא עובדים?"
"אני לא מצליח לפרוץ אותה עם הנתונים שהיא רשמה כאן," אומר אלכסנדר, "היא עבדה על כולנו." סילבר מבחין בי ומסמן לי בידו להכנס.
כולו אדום מרוב כעס. אני מנסה להבין מה קורה כאן. "תקשיבי לי טוב אנט. החברה שלך משחקת איתי באש. היא עשתה משהו לתוכנה ואני לא יכולה לגעת בה. תתקשרי אליה שתתקן את זה מיד."
"מה קרה?" אני שואל. אמנם אני מחבר את רסיסי המידע ששמעתי ומבין שזה קשור ללואיז, אבל עדיין לא מבין גורם לסילבר להתקשר לאנט. מדוע הוא לא מזמן את לואיז אליו שתתן לו הסבר. אני בטוח שיש לה הסבר פשוט.
הטלפון על שולחנו מצלצל. "מה זאת אומרת היא לא עונה לך??" הוא שואג. הוא כל כך כועס שהוא מטיח את הטלפון על השולחן והוא מתפרק
"דיוויד רו אמר שהוא הצליח לפרוץ את המערכת," אומר אלכסנדר.
"בואו נלך לשמונה עשרה," אומר סילבר.
אני עולה איתו ועם אלכסנדר, תוהה מה לואיז עוללה.
"אתה מבין כמה היא חוצפנית? היא עזבה את העבודה ואיש לא יודע מה קורה במחלקה הזו," אומר לי סילבר.
אני ממש מבולבל. אני כמובן לא אספר זאת לסילבר, אבל הרי ישנתי איתה הלילה והיא לא אמרה לי מילה. מה גרם לה לעזוב בפתאומיות כזו?
"אתה מסכים איתי?" שואל סילבר.
אני מבין שפיספסתי חלק ממה שאמר. "כן," אני אומר, למרות שאין לי מושג על מה הוא מדבר. מה שעובר לי כעת בראש הוא שאני חייב לדבר איתה.
אני שולח לה הודעה. "דברי איתי."
לואיז
אז גולד יודע. אחרת אין הסבר מדוע הוא רוצה לדבר איתי באמצע יום עבודה. אין לי שום כוונה לענות לו.
לא מספיק שאנט מחפשת אותי בטרוף, עכשיו גם פטריק. "מה הוא חשב לעצמו?" אני אומרת לג'ולי, "שהוא ישן איתי בלילה ויסחוט ממני את סודות התוכנה?"
"רגע. מה זאת אומרת הוא ישן איתך בלילה," היא שואלת.
"זה מה שקרה. לא עשינו כלום רק ישנו. זה היה מין נקמה שלו על מה שקרה ביאכטה. אין לי מה לספר לך," אני עונה לה.
"לולי אני חושבת שאת מגזימה. למה את לא יכולה לקבל את זה שהוא אוהב אותך," אומרת ג'ולי.
"אחותי, ממתי נעשית כזו רומנטיקנית?" אני שואלת.
"מאז שאני רואה את העיניים הנוצצות שלך. עד היום לא באמת האמנתי באהבה. אולי כי לא היה באמת מישהו שאהב אותי. כולם רצו רק… נו את מבינה," היא עונה לי. "לואיז, תתקשרי אליו! לעולם לא תדעי מה הוא רוצה לאמר. את מוכנה להסתכן לאבד אותו רק כי אינך רוצה להודות שאת טועה?"
"אני חוזרת לבית של ההורים," אני אומרת לה. אני לא רוצה שגולד יוכל למצוא אותי מתי שרק בא לו.
אנחנו יושבות וכל אחת שקועה בהרהוריה.
"תשמעי איזו הודעה מוזרה קיבלת," אומרת לי ג'ולי. אני קולטת שהייתי כל כך שקועה ברהרורים שאפילו לא שמעתי את הטלפון שלה מצלצל.
"מדבר סטיבן רומלי. זה בקשר לתוכנה הרשומה כאבירי הנסיכה. אנא צרי איתי קשר בדחיפות. מספר הטלפון שלי הוא 212—"
"תשיגי לי אותו," אני מבקשת מג'ולי ונכנסת חזרה לתוך המשרד.
"מדברת לואיז דיאמונד במה אוכל לעזור לך," אני אומרת לו.
"אולי תעזרי לי להבין מה קורה. התקבלה היום בקשה לאישור רכישת התוכנה הזו בעסקת אקזיט גדולה מאד," הוא אומר לי, "אני מבין שאת יוצרת התוכנה."
"תמשיך," אני אומרת לו. אני לא רוצה שיידע שאיני יודעת במה מדובר, למרות שאני יכולה לנחש שזה מייק שמנסה למכור את זו שהוא חושב שהיא התוכנה שלי.
"הבעיה היא שאמנם אבירי הנסיכה הם שלך, אבל התוכנה שאת מכירתה נתבקשנו לאשר נושאת שם אחר לגמרי. הזכויות שלה רשומות לטובת מרסל קרוז."
עכשיו אני יודעת מי ייצר את תוכנת ההגנה אצל מייק במשרד. 'בחור מוכשר שאם קצת הדרכה יכול להגיע רחוק,' אני חושבת לעצמי.
"אני דורש ממך הסבר," הוא אומר לי בטון חמור.
"אתה יכול לאמר לי מה שם התוכנה?" אני שואלת.
"חומת הגנה," הוא עונה.
"כפי שאתה מבין חומת הגנה היא כפי שציינת של מרסל קרוז ואין לה שום קשר אליי. אני לא מבינה איך שמי השתרבב לעסקה הזו. אני בטוחה שיש כאן טעות."
"המוכרים הם מייקל ואנט סילבר, והתוכנה נמכרת כאבירי הנסיכה," הוא עונה לי.
בדיוק מה שחשבתי. אני צריכה לחשוב כעת מהר. אין לי כוונה מצד אחד לפגוע בהם, מצד שני הם ניסו לגנוב לי את האקזיט שעבדתי עליו חודשים רבים.
"אני אדבר איתם ותקבל תשובה. אני בטוחה שנפלה כאן טעות."
"תתקשר אליי לטלפון 212….," אני שולחת הודעה לגולד. את ההודעה אני לא שולחת מהטלפון שלי, אלא מטלפון שאני משאילה מאחד הסבלים שבאו לקחת את הרהיטים.
"החלפת את הטלפון," אומר מיד גולד.
"זה לא טלפון שלי," אני עונה מיד, "אנחנו צריכים להפגש."
"אצלך בדירה?" הוא שואל.
"בקפה של בן במגדל ליד הנהר," אני אומרת לו.
"חמש דקות אני שם," הוא עונה.
"אני רבע שעה משם," אני עונה.
"אחכה לך," הוא עונה לי.
אני מגיעה לבית הקפה. אני סוקרת במהירות את בית הקפה ומוצאת את גולד על המרפסת יושב באחת הפינות המוסתרות.
"אני אגש ישר לעניין," אני אומרת לו.
"למה לא סיפרת לי שעזבת את החברה?" הוא שואל.
"זה לא מה שקרה, וזה לא חשוב כעת. אני רוצה שתקרא משהו," אני פותחת את המחשב ומעלה את המסמך עליו חתמתי עם מייק סילבר. אני מפנה את המסך לעברו וקמה מכסאי, משאירה אותו לקרוא אותו לבד. אני מסתכלת עליו. ניכר מיד בשפת הגוף שלו שההבנה של מה שכתוב מרעישה אותו. אצבעותיו נסגרות לאגרופים כל כך חזק שהן מלבינות. אני רואה שפניו קפואים אבל הוא נושף החוצה את כל הרגש שמצטבר בו כעת.
"אני לא יודעת אם אתה איתי או נגדי, אבל אקח סיכון," אני אומרת לו בוחנת את תגובתו.
"לואיז, יש לך בכלל ספק?" הוא שואל.
אני מתעלמת. "היה חשוב לי שתבין שאבירי הנסיכה הם בבעלותי הבלעדית. אתה מבין שאין לאיש, כולל מייק או אנט סילבר רשות למכור אותה."
"ברור לי לגמריי," הוא עונה, "הרי זה מה סילבר חתום עליו."
"ומה קורה בפועל אתה יודע?" אני שואלת אותו.
"שמעתי דיבורים שלא כל כך הבנתי את טבעם. עכשיו אני מתחיל לחבר בין הדברים," הוא עונה לי מהורהר.
"אז אתה מבין שלמרות זאת הוא במשא ומתן למכור את התוכנה שלי," אני עונה לו, "אתה יודע שאנט מחשיבה אותי בתור חברה טובה שלה."
"אני בטוח שיש דרך לבטל את העסקה," הוא אומר.
"המצב הרבה יותר חמור ממה שאתה חושב," אני אומרת לו, "זו לא מכירה זה אקזיט. עסקה ששווה הון."
"אני מבין עכשיו מדוע התחמק מהשאלות שלי," הוא עונה לי.
"החברה של סילבר כבר לא מעניינת אותי ולמרות זאת אין לי כוונה לפגוע בה. אני מבינה שכל אחד דואג שם לעצמו. הייתי מייעצת לך לפקוח עיניים סביבך," אני אומרת וקמה ללכת.
"הם לא מעניינים אותי. מי שמעניינת אותי זו את," הוא אומר ושלח יד לעצור בעדי.
"אני אמרתי את מה שבאתי לאמר לך. אין לנו יותר על מה לדבר," אני קמה ומשאירה אותו המום. אני מגבירה את צעדיי ונעלמת לפני שהוא מספיק לשלם את החשבון.
?
"את מבינה ג'ולי. אני המומה," אני אומרת כשאני חוזרת לסטודיו החדש שלנו, "המתכנתים שעבדו על התוכנה שלי חודשים לא מסוגלים לזהות שהתוכנה שמותקנת על המערכות שבמשרד איננה התוכנה שלי!"
"למה בכלל את חושבת על זה כעת?" שואלת אותי ג'ולי.
אני מספרת לה על שיחת הטלפון. "מייק מנסה לעשות אקזיט עם אבירי הנסיכה רק שהוא העביר להם העתק של חומת הגנה שמופצת בשוק כבר כשלוש וחצי שנים. לא רק שהוא מטעה את הקונה בקשר לתוכנה, אלא מנסה למכור במילונים תוכנה של מישהו אחר. הוא הסתבך כל כך."
"אני לא מבינה מה הבעיה. זה לא קשור אליך," היא אומרת.
"ממש לא קשור אליי," אני עונה, "נפגשתי עם גולד כדי לנסות להבין מה הוא יודע. חשבתי שאולי העובדה שבא אליי קשורה לזה. נראה לי שהוא היה די המום שהתוכנה בבעלותי, כיוון שהבין שמייק עושה מהלך בקשר אליה. הוא גם הבין שהמהלך לא חוקי."
"את את שלך עשית," אומרת לי ג'ולי, "ועכשיו נחזור לעניינינו. אני כל כך מתרגשת."
"יודעת מה? את צודקת," אני עונה לה, "עכשיו זה הזמן שלנו לפרוח. איפה חשבת להזמין רהיטים למשרד?"
"את סומכת עליי?" היא שואלת, "כי מה שעובר לי בראש הוא מטורף קצת אולי, אבל את תאהבי את התוצאה הסופית."
"תמשיכו לצבוע," היא מבקשת מהחברים שבאו גם היום לעזור, "נחזור עוד שעתיים." היא אוחזת בידי ומובילה אותי לפינת הרחוב. היא מושיטה ידה לעבר מונית צהובה שמתקרבת. "לסוהו," היא אומרת לו.
"איך אני מתרגשת," אני אומרת לה, "אני יודעת שיהיה לנו סטודיו הכי יפה בעולם."
"באמת? אז את סומכת עליי! לולי אין לך מושג כמה כח את נותנת לי, כמה בטחון בכך שאני שווה," היא אומרת לי ומוחצת אותי אליה.
"וואו," אומר הנהג שמסיע אותנו, "אולי תשתפו אותי בשמחה שלכם."
"אתה מכיר את הסיפור על הנסיכה שישנה הרבה שנים עד שבא הנסיך ונתן לה נשיקה והעיר אותה?" היא עונה לו.
"בטח," הוא עונה.
"אז אני הנסיכה, ואחותי היא זו שקיבלה נשיקה מהנסיך, ויחד אנחנו צוות מנצח."
"הוא לא נשק אותי," אני לוחשת לה.
"לפחות את מודה שהוא הנסיך שלך," היא עונה לי, "והוא יתן לך עוד כל כך הרבה נשיקות שתפסיקי לספור."
"ממש," אני אומרת לה, "כשנפרדנו אמרתי לו שאין לנו על מה לדבר יותר."
"ואחד כמו פטריק גולד באמת יקשיב לך את חושבת? הוא כבר התקשר אלייך אולי עשר פעמים מאז שנפרדתם."
"מה שמזכיר לי שתכניסי לרשימת המטלות שלך לסגור עם חברת טלפונים עסקה לעשרה טלפונים. תפנקי את עצמך בטלפון חדש."
"אני רוצה כיסוי עם יהלומים," היא אומרת, "גם בשבילך."
"תשכחי מזה. העובדה שנתתי לך משום מה לסחוב אותי למכון היופי הוא ארוע חד פעמי."
"עוד נראה פרחחית, עוד נראה," היא מחייכת, "את זוכרת שאני אחותך הגדולה."
ג'ולי סוחפת אותי בהתלהבות שלה בחנות של ליאו לרהיטים משומשים.
"הייתי לוקחת את השולחן הזה בשבילך" היא אומרת לי ומצביעה על שולחן יפיפה, "אבל הצבע שלו לא מתאים."
"ממתי צבע מהווה מכשול," אני עונה לה, "תוסיף אותו למשלוח."
"צודקת," היא עונה, "הרי בדיוק זה מה שאנחנו עושים עכשיו."
אנחנו חוזרות לסטודיו שצביעתו הסתיימה. "פיצה?" אני שואלת, "או מוקפץ?"
"הייתי מסתפק במ'קדונלד," אומר לי אחד הגברים שעדיין אינני זוכרת את שמו.
"ג'ולי, תעברי בין כולם ותראי מה כל אחד רוצה," אני אומרת.
"מפונקים שכמותכם, תגידו איזו תוספות אתם רוצים על הפיצה. אני אזמין גם מגש של כנפיים."
לשימחתנו אנחנו מגלים ערימה של כסאות גן מפלסטיק סמוך לקיר החיצוני.
עד שהמשלוח של הפיצה מגיע, כל הפסולת נערמת בצד ואנחנו מסדרים את הכסאות במעגל. "הייתי שמח לעבוד כאן," אומר זה שרצה מק'דונלד.
"אני בטוחה בן, עם בוסית כזו ומזכירה כמוני, איך לא תרצה," עונה ג'ולי.
"ובתור מה בדיוק אתה רוצה לעבוד כאן?" אני מסתקרנת ושואלת.
"בן הוא עורך דין," עונה לי ג'ולי בשמו.
"ואתה לא עובד?" אני מתפלאת.
"היה צריך להיות לי היום דיון והוא התבטל," עונה לי בן ומישיר מבטו אליי. "מוריס ביקש שאבוא לעזור לג'ולי, אז הנה אני."
"חבל," אני עונה, "כלומר לא חבל שבאת לעזור, חבל שאתה עובד."
"אם יש לך הצעה אני מוכן לשמוע. כבר כמה זמן אני יש לי הרהורי פרישה מהמשרד בו אני עובד. האוירה שם מאד כבדה ולא נעימה."
"אם כך יש על מה לדבר," אני עונה לו, "יש לך קורות חיים לשלוח לי?"
?
"תלמד את החוק לגביי הענף שלנו. אם צריך שתעבור השתלמויות בתשלום אני אאשר לך," אני אומרת לבן שקיבל ממני זה עתה את המנוי של עורך הדין של החברה. "לפני הכל אנחנו צריכים לרשום את החברה ברשם החברות כפי שהסברתי לך. כשהניירת תהיה מוכנה אבקש מאבי שיבוא לחתום. עוד שאלות?"
"החברה תהיה מוכנה עוד היום. אני רוצה להכין הסכמי סודיות וחוזי עבודה. אני אכין אותם ואתן לך לעבור עליהם," אומר לי בן.
עכשיו גם קלייר מתחילה להתקשר אליי ללא הפסקה. איש מהעובדים בחברה של מייק סילבר לא יודע היכן אני וזה מטריף אותם כיוון שהעובדה שהם בצרה גדולה כנראה ידועה להם כבר.
"אני יכולה להפריע", אומרת סקיי בשעה שהיא מציצה לחדרו של בן.
"בטח," אני אומרת לה.
"את חייבת לראות," היא אומרת, "גם אתה."
שנינו יוצאים איתה. היא מובילה אותנו בין חדרי הסטודיו החוצה וסוגרת את הדלת. הפנים שלה מוארות מרוב שמחה. אני מביטה בסקרנות לראות מה גורם לה להתרגש כך וחיוך גדול נמרח על פניי.
