בפרק הקודם:
לואיז מביאה את פטריק לביתה כדי שישמע מבני משפחתה שהיא איננה מפונקת.
כאשר הוא ישב עם אביה אחרי הארוחה מתגלה לו שאחותה של לואיז, ג'ולי, היא אחת
הנשים שאיתן הוא נפגש לעיתים למטרות פורקן בלבד.
ג'ולי מופתעת לראות את פטריק בבית הוריה. כשהיא מבינה את מטרת בואו
היא יודעת שעליה לדבר עם לואיז.
?
?
"שמעתי שהבוס שלך היה היום אצל ההורים," אני מתחילה את השיחה. אני כבר משתוקקת להיות אחריה.
"החצוף הזה חושב שאני מפונקת," היא אומרת, "אז החלטתי לחנך אותו."
"מה איכפת לך מה הבוס שלך חושב עליך," אני אומר לה ומרגישה את פעימות הלב שלי מתגברות. אני לא בטוחה שאני רוצה לשמוע את התשובה.
"אל תגלי לאף אחד," היא אומרת לי. אני נאנחת. אני כבר יודעת את התשובה. "נראה לי שאני קצת מאוהבת בו."
"אני חייבת לספר לך משהו," אני אומרת מיד. אני יודעת שאם לא עכשיו לא יהיה לי אומץ לספר לה. "את יודעת שאני לפעמים, איך אומר, יוצאת עם גברים סתם כך. כלומר, אנחנו יוצאים ו.." אני מחפשת איך לספר לה.
"נו באמת ג'ולי, אני לא תינוקת, אני מבינה את מה שאת מנסה לאמר. אז מה? זה מה שמתאים לך כעת. תהני לך," היא עונה, "הפסטה הזו מעולה, בעיקר כשלא אכלתי ארוחת צהריים. למה את לא אוכלת?"
"הייתי עם פטריק," אני אומרת.
?
?
לואיז
"לא סיפרת לי שיש לך חבר," אני אומרת לג'ולי בשקט. הבטן מתהפכת לי מרוב כאב.
"חבר? הוא ממש לא. אני כמה פעמים…איך אני אומר זאת… כלומר לא שכבתי איתו…אבל… את יודעת.." היא אומרת.
"לא אני לא," אני עונה לה, "את מה?"
"אני ירדתי ," היא אומרת.
"אז..זה.." אני עונה לה בהבנה.
"לולי," היא אומרת, "אפילו לא התפשטתי. הוא לא נגע בי, לא נישק אותי, לא כלום. יצאנו לאכול במסעדה טובה, משם הלכו לאיזה מלון ואני …נו כבר הבנת."
"יופי לך. נהנית?" אני שואלת. אני משתדלת לשמור על איפוק כדי שלא תרגיש את הריחוק בקולי.
"את לא שומעת מה אני אומרת לך? זה היה ניצול הדדי. אני אכלתי טוב והוא קיבל את שלו. בלי רגשות בלי כלום. אין בינינו כלום," היא אומרת לי בקול מתחנן, "באמת אני לא מרגישה אליו כלום והוא בטח לא אליי."
אני אוכלת בשתיקה.
"אני רוצה שתהיי מאושרת," היא אומרת לי, "אם הוא הגבר בשבילך אז אל תהססי."
"אוי ג'ולי. למה החיים כל כך מסובכים?" אני נאנחת, "כל כך הרבה חודשים לא נתתי ללב שלי להרגיש. למה זה היה צריך לקרות איתו?"
"כי אולי הוא ה-אחד שחיכית לו כל הזמן," היא עונה לה.
"לא חיכיתי לאף אחד," אני אומרת לה ברוגז, "הוא פתאום הופיע יום אחד במשרד."
"לולי, אל תכעסי עליו. איך יכול היה לדעת על הקשר המשפחתי בינינו? הוא גבר, וזה מה שגברים עושים כשאין להם חברה קבועה. את לא מבינה? הלב שלו פנוי. אם הוא משדר אליך תפתחי אליו."
אין לי חשק לאכול. אני כל כך מבולבלת. אני שוקעת במחשבות. בא לי לבכות. הלב שלי כואב. לא חשבתי שאי פעם ארגיש כך כלפי מישהו. לא מספיק שהוא הבוס שלי, עכשיו זה.
"אני יודעת מה ישפר את מצב רוחך," אומרת לי ג'ולי.
היא מזמינה לנו עוגת שוקולד חמה עם כדורי גלידת וניל ושוקלד ומלא קצפת. אחותי האהובה. כמה היא מטיבה להכיר אותי. מצב רוחי משתנה מייד. אנחנו מפטפטות וכל המתח נעלם ואיתו גם המחשבות על גולד.
כאשר אנחנו עומדות לצאת ג'ולי מפנה את תשומת ליבי לשלט להשכרה בחצר הצמודה לבית הקפה. "תראי לולי," אומרת לי ג'ולי בהתלהבות, "זה מקום מושלם לסטודיו שלך."
"על מה את מדברת?" אני שואלת אותה בפליאה, "מה פתאום סטודיו? הרי אני עובדת אצל מייק סילבר, בעלה של אנט חברה שלי."
"גם כן חברה," אומרת ג'ולי, "כל הזמן רק מנצלת אותך. מה את חושבת שהעובדה שנתנה לך להתקין את תוכנת האבטחה שלך בחברה שלהם זה לא ניצול?"
"את זוכרת שהתוכנה הזו היא בבעלותי הבלעדית, נכון?" אני מזכירה לה.
"שזה אומר שהיא שלך, שזה אומר שאת כתבת אותה, שזה אומר שיש לך היכולת לכתוב תוכנות מדהימות, שזה אומר שאת יכולה לעשות לה אקזיט מתי שבא לך ושאינך תלויה לא באנט ולא במייק. הם לעומתך…מה להם יש מלבד תוכנות רגילות? ועכשיו העניין הזה עם פטריק. לא עדיף לך להתרחק?"
"את מדברת כאילו יש לי צוות נאמן שמחכה לעבוד רק איתי," אני עונה לה.
"בוא נתחיל מזה שיש לך מזכירה שתתן לך את הנשמה שלה," היא אומרת.
"באמת מי?" אני שואלת.
"אני," היא עונה לי.
"את צוחקת עליי? ממתי את רוצה לעבוד במשרד?" אני שואלת.
"את מסכימה להעסיק אותי?" היא שואלת.
"ברור, זו אפילו לא שאלה," אני עונה לה, "אבל השאלה אם את מוכנה לשעות עבודה קבועות."
"בדרך לכאן חשבתי על עצמי ועל דרך החיים שלי. אני רוצה להשתנות. אני יודעת שאת תעזרי לי. אני אעשה הכל כדי לא לאכזב אותך."
"יודעת מה? בוא נלך לראות את המקום," אני אומרת לה.
?
את בוקר המחרת אני מעבירה באולם הגדול. העברתי את כל השיחות שלי לטלפון של ג'ולי. אני סומכת עליה שתדע לאיזה טלפון לענות. הסיבה שעשיתי זאת היא על מנת שאני מקווה שסוכן הנדל"ן יתן לה תשובה האם ההצעה שלנו התקבלה. יש לי הרגשה טובה בקשר אליה ובעיקר בקשר למקום.
"אני מבקשת את עזרתכם," אני אומרת לצוות שלי בשעה שאני מכנסת אותם בבוקר.
"אני רוצה לערוך רישום של כל הארועים שקרו לנו מאז שהתוכנה החלה לפעול," אני אומרת. אני שומעת את צפצוף המתריע על כניסה לקומה. אני מעיפה מבט במצלמת האבטחה ורואה ש'ההנהלה' בדרך לכאן.
"הייתי רוצה לדעת," אני ממשיכה, מתעלמת מהכניסה שלהם, "מה דעתכם על כל שנסדר את הארועים לפי השמות שנתנו להם? אני בטוחה שכך יהיה לנו קל יותר לזכור."
"מה דעתך אלכסנדר?" אני פונה אליו.
"אני חושב שזה רעיון מעולה," הוא עונה, "כמו למשל הארוע של השור האדום. זוכרת את התאריך?"
"ברור," אני עונה.
"תשע עשרה לפברואר," אנחנו אומרים שנינו ביחד. שנינו מתפרצים בצחוק.
"אי אפשר להתחרות עם הזכרון של מתכנתים," אני אומרת, "והחרגול המעופף?"
"נו באמת," קופץ דיוויד רו, "זה היה בקיץ שעבר ביוני 3, בדרום אסיה."
"אז נראה לי שמצאנו את הדרך," אני אומרת.
שירלי מנסה לרמוז לי שההנהלה כאן, אבל אני מנצלת את העובדה שאני בגבי אליהם ומעמידה פנים שלא הבנתי.
"שירלי שלנו אלופה בטבלאות. אני מציעה שנערוך אם כן את הטבלה הראשית שלנו לפי שמות הארועים, ואחר כך תערכי טבלאות משנה לפי תאריכים למשל, או אזורים בעולם, או כל רעיון שיעלה בדעתכם."
"אלכסנדר יש לך מה להוסיף?" אני שואלת. אני יודעת שזה יוציא את גולד מדעתו וזה בדיוק מה שאני רוצה.
"אני יכול להבין על מה אתם עובדים כעת?" שואל מר סילבר.
"בוקר טוב מר סילבר, מר גולד," אני אומרת בזמן שאני מסתובבת לעברו, מעמידה פנים שאני מופתעת, כאילו לא ידעתי שהם נוכחים במקום.
"בשל ריבוי הארועים אני חושבת שהגיע הזמן שנדאג לתייק אותם בצורה שיהיה לנו קל למצוא אותם," אני עונה.
"ולשם מה את זקוקה למצוא אותם?" שואל אותי גולד.
"לא רק אני, כולם צריכים שתהיה להם גישה לחומר. לא פעם אנחנו מוצאים ששיטת העבודה זהה וזה מקצר לנו את הדרך," אני עונה לו.
"נשמע הגיוני," הוא עונה. אני יודעת שהוא מצפה שאסתכל עליו, אבל אני מתחמקת ממנו.
אני יושבת ליד אלכסנדר ויחד אנחנו מתכננים את הטבלה הראשית. אני רואה שגולד לא מרוצה מהקירבה בינינו. הוא לא יודע על השיחה הארוכה שלי עם אלכסנדר בה דיברנו על הכל. לאחר שהבין שאין סיכוי שיקרה בינינו משהו, הוא אמר שאינו רוצה להפסיד אותי בתור חברה.
מתישהו עוזבת 'ההנהלה' את החדר. אני לא שמה לב כי אנחנו שקועים בפרוייקט.
"מר גולד ביקש להזכיר לך בקשר לפגישה בצהריים," אומרת לי שירלי.
'מנוול,' אני חושבת בליבי אבל עוטה על פניי חיוך. אני לא רוצה שאיש מהנוכחים ידע שאינני יודעת מה הוא זומם.
"הוא אמר שיאספו אותך בעוד רבע שעה בכניסה לבנין," היא אומרת לי.
"מה הוא רוצה ממך עכשיו?" ממלמל אלכסנדר.
"זה בקשר לאיזה לקוח. זוהי פגישת המשך," אני אומרת למקרה שהוא יודע שנפגשנו אתמול, "תאמין לי שהייתי מעדיפה להשאר פה. הפגישות האלה הן לא בשבילי," אני רוטנת חזרה. זו לא הצגה. אני באמת מתכוונת לזה.
?
פטריק
לואיז יורדת במדרגות למפלס הרחוב. אני לא נוהג כפי שנהגה איתי, אלא מחכה לה ליד המדרכה שלפני הבניין שלנו. היא נכנסת לרכב בשתיקה ומעיפה מבט קצר לרכב.
אני רגיל לשמוע קריאות התפעלות. בכל זאת אני נוהג ביגואר. היא לא אומרת מילה, גם לא מסתכלת עליי. אני רואה שהאצבעות שלה משולבות חזק. היא מאד לא רגועה. כל כך בא לי לאמר לה משהו מרגיע, אבל לא.
ברגע שאני עובר את הגשר ממנהטן לעבר ברוקלין אני מגביר את המהירות. היא לא מראה סימנים של פחד. היא מאד עצורה. אף מילה לא עוברת בינינו.
אני עוצר בחריקה במגרש החניה ליד המרינה. "הגענו," אני אומר לה.
היא יוצאת מהרכב ומתמתחת. רק עכשיו אני מבין כמה היתה צריכה להאבק עם עצמה כדי לא להראות לי שהיא מפחדת מהנהיגה המטורפת שלי. מה חשבתי לעצמי? למרות שאני מבין שהגזמתי, פניי נשארות חתומות.
"בואי אכיר לך את הנסיכה שלי," אני אומר לה. היא משפילה את עיניה. "זה ממש לא מה שאת חושבת," אני אומר לה. מעציב אותי לראות אותה כך, ועדיין אני לא יכול לגרום לעצמי לבוא לחבק אותה. אני יודע שכדי שתבין את המסר אני צריך להיות מרוחק מעט.
אנחנו מגיעים למזח. "אני מקווה שאת אוהבת את הנסיכה שלי," אני אומר ומצביע על היאכטה שעוגנת שם.
"אני לא מבינה גדולה ביאכטות," היא אומרת לי, "אתה כבר יודע שהוריי לא מחזיקים אחת כזו, אבל היא מאד יפה בעיניי." הפנים שלה ממשיכות להיות רציניות. אני לא מבין למה היא כל כך מתוחה, שכן מתחילה להתברר הסיבה מדוע אנחנו פה.
אני עולה בקפיצה לתוך היאכטה ומושיט יד לקראתה לעזור לה לעלות. אני מרגיש את ידה רועדת מעט תחת המגע שלי. "את פוחדת ממים?" אני שואל מופתע.
"ממש לא," היא עונה לי, "אני שחיינית מעולה. למדתי לשחות פה באוקיינוס ולא בבריכה."
אני משחרר את החבל הקושר את היאכטה לרציף. "היי ג'ון ג'ון ," אני קורא לסקיפר שלי, "אתה יכול לצאת לדרך."
היא קולטת שאנחנו לא לבד, ועדיין היא מאד מרוחקת. "אם תרגישי שלא נעים לך במים תאמרי לי ונחזור," אני אומר לה.
היא ניגשת ומתיישבת על חרטום הספינה ועיניה נעוצות באופק. אני לא מסיר עיני ממנה. לואיז עוצמת עיניים ומתמסרת הרוח המלטפת את פניה ופורעת את שיערה. איני יודע כמה זמן היא יושבת שם וכמה זמן אני עומד ומסתכל עליה. פתאום היא מסתובבת אליי ועיניה פוגשות את שלי.
ואז קורה משהו שממש לא ציפיתי לו.
לואיז מושכת במשיכה אחת את השמלה שהיא לובשת וזורקת אותה לרצפה. היא עומדת מולי לבושה בסט של בגדים תחתונים מתחרה סגולה. היא מבעירה בי את תשוקתי עד כדי שאיני מסוגל לדבר. הגוף המושלם שלה מכוסה רק בתחתוני חוטיני וחזיית שמערסלת את שדיה המושלמים.
"את השתגעת??" אני אומר לה.
"זה לא מה שרצית?" היא שואלת אותי בקול חסר רגש. "יש לך ניסיון אם אחות אחת, והנה לפניך השניה. שארד על ברכיי?"
"תתלבשי מיד," אני אומר לה, מתכופף להרים את השמלה שנחתה לרגליי ומסובב אליה את הגב.
"אני מבין שיש לך ביקורת על מעשיי עם אחותך. להזכירך אני גבר רווק, וכן, יש לי גם צרכים גופניים. אני לא חושב שאני שונה משאר מיליוני הגברים שבמצבי."
"אתה לא סותר את דבריי," היא אומרת.
"אני לא הבאתי אותך לכאן בשביל…אני לא מבין למה אני מסביר לך בכלל. בין אחותך לביני.." אני מתחיל לאמר.
היא קוטעת אותי. "אני יודעת. ג'ולי סיפרה לי אתמול בדיוק מה היא עשתה איתך."
"מה חשבת לעצמך? שבגללה אני ארצה להיות גם איתך? אני לא מאמין שזה קורה."
"תחזיר אותי חזרה," היא אומרת לי.
"השיחה הזו לא הסתיימה," אני יורה לעברה ועושה צעד קדימה לעברה. היא מזנקת לאחור כאילו אני עומד לתקוף אותה.
"ג'ון ג'ון תחזיר אותנו חזרה," אני קורא לעברו של הסקיפר.
"הגברת לא מרגישה טוב? כי יש לי חומר שיכול לעזור לבחילה," הוא צועק לי מלמטה.
"החומר שלך לא יעזור," אני אומר לו, "הבחילה שלה היא ממני."
אנחנו מגיעים חזרה למזח והיא יורדת בקפיצה מהיאכטה. אני לא מספיק לקשור את החבל והיא נעלמת מעיניי. כעבור דקות ספורות אני שומעת שוב את קולו של האופנוע הגדול. מולי צועד גבר שדומה לג'ולי דמיון מוחלט. "מה עשית לקטנה שלנו?" הוא אומר לי בקול מאיים.
"יצאתי איתה להפלגה. חשבתי לאכול איתה על הסיפון אבל היא רצתה לחזור," אני עונה לו.
"אל תשקר לי," הוא עונה לי, "הקטנה שלנו לא בוכה אף פעם, ואתה העלית דמעות בעיניה."
"זה בגללי נכון?" מופיעה פתאום ג'ולי מולי, "מה אמרת לה?? לא הספיק ההלם שעברה שגילתה מה שגילתה?"
"האמת שלא אמרתי לה הרבה. אני לא חושב שאני צריך להסביר לה מה שהיה בינינו," אני אומר לה.
"מה שהיה בינינו זה ניצול הדדי. בלי כלום מעבר. והיא צריכה הייתה לשמוע את זה גם ממך."
"רק שתדעי לך שהיא רבה איתי מיום שהיא פגשה בי לראשונה," אני אומר לה.
"רק שתדע שהאחות שלי אומרת את אותו הדבר עליך," עונה לי ג'ולי, "חשבת אולי למה זה קורה ביניכם?"
אני יודע בדיוק למה, מה שגורם לי להאנח. "אני נלחם בעצמי," אני מודה בפניה. מה כבר יש לי להפסיד.
"וחשבת שאולי גם היא נלחמת בעצמה?" עונה לי ג'ולי.
לואיז
אני נלחמת בדמעות. אני יודעת שאני לא יכולה להרשות לעצמי להראות במשרד עם עיניים נפוחות. אני עוברת בסניף סטארבקס הקרוב מזמינה לכולם קפה ומגש של דונטס וממשיכה לעבודה.
"תראו תראו איזה פינוק," אומר לי אלכסנדר בשעה שאני חוזרת לקומה, " חוגגים את סגירת העסקה?"
"לא, הם לא רציניים. עזבתי באמצע," אני אומרת, "השארתי לגולד להתמודד איתם. לא נראה לי שיצא מהם משהו."
אנחנו יושבים סביב השולחן המרכזי ושותים להנאתנו.
"אני לא מבין מה זה החגיגות האלה באמצע יום עבודה," אומר מר סילבר שנכנס בלי ששמנו לב. יש לו מין מינהג כזה להתגנב לקומה שלנו. "אני משלם לכם בשביל לעבוד."
"אנחנו עובדים," אני עונה לו.
"מה את חושבת לעצמך?" הוא יורה לעברי, "אנט התקשרה ולא ענית לה."
"לא ידעתי שאנט היא חלק מהגדרת התפקיד שלי," אני עונה לו. איך הוא מדבר אליי כך ליד כולם? ואני היא זו שחוצפנית.
"את מתחילה להמאס עליי. את כנראה לא מבינה שאנט הבוס שלך בדיוק כמוני," הוא אומר.
"יש לך איזשהי טענה לגבי התפקוד שלי מר סילבר?" אני שואלת.
"יש לי מלא טענות," הוא אומר, "יודעת מה. קחי את הדברים שלך ותסתלקי מפה. נמאסו עלי השיחות האלה."
"אין בעיה," אני אומרת, "שירלי בואי איתי ותראי מה אני מפנה מפה," אני אומרת לה.
תוך עשר דקות אני יוצאת מהמקום כאשר רק המחשב האישי שלי בידי. את כל שאר הדברים אני משאירה. הם אינם שלי.
אני יורדת את המדרגות בריצה עד לחניון, ניגשת לאופנוע של אחי ודוהרת מחוץ לבנין לעבר בית הוריי.
"פיטרו אותי," אני אומרת חסרת נשימה כשאני נכנסת הביתה.
"לואיזה, אי אפשר לפטר אותך. מה עם התוכנה?" אומרת לי אמא.
אני מתיישבת ליד שולחן האוכל במטבח, מוציאה את המחשב ומדליקה אותו. מיד עולה הקישור לסילבר ושות' שרותי תוכנה. אני מחייכת למראה השם הבנאלי שכל כך משקף את אישיותו של מייק.
אני נכנסת למחלקה שהיתה שלי עד לפני שעה קלה. אני נותנת פקודה לתוכנה למחוק את עצמה תוך 12 שעות, ושותלת במקומה תוכנת הגנה אחרת, זו שהיתה שם לפני שהגעתי לחברה. אני תוהה כמה זמן יקח לחברים שלי להבין שהתוכנה החזקה שלי כבר לא מתפקדת שם. רק אז אני נכנסת למטבח ומחפשת לי מה לאכול. אני רעבה אחרי כל האירועים של היום.
"שמעתי מג'ולי שקרה משהו בנמל, משהו שגרם לך לצאת משם עם דמעות," אומרת אמא.
"אני לא יודעת .." אני מתחילה לספר לה, אבל אז מגיעה ג'ולי ברעש גדול. גם היא מאד רעבה וכך נקטעת השיחה באמצע.
כאשר אנחנו מסיימות לאכול מספרת לי ג'ולי שהיא קבעה לנו יום פינוק במכון היופי של דבי. אחותי האהובה. היא עושה הכל כדי להרחיק את המחשבות ממני. היא יודעת כמה אני לא אוהבת את הביקור במכונים כאלה.
המכון נמצא שלושה בתים מבית הוריי מה שלא משאיר לי הרבה זמן לרטון על כך שהיא סוחבת אותי לשם.
מיד עם כניסתינו היא מובילה אותי לפינת הלקים ודנה איתי באריכות תהומית בצבעים. ברור לי שכל זה נעשה במטרה אחת. כדי להרחיק את גולד ממחשבתי.
"אולי תפסיקי להילחם כבר," אומרת לי ג'ולי.
"אני לא נילחמת," אני עונה, "אני משתפת איתך פעולה באופן מלא למרות שאת יודעת את דעתי בקשר למקומות כאלה."
"לא על זה אני מדברת," היא עונה, "בגולד."
אני לא מספיקה לענות כיוון שהספרית של דבי קוראת לי. "בואי נראה מה אפשר לעשות עם השיער המהמם שלך. נקצר אותו קצת?"
"את שואלת אותי?" אני עונה לי, "תשאלי את ג'ולי."
שעתיים אחרי אני אחרי תספורת, שאם תשאלו אותי אינני מבחינה כלל בהבדל, וצפורניים צבועות בוורוד פסטלי לפי בחירתה של ג'ולי. "ורוד זה צבע של אהבה עצמית," היא מסבירה לי, "וזה הזמן שלך לאהוב את עצמך."
הבנתם? כי אני לא.
?
למרות שאינני צריכה לקום לעבודה אני קמה כרגיל. אני לובשת את בגדי הספורט ויוצאת לרוץ בפארק. כאשר אני חוזרת פאולינה כבר קמה וריח של קפה טרי ממלא את הדירה.
"מה קרה שאת מתחילה מאוחר היום?" היא שואלת אותי, "הנייד שלך מצפצף כבר חצי שעה."
"אני לא עובדת יותר אצל מייק," אני עונה לה.
"באמת? מה קרה?" היא שואלת בפליאה.
"אני נכנסת להתקלח, אספר לך כשאצא," אני אומרת. אבל כאשר אני יוצאת ובודקת את ההודעות העניין נשכח ממני.
"אני חייב לדבר איתך," אני מקבלת הודעה מאלכסנדר.
"אני זמינה בטלפון," אני עונה לו, תוהה מה הוא רוצה ממני.
"אתקשר אליך כשאוכל," הוא עונה לי.
אני מתקשה להאמין שהוא כבר עלה על השינוי שערכתי בתוכנה.
אני פותחת את המחשב ההרשאה שלי להכנס לחברה עדיין קיימת. רגע לפני שאני מנתקת את עצמי לתמיד ממנה, אני בודקת שהתוכנה שלי העלימה את עצמה וכי התוכנה המקורית פועלת בסדר. למרות כל מה שקרה אין לי שום רצון לפגוע במייק, אף על פי שאני יודעת שלו אין כל בעיה לפגוע בי.
רק בסיום יום העבודה אלכסנדר מתקשר אליי. "אני רוצה שנפגש," הוא אומר, "זה לא לטלפון."
אני קובעת איתו בקפה דובדבן.. אני מספרת לג'ולי על הפגישה בבית הקפה ומזמינה אותה לבוא. היא מספרת לי שעדיין לא קיבלנו תשובה מסוכן הנדל"ן.
אלכסנדר מגיע לבית הקפה חסר נשימה. הוא נראה לחוץ ולא מרוכז. "עזבת בכזו פתאומיות ולא השארת שום הנחיות. יש כמה דברים שרציתי לשאול אותך," הוא אומר לי. אני מביטה עליו בפנים חתומות ולא מגיבה.
הוא עוצר רגע ולוגם מכוס הקפה. "תביני משהו לא מסתדר לי עם התוכנה. את יודעת שאני האקר. אני לא יודע לפתור בעיות של תוכנה. אני רוצה להאמין שהמחלקה הזו חשובה לך. הרי את טיפחת אותי. אני גם בטוח שאת לא רוצה להכשיל אותי, כי אם לא אצליח לפתור את הבעיות אני עלול להיות מפוטר."
"תאמר למר סילבר שאני לא קונה את ההצגה שלך אלכסנדר," אני אומרת וקמה ללכת.
"אני נשבע לך שהוא לא יודע שאנחנו נפגשים," הוא אומר לי.
"אתה יודע שיצאתי משם בלי לקחת שוב דבר. כאשר עזבתי שהתוכנה עבדה כראוי. אני מניחה שבוטלה ההשראה שלי להכנס למחשב של החברה, כך שבכל מקרה איני יכולה לעזור לך."
הוא מבין שלא יקבל ממני תשובות ולכן מוריד את הכפפות. "תסבירי לי למה אי אפשר לשנות דבר בתוכנה?" הוא שואל אותי.
"אתה ותיק ממני במחלקה הזו ואתה שואל אותי?" אני עונה לו, "אני בטוחה שתצליח למצוא את התשובה בלעדיי." אז עכשיו אני כבר מבינה שהוא מנסה להעתיק את התוכנה ללא הצלחה.
ואז מגיעה ג'ולי. החיוך על פניה אומר הכל.
"תסלח לי אחותי הגיעה ואני צריכה ללכת," אני אומרת לו, "וברכותיי על המינוי החדש."
"אני מבין שמר סילבר סיפר לך," הוא אומר לי מופתע.
"לא," אני עונה.
"מר גולד?" הוא אומר והפעם המבט על פניו משתנה.
"מה פתאום," אני עונה לי, "אתה סיפרת לי."
"אבל…" הוא אומר, אבל מבין שנכשל בלשונו, ומשתתק.
"את לא מאמינה איזה חדשות יש לי לספר לך," אומרת ג'ולי, "הן מאד תשמחנה אותך."
אני מניחה שטר של חמישים דולר על השולחן. "שלום אלכסנדר, בהצלחה עם התוכנה."
אלכסנדר קם בכעס ועוזב.
"יש לי מפתחות בשבילך," היא אומרת לי ושולפת אותם מהכיס. אני צוחקת כאשר אני רואה שמפתחות מחוברים למחזיק שבקצהו חתלתולה.
אני מעיפה מבט לראות שאלכסנדר כבר לא בסביבה וחומקת עם ג'ולי לחצר הסמוכה.
"מה רצה החתיך ההורס הזה?" שואלת ג'ולי, "הוא נראה מאד בעניין שלך."
"זה אלכסנדר," אני עונה לה, "ובמה שהוא מעוניין ברגע זה זו התוכנה שלי."
"הוא יודע שהתוכנה שלך כבר לא בחברה?" שואלת ג'ולי.
"הוא לא יודע שזו התוכנה שלי, ולא יודע מדוע זו שמותקנת לא פועלת כראוי. עכשיו אומר לך מה עומד לקרות," אני אומרת, "את תקבלי בקרוב טלפון, כיוון שהשיחות שלי מועברות אליך, בקשר לתוכנה. יש לי תחושת בטן חזקה שאנט תחפש אותי."
אנחנו ניגשות לדלת הכניסה. היא צבועה בצבע כחול בהיר. ליד הדלת מונח גלון של צבע. "אני מקווה שתאהבי את הבחירה שלי," אומרת ג'ולי, "קניתי צבע צהוב בהיר כדי לצבוע אותה. וחשבתי שנמצא מישהו שיצייר עליה את אחת מהדמויות של המשחקים שלך. דרקון חמוד אולי?"
"ג'ולי, אני כל כך גאה בך. אני רואה שאת מתחילה לדמיין את המקום הזה וזה עושה אותי מאושרת כל כך."
אנחנו נכנסות פנימה. דבר ראשון, בלי שתאמנו, אנחנו נגשות לפתוח את התריסים. השמש מתפרצת פנימה וממלאה את האולם הגדול באור.
"הרהיטים האלה חייבים ללכת," אומרת ג'ולי, "כמובן שאני צריכה לדעת מה התקציב."
אני מוציאה מתיקי בלוק נייר ומתחילה לשרטט את החדרים. "בואי נתכנן כעת החדרים וכך נדע מה אנחנו צריכים. אחר כך נזמין לנו רהיטים."
"איך תקראי לחברה?" שואלת ג'ולי.
"אני מציעה שניסע לבית של ההורים ונדבר על זה שם." אני לא מספרת לג'ולי שבחרתי כבר שם.
אנחנו סוגרות את החלונות ונועלות את הדלת. "את תתני לי לעצב את המקום? יש לי כל מיני רעיונות."
"אני אשמח לשמוע אותם," אני עונה לה. החיוך הגדול שעל פניה סוחף גם אותי.
אנחנו נוסעות יחד לבית ההורים.
"מאמא אנחנו בבית," צווחת ג'ולי מיד כשהיא נכנסת, "יש לי כל כך הרבה מה לספר לך." אני מסתכלת על אחותי הגדולה בזמן שהיא מספרת בהתרגשות על המשרד החדש שלנו.
"בשעה טובה," אומר לנו אבא, "לא ידעתי שחתמת על חוזה."
"אנחנו צריכים לדבר," אני אומרת לו.
"אני אעזור למאמא לערוך את השולחן," אומרת ג'ולי. ארבעתנו, ההורים סבתא, ואני מביטים בה. ג'ולי? היא אף פעם לא מציעה לעזור.
"אני לא יודעת מה עשית קטנה," אומרת לי אמא, "אבל זה מוצא חן בעיני מאד."
"בואי ילדה, נשב בסלון ותספרי לי מה קורה," אומר אבא.
"אתה יודע שאתמול מייק סילבר סילק אותי מהעבודה. יש לי הרגשה לא טובה שהוא חיפש דרך להיפטר ממני כדי לעשות אקזיט לתוכנה. אני בספק אם יש לו מושג שהתוכנה כבר לא קיימת שם," אני אומרת. "אתמול נפגשתי עם ג'ולי בבית קפה. היא ביקשה שנדבר. אתה יודע ש… לא משנה בכל מקרה אנחנו בסדר."
"אני שמח לשמוע," אומר אבא, "חששתי שמר גולד יפריד ביניכן, למרות שאין סיבה. זה ברור שהוא מאוהב בך."
"אני לא רוצה לשמוע עליו כעת. בוא נתרכז בעתיד שלנו. מה שלא סיפרתי לך עד היום, כיוון שלא רציתי לאכזב אותך אם זה לא יצא לפועל, הוא שהתברר לי שלתוכנה שלי יש פוטנציאל עצום, הרבה יותר ממה שהערכתי. בדקתי אותה כל אותה תקופה שעבדתי אצל סילבר. הוא חושב שיצליח להתעשר על גבי, אבל האמת היא שזו אני שהשתמשתי בחברה שלו לניסיונות שלי. התוכנה הזו קנתה לה שם והיא כעת מאד מבוקשת. פאפא, אני מדברת על אקזיט של המון כסף. בין הגדולים שהיו פה בחוף המזרחי."
"אני כל כך גאה בך ילדה," אומר לי אבא בהתרגשות.
"כאן אתה נכנס לתמונה. אני רוצה לרשום את החברה על שמך. אני לא רוצה שיקשרו אותה אליי. אני רוצה להפתיע את כולם. מבחינה חוקית אין לי בעיה. החתמתי את סילבר שאין לו שום זכויות בקשר אליה והיא בבעלותי הבלעדית," אני אומרת.
"את מבינה מה את אומרת? את נותנת בידי את כל ההצלחה שלך בלי שעשיתי דבר," אומר אבא.
"אתה אבא שלי. במי אבטח אם לא בך?" אני שואלת.
"יש לי הרושם שהכל כל מתוכנן אצלך. יש לה שם לחברה שלנו?" הוא שואל.
"ג'ולי את יכולה לבוא?" אני מבקשת ממנה.
"ביקשה מפאפא שיהיה נשיא החברה שלנו. אני רוצה לקרוא לה פניני בר. אני רוצה שיהיה בה חלק משם המשפחה שלנו המקורי. אף פעם לא הבנתי למה לא שינית את שם המשפחה המקורי שלנו פרלובסקי לפרל, שהרי זה פנינה באנגלית," אני אומרת.
אבא עומד מולי חנוק מדמעות ולא מסוגל לענות.
"אתה לא מבין איגור? הקטנה רוצה להחזיר לך את מי שהיית שם ברוסיה. הפרופסור המכובד לפיזיקה," אומרת אמא.
"פאפא חשוב לי שתדע שלמרות שגדלנו פה בתנאים לא פשוטים, עם הורים שלא יכלו לעזור לנו בבית הספר בשנים ראשונות, לא הרגשנו אף פעם נחותים מאחרים. תמיד היתה קיימת בנו הגאווה במי שאתם. תמיד היינו הילדים של הפרופסור לפיסיקה והדוקטור לביולוגיה. נכון ג'ולי?" אני שואלת.
"אני חושבת שאף פעם לא אמרנו לכם כמה אנחנו מעריכים אתכם," היא אומרת, "הגיע הזמן שתדעו. למרות שלא קיבלנו מה שקיבלו אחרים מבחינה חומרית, את הרוח שלנו העשרתם מאד. אמנם עד היום התנהגתי כמו אחת חסרת חינוך, אבל אני אוכיח לכם שאני אשתנה. אני בטוחה. כי אני יודעת שלואיז תעזור לי."
"נו מה אמרתי לך איגור," אומרת סבתא, "יהלומים גידלת פה. כל אחת נוצצת בדרך שלה."
