פתיח
האגדה מספרת שכאשר הייתה יסמין הקטנה בת כמה ימים
נערכה לה בדיקת שמיעה.
היא חייכה כאשר שמעה את צלילי הפעמון סמוך לאזנה.
אימה מספרת שמרגע שידעה לעמוד, ניסתה יסמין ללכת,
אך יותר מזה לרקוד.
בהיותה בת פחות משנה היא למדה לפתוח את תיבת הנגינה,
ועם השמע הצליל הראשון התחילה לרקוד.
מי שצפה בה בשעה שרקדה, האמין בכל ליבו
שמלאכית שירדה משמים רוקדת לפניו.
אני חושבת שהיא לא דייקה עם הזמנים,
אבל אין זה מפתיע אותי בהכירי את ג'ניפר.
פרולוג
♦️
ישנו הרגע הזה,
שבו את חוצה את הקו
לקול מחיאות הכפיים
של הקהל,
שמשחרר בך
את חטא היוהרה,
שגורם לך להאמין
שאת מעל כולם.
מקום
שקשה לחזור ממנו
אל הקרקע.
את מרחפת שיכורה
מהצלחותייך
והאחרים נראים לך
חסרי משמעות
עד שלבסוף
אינם עוד קיימים
בעינייך.
ומשם,
הדרך להתרסקות מהירה.
♦️♦️♦️
נטלי פורד
"מי זאת חסרת השכל שהביאה לי את בקבוק המים ה….חסר טעם הזה?" אני שואגת בעומדי בלב המרכז לאומנויות הריקוד.
בגלל המבנה האקוסטי של הלובי הגדול קולי מהדהד ונשמע בכל אחת משלושת הקומות שלו.
"נו באמת, כמה פעמים אני יכולה עוד להסביר שאני שותה רק מים ממעיינות של סן ברנרדינו? מישהי מכן בכלל מבינה את ההבדל?" אני אומרת כשכולי רותחת.
אני יוצאת מדעתי כיוון שאין מי שלא יודעת שאני הסולנית הראשית של הלהקה של הבוגרות. תמונותיי מתוך מופעי הבלט בהם כיכבתי מקשטים את הקירות.
ברוב חוצפתה ניגשת אליי מישהי מהמזנון ומגישה לי שתי כוסות מים.
"נראה אותך אומרת לי מי משתי הכוסות האלה מלאה במי מעיין סן ברנרדינו," היא אומרת לי.
אני מביטה בה המומה.
"אני מחכה," ממשיכה החוצפנית.
"את יודעת מי אני?" אני צורחת עליה.
אני מביטה באישה חסרת החן שמולי. היא לבושה בשמלה פשוטה להחריד בצבע שחור, ועליה סינר לבן. אין ספק שהיא שייכת למעמד הנמוך.
"את ילדה מסכנה שאיבדה את הדרך," היא עונה לי ומושיטה לי שוב את כוסות המים.
אני חוטפת כוס מים אחת מידה ומרוקנת את תוכנה על פניה.
"אז את לא יודעת מה ההבדל," היא אומרת לי בחיוך והולכת ממני.
"אני לא מוכנה ליחס כזה," אני צועקת על מיס מרקוס המנהלת של הלהקה, "אף אחד לא יתנהג אליי כך."
'אולי הגיע הזמן שמישהו כן,' היא ממלמלת בשקט לעצמה, ובכל זאת המילים מגיעות לאוזניי.
"מה אמרת?!" אני שואלת אותה בזעם שהולך ונבנה בי ואין לי שליטה עליו.
מיס מרקוס נעמדת מולי, מביטה בי במבט שמערער אותי מעט, שכן מעולם לא הסתכל עליי איש באופן הזה.
"אל תתני למחיאות הכפיים להטעות אותך. הקהל מריע לביצוע של הרקדנית שאת, לא לאישה שאת באמת."
היא מפנה אליי את הגב ופוסעת לעבר המזנון. "מהיום, אם אין לכם במלאי מים מתוצרת סן ברנרדינו, אל תגישו לה בקבוק מים אחר."
היא ממשיכה משם חזרה למשרדה והדלת שנסגרת ברעש מאחוריה מעבירה בי רעד.
אני רוצה לאמר משהו, אבל כל מי שנמצא מסביבי נעלם.
בנות הלהקה נכנסות מבעד לדלתות הזכוכית הגדולות של הבניין. הן מנהלות שיחה עליזה ומצחקקות. אני לפעמים תוהה מה גורם להן להתחיל את היום עטופות בשמחה.
תוהה, אולי זאת זה לא המינוח המדוייק. ביני לבין עצמי אני יכולה להודות שאני מקנאת בהן. מתי אני צחקתי כך פעם אחרונה?
להיות מעל כולן זה מקום מאד בודד.
משהו נשבר היום. מין סדק שרק ילך ויגדל ביני ובין הלהקה.
אין לי לבוא בטענות אלא לעצמי.
אני מרגישה שככל שעליתי גבוה, כך תכאב יותר הנפילה לתהום.
במו ידיי גרמתי לכולם לשנוא אותי, ולא נותר לי לחכות למילים שתסגורנה בפני את שער הכניסה.
אני מתקשה להיכנס לחדר החזרות.
להפתעתי המנטורית שלי לא פונה אליי באופן אישי, אלא מודיעה לכולם שיש לנו שיעור מיוחד שיערך באולם.
היא לא מעיפה לעברי אפילו מבט.
הבנות מתלחשות ביניהן בניסיון לדלות מידע אבל אף אחת לא יודעת מה באמת קורה.
גם הן מתעלמות ממני.
