כריס
"מחלקת עסקים?" שואלת אותי סול בפליאה.
"אישה יפה שלי, את שוכחת שאת בהריון. אני רוצה שיהיה לך נוח," אומר כריס, "את תמיד עושה את זה. את שוכחת שבעלך יכול להרשות לעצמו לפנק אותך במה שהוא רוצה?"
"אני אוהבת שאתה אומר בעלך, כשם שאני אוהבת שאתה אומר אשתי. זה נשמע כל כך טבעי מפיך," היא אומרת לי.
"אנחנו נשואים כבר שמונה חודשים. מה הפלא שאני כבר רגיל ? למרות שאת יודעת שקראתי לך אישתי כמעט מהיום שהיכרנו," אני עונה לה.
סול מתיישבת ליד החלון ומחכה שאני אתיישב. "תמיד פחדתי לישון בטיסות. פחדתי שאבכה וכולם ישמעו," היא משתפת אותי.
"כבר חודשים שאת לא בוכה בשנתך. את ישנה כמו תינוקת," אני מרגיע אותה, "יש לנו שש שעות טיסה. אני מציע שתנסי לישון."
"רק אם תישן איתי," היא אומרת.
למרות שתכננתי לעבוד אני נעתר לה. אני עוטף אותה בזרועותיי, והיא מחפשת את המקום הזה סמוך לליבי להתכרבל בו, עוצמת את עיניה ונרדמת מייד.
אני מחייך לעצמי מרוצה. אני מרגיש שאני מצליח להשקיט את כל הפחדים שלה. עיניי נעצמות ואני נרדם.
קולו של הקפטן בוקע מהרמקול ומעיר אותי מייד. "מזג האוויר בניו יורק כעת.."
"מתוקה שלי. הגיע הזמן לקום," אני אומר לסול.
היא מתמתחת לרגע כמו חתולה מפונקת ומייד עירנית. היא ניגשת לשרותים להתארגן ולהתרענן.
אני ניגש מייד אחריה וחוזר למושבי בדיוק כאשר אנחנו מתבקשים לחגור את חגורות הבטיחות לקראת הנחיתה.
"אני אוהבת לראות את העיר מלמעלה," היא אומרת לי, "עוד מעט נהיה בבית."
"מה עובר בראש היפה שלך?" אני שואל, "מי כבר יודע שאנחנו באים?"
"אף אחד," היא מביטה בי במבט רציני, "פרט לטרה."
"ואני מניח שיש בידה נשר לבן בשבילי?" אני צוחק.
"אתה כל כך מכיר אותי אהוב שלי. מה שגרם לי להתקשר אליה זה הבקבוק הריק שלך," היא מחייכת חיוך ביישני. אני לא מתאפק ומנשק אותה.
בזוית עיני אני רואה את הדיילת לא מרוצה מהמעשה שלי, אבל לא איכפת לי. זאת האישה שלי ואני אנשק אותה מתי והיכן שבא לי, שזה כמעט בכל מקום.
אמנם סול ארזה מזוודה, אבל היא קטנה מספיק כך שיכולנו לעלות אותה איתנו למטוס. כיוון שאין צורך לחכות למזוודה ואנחנו יוצאים ישר דרך שער היציאה החוצה.
אני ניגש להזמין מונית כשמולי באה אימא. אני מביט בה מופתע.
"איזה כייף שבאתם," היא אומרת ומחבקת אותי ואחר כך את סול.
"תראי אותך. אי אפשר להאמין שאת נושאת ברחמך תאומים את כזאת קטנה," אומרת אימא בהתפעלות.
"כשתשימי את ידך על בטני תרגישי איך השניים האלה משתוללים בפנים. אני בטוחה כשהם יוולדו אני אגלה שכריס הכניס שם גם כדורסל," אומר סול.
"אני מודה שגם כעת שהלידה מתקרבת אני מתקשה להאמין שעומדים להיוולד לכם תאומים," אומר אימא.
"בנושא הזה אין לאישה מה לאמר. מה שהגבר שלה נותן לה, היא מגדלת," אומרת סול ומעמידה פני נאנחת.
"אנחנו עומדים ומפטפטים ואבא מחכה ברכב. הוא כל כך מתרגש," אומרת אימא.
"פול אמר שחל בך שינוי. שאתה שליו יותר משהיית אי פעם. אני מרגיש את זה בך, כאילו שהתבגרת. הנישואים עושים לך טוב," אומר לי אבא שיוצא מהרכב לחבק אותי.
"זה לא הנישואים, זה הקירבה לסול. היא העוצמה שלי, הסיבה לכל דבר בחיים שלי. האהבה שלי אליה רק גדלה וגדלה. ההתאהבות הראשונית הפכה לאש בוערת שרק גדלה כל יום יותר.
אף פעם לא היה לי ספק שהיא האישה של חיי, ידעתי שלא אוותר עליה למרות כל הקשיים. אני מאושר שהיא מרגישה כמוני.
מעולם לא היכרתי מישהי שאני יכול להוריד את כל ההגנות לידה, שאני יכול לאמר לה הכל, לדבר איתה על הכל," אני משתף אותו.
אני מעיף מבט למושב האחורי שם יושבות אימא, שביקשה לשבת ליד סול, וסול והן רוקמות יחד תוכניות.
"אבל דבר ראשון את צריכה לנוח סול. את נראית נהדר אבל עדיין את צריכה לזכור שמנוחה זה חשוב," אומרת אימא.
"את לא תאמיני. לראשונה בחיי ישנתי בטיסה. התכרבלתי בזרועותיו של כריס, הקשבתי לפעימות ליבו ומייד נרדמתי. ישנתי שש שעות רצוף. הוא כל כך מרגיע אותי. הוא הנס שלי," היא אומרת וגורמת לליבי להגביר פעימות. היא עדיין מצליחה לרגש אותי.
"אם כך אני מבינה שלא אכלתם כלום בטיסה. מה דעתך ג'ון שנלך לאכול בורד הכחול בפורט ג'פרסון?" מציעה אימא.
"נשמע לי רעיון מעולה. מה אתם אומרים ילדים?" הוא שואל ומציץ לעברה של סול בראי.
"נשמע נפלא," עונים סול ואני יחד.
"מה שלום פול?" שואלת אימא את סול.
"את יודעת שאחרי מה שקרה הוא גר איתנו חודשיים. היה לה נוח ככה. הכל נעשה בשבילה. היא יצאה לעבודה וחזרה לבית נקי ואוכל על השולחן.
את יודעת מה פול בשבילנו, זה לא הפריע לנו, ביחוד שהיחידה שלו בנויה בנפרד מקומת השינה שלנו כך שתמיד יכולנו להתנתק ולעלות לחדר שלנו.
היוזמה הייתה שלו. הוא הבין שהוא חייב לבדוק את מצב העניינים איתה. אצלנו הם ישנו בנפרד. עכשיו שהם לבד חלה התקרבות ביניהם.
לאמר לך מה יהיה בעתיד אינני יודעת. אני יודעת שהוא מאופק מצד אחד, ומצד שני תומך בה.
יש לי הרגשה שהוא עדיין מעבד את האבל שלו בזמן שהוא נותן במה לשלה.
ההרגשה שכך הדבר התחזקה בי היום כשהיה לו קשה שנסענו פתאום.
אני אהיה כנה איתך. שנינו היינו זקוקים להתרחק קצת, מעבר לגעגועים לחברים כאן בניו יורק. בגלל מה שקרה איש לא בא לבקר כבר כמה חודשים.
שלא תביני לא נכון. אני מרגישה מאד שלמה עם איך שנהגנו. פול קודם לכל אחד.
עם כל ההתרגשות שאנחנו פה מעיבה עננה של המפגש עם האחים היום. אני יכולה לשמוע את העקיצות שלהם. גם פה כריס 'ניצח' אותם. אני מאושרת בשבילו שהחלום שלו עומד להתגשם.
האחים לא מבינים שהוא רוצה בנים בגלל שהוא גדל במשפחה של בנים, והיה רוצה לעשות תיקון עבורו," אומרת סול.
אני מקשיב לה וסקרן לשמוע איך תגיב אימא.
"אני מבינה לגמרי מאיפה זה נובע. כריס מעולם לא רצה לפגוע באחים שלו, אבל היה קשה לו לראות איך אד מוביל את האחים, או אם לדייק לא מוביל.
אני בטוחה שהוא ישכיל לבנות את הבנים שלכם בדמותו.
אנשים טועים לחשוב שהבעייתי מבין הבנים היה כריס. הוא לא אשם שנולד החריף מכולם. יש לו אופי מאד חזק. הוא השקיע יותר מאחרים בכל דבר. החל מבית הספר היסודי. יש בו סקרנות וצמא לידע שאין לאחיו הגדולים. הם לא טיפשים בכלל, אבל לא משתווים אליו. פול היחיד שדומה לו," אומרת אימא.
נעים לי לשמוע שהיא מבינה אותי. מעולם לא ניהלתי איתה שיחה גלויה על כך. את השיחות האישיות ניהלתי תמיד עם אבא. אימא מטבעה גוננה על כולם.
"זה בדיוק מה שאני אוהבת בו. הוא כל הזמן מעצים אותי. משתף אותי בידע שלו, מעשיר את העולם שלי.
אני נמשכת לגברים חזקים, אבל בכריס התאהבתי בגלל מה שראיתי בתוך עיניו. דווקא הסערות שהיו בהן לא הפחידו אותי. ידעתי שאני רוצה להשקיט לו אותן.
תסכימי איתי שבחרתי את האבא הכי מושלם לילדיי," היא אומרת לאימא ואני עוצם את עיניי. אני מרגיש מוצף מרגש מול מילותיה.
"הוא בחר בך כי ידע שאתה תכילי אותו כפי שהוא," עונה לה אימא, "אני יודעת שבחרת בו מהסיבות הנכונות ולא העושר שלו הוא שסינוור אותך."
"העושר שלו? עד היום אני מתקשה לעכל אותו. ביליתי בילדותי בין האחוזה המפוארת של אבי החורג בברלי הילס, והפנטהאוז המפואר בסן פרנסיסקו. מי כמוני יודעת שכסף לא מקנה אושר, או נאמנות לבן הזוג," היא אומרת.
"כריס מספר שעד היום קשה לך להתרגל לעושר שהוא מרעיף עלייך," אומרת אימא וסול צוחקת.
"את מבינה שכשאני מסתכלת עליו אני רואה רק את הגבר שאני מאוהבת אותו ושוכחת את השאר?" אומרת סול, "הייתי גרה איתו גם בחדר אחד. העיקר להיות איתו."
סול
אנחנו נכנסים לבית הקפה ואני יודעת שאני לא יכולה להתחמק מההודעות שבטח ממתינות לי מטרה.
מה שמפתיע אותי היא כשאני רואה מסרון מליאה.
ליאה רוטשילד: ברוך בואך לניו יורק ילדה יפה. אני מפנה את היום כדי לקחת אותך למסע קניות. מחכה לשמוע ממך.
"ליאה מזמינה אותי למסע קניות," אני משתפת את כריס.
"את רוצה שאבוא איתך?" הוא שואל.
"אין צורך אהוב שלי. אני מציעה שתבלה את הבוקר עם אביך, אולי תבקר במשרד," אני עונה לו.
"יודעת מה? זה דווקא רעיון לבוא לבקר קודם בלעדייך. אני כבר יכול לדמיין מה יעבור להם בראש שאבוא לבד," הוא עונה ומחייך חיוך שאומר הכל.
אנחנו מסיימים לאכול ונוסעים העירה. "אני לא צריך לאמר לך שתקני כל מה שבא לך, נכון ילדה יפה שלי?" אומר לי כריס, "אולי בכל זאת אבוא איתך?"
"אני מבטיחה לך שאקנה כל מה שארצה," אני אומרת לו בזמן שאנחנו מגיעים למגדל הנהר שם מחכה לי ליאה.
ליאה יורדת לקראתי וניגשת לברך לשלום את ג'ורג'ינה. "אולי תבואו לאכול היום באורכידאה?" שואלת ליאה.
"לא היום יקירתי," עונה לה ג'ורג'ינה, "יש לנו מפגש משפחתי הבנים לא יודעים דבר על הריונה של סול."
"אם כך נדבר מחר," עונה לה ליאה ומסמנת לי לבוא.
אחר הצהריים
"הייתי צריכה לדעת שכשהולכים עם ליאה חוזרים עם ידיים עמוסות. אפשר לחשוב שאהיה בהריון עוד חודשים רבים," אני אומרת לכריס.
"את שוכחת שזה רק ההריון הראשון שלך. יש לך עוד שניים, אם באמת אצליח לתת לך כל פעם רק אחד," צוחק כריס, "זה לא שהתכוונתי לתת לך שניים יחד."
אנחנו נכנסים סוף סוף לדירה במטרה להתקלח ולצאת לארוחת הערב. הדלת שנסגרת מאחורינו מדליקה את האש בינינו מייד.
"את יודעת שמעולם לא עשיתי את זה עם אישה בהיריון בדירה הזאת?" אומר כריס ומניף אותי בזרועותיו. "את בסדר?" הוא שואל בזמן שהוא עולה איתי במדרגות.
"אני לא כבדה לך?" אני שואלת.
"את שוכחת שאני יודע כמה עלית במשקל, שזה ממש לא הרבה. אז לא סול. מה גם שאת יודעת מה בראש שלי עכשיו," הוא אומר ומוריד אותי בזהירות ליד המיטה.
הוא מוריד בעדינות את השמלה מעליי, מין מנהג שהוא אימץ לאחרונה בשל ההריון המתקדם, מוריד את בגדי התחתונים ומשכיב אותי על המיטה כאילו הייתי כלי זכוכית נדיר.
הוא כבר חסר סבלנות ומוריד את בגדיו בזריזות. "אני כל כך צריך אותך," הוא לוחש בתשוקה והעיניים הבוערות שלו נעוצות בשלי. "נכון שגם את?"
אמנם הוא מנשק את צווארי ויורד כלפי מטה, אבל הוא מקצר היום את מסלול הנשיקות. "אני רוצה להרגיש אותך," הוא אומר וחודר לתוכי.
לא עובר זמן רב ושנינו נרדמים מסופקים ורגועים.
השעון המעורר מעיר אותנו, מודיע שעלינו להתכונן.
כשאנחנו במקלחת אני נזכרת בפעם הראשונה שהוא בא אליי אחרי שנודע שאני בהריון. "כל כך פחדת אז שיקרה משהו, ותראה אותך היום. לא נזהר בכלל."
"את מצחיקה. הפנמתי כבר את ההרצאה שלך עם ההסבר על אברי הרבייה ושמותר גם בהריון," הוא אומר ונכנס לחדר הארונות להתלבש.
אני בוחרת שמלה שחורה, אחת מהשמלות החדשות שקניתי היום ונועלת נעלי עקב בצבע ניוד, ומביטה בדמותי בראי.
"אני לא יכול לחכות שהם יראו אותך. ההריון גורם לך להיות זוהרת," הוא מחמיא לי.
קבענו עם הוריו שנגיע קצת באיחור וכך אנחנו עושים.
אנחנו נכנסים לביתם וקולות של שיחה ערה נשמעים מכיוון חדר האוכל.
"שלום לכולם," אומר כריס שאוחז בידי ומוביל אותי אחריו לשולחן.
"סול, לא ידעתי שאת פה," פולט לעברי אד.
"כן שמעתי. חשבת שכריס הגיע לניו יורק כי יש לו בעיות בנישואים," אני עונה לו באותו טון אגבי.
"את לא חושבת שזה מוזר שהגיע למשרד לבד?" הוא שואל בהתנשאות.
'הנה זה מתחיל,' אני אומרת לעצמי.
"בהתחשב בעובדה שיש לי מלא חברות בעיר, לא הייתי אומרת שזה מוזר," אני עונה לו.
ואז מבחינה אשתו של אד בהריוני. "אז את בהריון," היא אומרת, "ומתי זה קרה?"
"לפי החשבון של הרופא," עונה לה כריס בנחת, "זה קרה ביום שלישי. יכול להיות שהוא צודק."
"לפחות זה קרה אחרי החתונה . באיזה חודש את חמישי אולי?" היא שואלת.
"שביעי," אני עונה לה.
"טוב, אם את אומרת. את בטוחה? כי יש לך בטן קטנה," היא אומרת.
"אולי את רוצה לראות את צילום האולטרסאונד כי הוא מאשר את התאריך בוודאות," אני עונה לה.
"אז מה, הסתרת את זה מאתנו?" היא שואלת.
"אני לא זוכרת שדיברנו מאז החתונה, כך שלא יצא לי לספר," אני עונה.
"את יודעת שבמשפחה שלנו יש מסורת," אומר ויל, "אז איך יקראו לקטנה?"
"אתה צודק ויליאם," אני עונה לו, "כריס בהחלט ממשיך את המסורת."
"ואתה אמרת שיהיו לך בנים," לועג לו ויליאם.
"מה שחשוב הוא שהוא יהיה ברוקלין, לא כך?" אני שואלת.
"תתרגלי. כריס לא שונה מאתנו," אומר אד.
"אני לא מבינה למה אתה מתכוון," אני מסתכלת עליו במבט שואל.
"אנחנו לא בתחרות. מה שחשוב הוא שהלידה תעבור בשלום." מתערב כריס.
"ברור שתאמר זאת. אתה לא תודה שאתה מאוכזב," ממשיך אד.
"איזה כייף לשמוע את ההערות שלכם והשתתפות שלכם בשמחתנו אדוארד," אני בכוונה נוקבת בשמו המלא ויודעת שזה ירגיז אותו, "אני מקווה שזה לא יאכזב אותך, את כולכם שכריס ממשיך במסורת של בני ברוקלין.
אם לא הייתי ברורה, אני מתכוונת למסורת של ג'ון ומשפחתו. אני עומדת ללדת תאומים בנים. אז כנראה שכריס בכל זאת ידע מה שהוא אומר."
"נו באמת סול. את בשביעי עם תאומים. תראי אותך," אומרת גיסתי השנייה.
"כן יקירתי. אני בחודש השביעי להריוני עם שני בנים. אולי גם את רוצה לראות את תמונת האולטרסאונד שלהם?
אני חושבת שהבנות שלכם מדהימות. ולו הייתה לי בת הייתי מקבלת אותה בשמחה, אבל הגורל בחר שיהיו לנו בנים והם אלה שיעבירו את השם ברוקלין לדורות הבאים."
"יופי כריס," רוטן אד, "שוב אתה מנצח."
