ג'קסון
אני מאושר.
לא יכולתי לדמיין שכל כך מהר יגיע הרגע והיא תרדם חבוקה בזרועותיי. אני יודע שהיא לא מודעת לכך. גופה נאבק כעת בהתקררות והיא מנומנמת כל הזמן.
לא איכפת לי מה יאמרו. זאת לא הייתה בכלל שאלה. היה ברור לי שעליי לטפל בה ואני יכול לעשות זאת בנוחות רק בחדר השינה שלי. במקום הפרטי שלי שכדי להכנס אליו יש לבקש את רשותי.
היא מנסה להשתחרר מהחיבוק שלי, אבל אני לא מאפשר לה.
היא שוקעת שוב בשינה עמוקה. היא כל כך יפה כשהיא ישנה. הפנים שלה רגועות כל כך. כל המתח והכעס שהיו בהן ביממה האחרונה נעלם.
אני מקווה שהיא מרגישה שאני מגן עליה ותבין שאני פועל לטובתה.
אני עוצם עיניי וניזכר באירועי יום אתמול
*
למרות שיצאתי כועס, כועס זאת לא ההגדרה הנכונה. רתחתי מזעם, כאשר אני מגיע לאחוזתו של הלורד נשכחת ממני התוכנית לדבר איתו רק על ענייני עסקים.
זאת הפעם הראשונה שכף רגלי דרכה כאן. זאת פעם הראשונה שאני בא לפגישה כשאני נושא את התואר 'אדון אחוזת הריסון.'
משרתו האישי של הלורד מקבל את פניי בחיוך. "הלורד ממתין לך."
אני לא רגיל להתנהגות כזאת מצד המשרתים שבדרך כלל עוטים על עצמם הבעה קפואה. זה דווקא מאד מוצא חן בעיניי.
הוא מוביל אותי לספרייה שם יושב הלורד ורגלו מונחת על ההדום לפניו.
הוא מביט בי לרגע בהפתעה ואז מתעשת. "אנא סלח לי ידידי שאינני קם ללחוץ את ידך. כפי שכתבתי לך נאסר עליי לעמוד על רגלי."
אני ניגש אליו, מושיט לו את ידו. "נעים מאד ג'קסון הריסון."
"אתה בטח מבחין במבטי המופתע. חשבתי שאני עומד לפגוש באביך," הוא אומר לי בחיוך.
"אבי החליט לפרוש מתפקידו, עכשיו כשסיימתי את התחיבויותיי בעיר הגדולה. שבועות עברו מאז קיבלתי עליי את תפקיד אדון האחוזה," אני אומר לו.
הוא מסמן לי בידו לעבר הכורסה הסמוכה אליו. "תאמר בבקשה לדיאנה שתואיל להגיש לנו תה וצלחת עם העוגיות המופלאות שלה," הוא אומר למשרת שלו.
'כך בדיוק אני רוצה שתתנהל האחוזה שלי,' עוברת המחשבה בראשי.
"אני מודה לך הריסון שבאת לבקר אותי. רבים מקרב החברה שלנו היו רואים בכך עלבון. אני שמח שאתה לא מאלה," הוא אומר לי, "אשמח לשמוע מעט עליך. ציינת שסיימת את התחיבויותייך. אני מניח שהקדשת חלק מזמנך ללימודים."
"כאשר סיימתי את לימודיי בפנימייה לבנים, בחרתי ללמוד מדעי הכלכלה והמסחר," אני מספר לו, "למדתי בתוכנית המורחבת, מה שהכפיל את שנות לימודיי."
"אם כך אני בטוח שנוכל לעשות עסקים יחד. יש לי הרגשה שאוכל ללמוד ממך הרבה," הוא מחמיא לי אחרי שאני מפגין את ידיעותיי בתחום.
"האווירה באחוזה שלך מאד נעימה. כזאת הייתי רוצה לאמץ אצלי. אינני אוהב את עניין המעמדות. אני מבין שעליי להעזר בעובדים אבל ההגדרה שהם 'משרתים' מפריעה לי מאד."
"כך בדיוק הרגשתי ולכן החלטתי להשליט סדר חדש באחוזה," הוא עונה לי.
"אני מאמין שאם נחנך את דור העתיד לראות את הדברים כמונו צפוי לנו עתיד טוב יותר," אני אומר. אני יודע שעליי להניח לכעס שלי ולהניח את היסודות למשימה שלשמה הגעתי לכאן.
"אני שמח לראות שגבר צעיר כמוך רואה את הדברים כמוני," הוא אומר, "זה בהחלט דורש הרמת כוסית."
"האם יותר לי לשאול שאלה אישית?" אני חייב לשקול את מילותיי כעת.
"נראה לי שאפשר בהחלט לאמר שאנחנו רוקמים יחסי ידידות. מה ברצונך לדעת?" הוא מביט עליי במבט סקרן.
"האם ילדיך חושבים כמוך?" אני מראה התעניינות.
הוא משוך בכתפיו. "לצערי אין לי ילדים. אישתי עזבה אותי לאחר שטענה שאין ביכולתי להעניק לה ילדים," הוא אומר. אני רואה את הכאב בעיניו והוא נע בחוסר נוחות.
"אני מצטער. לא התכוונתי לחטט בחייך. אני ממש מתנצל," אני אומר.
"העניין הוא," הוא שוב מביט בי, "שאני יודע שהאשם לא בי."
אני תוהה האם הוא מתכוון להסביר לי את דבריו.
הוא בהחלט מפתיע אותי כשהוא פותח את ליבו בפניי. "יש לי בת. אימא עבדה כאן ועזבה כשנודע לה הריונה. אישתי נהגה להתעמר במשרתות ואבלין ידעה שאם יתגלה דבר הריונה זה יהיה אסון." אני רואה שהוא נהנה לגלגל את שמה של אבלין על לשונו.
"לו הייתי יודע על כך הדברים היו נראים היום אחרת. דבר הריונה נודע לי רק אחרי שילדה. זכיתי לראות את התינוקת רק פעם אחת. אפילו בחרתי את שמה. אינני יודע האם אימא השאירה אותו או בחרה באחר.
מאז אני מחפש אחריה. היא נתנה כתובת מזוייפת כדי שלא אעלה על עקבותייה. הייתי נותן הכל כדי למצוא אותה."
"אתה חושב שזה בכלל אפשרי שהיא תיתן לך להיות שותף לחייה?" אני שואל.
"למרות שאבלין הייתה משרתת באחוזה. לו הייתי מוצא אותה הייתי מבקש ממנה מייד שתינשא לי," הוא אומר ללא היסוס, "לא הפסקתי לאהוב אותה אפילו דקה אחת. הדבר היחיד שיכולתי לעשות למענה הוא לא לספר על קיומה של התינוקת לאישתי. העדפתי שתחשוב שאני עקר ותשחרר אותי מהקשר הכפוי איתה."
*
אני מסתכל על לילי הישנה, ויודע שאעשה הכל למענה.
אני לא שם לב שהקישו על הדלת אלא רק כג'ורג' ניגש לפתוח אותה. "בוקר טוב מיס אבלין," הוא אומר.
אני ממהר להתיישב, מודה על כך שנרדמתי עם בגדיי ושכבתי על השמיכה.
"בוקר טוב מיס אבלין," אני אומר לה, "עכשיו כשאת פה אני אגש ברשותכם להתקלח ולהחליף את בגדיי."
אני נכנס לחדר הארונות ובוחר בעצמי בגדים. פתאום זה נראה לי מטופש לבקש מג'ורג' לעשות את זה עבורי. הביקור אצל הלורד בהחלט השפיע עליי.
אני נכנס לחדר האמבטיה. "זה בסדר ג'ורג' אני מסתדר לבד," אני דוחה את הצעתו של ג'ורג' לעזור לי.
אני מאריך המקלחת הבוקר. אני מרגיש שאני צריך לתת לכל המחשבות להישטף ממני.
כשאני חוזר המשרתות מחליפות את הסדינים. "מסכנה . איזה לילה היא עברה," הן אומרות אחת לשניה. אני רושם במוחי ללמוד את השמות של העובדים בבית , "הסדינים ספוגים בזיעתה."
הן מבחינות בי. "מיס לילי הלכה עם אימא להתקלח ולהחליף בגדים," הן מסבירות לי.
מיס דונווי נכנסת עם ארוחת הבוקר ומגישה לי גם את העיתון.
"אני מבקש שתכיני ארוחת בוקר גם למיס לילי. היא עברה לילה לא פשוט ועליה להתחזק. מיץ תפוזים סחוט נראה לי מתאים," אני אומר לה.
היא מרכינה את מבטה. "כרצונך אדון," היא אומרת וממהרת לצאת.
לילי
ברגע שהאדון עוזב את החדר ניגשת אליי אימא ומעירה איתי. אין לה מושג שאני ערה ושוכבת בעיניים עצומות רק כדי לא לדבר עם האדון.
"לילי סיימתי את השמלות," היא לוחשת לי.
אני קמה מהמיטה, נשענת על אימא ויוצאת בשקט מהחדר. "אני הולכת להתקלח," אני אומרת לג'ורג'.
אנחנו חוזרות לחדר ואני רוצה להיכנס למקלחת.
"אין לך זמן להתקלח. רק תחליפי את השמלה. את עוזבת.
ארזתי כבר את הדברים שלך. הנהג שהביא ירקות לאחוזה מחכה לך בחוץ. הוא יחזיר אותך לביתנו."
אני מביטה על התיק שאימא ארזה ורואה בו את השמלות החדשות.
"אין לי צורך בהן," אני אומרת ומניחה אותן על המיטה,
"ואיפה הדברים שלך?" אני שואלת.
"אני אבוא יותר מאוחר. ביקשתי ממנו שאישתו תדאג לך עד שאגיע," היא עונה לי.
אני מוציאה את המגבת שבה הצבעים והמכחולים שלי, והניירות שעליהם ציירתי בימי שהותי באחוזה והוחבאו מתחת למיטה
אבל לא מכניסה אותם לתיק.
אני חייבת לנצל את ההזדמנות ולצאת מכאן. אני שמחה שאני מכירה את כל פתחי היציאה הצדדיים, ויוצאת דרך יציאה שאי אפשר לצפות בה מבעד לחלון במטבח.
לפני שאני ניגשת לרכב אני הולכת לפחים וזורקת לתוכם את המגבת ובה הצבעים, המכחולים, ואת הציורים.
העזיבה המהירה מעייפת אותי. אני עדיין לא חזקה מספיק.
הנהג מבחין בקושי שלי, ממהר לעברי, תומך בי ועוזר לי להכנס לרכב.
"תודה מר פול על כך שאתה מסיע אותי," אני אומרת לו ומהדקת את המעיל סביב גופי.
אני מצמצמת את נוכחותי על הכיסא בזמן שאנחנו נוסעים בשבילי האחוזה. רק כאשר אנחנו עוברים את שעריה אני מזדקפת מעט.
אני מנסה להיזכר ביום ההוא שהביאו אותי לכאן. 'כמה זמן ארכה אז הדרך?'
אני מניחה את ראשי על החלון. השמש מחממת את פניי ואני נרדמת.
"הגעת הביתה לילי," אומר לי מר פול שנוגע בי קלות כדי להעירני. הוא מוציא את התיק ובו חפציי ומניח אותם ליד הדלת, מוציא מכיסו את המפתח ופותח את הדלת לרווחה.
אני יורדת מהרכב, ופוסעת בצעדים איטיים בשביל המוביל אל הבית.
אני נכנסת לבית ומוצאת את מר פול מתעסק עם האח. הוא מניח ערימת עצים ומבעיר אותה עבורי.
"תנוחי לילי," הוא אומר, "אני אגש להביא את אישתי."
הבית העלוב שלנו נראה לי פתאום ארמון. אני מרגישה שאני יכולה להשיל את כל המסיכות ולהיות מי שאני.
אני לא יודעת מה התוכנית של אימא, אבל ברור לי שהיא לא תחזור בקרוב.
אני נשכבת על הספה ומתכסה בשמיכת הטלאים. מתוך שינה אני שומעת קרקוש של סירים. אישתו של בעל חנות הירקות טורחת במטבח וריח של מרק ירקות מתחיל לעטוף את הבית.
זמן לא רב לאחר מכן מצטרף ריח של אפיית לחם לריחות המשגעים שממלאים את החדר.
"את מפנקת אותי יותר מידי מיס מרגרט," אני אומרת כשאני נעמדת לידה עטופה בשמיכה.
נקישה נשמעת בדלת ואני נרעדת.
"מיס אבלין לא נמצאת," היא עונה לאישה מעבר לדלת, "תמתיני."
"מה לאמר לה?" היא שואלת אותי.
"תאמרי לה שתבוא מחר. אני אקח ממנה מידות," אני עונה.
"את בטוחה לילי? את עדיין חלשה," היא אומרת לי.
"בטח. אני אהיה בסדר. עם טיפול מלכותי כמו שלך אהיה חזקה כמו שור," אני עונה לה.
ג'קסון
אני עייף מהלילה וקורא את העיתון תוך כדי לגימת הקפה. רק כאשר אני מגיע לדף האחרון אני קולט שלילי לא חזרה לחדרי.
אני מזנק מחדרי ויוצא בצעדים מהירים לכיוון חדרה של לילי.
אני לא צריך להגיע לחדר כדי לראות שהדלת פתוחה לרווחה.
אני נכנס לחדר ורואה שהשמלות שתפרה לה אימה מונחות על
המיטה.
בכל זאת אני ניגש לארון ורואה שחציו ריק. בארון תלויים רק בגדיה של מיס אבלין.
"אז פשוט ויתרת עליי," אני אומר ומרגיש נסער מהמחשבה של מה עתיד להיות איתה.
אני יורד לחדר העבודה שלי, אוסף את כל ההזמנות לאירועים וניגש למסור אותן לאחיותיי. קר בחוץ. מאז ההתקררות הקשה שעברתי אני לא שוכח יותר להתעטף במעיל.
אני מוצא את שתיהן יחד יושבות במטבח ומפטפטות.
"מה יהיה איתך ג'קסון. איך תמצא לך אישה?" אומרת תרז.
"אני לא מעוניין למצוא אישה. תשלימי עם זה שבזה תסתיים שושלת הריסון המפוארת," אני עונה לה בקור.
אני משאיר את ההזמנות והולך משם מייד. כל כך רציתי לטייל בשבילי הגן היפה של האחוזה יחד עם לילי. אני מרגיש כעת שהגן הפך לכלא עבורי.
אם לא די בכך כשאני חוזר לחדר העבודה ממתין לי בחוץ ג'ורג'. הוא אוחז בידו האחת בד שמתוכו מבצבצים שפופרות צבע ומכחולים, ובשניה ערימה של דפי ציור. בכולם מצויירת דמות אחת- אני.
"היא אמרה שהיא הולכת להתקלח. לא היה לי מושג שהיא תעלם," הוא אומר לי במבט מושפל.
"אתה לא אשם. היא לא רצתה להיות פה. אי אפשר להחזיק אדם בכח."
אני לוקח מידו את הדברים ונכנס לחדרי. 'אתה חייב לשכוח ממנה,' אני משנן לעצמי.
לפנות ערב אני עובר ליד חדרה של מיס אבלין. היא מתחמקת ממני במבטה.
"לא זכור לי ששולם לך כסף. אני מבקש תגישי לי חשבון עבור השמלות שתפרת עד כה. בעתיד הייתי מעדיף לשלם לך מידי שבוע כדי שלא יצטבר חוב גדול.
אני מודע לכך שבתך לא לקחה איתה את השמלות. את רשאית לעשות בהן כרצונך. אני מבקש שתכניסי גם אותן לחשבון. בסופו של דבר השקעת בכל אחת עבודה רבה.
עוד דבר אחד. בתך בחרה לקחת את גורלה בידה אני מאחל לה בהצלחה עם האדון החדש. אין לי כוונה לדון במעשה שלה יותר."
"בתי לא נועדה להיות משרתת," היא עונה לי ומזדקפת, בדיוק כפי שנהגה לילי לעשות.
"אמרתי לך שאינני מעוניין לדבר עליה יותר."
אני פונה למדרגות לכיוון חדר השינה שלי. כמה הייתי רוצה להסתגר בו ולא לצאת ממנו לעולם.
"איפה לילי?" אני שומע את מיס דונווי שפונה למיס אבלין.
"לילי לא תשוב לכאן יותר," אני שומע את העצב בקולה של מיס אבלין.
"איך זה יתכן?" היא שואלת בקול רם, "היה לה כל כך טוב פה. היא תמיד הייתה עם חיוך על השפתיים."
"ליבה של לילי נשבר לרסיסים. הרחקתי אותה מפה כדי לשמור עליה," היא עונה לה.
אני נכנס לחדרי. 'הלב שלה נשבר? ומה עם הלב שלי?'
אני מביט על המיטה שלי. המצעים נקיים ואין זכר למה שארע פה ביממה האחרונה. אני מרגיש שאני משתגע. אני מאבד את שפיותי.
אני הולך הלוך ושוב, כמו חיה הסגורה בכלוב.
'לילי לא נועדה להיות משרתת,' מהדהדות מילותיה של אבלין.
'ומה אני הצעתי לה אם לא להיות הגברת של האחוזה?'
אני מוזג לעצמי ויסקי, מתיישב על הכורסה ולוגם מהכוס לאט. אני מחכה שהאלכוהול יזרום בדמי וישקיט את הכאב.
*
שבוע עבר מאז עזבה לילי את האחוזה. היא חסרה לי בכל רמה אפשרית.
איש לא מזכיר עוד את שמה, אבל העדרותה מורגשת בכל פינה. קולות הצחוק שמילאו את האחוזה נעלמו. העובדים מתנהלים בשקט.
גם נוכחותה של מיס אבלין כמעט ואינה מורגשת.
ג'ורג' מפקח על העבודות ולא מרבה להיות בסביבתי.
הגשם יורד ללא הפסקה והמבנה כולו נראה חשוך מתמיד.
מרגיש לי כאילו זיקנה קפצה על המקום. אני מרגיש שאני חייב להתרחק מהמקום.
אני קובע פגישה עם מנהל הבנק בבית הקפה בעיר. עם הרישומים שערכתי עם לילי אני מבקש להשוות אותם למצב של החשבון בבנק היום.
כאשר אני מגיע לבית הקפה אני רואה אותו יושב חסר מנוחה, מביט בעצבנות מצד לצד. "הכל בסדר?" אני שואל אותו.
הוא נד בראשו במהירות אבל לא מדבר.
"ובכן עברתי על כל הנתונים. הכל ברור לי כעת," אני אומר לו, "הייתי רוצה להשוות את הנתונים שבידי למצבנו בבנק היום."
הוא נאנח אנחת רווחה, אבל כשהוא מושיט לי את הדוח הוא שוב מביט בי בחשש.
"נפלא," אני אומר לו, "יש התאמה עד הפני האחרון. שנזמין קפה? שמעתי שהקפה כאן משובח."
"שמעתי גם שעוגות התפוחים שלהם מעולות," הוא אומר כשהוא מבין שאני מציע לשלם.
"אני כבר חוזר. השלפוחית לוחצת," הוא אומר בהתנצלות.
לראשונה אני מרגיש את השפעת המעמד שלי על אנשים. עליו לבקש ממני רשות למרות שגילו כפול משלי. "בוודאי," אני אומר לו ומסמן לו בידי שילך.
אני יושב ליד החלון וצופה בכביש.
"מיס לילי, מיס לילי," אני שומע אישה צועקת. אני נדרך מייד ומחפש אותה בעיניי. לילי נעצרת סמוך לחלון , קרוב למקום מושבי.
היא נושאת בידה סל גדול מלא בבדים. נראה שהוא כבד והיא מתקשה לשאת אותו. היא ממתינה לאישה שקראה לה , וכשהיא מגיעה הן מדברות בשקט. לילי מרבה להנהן בראשה להסכמה.
כל הגוף שלי מתעורר למראיה. כל הגעגועים שהדחקתי מתעוררים באחת לחיים. היא לבושה שמלה חדשה בצבע ורוד, וניכר בה שרזתה מעט. פניה חיוורות ועצובות.
אני מחכה שהשיחה ביניהן תסתיים וממהר אליה.
"שלום לך מיס לילי," אני קורא בשמה.
"היא מביטה בי מופתעת ומייד קדה קידה. "שלום אדון."
