?ויויאן
"דרלינג," אומר לי סטיב, "עוד שבועיים אנחנו מתחתנים. מדוע שלא תיקחי חופש כבר מהיום? תנוחי, תתפנקי לך. אולי תלכי לקנות לך כמה בגדי ים לירח הדבש?"
"עדיין לא סיימתי את המחקר לפרויקט החדש," אני עונה.
"בקשר לזה," אומר סטיב ושותק לרגע, "אל תטרידי את הראש היפה שלך. ביקשתי מבקי שתטפל בתיק שלך. את עומדת להיות אשתו של סטיב רוג'רס, הבעלים של תעשיות רוג'רס. אין לי שום כוונה שתמשיכי לעבוד."
"אבל אני אוהבת לעבוד איתך," אני מתרעמת.
"את ההחלטה שלי כבר קיבלתי. אני מבטיח לך שיהיה לך כל מה שתרצי בשפע," הוא אומר לי ומחבק אותי, "אני מתרגש ומאושר להיות נשוי לך."
?
הדיווח על החתונה רבת המשתתפים מופיע בכל אמצעי התקשורת. תמונותי מחובקת בזרועותיו של סטיב והמבט האוהב על פניו כשהוא מביט בי באהבה מרוחות על פני העמודים הראשונים.
צלמי הפפרצ'י נמצאים בכל אירוע בו אנחנו משתתפים ומרבים לתעד כל צעד שאנחנו עושים.
מידי שנה אנחנו זוכים לתואר אחד הזוגות הנוצצים בעיר.
אני אוהבת להתלבש וידועה כאחת בעלת טעם משובח. הבגדים שאני רוכשת מהווים מודל לחיקוי. לא פלא שאני מחוזרת כל כך על ידי המעצבים שרבים מי ילביש אותי לארוע הבא.
התכשיטים שאני עונדת מיוצרים עבורי על פי העיצוב שלי וגם הם זוכים לחיקויים רבים.
?
"אני רוצה עוד ילד," אני אומרת ערב אחד לסטיב, "ניית’ כבר בן שנתיים. אינני רוצה שיגדל כבן יחיד."
"את עוד צעירה, תהני מהעובדה שיש לך עדיין ילד אחד. את הרי יודעת לכמה תשומת לב הוא זקוק, וגם אני," הוא אומר לי ומחבק אותי.
אני שותקת. אני חושבת על כך שהוא אמר שהוא רוצה ארבעה ילדים ומהר כדי שיגדלו ביחד.
אני מגרשת את המחשבות מעליי, מתרפקת עליו ולא נותנת לו להרגיש את הסערה שמתחוללת בתוכי.
?
?
חמש שנים עברו מאז
אני עומדת המומה מול ערימת שקיות האשפה השחורות בהן ארוזים בגדיי ובגדיו של ניית’ בן השבע.
"מצטערת סניורה," אומרת דולי סוכנת משק הבית של סטיב, "הוא הורה לי לא לתת לך להכנס יותר לבית. אין לך מה לנסות. כל המנעולים הוחלפו."
'מה אני אמורה לעשות עכשיו?' אני שואלת בקול, ספק את דולי ספק את עצמי.
"מאמי אני רוצה כבר ללכת לשחק," אומר ניית’ הקטן ומושך אותי לעבר החצר האחורית בה הוקם עבורו גן משחקים פרטי.
"אבא שלך לא רוצה אותי יותר," אני עונה לו בשקט, משתדלת שלא יראה את הכאב שרק מתעצם בתוכי.
"אבל למה מאמי?" הוא עונה, "כשלקחת אותי בבוקר לבית הספר הוא אמר לך 'איי לאב יו' ונתן לך נשיקה על הפה?"
המילים של ניית' מחזירות אותי לבוקרו של אותו יום.
?
ידו של סטיב שאחזה בי ושידרה שייכות בזמן שהסיע אותי עם ניית' לבית הספר. המילים שהוא אוהב אותי, והנשיקה מלאת התשוקה שנשק לי על שפתיי לעיניו של ניית', לא היה בהם לרמוז דבר על כך שאחרי שאצא מרכבו לא אהיה שלו יותר.
יותר מכך. שלא יהיה לי בית לחזור אליו ואהיה חסרת כל ואחראית לגורלי וגורלו של בני.
?
"אני לא יודעת בעצמי, אוצר שלי," אני עונה לניית' ותולה מבט שואל בדולי.
"את יודעת שאני עובדת עבור בעלך, ואני צריכה להיות נאמנה לו," אומרת דולי, "אבל האמת היא שאני בעצמי לא מבינה למה. את יודעת כמה אני אוהבת אותך."
דולי מפתיעה אותי כשהיא מחבקת אותי וכתפיה רועדות מבכי. "אני פשוט לא מבינה…פשוט לא מבינה."
דווקא המילים האלה נותנות לי כוח. אני לא היחידה שלא ראתה את זה קורה. אולי בכל זאת האשמה לא בי?
אני כל כך שמחה שעצרתי בסניף הבנק בדרכי הביתה וכי יש בכיסי כסף מזומן. אין צורך שאבדוק את חשבון הבנק שלי. אין לי ספק שכל חשבונותיי חסומים בפניי.
אמנם החשבונות נרשמו על שמי אבל סטיב שלט בהם ויכול היה לעשות בהם כרצונו. "בסופו של דבר," הוא אמר , "זה אני שממלא אותם כל הזמן בכסף, כך שזה הגיוני שאוכל לפעול בהם."
'לפחות הרכב שלי רשום על שמי ומשולם במלואו,' אני חושבת לעצמי. דאגה אחת ירדה ממני.
אני מנסה לחפש סימנים למה שהוביל למעשה של סטיב. 'האם זה התחיל ביום ההוא שביקש לדחות הבאת עוד ילדים לעולם?' אניחושבת לעצמי.
אני חייבת להפסיק לחשוב על זה, אין זה משנה כעת. אני יודעת שזה נגמר לתמיד, גם אם איני מבינה את הסיבה שהובילה לכך. יש לי ילד לטפל בו ואני לא יכולה להרשות לעצמי לשקוע בדיכאון.
?
אני עושה את הדבר הראשון שנראה לי הגיוני לעשות ונוסעת לבית הוריי בלב כבד.
במשך שנות נשואיי מספר הפעמים שנפגשתי איתם או מישהו אחד ממשפחתי היו ספורות ביותר. אני בולעת את גאוותי ומצלצלת בפעמון הדלת בבית הוריי.
אבי מביט בה בעוינות. "מה קרה שבאת? הוא זרק אותך?" הוא מביט בי בבוז .
"כן," אני עונה לו מיד ומשירה אליו מבט, "האם תיתן לי לשהות בביתך עד שאתארגן?"
"את תצטרכי לאכול את הדייסה שבישלת. חפשי לך גבר אחר להיות הזונה שלו," הוא אומר לי בארס.
"להזכירך אבא הייתי אשה נשואה. אין לי מושג מה קרה עם בעלי, אבל לפחות אתה הבהרת לי ללא ספק מה דעתך עלי."
אני מבינה שאין טעם שאתחנן שיתן לי להיכנס, אפילו לו עבור ניית'. אני פונה חזרה לרכבי ועוזבת את המקום.
"אני שמחה שהנסיעה הארוכה גורמת לניית' לנמנם והוא אינו מודע לסערה שמתחוללת סביבנו.
לכל מקום שאני מגיעה דוחים אותי. אני יודעת שאין טעם להזכיר לאנשים את כל הטוב שגמלתי להם. אם מישהו בוחר להתעלם ממך, לטרוק בפנייך דלתות, אל תתחנני בפניו לעזרה. לפחות שימרי על כבודך. לא נותר לי אלא להשלים עם גורלי.
בלית ברירה אני נוסעת לבית מחסה לחסרי בית. לו הייתי לבד הייתי נשארת לישון ברכב, אבל המחשבה שאצטרך לטלטל את ניית’ כל הלילה מובילה אותי לשם.
אינני רוצה שניית’ יראה אותי נשברת כל פעם שמישהו ממציא לי תרוץ מדוע אינו יכול לתת לנו להישאר לילה אחד אצלו. 'שאיש לא יעשה לי טובות,' אני מדברת אל עצמי.
ברור לי שאני חייבת למצוא עבודה, כשם שברור לי שאין לי אפשרות להיות בררנית.
אני מוצאת עבודה כעובדת ניקיון אצל משפחה שמאפשרת לנו לגור בקומה מעל המוסך.
אמנם תמורת החדר אני נדרשת לשלם, ולא נשאר בידי כסף רב, אבל איזה ברירה יש לי? כל עוד יש לי מיטה וקורת גג ואיך להאכיל את ניית' אני לא מתלוננת.
אני נאלצת לחיות בצמצום רב, סופרת את מעותיי, שמספיקות לקניית מצרכים בסיסית ביותר, שכן יש לי הוצאה שעליה אינני יכולה להתפשר והיא תשלום עבור לימודיו של ניית’.
?
מידי ערב ניית’ יושב ליד השולחן היחיד שברשותנו, שולחן המשמש לנו גם כשולחן אוכל, ומכין שעורים. ברגעים האלה אני עומדת ובוהה בחלון. אלה רגעים נדירים בהם אני מרשה לעצמי לברוח. העבודה הקשה בבית מתישה אותי, סוחטת את כוחותיי. השרירים שלי כואבים כיוון שאינני מורגלת לעבודה פיזית קשה, אבל החיוך תמיד על פניי.
עם חלוף הזמן אני מגלה כמה בעלי הבית שלי אנשים רעי לב אך יודעת שאין לי ברירה. אני עובדת שעות ארוכות ואין לי זמן לחפש עבודה אחר.
הם מנצלים את מצוקתי ולא תמיד משלמים לי שכר מלא בכל מיני טענות. פעם חפץ שנשבר, פעם קלקול בכיור. כמובן שבכל אלה אני אשמה.
אני לא משתפת את ניית’ במה שעובר עליי. הוא ילד מאד נבון ואין לי ספק שהוא מבין שמאד קשה לי. הוא משתף איתי פעולה ומעמיד פנים שאינו מבחין בכך ומצידו הכל בסדר. הוא עושה הכל כדי להמשיך להיות התלמיד המצטיין בכיתה. הוא יודע כמה השכלתו חשובה לי.
אני מנסה לדחות את שעת ארוחת הערב ככל יכולתי. אני מתרצת זאת בכך שהשולחן צריך להיות פנוי להכנת השעורים. אני יודעת בדיוק מה יקרה כשתגיע השעה ולפעמים כבר אין לי כח לכך.
אני לוקחת שתי פרוסות לחם, חותכת מסביב את הקרום הקשה, מורחת בחמאת בוטנים, סוחטת שני תפוזים לכוס מיץ גדולה ואומר לניית’ שהגיע הזמן לאכול.
כמידי יום אני מכרסמת את הקרום הקשה המרוח אף הוא בחמאת בוטנים, ומביטה בעיניים אוהבות בניית’ שאוכל.
מידי יום אומר לי ניית’ שאינו רעב ועדיף שאני אוכל את הפרוסות. מידי יום אני עונה לו שאינני רעבה. כשהוא שואל אם אכלתי כבר אני מתחמקת. אני לא מוכנה לשקר לו ומעדיפה לשתוק.
? ניית'
כך זה קורה מידי יום ביומו.
יום אחד כוחה של אימא לא עומד לה יותר, ובזמן שהאוכל כבר מונח על השולחן היא מתעלפת.
אני יורד במהירות למטה ומצלצל בפעמון של בעל הבית.
"ילד חוצפן, אין לך מה לחפש פה," נובח עליי בעל הבית, שפותח את הדלת אבל חוסם אותה בגופו שלא אכנס חלילה לביתו.
"אמא שלי התעלפה, אני מבקש שתזמין לה אמבולנס," אני אומר לו ללא פחד.
"ולמה שאעשה זאת?" שואל בעל הבית ומביט בי במבט מזלזל.
"כי אם לא תעשה זאת תהיה בצרות על כל מה שעשית לה," אני עונה לו.
"אני אזמין," עונה בעל הבית, "אבל שיהיה לך ברור שלכאן אתם לא חוזרים."
?
אני מחכה בחדר לפרמדיק שיגיע ובינתיים אורז במהירות את הבגדים של אימא ושלי, ומכניס את הספרים והמחברות שלי לילקוט.
הפרמדיק מגיע ואומר לי שעליו לפנות את אימא לבית החולים.
"אני יכול להצטרף?" אני שואל.
"בן כמה אתה ילד?" הוא שואל.
"אני בן תשע," אני עונה. אני לא מאמין שכבר עברו שנתיים מאז שגורשנו מהבית.
בחדר המיון מחליטים מיד לאשפז את אימא. אני לא עוזב את מיטתה לרגע. האחיות לא אומרות מילה כאשר מידי לילה אני מתכרבל על הכורסה לידה ונרדם.
מידי בוקר כשמוגשת ארוחת הבוקר אימא מבקשת שיתנו לי אותה.
"אני מבטיחה לתת גם לבן שלך. אבל ברגע זה את חייבת לאכול, או שנאלץ לחבר אותך להזנה מלאכותית," אומרת לה האחות.
אני ניגש למגש בו מונחת ארוחת הבוקר, ומתחיל למרוח את הגבינה על פרוסת הלחם, מוריד את הקרום הקשה, ואחר כך חותך את הלחם לקוביות קטנות.
"קחי מאמי," אני אומר לה, "תתחילי עם הקרום של הלחם. אני מבקש שתאכלי. אני צריך אותך."
"מבטיחה לך שאעשה הכל כדי להחלים. לא אשאיר אותך לבד בעולם. מבטיחה לך שמהיום אלחם יותר על החיים שלנו."
אני מביט על אימא שלי בהערצה. אני לא שוכח את החיים שהיו לנו. את הפאר שהייתה עטופה בו, את התמונות שלה שקישטו את העיתונים, את הנשים שהתאספו סביבה והביטו בה בהערצה וניסו להיות כמוה.
אני חושב על כך מה שהיא עושה למעני וכשהיא אומרת שתעשה יותר אני נאבק בדמעותיי. "אימא את עושה המון." אני אומר לה.
אימא עוצמת עיניה ומסתגרת בשתיקתה, בדיוק כפי שהיא נוהגת לעשות מידי ערב כשאני מכין את שיעורי הבית. היא חושבת שאני לא רואה. אולי אני ילד קטן, אבל אני מבין היטב מה עובר עלינו.
אני מחליט לשחק איתה משחק.
"מאמי, מה באמת בא לך לאכול?" אני שואל.
"ולך אוצר שלי?" עונה לי אימא בשאלה.
"אני שאלתי קודם," אני עונה לה וצוחק.
אימא מסתכלת עליי באהבה. "אתה דומה לי שתי טיפות מים. כנראה בכל זאת עשיתי משהו טוב בעולם שזכיתי בבן כמוך," היא אומרת.
"מאמי, את מתחמקת מהתשובה," אני לא מוותר לה.
עיניה של אימא מצטעפות. "לחם מחיטה מלאה, ועליו עלה חסה, פרוסת גבינה צהובה, עגבניה ומלפפון. וגם כוס קפה חם ומתוק."
היא משתתקת לרגע ומביטה בי. "עכשיו תורך. מה בא לך?"
"בא לי שוקו חם ודונט," אני עונה מייד, "ותראי שיום אחד זה יקרה. בינתיים אלך לבקש מהאחות שתכין לי כוס תה עם חלב."
? רייאן
כבר כמה שבועות אני מבלה מידי לילה ליד מיטתה של סבתי, אמו של אבי. מאז שחלתה אנחנו מחלקים בינינו את המשמרות. בדרך כלל אני נוהג להיות בלילות לידה, אבל הבוקר ביקשה ממני אחותי שאחליף אותה.
אני עוקב אחרי המוניטור הרושם את פעימות ליבה, ושמח לראות שהוא יציב.
אני שומע קולות מעבר לוילון הסמוך לחלון. אני חושב בליבי שמעולם לא התעניינתי מי חולקת עם סבתי את החדר. אני מניח שזה בגלל שכאשר אני מגיע החדר חשוך ושתיהן ישנות.
עיני מתמלאות דמעות לשמע השיחה בין החולה לבין בנה, כך אני מניח שכן ברור לי מקולו שהוא ילד.
אני חומק החוצה ויורד לקומת הקרקע בבית החולים בה ממוקמות רשתות המזון המהיר לנוחיותם של החולים ומבקריהם.
אני נחוש בדעתו להגשים להם את החלום. מראה הכריכים מזכיר לי שלא אכלתי הבוקר כיוון שמהרתי לבית החולים. אני קונה גם לעצמי קפה וכריך.
כשאני חוזר לחדר אני נאלץ להמתין מעט כיוון שהדלת סגורה והאחיות עסוקות בטיפול בחולות.
הדלת נפתחת ואני רואה את הוילון פתוח. האישה יושבת על המיטה אוחזת בידה את הלחם, ומכרסמת ממנו. לידה יושב בנה שמעוות את פניו לאחר שלגם מהתה המר.
אני ניגש אליו לוקח ממנו את כוס התה. הוא מביט בי מופתע.
"אני בטוח שהשוקו החם, טעים יותר," אני אומר ומגיש לו את השוקו עם השקית ובה הדונט.
אני מקיף את המיטה וניגש לעמוד לידה. כל אותה זמן מבטה מלווה אותי ואין לי ספק שהיא לא מבינה מה קורה. אני מוציא מהשקית את הכריך. "אני מבין שאת מתקשה לאכול, אבל בואי ננסה. הבאתי לך כריך עם גבינה צהובה, בדיוק כמו שרצית."
היא מתחילה לבכות. "כל כך רציתי להיות חזקה בשביל ניית’. עכשיו שאני מתה מי יטפל בו?"
"הכל בסדר. את תהיי בסדר אני מבטיח לך," אני אומר לה.
"תגיד לי מלאך שלי, איך אהיה בסדר אם השארתי את ניית’ לבד בעולם?" היא שואלת ותולה בי מבט עצוב.
"את לא השארת אותו לבד. הנה הוא כאן איתך," אני מחייך אליה.
"אוי לא. גם הוא מת?" היא אומרת ובכייה מתגבר.
"מתוקה, את חיה מאד וגם ניית'. ועכשיו אני מבקש שתאכלי את הכריך שלך. הנה גם אני אוכל איתך," אני אומר ומוציא את הכריך שלי מהשקית.
אני בוצע חתיכה קטנה מהכריך שלה ומגיש לה. "והנה לך גם קפה ממותק."
כעבור חודש
? ויויאן
סוף סוף מכתב השחרור מבית החולים בידי. למרות שסבתו של ריאן כבר בביתה הוא הקפיד מידי יום לבוא לבקרני.
"מה אתה מסתכל עלי כך ריאן?" אני שואלת אותו בביישנות.
"אני לא יכול לשבוע מהיופי שלך. כאשר ראיתי אותך לראשונה לא תארתי לעצמי איזו אישה יפה את. המילים שלך חדרו לליבי והרגשתי שאני חייב לעשות משהו," הוא עונה.
ריאן עוזר לי לקום מכיסא הגלגלים, אוחז בידי ומוביל אותה לעבר היציאה מבית החולים. השמש מסנוורת אותי ואני נאלצת להגן על עיניי.
"הורי לקחו כבר את ניית’ מבית הספר, ניסע ישר הביתה," הוא אומר לי.
"הביתה?" אני חוזרת על מילותיו.
"כן מתוקה שלי, לבית שלי, ושלך. לבית של ניית’ ולבית של האחים שלו שיוולדו. הייתי רוצה גם בת, ושתהייה יפה כמוך," הוא מדבר בשטף כאילו כל מילה שהוא אומר מובנת מאליה.
"אמרתי לך כבר היום שאתה המלאך שלי?" אני שואלת "בעצם זה לא משנה. גם אם אמרתי אומר לך שוב. אתה המלאך שלי. הייתי מתה אם לא הייתי פוגשת אותך."
"את טועה מתוקה," עונה לי רייאן, "זה אני שהייתי מת עד שהכרתי אותך. את זו שהחזרת אותי לחיים. זו את המלאך שלי."
בר אבידן
מאמינה באהבה
