לילי
"האם התופרת נמצאת?" הוא שואל אותי, "תזכירי לי את שמה?"
הייתי בטוחה שהוא ידבר אלי בהתנשאות, אבל קולו שקט ונעים.
"מיס אבלין, אימי, איננה כאן. היא נקראה לתפור שמלות לנשף באחת האחוזות.
אם יורשה לי, אני בקיאה במלאכת התפירה. הנה את השמלה אותה אני לובשת תפרתי בעצמי, והאדון יכול לראות עוד כמה שמלות שבתהליך תפירה," אני מעזה ואומרת לו, "אני מאד זקוקה לעבודה."
"הייתי בטוח שהשמלה אותה את לובשת נקנתה באחת מהחנויות בעיר," הוא אומר בהתפעלות.
"אני יכולה להציע לך לשתות בינתיים?" אני שואלת, "אולי כוס תה צמחים ועוגיות שאפיתי הבוקר?"
"אני לא רוצה להטריח אותך," הוא עונה לי אם כי אני רואה שהוא שבע רצון מההזמנה.
אני הולכת למטבח, חולטת צמחים שקטפתי הבוקר מהחצר ומוסיפה מים מהקומקום שמונח כבדרך קבע על האח.
אני ממלאת צלחת עם עוגות על צלחת מאורכת מעוטרת בציור עדין של פרחים סגולים, מוסיפה שתי צלוחיות, ואת הכל מניחה על מגש עץ גדול.
אני מניחה את המגש על השולחן בפינת הישיבה ומוזגת את התה לספלים.
אני מסמנת בראשי לנהג שישב אף הוא לשתות.
אני מציצה בחטף לעברו של האדון ורואה שהוא שבע רצון מההתנהגות שלי.
אני ניגשת לחדרון התפירה ומביאה איתה כמה שמלות שתפרתי.
"אמנם אלה אינן שמלות כלה, אבל האדון יכול להתרשם מהעבודה המדוייקת שלי," אני אומרת לו.
"אין ספק שאת בקיאה במלאכה," הוא אומר לי, "אני סקרן לראות איך תראה שמלת הכלה שתתפרי עבור הכלה שלי."
אני מופתעת ולכן מסיטה מייד את מבטי.
"אני מבין שמפתיע אותך שגבר בגילי מתחתן. כמובן שאין אלה הנישואים הראשונים שלי והכלה קרובה מאד לגילי. ולמרות זאת הייתי רוצה שתתפרי עבורה שמלת כלה מיוחדת במינה כיאה לאישה שהיא," הוא אומר.
"אם כן אשמח אם היא תבוא אליי למדידות," אני עונה לו.
"העניין הוא שהיא לא מתגוררת בסביבה. היא מכירה את מיס אבלין והמליצה לי לגשת אליה. אם הבנתי נכון מידותיה הן כמידותיה של מיס אבלין.
תביני שכגבר אני לא מתמצא בדברים האלה" הוא מסכם את דבריו.
"אני חייבת לדעת מה מידתה כדי שהשמלה תתאים לה," אני לא מוותרת.
'מה הוא רוצה ממני?' אני חושבת לעצמי. כל הסיפור הזה נראה לי לא הגיוני.
"מה המידה שאת לובשת?" הוא שואל אותי להפתעתי.
"המידה שלי היא הקטנה ביותר," אני עונה.
"אם כך הייתי מנחש שהמידה שלה קטנה," הוא עונה לי לאחר שהוא חושב ממושכות.
"אני אתחיל לתפור עבורה את השמלה, אבל לפני שאסיים היא תהייה חייבת למדוד אותה. אולי תוכל להביא שמלה שלה שאוכל להתרשם מהמידה שלה?" אני מבקשת, אך למעשה בוחנת אותו, מנסה להבין מה באמת הוא מחפש.
"אני מציע שתתחילי לתפור. אני אבדוק את המידה המדוייקת ואודיע לך," הוא אומר. הוא מוציא מכיסו שטרות ומניח על השולחן.
"אני לא יכולה לקבל תשלום עבור משהו שלא ביצעתי עדיין," אני אומרת מייד, "מה גם שלא שאלת כמה תעלה לך השמלה."
הוא מחייך לעצמו. "את ילדה מיוחדת במינך," הוא אומר.
"אומרים שאני דומה לאבי. הייתי רוצה להאמין שכך הוא הדבר," אני מתגרה בו.
"אני בטוח שאביך מאד גאה בך," הוא עונה לי.
לתשובה הזאת לא ציפיתי. אני מרגישה שאני נחנקת. "מה אני מבינה באבות. אני בת," אני עונה לו במילים שאמרת לי קודם.
הוא פורץ בצחוק ומפזר את ההרגשה הלא נעימה שעטפה אותי.
"את חסרת סבלנות ילדה. יש דברים שאמורים לקחת זמן. אני מניח שזה בא לך מאביך. אימך אישה הרבה יותר מאופקת," הוא אומר וקולט מה שאמר, "כך אני מניח."
"יש לך עוד משהו לאמר לי?" אני שואלת והפעם אני מזדקפת משירה עיני אליו, "כמו למשל מה אתה עושה כאן באמת?"
"לילי, את חושבת ש.." הוא מתחיל לאמר.
"אז אתה כן יודע מי אני," אני קוטעת אותו בחוסר נימוס, "אני לא אמרתי לך את שמי. אולי אתה יודע כי… פעם כבר נפגשנו?"
"את חושבת?" הוא מעמיד פניים שהוא מופתע.
"איך אני יכולה לזכור דברים שקרו כשהייתי בת…יום למשל?" אני עונה לו.
"למה את חושבת שנפגשנו כשהיית בת יום?" הוא ממשיך בקו המופתע אבל לא מצליח לתעתע בי.
"אני מניחה שאתה לא מסתכל על כל אישה צעירה באופן שאתה מסתכל עליי," אני עונה לו, "למרות שאני לא יודעת בעצם כמה ילדים יש לך."
"יש לי רק בת אחת," הוא עונה ומבטו לא מש ממני.
"זה לא כייף לגדול כבת יחידה," אני אומרת לו, "אני יודעת."
"זה לא כייף להיות אבא כשגם את הבת היחידה שלך אינך מורשה לראות," הוא עונה לי.
"למה? מישהו אסר עלייך לראות אותה?" אני מעמידה פנים שאני מופתעת.
"כי אימא שלך לילי נעלמה לי. היא נתנה לי כתובת לא נכונה ולא ידעתי היכן למצוא אותה. הגורל הפגיש אותי עם מישהו שאת מאד יקרה לליבו והוא סיפר לי היכן אני יכול למצוא אותך," הוא עונה לי.
"זה נשמע סיפור מאד מוזר אדון," אני נסוגה מייד, "למה שמישהו זר, שלא יודע מי אני ומי אבי יבוא ויספר לך סיפור כזה מופרך?"
"את לא מכירה אותי לילי. אם יש משהו שאני מתעב הוא שקוראים לי אדון. אם תפגשי את העובדים באחוזתי תשמעי מהם. את יכולה לשאול את ג'וזף.
אני לא מצפה שתקראי לי אבא, אני רק יכול לקוות שיום אחד תתקרבי אליי."
"היית רוצה שאקרא לך אבא?" אני שואלת בשקט.
"הייתי רוצה לתת לך את כל העולם," הוא עונה לי.
"ומה תאמר לכך העולם. זאת בתי מחוץ לנשואין?" אני מוציאה את כל התסכול שלי החוצה, "ישנם דברים שלא עומדים להשנות עבורי."
"את צודקת. לא הייתי גלוי איתך. הבד שהבאתי לך הוא עבור האישה שאני עומד להציע לה נישואים. היא איננה יודעת זאת עדיין, ואני אינני יודע האם תענה לי בחיוב. האישה הזאת היא אימך, לילי.
את יודעת למה זה דחוף לי? אני רוצה להכיר בך, להפוך אותך לחוקית בעיניי כולם," הוא אומר לי ובוחן את תגובתי לכל מילה שלו.
"אין זה משנה לי. אני גדלתי כבתה של משרתת. אף גבר לא ירצה בי," אני עונה. זה המבחן שלו כעת האם ישתף אותי באמת או יסתיר אותה ממני.
"את מבינה שהשיחה בינינו מתנהל בין שני אנשים שאופיים כל כך דומה שזה מדהים. אני יודע מה את עומדת לאמר, למרות שאני מעמיד פני מופתע, וכך גם את בתי היקרה," הוא כבר לא מתאפק ומכנה אותי כך.
"למרות שאני יודעת אני רוצה לשמוע ממך אומר זאת," אני אומרת.
שוב הוא פורץ בצחוק. "אלה בדיוק המילים שאמרתי לו כשרציתי שיאמר לי את שמך. הוא כל כך אוהב אותך שהוא בא לבקש את ברכתי לנשואיכם," הוא אומר.
"מי?" אני שואלת ושוב עוטה על פני מבט תמים.
"את צודקת. האדון הריסון בא לבקש את ידה של בתי לילי," הוא עונה לי.
אני נחנקת מהמילים שלו. "והתנאי שלו היה שתהפוך אותי לבת החוקית שלך?" אני שואלת.
"את מכירה אותו. הוא הגיע בגלל שהוא יודע כמה את היית רוצה שכך יהיה," הוא עונה לי.
"ומה הוא ביקש ממך?" אני שואלת. ברור לי שהוא לא בא רק כדי לבקש את ידי, "הוא איים עלייך? סחט אותך שיגלה את סודך אם לא?"
"לילי! מאיפה באות המחשבות האלה. הוא אוהב אותך בכל ליבו. הוא לא ביקש דבר בתמורה. הוא האמין שהיית רוצה לפגוש אותי. הוא נפגש איתי יותר מפעם אחת, הכין את הקרקע לפני שסיפר לי היכן את. אני יודע גם היכן נמצאת אימך, אבל הייתי צריך להגיע אלייך קודם.
הוא לא הביא אותך איתו כי לא ידע איך אקבל את פניו. איך יכול היה להיות בטוח שלא אגרש אותו בבושת פנים? את זה הוא רצה למנוע ממך," הוא מסביר, "את כעסת עליו כי חשבת שיש לו סודות מפנייך, בזמן שכל מה שהוא רצה זה להגן עלייך מאכזבה."
"אז באת לראות מי אני, ואם היית מוצא שאני לא נחמדה לא היית אומר לי מי אתה," אני מקשה עליו.
"אמרתי לך. את חסרת סבלנות. לא הייתי צריך להעתר לך ולחשוף את הכל מייד. את היחידה שממשיכה את השושלת של משפחת איירבורן. גם אני נשארתי יחיד להוריי. היו לי אחים אבל הם נפטרו בצעירותם.
ילדים לא בוחרים. לא מחליפים ילד כי הוא לא מוצא חן בעיניך. ואת לילי, את מדהימה בעיניי. לרגע לא עברה בי המחשבה שאת יכולה להיות אחרת ממה שאת.
נכון שלא נשאתי את אימך לאישה. הרחקתי את עצמי ממנה זמן רב, עד שיום אחד לא יכולתי. את נוצרת מתוך אהבה מאד גדולה. אהבה שבוערת בי כלפיה עד היום.
אינני יודע מי היא הפכה להיות. אינני יודעת אם בכלל תסכים לדבר איתי, ועדיין אני יודע שאני אנסה. אני רוצה שתרגישי באחוזת איירבורן בבית.
אני לא יכול להחזיר את השנים שנגזלו מאתנו, אני רק יכול להבטיח לך את העתיד. הייתי רוצה לחוות אותו איתך ולא רק כשתירשי את אחוזתי כשאסתלק מהעולם."
"גם אני רוצה," אני עונה לו, "השאלה אם תוכל לקבל אותי כפי שאני."
"אני יושב ומדבר איתך לילי יקרה שלי ויודע שלא הייתי משנה בך דבר. אני כל כך גאה במי שגדלת להיות. אני יודע שהריסון לא הגזים בתאוריו אותך. אני מבין מדוע הוא כל כך מאוהב בך,"
"יש לי שאלה," אני אומרת ומתביישת פתאום לשואל.
"תשאלי כל מה שליבך חפץ," הוא עונה בחיוך.
"נתת לג'קסון את ברכתך?" אני נושכת שפתיי וממתינה.
"אמרתי לו שלא יכולתי לבקש גבר טוב ממנו לבתי. ואני מרגיש שזכיתי גם בבן," הוא עונה לי.
"אבא," אני אומרת חנוקה מדמעות. הוא פורש את זרועותיו לקראתי. "אני כל כך מאוהבת בו."
ג'קסון
אני חוזר נסער לבית האחוזה.
כל הגוף שלי כואב מגעגועים אליה. כמה שניסיתי למחוק אותה היא כבר טבועה בי עמוק מידי. אני יודע שאין אישה בעולם שמתקרבת אליה.
היום של הנשף באחוזה מתקרב וכל מה שמעניין אותי כעת זה רק דבר אחד. מתי לילי תחזור אליי.
אני עולה במעלה המדרגות בריצה ומסתגר בחדרי. אני לא רוצה לראות איש.
ג'ורג' מקיש נקישה רפה על דלתי. אני מבין שאני חייב לשלוט בעצמי. "הכנס."
"אמרת שאתה רוצה לכנס את העובדים השבוע לדון בשינויים שרצית לעשות. מה עליי לאמר להם?" הוא שואל.
'אתה לא מבין שאני לא יכול לעשות את זה בלעדיה? אתה לא מבין כמה אני חסר את לילי?' אני רוצה לאמר לו. ברור לי שאני לא יכול להרשות לעצמי לאמר כל מה שאני רוצה וזה מכאיב לי, כי אני יודע שרק איתה אני יכל להיות מי שאני באמת.
"חזרתי כעת מכמה פגישות מאד גורליות. אני צריך להתארגן קודם. אתה וודאי מבין שקודם כל עליי לוודא שסיימתי לטפל בבעיות העבר לפני שאני עורך שינויים," אני אומר לו בטון חסר רגש.
"הלוואי ולילי לא הייתה עוזבת. היא הייתה כל כך טובה בלהשליט סדר בדברים," הוא אומר ספק לעצמו ספק לי.
"לילי עסוקה כעת ועליי להתמודד עם העניינים לבד. אני מציע שתאמר לעובדים.." אני משתתק ושוקל את מילותיי.
"אומר להם שבגלל שלילי בחופשה נאלץ לדחות את הישיבה. הם יבינו זאת. הם היו רוצים שהיא תהיה בה," אומר ג'ורג'.
"עשה כרצונך," אני אומר מותש.
"היא תחזור ג'קסון," הוא פונה אליי באופן נדיר בשמי, "אני יודע שכך יהיה."
"בכל אופן כעת היא לא כאן וזה מצב העניינים כרגע," אני עונה לו ומשתוקק כבר לסיים את השיחה הזאת שלא מובילה לשום מקום.
"מיס דונווי שואלת מה להגיש לך לאכול," ממשיך ג'ורג'.
אני מרגיש שהוא מענה אותי. איך הוא לא מרגיש כמה חסר סבלנות אני. 'כנראה שאני בכל זאת יודע להעמיד פנים שהכל בסדר.'
"אתה יודע מה ג'ורג'? דיברתי על שינויים. בואו נסכם שמהיום עד שייקבע אחרת, תאמר לה שתכין לי מה שהיא מכינה לכם," אני אומר לו ורואה את ההפתעה על פניו.
"ואולי ההיפך," אני מוסיף ומשאיר אותו המום עוד יותר.
הרי אינני יכול לאמר לו שאין אחת במטבח שמגישה לי את ארוחותיי כפי שלילי עושה.
'אתה לא יכול להתחמק ממנה,' אני חושב בליבי, 'כל דבר בחייך קשור אליה.'
למרות שאני מרגיש שאני לא רעב, אני אוכל את ארוחת הערב בתאבון רב.
"תודה על הארוחה. היא הייתה טעימה," אני אומר למיס דונווי שבאה לאסוף את המגש. "אשמח לכוס תה."
"אני יכולה לשאול שאלה?" שואל מיס דונווי ומרמסיטה מבטה ממני.
"כן מיס דונווי," אני עונה לה ומביט בה בריכוז.
"מתי לילי תחזור?" היא מדברת בשקט, כמעט בלחישה.
"כולנו מקווים שזה יקרה בקרוב," אני עונה לה.
"היא מאד חסרה לנו. האחוזה נראית אחרת בהעדרה," היא אומרת, "היא ממלאת את המקום בהרבה אור ושמחה."
"אני יודע," אני עונה לה ותוהה מה עבר לה בראש כששאלה אותי את השאלה הזאת.
אני קם ונעמד מול החלון מסתכל על האופק ומדמיין את לילי חוזרת אליי. אני רועד מקור למרות שהאש באח בוערת. אני מתגעגע בטרוף למגע עורה הרך והחם, ויודע שיעברו עוד ימים רבים עד שאוכל לבוא אליה ולבקש שתחזור אליי.
אני תוהה מה מתכנן הלורד איירבורן לעשות עם המידע שהינחתי לפניו.
נקישה על הדלת מעירה אותי מהרהוריי. "הכנס," אני אומר ונזכר שביקשתי ממיס דונווי שתגיש לי תה. "כנסי," אני מתקן מייד.
"אני מצטערת אדון לא אפינו עוגות היום. לא ידענו שתחזור," היא מתנצלת.
"אינני רעב. ארוחת הערב השביעה אותי. תודה על התה," אני אומר ומתיישב ללגום אותו.
שוב יש נקישה על הדלת. 'מה רוצים ממני היום,' אני ממלמל לעצמי, 'למה לא מניחים לי לנפשי?'
"הכנס," אני אומר לבסוף.
ג'ורג' נכנס לחדרי. "הגיעה אגרת עבורך," הוא אומר, "נתבקשתי למסור זאת לך באופן אישי."
אני מתפלא על הערתו של ג'ורג'. האם לא כל האגרות מיועדות אליי באופן אישי?
אני מודה לג'ורג' ומתיישב לקרוא את האיגרת.
?
מר הריסון ידידי,
אני רוצה להודות לך מקרב ליבי על התעניינותך בשלומי.
הביקור שלך שימח אותי מאד.
אני מודה לך על השיחה הגלויה בינינו.
מקווה שניפגש בקרוב.
בידידות,
לורד איירבורן
?
אני יורד למטה לראות האם השליח מחכה לתשובה ממני, אבל רואה שאין איש במבואה.
בדרכי חזרה אני עובר ליד חדרה של מיס אבלין. היא קדה קידה בפניי.
"אני מבקש ממך לחדול מכך. אין צורך לקוד בפניי," אני אומר.
אבל היא לא עונה לי.
"הכל בסדר?" אני שואל אותה. היא נראית חיוורת ונראה שהיא עומדת להתעלף.
"הכל בסדר?" היא שואלת אותי.
"כן," אני עונה בפליאה, ורק אז קולט שעינייה נעוצות באיגרת שאני אוחז בידי,
"קיבלתי הזמנה לבקר …ידיד," אני עונה לה.
'אז הכל בסדר,' היא ממלמלת לעצמה.
ג'ורג' ניגש אליי ומגיש לי עוד איגרת. גם עליה לא כתוב מי השולח.
אני נפרד משניהם ועולה לחדרי.
אני עומד להניח את האגרת ונזכר בשנייה שבידי. אני הופך לראות אם יש עליה חותם והלב שלי פועם בחוזקה….
