סקוט וינסטון
אני מרגיש שאני לא יכול יותר. העולם הזה חונק אותי.
אני עומד עם בני משפחתי בטקס גזירת הסרט של אחרון המגדלים של רביעיית מגדלי היוקרה בלב העיר, מגדל הרובי, שמזדקר לגובה לידי אחיו מגדל הדאימונד, מגדל הבלו ספייר ומגדל הג'ייד, שמות שנבחרו בקפידה על ידי אימי חובבת אבנים יקרות.
למרות שדירת הגג שלי ממוקמת בבלו ספייר אני מרגיש לא שייך.
*
נעים להכיר. אני סקוט וזה סיפורי.
נולדתי עם כפית קצפת ושוקולד בלגי משובח בפי. כל חיי הוגש לי כל דבר על מגש של זהב.
לא התרגשתי כאשר מצאתי בתוך קופסה עטופה בסרט קטיפה כחול מפתחות של מרצדס ספורט חדשה כמתנה ליום הולדתי השש עשרה.
שנה וחצי קודם קיבל אחת כזאת בדיוק אחי הגדול גורדון.
אמנם הסתובבתי במסדרונות החברה של אבי מגיל צעיר, אבל תמיד זה היה בתפקיד בעל חשיבות.
אחרי שסיימתי את התואר השני של לימודי הנדסה ומינהל העסקים חזרתי לחברה כאחד המנהלים הבכירים.
מיותר לציין שהנשים שהקיפו אותי באו מהמעמד הנכון ועתיר הממון כמוני.
עד שלא יכולתי עוד.
*
"מה אתה לובש הערב למסיבה?" שואלת אותי בת זוגי פיית'.
"אני לא הולך," אני מודיע לה בפנים חתומות.
היא עומדת מולי פעורת פה, מה שגורם לי לרצות לפרוץ בצחוק. הייתי עושה זאת אם לא הייתי כל כך מיומן בעטיית מסכה על פניי.
היא סוגרת את פיה, בולעת את הרוק. "מה זאת אומרת אתה לא הולך למסיבה שמארגנים הורייך?" היא אומרת בקול צווחני שגורם לי להסיט את ראשי ממנה ולעצום את עיניי.
"אני רואה שאת הבנת," אני מחזיר את מבטי אליה, "את מוזמנת ללכת למסיבה, אבל לא איתי. אני זקוק לאוויר, לאווירה אחרת."
"אתה מבקש ממני ללכת לבד?" היא מביטה בי במבט נדהם.
"את רוצה ללכת תלכי, את לא רוצה אל תלכי. כל שאמרתי הוא שאני לא מתכוון ללכת," אני אומר לה בשקט.
"מה אני אמורה לעשות? היא שואלת בטון נעלב, "יש לך מישהי?"
"בשלב הזה, אני רוצה קודם כל שיהיה לי את עצמי," אני עונה לה ומחניק פיהוק. לא יודע מה גורם לי לפהק כך באמצע היום. אולי כי השיחה הזאת משעממת אותי.
"ירדת לגמרי מהפסים!" היא מסננת לעברי בשקט, אבל נזכרת שהיא בחברה ומחייכת חיוך מפלסטיק.
"אולי," אני עונה לה.
"אז לא מתאים לי," היא אומרת ועוזבת אותי בהפגנתיות.
אני נשאר לעמוד על מקומי. ברור לי שהיא מצפה שאומר שהיא צודקת, ארדוף אחריה ואתחנן שתסלח לי. אבל זה לא עומד לקרות. גם כלפיה אני מרגיש פתאום קרירות.
'איך לא ראיתי שהיא כזאת?'
אולי בדיוק כשם שלא ראיתי שאני מי שאני.
אני מחכה שהמהומה סביב אבא תתפזר וניגש אליו.
"אני יכול לדבר איתך?" אני שואל אותו.
"נראית מאד מרוחק היום," הוא אומר לי.
"אני צריך הפסקה," אני מחפש את המילים בעודי מנסה להבין אותן בעצמי.
"חיכיתי לזה," אומר אבא, "אתה לא נראה לי מאושר לאחרונה. מה בדעתך לעשות?"
"עכשיו כשסיימנו את הפרוייקט של הרביעייה הייתי רוצה להשתחרר קצת מהחברה," אני מגשש את דרכי בעדינות.
"אני אתמוך בכל צעד שתבחר. אני יודע שאני מאד תובעני כלפיך, יותר מאשר אני דורש מאחיך, מגורדון. זה רק בגלל שאתה פשוט מסוגל ליותר," הוא אומר לי.
"תוותר לי על המסיבה הערב," אני מבקש ממנו.
"כבר הבנתי שלא תבוא. אני מניח שעל זה היה הריב בינך לבין פיית'." עכשיו תורו לגשש.
"היא קיבלה את ההחלטה שלי לא לבוא למסיבה קשה. לרגע לא התעניינה מדוע, מה מציק לי. זה אומר הרבה על הקשר בינינו, אתה לא חושב?" אני משתף אותו למרות שבדרך כלל אני לא מדבר איתו על חיי הפרטיים.
כאשר אחרון הנוכחים עוזב את המקום, אני עולה לדירתי.
ברגע שהדלת נסגרת אחריי אני ממהר לפשוט מעלי את חליפת שלושת החלקים תוצרת חברת האופנה מיו מילאן היוקרתית, חולץ את הנעליים האיטלקיות, ומסיר מעליי את השעון שקיבלתי ליום הולדתי העשרים, שעון שתמורתו יכולה לכלכל לא מעט אנשים במשך שנה שלמה.
אני מביט על בן דמותי בראי. 'כולך זיוף אחד גדול. הגיע הזמן שתמצא את עצמך.'
אני נכנס לחדר הארונות המפואר שלי ומביט על שפע החליפות שרכשתי מאז שסיימתי את התיכון. העובדה שכל אחת מהן נקנתה במיו מילאן הופכת כל אחת מהן לחסרת גיל ואיש לא יכול לדעת שהיא לא נרכשה אתמול.
אני נושם עמוק. אני יודע שאסור לי לעשות מעשה פזיז. אני מחליט להשאיר את הדירה כפי שהיא ולקחת איתי רק קומץ בגדים. אני מתלבט האם לקחת איתי חליפה אחת ומחליט לוותר.
אני יורד לחניה, נכנס למרצדס וזורק את התיק במושב לידי. כמה אני משתוקק כבר להגיע לבית הוריי ולהחנות אותה שם. למרות זאת אני נוסע במהירות המותרת.
מרגיש לי שהרוח מגרדת מעליי שכבות של מסכות שהוטבעו על פניי עם השנים. היא מכאיבה לי, פוצעת אותי מבפנים, ועדיין אני סקרן לראות מי יצא מתוכי כשכל זה יגמר.
אני מדבר לעצמי כל הנסיעה, מסכם עם עצמי דברים.
'אתה מוותר על הכל. על המרצדס, על הנייד ועל…כרטיס האשראי.'
כאשר אני עומד בבית ההורים מול אבא הוא מסכים להכל פרט לכך שאחזיר את כרטיס האשראי.
"המעשה שאתה עושה הוא לא פשוט עבורי. אני אוהב אותך יותר מכל, ומבין את הצורך שלך, אבל לא מוכן שתהמר על חייך.
בוא נסכם שהכרטיס ישאר אצלך ותשתמש בו רק במקרה חירום. זה בשבילי, בשביל השקט הנפשי שלי, כדי שאוכל לשחרר אותך ולא לבדוק כל רגע מה קורה איתך.
אתה צריך להבין שאמנם אלה החיים שלך, אבל הם כרוכים גם בשלי. למעשים שלך יש השפעה ישירה על שלי.
אני לא אומר את זה כדי להפעיל עליך לחץ, או לשלוט בך, אלא רק כדי לבקש ממך שלפחות תשאיר לי את הידיעה שאם חס וחלילה יקרה משהו, יהיה לך חבל הצלה."
"אני אהיה בסדר אבא. אל תדאג. אני לא פועל מתוך דחף או יצר הרס עצמי. מגיל צעיר אני במסגרת שמוכתבת לי. הכל נקבע עבורי. אני צריך למצוא מי אני באמת.
אני אשאיר את הכרטיס אצלי רק עבורך. אני יודע שלא אזדקק לו. אני חושב שצריך להיות לך הבטחון שלימדת אותי טוב ואני יודע להסתדר לבד," אני מישיר מבט אליו, "אני אוהב אותך אבא. ועכשיו תן לי ללכת. אני לא רוצה לעמוד מול אימא כי היא בטח תבכה, ותאמר לי שזה כשלון שלה, ואין לי כוחות לזה כעת."
*
אם יש משהו שאבא שלי לימד אותי למרות השפע בו גדלתי, וזה שצריך לשים כסף בצד.
"דברים עלולים להשתנות. לעולם אינך יודע מתי תהיה זקוק באופן בלתי צפוי לכסף," הוא אמר לי.
זה מה שמאפשר לי כעת לצאת למסע הזה, העובדה שיש לי חשבון בנק מלא.
*
"אני כבר חוזר," צועק אבא לאימא שנמצאת בקומה העליונה.
לפני שהיא מספיקה לענות אנחנו חומקים מהבית. "לאיפה אתה מתכוון ללכת?" שואל אותי אבא.
אני מחייך. אני ניזכר בשיחה שניהלתי עם עצמי בדרך לפה, כאשר חשבתי מי מחבריי יהיה פחות ביקורתי כלפיי.
"אני עוד לא יודע," אני מתחמק מתשובה. אני לא רוצה לתת לו פתח להביע את דעתו.
"קח אותי לתחנת הרכבת לעיר," אני אומר לו. כמובן שאין לי כוונה לשתף אותו שאני לא מתכוון לחצות את המים ולהגיע לפאן סטשיין, אלא לרדת בקווינס.
אנחנו מגיעים לתחנה ואני ממהר לצאת מהרכב. לפני שאני עולה לרכבת אני מחפש טלפון להתקשר ממנו. אני מבקש מבעל חנות הנוחות בתחנה להשתמש בטלפון שלו. "אשלם לך," אני מציע לו.
"אין צורך," הוא עונה ומגיש לי את הנייד שלו.
אני מודה על כך שמספרי הטלפון שמורים בזיכרוני ואני מתקשר לנאברו.
"יש לך מקום בשבילי?" אני שואל אותו בלי להסביר לו.
"בשבילך תמיד אחי," הוא אומר וממתין שאסביר.
"אל תשאל שאלות," אני ממהר לאמר לו בזמן שאני שומע את גלגלי המתכת חורקים על המסילה כשהרכבת מתקרבת לתחנה.
"לו היית חבר מהשכונה הייתי חושב שאתה וודאי נמלט על נפשך, מנסה להסתתר ממשהו או מישהו," הוא עונה לי וצוחק.
"הבנת. זה בדיוק המצב," אני עונה לו.
"באמת סקוט. אני לא מטומטם. אתה לעולם לא תסתבך עם איש," הוא עונה לי ברצינות.
"בזה אני מסכים איתך," אני עונה לו.
"אתה כזה מעצבן!" הצלחתי להרגיז אותו.
"לא ענית לי. יש לך מזרון עבורי?" אני שואל.
"לא נכון! הכנסת מישהי להריון," הוא אומר ובהחלט נשמע מופתע.
אני מגחך לעצמי. בעצם אני לא צריך לדבר הרי הוא מוצא עבורי תרוצים לבואי ומתווכח עם עצמו.
"לא הכנסתי אף אחת להריון. וחוץ מזה שפיית' ואני כבר לא." כמובן שאני לא מספר לו הפרידה ארעה רק לפני כמה שעות.
"בגללה אתה בורח?!" הפעם התדהמה ניכרת בקולו.
"לא ביקשתי שלא תשאל? לא הסתבכתי עם אף אחד," אני חוזר על דבריי ," ואני לא בורח."
"אני אחכה לך," הוא נכנע לבסוף.
"אני בא ברכבת. תאסוף אותי מהתחנה?" אני אומר לו.
'מעניין מה קרה?' הוא ממלמל ושוכח שלא סגר את השיחה ואני שומע, 'רק היום הם חנכו את המגדלים שבנו בלב העיר.'
"נאברו?" אני שואל ומשתדל לא לצחוק.
"בטח אחי, אני אהיה שם," הוא עונה לי.
רק כשאני יושב כבר ברכבת אני נזכר שלא אמרתי לו שאני בא מהמפטון, מה שאומר שהוא יאלץ לחכות לא מעט זמן.
אני חושב לעצמי כמה אנחנו רגילים לטלפון שזמין כל הזמן. אני יודע שלא תהיה לי ברירה אלא לרכוש אחד, רק שזה לא חייב להיות הכי יקר. זה הולך להיות מעניין. בדיוק כמו לחזור לאחור בזמן.
*
יסמין דהרמה
אני מודה שקשה לי עם האנשים שבאים למסעדהשל הורי פעמי בומביי.
רובם, מין הסתם ילידי אמריקה שמסתכלים על בני הודו כעל אנשים פרימיטיביים אבל מתהדרים בביקור במסעדה ההודית היוקרתית ביותר בניו יורק.
כל ביקור שלהם מתחיל במילים "נמסטה," ממשיך בשאלות על התבלינים המיוחדים שלנו, ובבקשות לנאן, ש'גם בבית הם אוכלים.'
*
נעים להכיר. אני יסמין וזה סיפורי.
אימי ג'ניפר טסה להודו אחרי שסיימה את לימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה. היא הרגישה צורך כדבריה, למצוא גם את עצמה.
אימי הוקסמה מהתרבות ההודית, מהשווקים הססגוניים, ומהאוכל.
באחד מביקוריה במועדוני הריקודים היא הכירה את ראג'ה אבי. היא טעתה לחשוב שאינו בן המקום כיוון שהשפה שהייתה שגורה בפיו הייתה אנגלית בריטית, ועיניו הכחולות שבלטו על רקע עורו הבהיר, לא הסגירו שסבו הוא יליד המקום.
ההתאהבות ביניהם הייתה מהירה וכעבור כמה חודשים הוא חזר איתה לניו יורק שם נשא אותה לאישה.
כיוון שלא היה לו מחסום של שפה, וכיוון שהיה לו כבר ניסיון כדוקטור למדעים, הוא התקבל מיד לאוניברסיטה והתחיל ללמד כפרופסור מן המניין.
אימי נשאה איתה את הקסם של הודו ושנאה את העבודה בקליניקה.
"את נראית לי מדוכאת," אמר אבי לאימי, "יש משהו שאוכל לעשות שישמח אותך?"
אבי הניח שהעובדה שהתקשתה להרות היא שהעיבה על מצב רוחה. הוא התפלא לשמוע שחלומה הגדול הוא לפתוח מסעדה הודית.
"אם זה רצונך, כך יהיה," אמר לה והביט בה באהבה גדולה.
בזמן שהוקמה המסעדה, הרתה אימי אותי, מה שלא מנע ממנה להתמסר למסעדה בכל רגע שיכלה.
כיוון שאימי הייתה עסוקה עד מעל לראש עם המסעדה, זכיתי לנאני דוברת צרפתית שגידלה אותי במסירות עד שמלאו לי עשר שנים.
*
"את יכולה לאמר לי באיזו חוצפה אתם מגישים תולעים באוכל?" מרימה את קולה אחת הלקוחות.
"אני לא יודעת על מה את מדברת," עונה לה שרה המלצרית, "אני לא רואה פה שום תולעים."
"מה את עיוורת?" היא אומרת ומצביעה על הצלחת שלה בגועל.
"תמתיני בבקשה. אני אקרא לאחראית המשמרת," עונה לה שרה וניגשת אליי.
"את ממש אוהבת כאלה," היא קורצת לי.
אני ניגשת לשולחן "נמסטה," אני אומרת כשכפות ידיי צמודות, וקצות אצבעותיי נוגעות בגשר שבין עיניי.
"את-מבינה-אנגלית?" היא שואלת אותי בהתנשאות.
"כן," אני עונה קצרות.
"יש-לי-תולעים-בצלחת," היא אומרת ומרימה אותה לעברי ומטה אותה כך שחלק מהאוכל כמעט נשפך עליי.
אני לא מגיבה למעשה המכוון שלה, אלא לוקחת מידה את הצלחת ומסתכלת עליה. אני אוחזת בחוט האדום-כתום של הזעפרן. "זו התולעת שהתכוונת אליה?" אני שואלת אותה באנגלית במבטא הודי כבד, "מסכנה התולעת כל כך רזה לא אכלה כלום."
"כולם פה לא נורמליים," היא אומרת, "אני מתכוונת לדווח עליכם."
"אם כך אני אסביר לך מה לאמר," אני אומרת לה במבטא הרגיל שלי," מה שגורם לה לשמוט את הלסת בתמהון.
"ברצונך להתלונן על כך שהאורז במסעדת פעמי בומביי בושל עם תבלין הזעפרן.
בואי אספר לך משהו על התבלין הזה. הוא נוצר מצלקת של פרח הכרכום, מכאן שאין לו קשר לתולעת בכלל. הזעפרן לידיעתך, גדל בצפון הודו בקשמיר.
כדי להכין חצי קילוגרם ממנו צריך עד עשרת אלפים פרחים, והמחיר שלו הוא שישים וחמש דולר לגרם אחד, כן גרם אחד בלבד.
עכשיו כשאת יודעת כל מה שיש לדעת, את מוזמנת להתלונן על כך שקיבלת אורז בסמטי משובח מתובל בתבלין היקר ביותר בעולם.
יש עוד משהו שאני יכולה לעשות למענך?"
"את יודעת מי אני?" היא עונה בהתנשאות, מתעלמת מכל מה שאמרתי.
"ממש לא. אבל מי אני, אני יודעת, ותסכימי איתי שגם זה משהו," אני עונה לה.
"אני מניחה שאינך רוצה לאכול את האוכל עם ה'תולעים' שלנו," אני אומרת לה ולוקחת את הצלחת שלה, מניחה במקומה צלחת נקייה שדאגתי להביא איתי מראש.
לפני שהיא מספיקה להגיב אני הולכת ממנה, נכנסת למטבח, מעמיסה עוגיות מתוקות על מגש ולוקחת קנקן של תה.
"אני רוצה חשבון," היא קוראת בגסות לעבר שרה. "ושיהיה לך ברור שאין לי כוונה להשאיר לך תשר."
"החשבון שלך שולם," אומרת לה שרה. כמובן שהמילים האלה נאמרות באישור ממני.
"מעניין מי שילם? אז מסתבר שיש מישהו שכן מכיר אותי," היא אומרת.
"אחראית המשמרת שלי ויתרה על תשלום של שבוע," עונה לה שרה.
"אני שמחה שהיא למדה משהו," היא עונה לה בזלזול.
"אני חושבת שזו את שהיית צריכה ללמוד ממנה שיעור," אומרת שרה ופונה ללכת.
"את חוצפנית," אומרת המתנשאת.
"העובדה שאת לא לוקחת אחריות על מעשייך, לא הופכת אותי לחוצפנית," עונה לה שרה וניגשת לשרת את האורח הבא בחיוך.
כשהיא קמה אני רואה שהולך לידה גבר צעיר. הוא מעיף מבט ארוך לעברי, מישיר מבט סקרני, בוחן את עיניי לעומק.
אני מביטה בו במבט זועף. 'עוד אחד שחושב את עצמו'.
רגע לפני שהוא מסיט מבטו ממני הוא מחייך אליי. אני מנסה להבין מה החיוך שלו אומר.
לא שיקרתי. מקורו של הזעפרן הוא בהודו, אבל למטבח הוא דווקא הגיע ממדינות אחרות. אני זוכרת כמה התפלא אבא כשראה אותו פעם ראשונה בין המנות במטבחה של אימא
אימא כל כך התרגשה מהתבשיל עם חוטי הארגמן שאבא לא רצה לאכזב אותה ולא סיפר לה שאין זה מאכל מקורי. זה ועוד כמה ממנות הדגל. בסך הכל הוא רוצה את אימא מאושרת, ואנשי ניו יורק, הם רק רוצים לספר לחברים. כבדרך אגב, 'אכלנו אתמול בפעמי בומביי.'
כמה אני בזה להם.
