לילי
אני נחנקת כשאני שומעת אותו קורא בשמי. הטון של קולו רך ואין בו טיפת כעס. ובכל זאת אני לא מעזה להישיר אליו מבט ומשפילה מיד את עיניי.
"בבקשה אל תקראי לי אדון. לא את," הוא אומר לי, "למעולם לא הייתי, ובטח שלא כעת כשהחלטת לעזוב למרות שביקשתי שתשארי."
"האדון כועס עליי. אינך מבין," אני עונה לו.
"תני את הסל שלך ואשא אותו עבורך. הוא נראה כבד," הוא אומר לי.
"אין זה ראוי שהאדון ישא עבורי את הסל," אני עונה לו.
"צודקת. אדון לא אמור לנהוג כך. אבל אני לא אדון שלך," הוא חוזר על המילים.
אני שותקת.
"לילי, אני יוצא מדעתי בלעדייך. את לימדת אותי מה זה אומר שהלב שלך מלא באהבה. אני מנסה לכבות את האש, אבל לא מצליח. אני גם לא רואה סיבה לכך," הוא אומר לי.
"אין לך אמון בי. אתה לא מוכן לחלוק איתי דברים. אתה הוא זה שהקמת חומות בינינו. הלב שלי בוער ….אני לא מסוגלת…," אני אומרת לו, מחזקת את אחיזתי בסל הכבד ועומדת לעזוב.
"את טועה לילי. זו את שלא נותנת בי אמון. אמרתי לך שאעשה הכל למענך," הוא אומר לי.
המילים שלו מכאיבות לי. לראשונה, אני מרימה עיניו אליו. תמיד ידעתי לקרוא מה הן אומרות. עכשיו הן מאופקות ולא מגלות מה מתחולל בתוכו.
"אני בסך הכל בתה של משרתת. אני לא מבינה כלום. מצטערת על הכל," אני אומרת לו.
רק אז אני רואה שהמילים שלי סודקות את החומה שמכסה על רגשותיו. עכשיו זאת אני שלא יכולה להתמודד. הוא צולל לתוך עיניי ואני לא יודעת מה הוא רואה בהן. כל שאני יודעת הוא שהלב שלי מרוסק ומכאיב לי.
"יום טוב אדון," אני אומרת.
"תמתיני פה," הוא אומר, "והפעם אני מבקש שלא תעלמי."
אני עומדת על מקומי ומחכה. הוא חוזר לבית הקפה ומדבר עם המלצרית. אין לי מושג עם מי הוא נפגש שם. האם זאת אישה?
הוא יוצא תוך זמן קצר ולוקח מידי את הסל. "לאיפה את צריכה להגיע?" הוא שואל.
"לבית אימי," אני עונה בשקט.
האדון מסמן לנהג שיבוא. "קח אותה לביתה של אבלין," הוא אומר.
אני נכנסת לרכב, האדון מניח לידי את הסל וסוגר את הדלת. אני מצפה שהוא יכנס לשבת ליד הנהג אבל הוא מסמן לו בידו שיסע.
אני נלחמת בעצמי לא לבכות. איך בכלל העזתי לחשוב שהוא יבוא איתי?
את הדרך אנחנו עוברים בשתיקה. כשאנחנו מגיעים לבית הנהג עוצר, מוציא את הסל ומניח אותו ליד הדלת.
"תודה לך," אני אומרת וממהרת לפתוח את הדלת ולהעלם לתוך הבית.
'לעולם אל תשכחי מי את,' אני אומרת בקול, 'את בתה של משרתת וזה לא עומד להשתנות."
למרות שבטני מקרקרת מרעב אני מתיישבת מייד לעבוד. אני מותחת את הבד על השולחן, מסמנת אותו ואוחזת במספריים. אני נושמת עמוק. עליי לדייק בגזירה וידי חייבת להיות יציבה.
אני לא מרגישה מוכנה ומניחה שוב את המספריים, מצמידה את כפות ידי אחת לשניה כמו בעת תפילה ומבקשת ממלכות השמים שתעניק לי את הכח להיות חזקה.
ג'קסון
אני נפרד מהבנקאי שלי ומבקש מהנהג שיקח אותי לאחוזתו של הלורד.
"אני יודע שלא מקובל לבוא ללא הזמנה," אני אומרת למשרתו האישי של הלורד, "אבל באתי לדרוש בשלומו של הלורד."
"היכנס. אני בטוח שהלורד יישמח לראותך," הוא עונה לי בחיוך.
אני ממתין במבואה ותוך דקות ספורות אני נקרא להיכנס לספריה בה נמצא הלורד.
"תודה שבאת לבקרני," הוא אומר לי בשמחה כשאני לוחץ את ידו.
"תבקש שיכינו לנו תה," הוא אומר לעזור שלו, "הייתי רוצה לדבר עם האדון הריסון לבד."
"ברור לי שיש סיבה לכך שחזרת," הוא אומר לי.
"אני אדון צעיר ולא מורגל עדיין בהליכות החברה. כפי שכבר סיפרתי לך בליתי את העשור האחרון כצעיר חסר התחיבויות משפחתיות והייתי חופשי לנהוג כרצוני," אני אומר.
"אני מאד מחבב את הצעיר שהפכת להיות. אתה מתייחס ברצינות לתפקיד שהוטל עליך, ואני רואה שאתה משתדל לעשות כמיטבך," הוא אומר, "עכשיו שניהלנו שיחת נימוסין אמור לי מה הדבר שהביאך היום."
"היכרתי אישה שכבשה את ליבי. אישה שלמענה אני מוכן לעשות הכל," אני מתחיל לספר לו.
"והיכן טמונה הבעיה?" הוא שואל מופתע.
"הבעיה היא שהיא לא גדלה בבית כמוני. היא בתה של משרתת. לי אישית זה לא מפריע ואני אעשה הכל כדי החברה שלי תקבל אותה. אני יודע דבר אחד בוודאות. אני לא אוותר עליה," אני אומר.
"ואתה שואל לדעתי כיצד עליך לנהוג?" הוא שואל אותי בסקרנות.
"אני חושב שאתה מבין מה אני מנסה לאמר לך," אני עונה לו.
"ספר לי עליה," הוא מבקש.
"היא אישה יפיפיה. אלא שזה לא העניין. היופי שלה מוקרן מבפנים. המבט בעיניה גורם לי לטבוע מרגש כלפיה.
היא מאד חכמה, ולומדת מהר. למרות שהיא בתה של משרתת יש לה הליכה זקופה לא מתוך יהירות, אלא כיוון שאיננה מתביישת במי שהיא. זה גורלה, היא אומרת, ואין טעם שתתלונן על כך."
"ואביה?" הוא שואל.
אני שותק.
"מה היא סיפרה לך עליו," הוא שואל.
"עד ליום שהובאה לעבוד בביתי היא לא ידעה מיהו, כך שאין לה מה לאמר עליו," אני עונה בכנות.
"היא…משרתת שלך?" הוא שואל בקול חנוק.
"היא נשלחה אליי ככזאת, אבל לאחר שהיגשה לי את ארוחת הבוקר בפעם הראשונה, שוחחתי איתה והבנתי שיש בה הרבה יותר. מיניתי אותה למזכירתי האישית. היא מצויה היטב בניהול האחוזה," אני עונה לו.
"ובכל זאת משהו לא הולך כשורה," הוא אומר לי.
"למה אתה אומר זאת?" אני שואל.
"דבר אליי. אני רוצה לשמוע את המילים המפורשות," הוא אומר.
"ואחרי שאומר אותן? אני צריך להיות בטוח שהשינוי יהיה לטובה," אני עונה לו.
"אני מחכה לשמוע את המילים האלה כל כך הרבה זמן," הוא עונה לי.
"ומה תעשה כשתשמע?" אני שואל.
"אני אדע סוף סוף היכן נמצא הלב שלי," הוא עונה.
"על אתה מדבר?" אני שואל אותו.
"על שתיהן. אבל קודם כל על לילי שלי," הוא אומר.
"ואם אומר לך היכן היא?" אני שואל.
"אני אעשה הכל כדי שהיא תקבל אותי," הוא עונה לי.
אני מביט בו בשתיקה. נותן לו לעכל שזה עומד להפוך למציאות.
"אינני יודע מה עבר כל השנים על אבלין. אני רוצה לשאת אותה לאישה גם אם אמצא שהיא השתנה ואיננה מי שאני זוכר. בכל זאת עברו עשרים שנה מיום שראיתי אותה. אני חייב את זה ללילי. אני חייב להסיר ממנה את התווית. היא בתו של לורד וראויה להיות מוכרת ככזאת," הוא אומר בהתרגשות.
"כשתהיה מוכן. אומר לך היכן כל אחת מהן נמצאת," אני אומר לו.
"אתה פה כי אתה יודע את התשובה," הוא אומר לי.
אני נושם עמוק. "הסתרתי את העובדה שבכוונתי ליצור קשר איתך. לילי מפרשת זאת לא נכון. היא פגועה ממני. היא חושבת שאני לא בוטח בה. לא יכולתי לאמר לה שאינני יודע איך תקבל את דבריי ורציתי למנוע ממנה מפח נפש," אני אומר לו, "היא עזבה את האחוזה. אני פה היום כי ראיתי אותה הבוקר וגיליתי שהאש בתוכה עדיין בוערת כלפיי.'
"אני אעשה הכל כדי שתתן לי לקחת חסות עליה. אני מבטיח להתנהל בזהירות. לעולם לא ארצה לפגוע בה," הוא אומר לי.
"אני מודה לך על כך," אני אומר לו , "ומייחל לרגע בו תתן לי את ברכתך לשאת אותה לאישה."
"אין לי ספק שלא יכולתי לבחור בעל טוב ממך ללילי שלי," הוא עונה לי מייד.
אני מבקש ממנו שייתן לי נייר ועט ורושם לו את כתובת ביתה של אבלין. "שם נמצאת לילי. אבלין עדיין נמצאת בבית האחוזה. היא תופרת לעובדות הבית שמלות ובקרוב תסיים את עבודתה."
הלורד מתכנס בעצמו.
"כאשר באת לכאן בפעם הקודמת מייד הרגשתי שיש בך משהו מיוחד. שלא כבעלי אחוזה אחרים, יש בך הרבה כנות. בהתחלה ששייכתי את זה לגילך הצעיר ולעובדה שרק נכנסת לתפקידך. ככל שהמשכנו לדבר הבנתי שזה מי שאתה.
החוכמה שלך מאד הרשימה אותי, אבל לא פחות נועם הליכותיך.
ידעתי שאיתך ארצה לעשות עסקים משותפים. איך יכולתי להעלות על דעתי שגורלך יהיה כרוך בגורלי בצורה הנפלאה ביותר.
אין לי מילים להודות לך על אומץ לבך לבוא ולדבר איתי," הוא מניח ידו על זרועי, כאות לקירבה.
"אני אעשה הכל למענה. היא אישה מיוחדת במינה. אתה צריך לראות איך היא מאירה את בית האחוזה. איך היא גורמת לעובדים לעבוד עם שיר בלב. היא האישה שיכולה לערוך את השינוי שאני מאמין שראוי שיעשה וימחק את המושג משרתים, לפחות בין כותלי אחוזתי.
אם יורשה לי לאמר, היא מאד דומה לך באופייה. אני יודע שהעמידה הזקופה שלה באה לה מאימה, אבל יש הרבה דברים באופייה שאני לומד שהיא ירשה ממך," אני מעז לפתוח את ליבי ולאמר לו.
"אין לך מושג מה המילים האלה עושות לי. אני מתחיל להאמין שלא הפסדתי את בתי. ולא רק, אלא שהרווחתי אותך כבן."
"כפי שאמרתי לך ראיתי היום את לילי אחרי שעזבה בחטף לפני שבוע. סערת רגשותיי הביאה אותי אליך בלי להתחשב בכללים הנהוגים," אני אומר, "וכעת אתן לך לנוח, ומקווה שנפגש בקרוב."
לורד איירבורן
"מדוע אינך אוכל," שואל ג'וזף העוזר האישי שלי, "האם זה קשור לביקורו של אדון אחוזת הריסון?"
"כמה שנים אתה מלווה אותי?" אני שואל את ג'וזף.
"שלושים. הגעתי לכאן כשהייתי בן …עכשיו כבר מותר לי לגלות לך שזייפתי את גילי. הייתי בן חמש עשרה," הוא עונה ומביט בי בשאלה.
"אם כך אתה מכיר את מיס אבלין," אני מתחיל לאמר.
"אני יודע שהיא הייתה מאד מיוחדת עבורך," הוא אומר.
"אתה יודע למה היא עזבה?" אני שואל. אין לי מושג האם מישהו באמת יודע מה קרה.
"אני יודע שאדונית האחוזה התאכזרה אליה. מיס אבלין נסעה לחופש ולא חזרה," הוא עונה לי עדיין מביט בי במבט שמנסה להבין מדוע נזכרתי בה אחרי עשרים שנה.
אני עוצם את עיניי כשאני ניזכר ביחס המשפיל שהיה מנת חלקה היום יומי של האישה שאהבתי ועדיין אוהב.
"אתה יודע למה היא נהגה בה כך?" אני שואל.
"היא קראה לה זונה ואמרה שהיא מתגנבת למיטתך בלילות," הוא אומר לי ואני מרגיש שמאד לא נוח לו לאמר את המילים.
"מה? מאיפה הרעיונות המטופשים האלה? חלקתי עם אישתי את אותו חדר שינה, כיצד יכולתי להכניס למיטתי אישה כשהיא ישנה לצידי?" אני נדהם מעצם הרעיון.
"אני יודע, וגם שאר המשרתים ידעו זאת, אבל לא יכלו לעשות דבר. לא הייתה לנו זכות דיבור. אם היינו קמים להגן עליה היינו מסולקים מהאחוזה ולא הייתה לנו אפשרות להתפרנס במקום אחר."
"ברור ג'וזף. לרגע לא חשבתי שיכולתם לעזור לה," אני ממהר להרגיע אותו.
"פעם אחת היא התלוותה אליי במסעי ובפעם ההיא לא שלטתי בעצמי. אחרי כל כך הרבה זמן שחשקתי בה, בפעם ההיא זה קרה. גיליתי לה שליבי נתון לה."
"ומה קרה היום? האם היא סוחטת אותך, מאיימת שתפיץ את הסיפור ברבים?" הוא נחרד.
"ממש לא," אני מחייך בעצב, "באותו לילה שתלתי ברחמה את זרעי. יש לי בת. נודע לי על כך רק כשילדה. נקראתי לבית היולדות לראות אותה. אבלין נתנה לי את האפשרות לבחור את שמה של הילדה. לילי קראתי לה," אני מחייך כשאני חושב עליה.
"אז הילדה היא זאת ש..?" הוא שואל בחשש.
"לא. הילדה שלי גדלה כבתה של משרתת. לפני זמן מה היא הובאה לבית אחוזת הריסון כמשרתת. לשמחתי בעל האחוזה הבין שהיא אחרת ומינה אותה להיות המזכירה האישית שלו," אני מספר לו.
"הילדה, לילי, יודעת על קיומך?" שואל ג'וזף.
"ביום ששלחה אותה אבלין לאחוזה היא סיפרה לה עליי. כך נודע לאדון האחוזה על הקשר בינינו," אני מספר לג'וזף שמביט בי מופתע.
"אל תאמר לי שהצעיר נעים ההליכות שבא לבקר אותך הוא זה שסוחט אותך," הוא אומר בכעס.
"ג'וזף. אף אחד לא סוחט אותי. הריסון הגיע לכאן כדי לספר לי היכן אבלין ולילי נמצאות. הוא בחן את רצוני להיות חלק מחייהן. אין מאושר ממני.
הוא עשה זאת כיוון שרצה את ברכתי לשאת את לילי לאישה ולהפוך אותה לאדונית האחוזה."
"מה אתה אומר," הוא אומר ועומד מולי בפה פתוח מתדהמה.
אני מביט עליו, מנסה להבין מה עובר לו בראש.
"מה אתה מתכוון לעשות?" הא שואל לבסוף.
"אני מתכוון לבקר מחר את לילי. אין לה מושג על הפגישות ביני לבין הריסון. הוא הבטיח לי ששמר על דיסקרטיות. הוא עשה זאת כי לא רצה לאכזב אותה במידה ואביע את סרובי להפגש איתה."
"רגע, זה אומר שכל ההאשמות של הגברת שאתה עקר בעצם לא נכונות," הוא אומר ומחייך לעצמו. אני יודע שהוא לא סבל אותה, "ואתה ידעת זאת כל הזמן."
הפעם התור שלי לחייך. אני לא שולט בעצמי ומתחיל לצחוק. ג'וזף מצטרף אליי וכל המתח שהיה באוויר נעלם.
"עכשיו גם אני מתרגש," הוא אומר לי ואני רואה את עיניו נוצצות. "אז מסתבר שלמרות הכל יש לאחוזת איירבורן יורשת. יש כמה אנשים שאשמח לראות את תגובתם כשיגלו זאת," הוא סופק כפיו בהנאה.
"אני רוצה להיפגש גם עם אבלין, אבל זה יקרה בשלב מאוחר יותר. קודם עליי לבנות את יחסיי עם לילי. אחרי הכל היא דמי ובשרי. לפי מה שאמר לי הריסון היא מאד דומה לי," אני אומר ומרגיש שהעייפות משתלטת עליי, "אני חושב שאפרוש למיטתי מוקדם היום. מחכה לנו יום ארוך מחר."
לילי
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על המפגש עם ג'קסון אתמול. המבט בעיניו שהיה חסר רגש, התרכך וכל העננים שכיסו אותו נעלמו וגילו לי שהאש בו כלפיי בוערת בשיאה.
אני לא יודעת איך לפרש את מעשיו, ולא רוצה לחשוב עם מי הוא ניפגש כשהיה בבית הקפה בעיר.
כדי לגרש ממני את המחשבות אני מרוכזת כולי בתפירה והשמלה מתחילה לקבל צורה. אם אמשיך בקצב הזה אוכל לקרוא לה למדידה כבר מחר בבוקר, שזה הרבה לפני הזמן שאמרתי לה.
אני רואה רכב לא מוכר נעצר בשביל הכניסה לביתי. נהג הרכב ממהר לצאת ממנו ולפתוח לנוסע שיושב לידו את הדלת. הוא מושיט לו יד ועוזר לו לצאת. רק אז אני רואה שהוא נעזר במקל הליכה כיוון שרגלו חבושה.
הנוסע לבוש חליפה ונראה כמו אדון. הנהג מחכה שהוא יעמוד יציב. אינני שומעת מה הם אומרים אבל השיחה ביניהם נראית מאד ידידותית, לא כמו שיחה בין אדון למשרת שלו מה שמבלבל אותי.
הנהג פותח את הדלת של המושב האחורי ומוציא גלילי בד לבן, מה שנראה בד שממנו תופרים שמלת כלה.
עכשיו אני לגמרי מבולבלת. האדון נראה מבוגר מידי כדי להיות חתן, אבל מה אני מבינה.
כיוןן שוילון מסתיר אותי מפניהם בזמן שאני צופה בהם אני ממתינה לשמוע את הנקישה על הדלת ורק אז אני ניגשת לפתוח אותה.
אני קדה קידה קלה ומפנה להם את הדרך להיכנס לבית. אני מודה על כך שיש לי הרגל לקום ולנקות את הבית עם שחר גם אם עשיתי זאת בסוף היום. הבית מריח טוב ונראה נקי ומסודר.
"במה אני יכולה לעזור לך אדוני?" אני שואלת ומשירה אליו מבט.
אני כל כך מצטערת שעשיתי זאת. העינים שלו חודרות אלי ומביעות הרבה רגש. למה הן כל כך מוכרות לי?
