אפרת
אני שבה לבית הריק. עד אתמול המקום היה הומה מבקרים. שבוע שלם לא עזבו אותי לרגע.
אני נכנסת למקלחת, מתמסרת למגע המים המלטפים ומתחילה לעכל את העובדה שאני יתומה. אמא לא תשוב עוד לבית הזה. מצד שני אמא כבר לא סובלת. אני מושכת את הזמן, יודעת שברגע שאצא אצטרך להתמודד עם המציאות
אני מאלצת את עצמי לצאת, ממהרת ללבוש בגדים נקיים שהבאתי איתי. את החולצה השחורה שנחתכה בצד הלב בידי הרבנית אני מקפלת יפה, שמה בשקית ניילון וזורקת לפח. דווקא אהבתי את החולצה הזו מאד, ואולי לכן בחרתי לשבת בה את שבעת ימי אבלותי.
אני ניגשת לחלון הגדול במרפסת של הסלון ופותחת את התריסים שהיו סגורים שבוע ימים, נותנת לקרני השמש לחדור פנימה. צמרמורת עוברת בגופי.
הבזקים של אמא בימיה האחרונים, המועקה שהרגשתי, הייאוש בעיניה החולות, הבלבול שהייתה מודעת לו. ההבנה שעוד מעט יתמו חייה. עמדתי מולה חזקה ורקמתי איתה חלומות. היא כל כך האמינה לי ואני כל כך לא.
מתוך הרגל השארתי את דלת הבית פתוחה מעט. את קול צעדיה לא שמעתי. רק כשנעמדה לידי ונגעה בי, הבנתי שאני לא לבד.
"אפרתי, אני כל כך מצטערת על אמא שלך," היא אומרת לי ואוספת אותי לחיבוק.
אני מניחה את ראשי על כתפה ונותנת לכל הדמעות שנעצרו בי להתפרץ החוצה. "אני מרגישה כל כך אבודה, כל כך יתומה," אני מייבבת.
היא שותקת דקה ארוכה. הרי אין מילים שיחזירו לי את אמא. "לא ידעתי אם ראוי שאבוא כשנמצאים פה כולם," היא אומרת לי לבסוף. כל יום באתי לכאן, הבטתי על התריסים הסגורים בקומה השלישית, ולא אזרתי אומץ.
"אבל למה דודה?" אני עונה לה.
"בגלל שאני אחות שלו," היא עונה, "אחות של האבא שעזב את אמא שלך כל כך שבורה." היא אומרת, מצטדקת בפניי.
"אני לא רוצה לדבר עליו. את בטח מבינה מה זה עשה לילדה שאבא שלה נעלם בלי להסביר. אף מילה לא הגיעה ממנו. אני לא יודעת מה אמא ידעה ומה לא. כל פעם שנדנדתי לה, היא אמרה לי 'בזו תמה שיחתינו,' והמשיכה לדבר על דברים אחרים.
את מבינה בטח איך זה הרגיש לי," אני אומרת לדודתי רחל, "אפילו אין לי מושג אם התגרשו כחוק. אני רק יודעת שאמא לא רצתה גבר אחר בחייה למרות שרבים הגברים שחיזרו אחריה."
"בואי יפה שלי אעזור לך לסדר כאן ואחר כך נלך לבית קפה שקט ואספר לך מה שתרצי."
אני מאד מתרגשת לשמע דבריה של רחל, ועם זאת מפחדת. לכן אני מושכת את הזמן בכוונה, מוצאת עוד דבר שממש צריך לסדר עכשיו. והיא ברוב חוכמתה, עוזרת לי בסבלנות רבה לסדר את דבריה של האשה שכבר עשרות שנים לא גיסתה.
?
מול שני ספלי קפה ועוגת שוקולד חמה עם גלידה אני יושבת מול רחל דודתי. מצד אחד נעימה לי חברתה, מצד שני אני מתוחה ולא יודעת מה לצפות. לבסוף אני אומרת לה כמעט בלחישה: "אני לא יודעת כלום, באמת כלום."
רחל נאנחת. "כבר הבנתי שאת לא יודעת כלום," היא אומרת, "שתנוח על משכבה בשלום, אני לא מבינה למה אמך לא סיפרה לך.
איך אומר לך זאת, אבא שלך הוא גבר מאד חם. את אמא שלך את מכירה. לא היתה התאמה ביניהם. היא ביקשה שיעזוב וישאיר לה את הכל ודרשה אותך רק לעצמה.
אביך הסכים לוותר על הכל אבל התחנן שלא תפריד ביניכם. כאשר הבין שזה לא יקרה נסע הכי רחוק שאפשר. הוא הגיע לקליפורניה.
כמעט עשר שנים חיכה לה. אחר כך כבר הבין. עבר עוד זמן מה ולבסוף התחתן עם ישראלית שחיה שם שנים רבות."
רחל מפסיקה את דבריה, מושיטה יד ואוחזת בידי. היא מלטפת אותה בקצב קבוע ומבטה מתרוצץ בין עיניי מחפש לראות את השפעת דבריה.
היא שוב נאנחת. "עכשיו בא החלק הקשה יותר," היא אומרת, "יש לך אחות."
אני משפילה עיניי וחושבת כמה אני זקוקה כעת לחיבוק של עידו, וכמה זה לא ריאלי כי הוא כועס עלי.
כשנפרדנו בבוקר הוא אמר לי שאינו רוצה לדבר איתי יותר. "לא כולם בוגדים, ולא כולם עוזבים כמו אבא שלך. מתי תביני את זה?"
אני נזכרת במבט הדומע שלי שעקב אחרי גבו המתרחק ממני בשעה שעזב את הבית בטריקה.
פתאום זה בוער בי לדבר איתו ואני רושמת לו במהירות הודעה.
אפרת: אנא סלח לי אהוב ליבי. רוצה שנדבר. זקוקה לך.
מיד מתקבלת ההודעה ממנו.
עידו: אוהב אותך ❤️
עידו: איפה את?
אני מוסרת לו את הכתובת של בית הקפה ופורצת שוב בבכי. רחל שלא מבינה מה קרה פה ממשיכה ללטף את ידי.
אני לא שמה לב לזמן שעובר עד שמרגישה את הליטוף המוכר בעורף, מיד אחר כך שערי מוסט לצד ואז באה הנשיקה בנקודה הכה אהובה עלי בצווארי. אני ממהרת לקום ומחבקת את עידו חזק.
"יש לי אחות!" אני אומרת לו.
??
עידו
אני יושב מול המחשב שלי במשך כמה שעות, נעזר בחברי שגרים מעבר לים, ולבסוף מאמצי נושאים פרי.
מצוייד בשמה של האחות האבודה אני נכנס לרשת החברתית ומאתר אותה בקלות. אין לי ספק שהיא אחותה הביולוגית.
"פתי ", אני קורא לאשה האהובה שלי, אשה, כי גם אם עדיין איננו נשואים זה מה שהיא בשבילי, , "בואי תכירי את אחותך."
היא מתקרבת אלי בחשש.
"היא שונה, אבל אני רואה דימיון. בעיניים, בעצמות הלחיים."
היא ניגשת אליי ואני רואה את עיניה הגדולות נדלקות. "היא יפה," היא אומרת לי ומלטפת את התמונה על גבי צג המחשב שלי.
אני משאיר אותה לבד ויוצא מהחדר.
אני נכנס להתקלח. בזמן שהמים זורמים על גופי אני חושב מה לומר לאפרת. היא פגעה בי מאד הבוקר עם ההאשמות שלה שאני בוגד בה עם סמדר אחת העובדות שלי.
באיזה שהוא מקום אני מקווה שאפרת תצטרף אלי ונעשה אהבה תחת זרם המים החמים, אבל זה לא קורה.
אני יוצא החוצה, מושך את הזמן, לובש מכנס טרנינג שחור וחולצת טריקו לבנה. אפרת יושבת על המיטה ומביטה בי בשאלה.
"אנחנו צריכים לדבר," אני אומר לה, ועדיין לא יודע מה יהיה המשפט הבא.
"עידו," היא אומרת אבל אני מניח את ידי על שפתיה כדי שתשתוק. כמה בא לי לנשק אותה כעת, אבל יודע שהשיחה הזו חייבת להעשות.
"את כזו יפה, את כזו מושלמת לי. את יודעת שכל מי שנגעת בו לא יוכל לעולם לשכוח אותך. איך את בכלל מעלה בדעתך שאני אוותר עליך?"
"אני חשבתי," היא אומרת ומשתתקת.
"בדרך כלל אני מעריץ את צורת החשיבה שלך, אבל לא הפעם.
בשעה שאת היית בשבעה היתה לנו פריצה רצינית לרשת. הייתי מאד מוטרד מכך כי התיקים של אלפי לקוחות היו חשופים.
לא ספרתי לך כי זה היה הזמן שלך להתאבל. נכון שישבתי עם סמדר בבית קפה כמה שעות, אבל זה קרה כיוון שלא רציתי שידעו על כך המשרד."
"אני מצטערת," אומרת אפרת ואני רואה את הכנות שבדבריה.
"השתגעתי ממך הבוקר והחלטתי שאני לא מוכן לראות אותך.
אני לא אשם במה שאבא שלך עשה, בכך שהשאיר את אמא שלך כך חסרת בטחון ושבורה.
ואז הגיע הטלפון שלך. כבר כשראיתי את התמונה שלך ידעתי כמה אני אוהב אותך."
אני מוציא מכיסי את הטבעת שנרכשה אחר הצהריים, פותח את הקופסה ומתכונן לכרוע ברך לפניה ולהציע לה נשואים.
"בבקשה לא,"עוצרת אותי אפרת בידה.
אני נותר על קפוא במקומי. אני לא יודע מה לומר. אני שומע את הלב שלי נשבר לרסיסים.
"אהוב ליבי," היא אומרת, "התכוונתי שאל תכרע ברך. התשובה שלי היא כן!"
??
אפרת
אני יושבת ומחפשת את המילים. מה כותבים לאחות שאולי לא יודעת על קיומי?
אני יודעת שלבסוף אמצא את המילים הנכונות, אבל עדיין כותבת ומוחקת עד שמגיעה לניסוח שנראה לי ושולחת לה הודעה.
אני עדיין יושבת נרגשת מעצם העובדה ששלחתי לה וכבר נשמע הצלצול המודיע על כניסת הודעה.
שרה ג'יין:ברגע הראשון רציתי לחסום אותך. חשבתי לעצמי עוד מופרעת אחת. אבל אז ראיתי את התמונה שלך, ודפדפתי גם באחרות.
אני יודעת שאבא שלי היה נשוי פעם, אבל לא יודעת על זה כלום.
זה רק אני שרואה את הדימיון בינינו? מחכה לשמוע ממך. ש.ג'.
השיחות בינינו הופכות יותר ויותר תכופות.
אני כבר יודעת המון על אחותי, על חייה בקולג' על החבר שלה ג'רמי ולאט לאט גם על אבא. עכשיו זה כבר בלתי נמנע, ברור לנו שאנחנו משתוקקות כבר להפגש.
חודשיים אחרי
עידו ואני יושבים על השטיח בבית המלון בלוס אנג'לס ומסתכלים על התמונות שצילמנו היום.
אני שוקעת במחשבות. מול עיניי מרצדות שוב התמונות מהמסעדה.
אחותי מדברת בהתרגשות, אני מתבוננת בשפת הגוף שלה ורואה את עצמי. האוכל שהזמנו היה זהה בדיוק. אני מגלה שאנחנו אוהבות אותם דברים, ונמנעות מאותן דברים. שתינו אוהבות לתעד בתמונות ולשתף,ולשתינו עין מאד אומנותית.
אני נזכרת במבטים של עידו בשעה שהסתכל עליה ומרגישה כאב בפנים. "אני מקנאה?" אני שואלת את עצמי ובעיני נקוות דמעות. "ומה אם הוא התאהב בה, ומה אם היא יותר בעיניו ממני?"
"את נראית כל כך מאושרת בתמונות הראשונות," קוטע עידו את מחשבותיי, "ואז את ממשיכה לחייך אבל בעיניים שלך יש מבט כזה עצוב שזה שובר לי את הלב."
"אתה חושב שאני קנאית?" אני שואלת אחרי שתיקה ארוכה ותולה בו מבט שואל.
"את קנאית? את האשה הכי מפרגנת בעולם. אין בך אפילו טיפה מזה," הוא עונה לי ומושך אותי לחיבוק.
"ראיתי איך הבטת בה, איך סקרת אותה, וחשבתי…" אני אומרת.
הוא מצמיד אותי אליו ומכתים אותי בנשיקה תובענית.
"אוף איתך. שוב את חושבת?
הדבר הראשון שאנחנו עושים כשאנחנו חוזרים הביתה, זה הולכים לרבנות וקובעים תאריך הכי מוקדם שאפשר," הוא אומר לי, "נראה לך שאני רואה מישהי אחרת מלבדך? רק התפעלתי מאיך שהגנטיקה עובדת. איך אתן, שמעולם לא נפגשתן, חולקות כל כך הרבה במשותף. אבל עדיין בשבילי את הכי מושלמת בעולם."
?????
מוקדש באהבה לך ל.מ.
ב.א.
מאמינה באהבה
