לירי
יום חמישי
אני מרגישה כל כך מרוקנת. הטקס המשפיל ברבנות שבא לציין את סיום נשואיי לדין עדיין מורגש לי בכל הגוף. סוף סוף אני אוחזת בידי את התעודה המאשרת שאני חופשיה לאחר חצי שנה של מאבק.
"בואי אקח אותך לשתות משהו," אומר לי עורך דיני מיכאל כהן.
אני מביטה בו. הדבר האחרון שמתחשק לי כעת זה לשבת לדבר עם מישהו. אני זקוקה להיות כעת לבד. בא לי להיכנס למרצדס הנוצצת שהצלחתי להשאיר אצלי בהסכם הגירושין. את המרצדס הזו קיבלתי כמתנת יום הולדת מדין שבוע לפני שנישואינו התפוצצו לי בפרצוף.
"אני מבין שבא לך כעת להעלם," אומר לי מיכאל, "בכל זאת אני יודע שתודי לי בסוף."
אני מהססת. בעצם מה יש לי להפסיד? עכשיו רק עשר בבוקר וכל היום לפניי.
?
אני שמחה שבחרתי במיכאל לייצג אותי. הוא לא מסוג עורכי הדין צמאי הדם שמשסים את בני הזוג אחד בשני כדי לקבל עוד נתח ברכוש המשותף, מה שאיני יכולה לומר על עורך הדין שייצג את דין.
העובדה שאין לנו ילדים משותפים לא הקלה על התהליך. למרות שזו אני שנפגעתי הוא נלחם בי על כל מה שרק יכול היה. הסיפורים שהמציא עלו על כל דמיון. לראשונה ראיתי מי הוא באמת. עם כל האימפריה שבנה הוא נראה לי פתאום עלוב וחסר בטחון. אני תוהה איפה הגבר שהתאהבתי בו.
למרות שבהתחלה לא הסכמתי לוותר על דבר, ככל שהתקדם התהליך המכוער הזה רציתי להשתחרר. אני מודה שהוא ניצח אותי. גרם לי להתפשר על כל סעיף וסעיף בסופו של דבר נשארתי עם נתח קטן מההון העצום שהצטבר בחשבון הבנק המשותף שלנו.
העובדה שכל שנות נשואינו עבדתי בחברת היי טק והרווחתי משכורת עתק לא עזרה לי, וגם בחלק הזה הוא נגס. יש דבר אחד שהתעקשתי בכל תוקף והוא להשאיר אצלי את המרצדס.
?
אנחנו נכנסים לבית הקפה בפינת הרחוב. המקום הומה אדם מה שמשמח אותי. הדבר האחרון שאני רוצה זה מקום אינטימי וריק. "תמצאי לנו שולחן ליד החלון," אומר לי מיכאל, "אני אזמין קפה. את רעבה?"
לא חשבתי שאהיה מסוגלת לאכול. היה משהו באופן ששאל שגרם לי לענות לו: "אשמח לכריך, לא משנה עם מה."
"נו באמת לירי, את לא יכולה לומר לי מה בא לך לאכול? מאיפה אני אמור לנחש?" הוא עונה לי ומבט מעונה על פניו כאילו על הרכבת ממשלה דיברנו.
"טונה…סלט ביצים..תביא כריך עם טונה," אני עונה לו.
"היה קשה לה להחליט," אני שומעת אותו אומר לבחורה מעבר לדלפק.
"ומה בשבילך?" היא שואלת אותו ומחייכת אליו. נראה שגבר בחליפה עושה לה את זה.
"אני…אני לא יודע," הוא עונה לה וכמעט גורם לי לפרוץ בצחוק בקול רם.
"אולי פסטרמה…לא… זה גבינת עיזים? את יודעת מה שיהיה טונה," הוא עונה לה.
"ואיזה לחם אתה רוצה?" היא שואלת אותו רוכנת מעט קדימה. אמנם הוא בגבי אליי אבל אני יכולה לדמיין היכן העיניים שלו תקועות כעת כיוון שהוא לא עונה לה.
"כפרי? לבן? שיפון?" היא שואלת.
"את מבלבלת אותי," הוא עונה לה, ולא ברור האם זה למבחר הלחמים הוא מתכוון או לחזה שמבצבץ מבעד לחולצה החשופה שלה.
אני מפנה את ראשי מהם. אני לא יודעת כמה עוד אוכל להתאפק.
אני משקיפה מבעד לחלון על הצומת ההומה אדם, ומבחינה בדין שצועד שם לצד המאהבת שלו. לפחות כך אני מניחה. היא אומרת לו משהו והוא מתנפל עליה. אני מרימה עיניי לשמים ומודה ליקום שאני כבר לא שייכת לו יותר.
"הם רבים," אומר מיכאל, "כל הזמן רבים. אף פעם לא ראיתי אותו רגוע."
"אתה מכיר אותו?" אני שואלת ומשתדלת שלא יראה את הסערה שעוטפת אותי למחשבה שבעצם הייתה סיבה שדווקא הוא נבחר לייצג אותי.
"ממש לא," הוא מתגונן מייד. "תמיד ראיתי אותה מחכה לו ברכב כשבא לדון בחוזה. כל פעם כשנכנס לרכב היא הייתה מתנפלת עליו בצעקות. תגידי לי שאת לא חושבת שייצגתי אותך כחלק מקונספירציה נגדך."
הוא מישיר מבטו אליי. אני מבינה שהוא זקוק לאישור שלי. "בטח שלא," אני עונה. אני מרגישה שהוא אומר את האמת. המבט בעיניו מראה לי זאת.
"יופי," הוא עונה, "אני מת מרעב. בואי נאכל." הוא דוחף את אחת הצלחות לעברי ושם לצידה כוס קפה מוקצף עם דוגמה של עלים מקושטת עליו.
"דווקא טעים הכריך טונה הזה," הוא אומר וטורף את כולו בכמה נגיסות. אני לעומתו רק מכרסמת מעט. פתאום הלך לי התאבון.
הוא מדבר ללא הפסקה, מספר לי משהו על תערוכה שהיה בה בגלריה בפריז. אני לא מרוכזת בדבריו. אני חושבת על המתח שדין תמיד השרה מסביב. היום זו אישה אחרת שאוחזת בחלק מההון שלי שסופגת את זה.
'האם העושר באמת מכסה על החוסר אושר? ' אני חושבת. זו כבר לא בעיה שלי.
?
ברק, מנכ"ל החברה בה אני עובדת, התחיל לחזר אחריי ביום בו התחלתי לעבוד עבורו. העובדה שענדתי טבעת נישואין לא מנעה ממנו זאת. הייתי המומה אבל לא הראיתי לו את זה. הסתבר לי כעבור זמן מה שהוא היה עם דין בצבא וידע בדיוק מי אני. אני מניחה שידע גם שהנישואים שלי מתפוררים. אף פעם לא טרחתי לשאול אותו זאת.
הוא אחד כזה שלא רגיל שמסרבים לו. אני, שהייתי נשואה למנכ"ל כמוהו, לא התרגשתי למראה החליפה היוקרתית שלו ושאר הצעצועים בהם התהדר. הרי היו לי בדיוק כאלה.
הפרחים שצצו על שולחני לעיתים קרובות לא פילסו לו את הדרך אליי. לא רציתי למשוך תשומת לב ולכן לא הגבתי על הפרחים.
"אין לי מושג ממי הם," עניתי כשנשאלתי, "כנראה ממעריץ אלמוני ביישן."
אחרי כמה פעמים כבר לא שאלו אותי יותר. גם המתנות לחגים היו תמיד מוגזמות, והיה לי ברור שלא כולן מקבלות ממנו מתנות כאלה מושקעות. את המתנות תמיד חילקתי. לא העזתי להכניס אותן הביתה שמא דין יחשוב שיש בינינו רומן.
?
שבוע עבר
הדבר האחרון שבא לי מחר זה ללכת למסיבת פורים מאוחרת.
"שאאסוף אותך?" שואל אותי ברק.
"אני אאחר, יש לי התחייבות קודמת," אני עונה.
"ארוחה אצל אמא?" הוא שואל בחיוך, "כי אני יכול לאסוף אותך מאוחר יותר מההורים."
"זה בסדר ברק," אני עונה לו, "ולא, אני לא הולכת להורים."
"את כזו עקשנית," הוא עונה לי, "את יודעת שאאסוף אותך מכל מקום בעיר."
"גם מכרמיאל?" אני זורקת לו סתם שם של ישוב.
"יש לך מישהו בכרמיאל?" הוא שואל.
"נו באמת. אני אגיע כשאוכל," אני עונה לו.
אני עוזבת את המשרד ונוסעת לבית של יסמין חברתי הטובה ששוהה בבית אחרי ניתוח. אני שמחה לראות שחניה מספר עשר פנויה, ואין לי צורך להעיר שוב לשכנים. אני מחנה את הרכב וניגשת למכולת השכונתית לערוך לה קניות.
"יש משהו מיוחד שאת רוצה?" אני שואלת אותה בטלפון.
"את תמיד מביאה לי כל מה שאני צריכה," עונה לי יסמין.
אני ממהרת לשלם, חוצה את הכביש חזרה לביתה של יסמין. ידיי עמוסות שקיות ואני נאלצת להניח אותן על הריצפה כדי לפתוח את הדלת במפתח שנתנה לי .
"Jasmin I’m home" אני קוראת בקול כדי שיסמין תדע שזו אני. למרות שיסמין כבר לא מעט שנים בארץ, היא מעדיפה לדבר איתי אנגלית.
"לירי," היא קוראת אליי בשמחה, "התגעגעתי אלייך. ספרי לי איך את."
"למרבה הפלא אני מרגישה בסדר גמור. אני מרגישה הקלה שהכול נגמר."
אני מספרת לה שראיתי את דין מחוץ לבית הקפה מיד אחרי הטקס רב עם חברה שלו. "את מבינה יסמין, זה כאילו שלחו אותו משמים אליי להזכיר לי עם מי חייתי."
"אני חייבת לומר לך שאת נראית נפלא," אומרת יסמין והולכת בעקבותיי למטבח.
אני מוציאה את הדברים מהשקיות, מניחה את חלקם במקום ואת השאר מניחה על השיש. "בא לך דג סלמון לארוחת הערב?" אני שואלת אותה.
"כל מה שאת מכינה טעים לי," אומרת יסמין, "את הרי יודעת את זה."
"תמיד אותה תשובה," אני רוטנת בצחוק, "תמיד אני צריכה להחליט."
"אבל לירי, את כבר החלטת. זו את שערכת את הקניות," עונה יסמין. היא תמיד מוצאת תשובה לכל דבר.
למרות שאנחנו מאד שונות אנחנו דווקא מסתדרות מצוין.
"איך בעבודה?" מתעניינת יסמין.
"הכל בסדר. אני מאד נהנית," אני עונה לה, "יש מחר מסיבה ואין לי חשק ללכת."
"יש סיבה מיוחדת?" היא שואלת.
"הבוס מחזר אחריי מיום שהתחלתי לעבוד בחברה. ממש אין לי חשק שינסה איתי משהו."
"יש לך מה ללבוש?" היא שואלת.
"ברור," אני עונה, " את הבגדים שלי כולם לקחתי."
"ומה עוד לקחת?" היא שואלת.
אני מספרת לה על פרטי ההסכם, "ואת המרצדס. אבל רק כי לא רציתי להשאיר אותה ל…שלו."
"זה בסדר לירי, מותר לך לקרוא לה זונה," אומרת יסמין ועל פנייה מבט מאד מסוים.
"האמת שאני לא מתכוונת להשאיר אותה. אני לא רוצה מזכרות ממנו," אני אומרת.
"ומה חשבת לעשות," שואלת יסמין.
"למכור אותה. אפילו יש לי קונה," אני עונה, "הוא רוצה לשלם לי ארבעים אלף דולר."
"את יודעת מה זה מזכיר לי? סבא שלי אהב לשתות ויסקי. כשהוא וסבתא חגגו חמישים שנה לנישואים, כך סיפרה לי, היא ביקשה שילמד אותה מה ההבדל בין הסוגים השונים. הוא נתן לה הרצאה שלמה על ויסקי לפי שנים ולפי צבעים. היא לא קלטה הרבה רק זכרה שאחד האהובים עליו היה גלן פידך. וזכרה שככל שהוא יותר ישן הוא יותר משובח. ברוב תמימותה היא הלכה לחנות המשקאות, וכיוון שזה היה לכבוד יום נשואיהם החמישים היא ביקשה ויסקי בן חמישים. את לא תאמיני כמה ביקשו עבורו."
"ארבעים אלף דולר," אני יורה מייד את התשובה.
"אז את מכירה את הויסקי הזה," אומרת יסמין באכזבה.
"ממש לא. אבל מכיוון שסיפרת את זה בהקשר למכירת המרצדס, הבנתי. את שוכחת שאני מהנדסת תוכנה והראש שלי עובד כמו מחשב?" אני עונה לה בחיוך.
יום שישי בערב
אני עומדת שעה ארוכה מול הראי ומתלבטת מה ללבוש. לבסוף אני בוחרת שמלת מיני שחורה מעור בעלת כתפיות דקות, ונועלת סנדלים שחורים. אני בוחנת את האיפור בשעה שאני מזליפה בושם מאחורי אוזניי.
נהג המונית מחכה לי למטה. אני מוסרת לו את הכתובת ומתרווחת על המושב מאחור.
המוסיקה בדירת הגג של ברק נשמעת למרחוק. אין לי צורך לבדוק את הכתובת אני כבר מבינה היכן הבניין שלו.
אני עולה במעלית לקומה העליונה. המעלית עוצרת והדלת נפתחת ישר לתוך הדירה. אני מתקבלת בשמחה על ידי חברי לעבודה ונעצרת ליד כל אחד מהם.
לבסוף אני משתחררת מהם ופוסעת לעבר הבר. על הדלפק נשען גבר בחליפה. אני מעיפה מבט סקרן אליו. הוא לא מוכר לי.
אני מוציאה את בקבוק הגלן פידך 1970 ומניחה אותו על הדלפק.
"מי את?" שואל אותי הגבר הזר ולא מסתיר את התפעלותו.
הוא סוקר אותי באריכות. "אני ליר.," אני עונה לו.
"חבל," הוא עונה מאוכזב.
"למה?" אני שואלת אותו מופתעת.
"כי ברק.. ואת," הוא עונה לי.
"ביני ובין ברק המנכ"ל שלי," אני אומרת בהדגשה, "אין שום דבר."
הגבר שב לחייך אליי.
"ומי אתה?" אני שואלת.
"אני עידו," הוא עונה.
"השותף הסמוי," אני אומרת בהבנה.
"כן סמוי, כך שמבחינה טכנית אני לא הבוס שלך או משהו כזה," הוא עונה לי, "ועכשיו תסבירי לי איפה מצאת את הבקבוק הזה?" הוא עולה…הון."
"מכרתי בשבילו את המרצדס שלי," אני עונה לו.
"זה נשמע סיפור יפה," הוא צוחק.
"זו האמת," אני עונה לו.
"ולמה שתעשי דבר כזה?" הוא אומר ומושיט לי יד, "שנרקוד?"
"כדי למחוק זיכרונות רעים," אני אומרת לו.
"זה כבר דורש שיחה רצינית יותר," הוא עונה לי, "אבל עכשיו אנחנו רוקדים ולכן השיחה תחכה."
