פול
קארינה יושבת מכווצת על הספה מול הטלוויזיה בסלון.
שקט מעיק שורר ביננו.
"אולי לא הייתי צריכה לבוא לפה. מספיק שהחיים שלי בבלאגן גדול. אני לא צריכה לסחוף אותך לכל זה. מחר בבוקר אעזוב."
"בריחה איננה פתרון," אני אומר לה, "אנחנו יחד בסיפור הזה. זה לא פשוט לך ולא פשוט לי, אבל נלמד להתגבר על זה יחד.
ישנם דברים שאי אפשר למחוק אותם. התרחקנו מאד. חשבתי שאני מסוגל לתת לך יציבות בחיים ורואה שטעיתי. אני מקווה שהמצב שבו אנחנו נמצאים יביא איתו את השינוי. אני רוצה שנצליח. עומד להיוולד לנו ילד משותף, זה לא משהו שיש להקל בו ראש."
"אני מבטיחה לך שאעשה הכל. השאלה אם זה יהיה מספיק עבורך. התאהבתי בך פול בגלל העוצמה והרוגע שאתה משדר. שני דברים שחסרים לי מאד. אני מקווה שלא אגרום לך שוב להשתעמם ממני."
"זוגיות קארינה היא השקעה ללא הפסקה. תסכלי על האהבה העצומה בין כריס לסול. את חושבת שהם לא משקיעים יותר אחד בשנייה, שהם מקבלים הכל כמובן מאליו? ממש לא. אמנם יש להם בטחון מלא בזוגיות שלהם ועדיין הם כל הזמן מטפחים אותה," אני עונה לה.
"אתה כבר לא קורא לי סטאר," היא אומרת בעצב.
"העובדה שהבאתי אותך לכאן לא מוחקת את הפער שנפער בינינו. עלינו לעבוד על מערכת היחסים בינינו. אל תצפי שזה יקרה ברגע, כשם שאל תצפי שאני אשן איתך הלילה," אני אומר לה. יש גבול לכמה אני מסוגל לתמוך בה. לא אוכל לעשות זאת אם תמשיך ללחוץ עליי.
"אתה צודק," היא אומרת.
היא קמה מהספה. "אני מכינה לעצמי כוס תה, אתה רוצה שאכין לך משהו? אתה רעב?"
"את רוצה שאכין לך?" אני שואל.
"הריון זה לא מחלה," היא עונה, "קפה?"
אנחנו יושבים לשתות וצופים בסידרה בטלוויזיה. כאשר היא מסתיימת קארינה קמה, לוקחת את הכוסות ושוטפת אותן.
"לילה טוב," היא אומרת ופונה לעבר חדר האורחים.
"תשני בחדר השינה," אני אומר לה. היא מביטה בי, מושכת בכתפיה ונכנסת לחדר השינה, לוקחת איתה את המזוודה שלה. את דלת חדר השינה היא משאירה פתוחה.
אני בוחר לישון בחדר אחר.
בבוקר אני קם לריצת הבוקר עם כריס. אני מעיף מבט לעברה של קארינה. היא ישנה בתנוחה עוברית, מצמצמת את נוכחותה כמה שאפשר. אני תוהה מה עבר לה בראש. האם חשבה שאצטרף אליה למיטה.
הקרירות של הבוקר מחזירה אותי לחיים. אני נפגש עם כריס במפגש בין שתי האחוזות ואנחנו מתחילים לרוץ בשבילי הכרם. מה שאני מעריך אצל כריס היא העובדה שהוא לא שואל שאלות. הוא נותן לי את המרחב ויודע שכשאהיה מוכן אדבר.
"לא ישנתי איתה. דווקא ישנתי מעולה," אני אומר לו.
"תן לדברים לקרות בקצב שלהם," הוא אומר, "דברים לא קורים בין לילה. תקשיב ללב שלך.העיקר לא להאיץ בדברים."
"מה חושבת על כך סול?" אני שואל אותו. דעתה מאד חשובה לי. אני סומך עליה. לא בגלל שהיא מכירה את קארינה אלא בגלל שאני יודע שטובתי חשובה לה.
"היא רוצה שתהיה מאושר ותעשה כל שביכולתה שזה יקרה," אני עונה לו, "היא מבינה שזה מצב מאד מורכב ורק הזמן יראה מה באמת יקרה ."
"אני מודה שכשראיתי אותה ישנה משהו נסדק בי. הבטתי על פניה. היא אישה יפה ללא ספק. היה לא הייתה רגועה בשנתה וחשתי חמלה כלפיה. הרגשתי שמתעורר בי הרגש.
מאיה ניתקה את הקשר איתי. אני מודה שלא ציפיתי שכך יקרה. זה גרם לי לראות אותה באור אחר. דווקא כעת כשהייתי זקוק לתמיכה שלה היא איכזבה."
אנחנו מגיעים לגבעת בית הקברות. כריס מבקש ללכת לבקר את רפאל והשיחה נקטעת בעיצומה.
אני מניח לו להתבודד איתו, מתיישב על האדמה וצופה על העמק שמתחתיי. אני נושם את אוויר הבוקר הצח מלוא ריאותיי. זה מדהים כמה מהר הפך המקום הזה לבית עבורי. אין ספק שהקירבה לכריס הוסיפה לכך מאד, אבל לא רק בגללו. משהו בתוכי נרגע כשאני כאן, יותר מאי פעם.
'יהיה בסדר,' אני שוב אומר לעצמי, 'הלב יודע מה טוב לך.'
כשכריס מסיים אנחנו רצים שוב לכיוון בית האחוזה. אנחנו נפרדים כריס פונה לביתו ואני נכנס למטבח.
"בוקר טוב ליאונה," אני פונה אליה בזמן שהיא טורחת על ארוחת הבוקר, "אפשר לבקש שתכיני גם לנו?"
"אתה רואה את המגש שמונח על השיש?" היא שואלת ומצביעה עליו, "הוא שם כיוון שעליו תונח בקרוב ארוחת הבוקר שלך. כשהיא תהיה מוכנה אני אשאיר לך אותה על האי במטבח שלך."
אני שם לב שהיא נמנעת לדבר בלשון רבים.
"את יודעת שקארינה פה?" אני שואל.
"ארוחת הבוקר שלכם," היא מתקנת את עצמה ובכך עונה על השאלה שלי. 'האם אני מרגיש עוינות בקולה?'
"אתה יודע שאתה כמו בן בשבילי," היא אומרת למרות שהיא לא נראית מספיק מבוגרת כדי להיות אימא לבן בגילי, "אני לגמרי מהצד שלך. כדי לתמוך בה היא צריכה להוכיח את עצמה. בכל מקרה בשבילך אני אנהג בה יפה."
באופן מוזר המילים שלה מנחמות אותי. נותנות לי להרגיש שוב שאני לא לבד. זה מוריד ממני עוד שכבה מחומות ההגנה שהקפתי את עצמי.
כאשר אני חוזר אני רואה שקארינה כבר ערה והיא מסדרת את המיטה.
"בוקר טוב קארינה," אני אומר לה, "איך ישנת?"
"כמו תינוקת," היא עונה לה ומשפילה את עיניה.
"אני נכנס להתקלח," אני אומר, "חזרתי מריצת הבוקר."
'יש משהו מעיק בניהול שיחות סתמיות כאלה,' אני חושב לעצמי, 'אבל הן עדיפות על השתיקה.'
כשאני חוזר לסלון אחרי שהתלבשתי אני רואה את קארינה עומדת ליד האי. "כמה יפה מצידה של ליאונה שהכינה לנו ארוחת בוקר למרות שאני בטוחה שהיא שונאת אותי," היא אומרת בשקט.
"תפסיקי קארינה. לא כל אחד צריך לקבל את העובדה שאת כאן בחיבוק וזר פרחים. היא עשתה זאת כי בקשתי. המהומה שעוררת כאן במסיבת החתונה של אחי וסול הייתה לעיניי רבים. את צריכה להוכיח את עצמך ותרכשי שוב את אמונם."
"אתה צודק," היא עונה שוב בעיניים מושפלות.
"מה תוכניותייך להיום," אני שואל. אני יודע שיש לה עסק אבל הבנתי מסול שהיא נעדרת מהמשרד בחמש מאות עשרים מזה זמן מה.
"הבאתי איתי את החומרים שלי ואני רוצה לחזור במלוא המרץ לעבוד על הליין שלי. יש לי מלא רעיונות ואני באיחור מטורף," היא עונה.
"את זה אני אוהב לשמוע. אנחנו עובדים היום כאן. אני אודיע לך כשנצא להפסקת צהריים," אני אומר לה.
"אני לא רוצה להפריע," היא אומרת.
"שוב את מתחילה?" אני נוזף בה, "אם את רוצה שאני אתקרב את צריכה לעשות צעדים לקראתי גם. תפסיקי לשחק אותה מסכנה, כי את לא. אני מצפה ממך… מספיק דברנו."
סול
כבר כמה שבועות שקארינה באחוזה. אני שמחה לראות שהיחסים בינה לבין פול משתפרים. אמנם, כך הוא סיפר לי הבוקר, הוא עדיין ישן בנפרד ממנה, אבל למעט זה הם בהחלט נראים שוב קרובים.
מאיה ביקשה שאשחרר אותה. היא אפילו הציעה לעזור לי למצוא לה מחליף.
על פול היא לא מדברת ואני לא שואלת. מצד אחד אני מבינה שעניין ההריון של קארינה נפל עליה כרעם ביום בהיר, בדיוק כפי שקרה לכולנו. מצד שני הייתי מצפה ממנה שתשאר לתמוך בו לפחות עד שיתברר המצב. ובכל זאת אני לא שופטת אותה.
"אני מבינה שקשה לך ולכן את יכולה לעזוב כבר היום. אני אסתדר, " אני אומרת לה. כמובן שאין לי כוונה לאמר לה שזה ממש לא הזמן המתאים עבורי שהיא תעזוב.
אני שמחה שאני עובדת מהיקב ומפעילה את המשרד מרחוק. כך קל לי יותר לשמור על דבר הריוני בסוד שכן גופי מתחיל להשתנות ויש לי כבר בטן קטנה, למרות שכריס טוען שהיא קטנה מידי. לכי תביני גבר.
"מה את מתכוונת לעשות?" אני שואלת.
"יש לי בת דודה שעברה לרומא. היא הציעה לי לבוא אליה," היא עונה לי.
אני מבינה שמבחינתה העניין סגור ולכן מחליטה שלא לאמר לה שמקומה שמור אצלי. אני מרגישה פתאום שהוא לא.
אנחנו מסיימות לדבר אני מתקשרת לבריאן.
"אני מודה לך שדאגת שקארינה תקבע פגישה. היא מקפידה כעת לבוא מתי שהיא נדרשת," אומר לי בריאן.
"תתפלא, אבל זאת הייתה יוזמה שלה. פול אפילו לא דרש זאת," אני עונה לו.
"אני עורך לה היום בדיקת אולטראסאונד והיא אמרה שפול יבוא איתה. קבעתי איתה בשעה אחת עשרה.
מתאים לך שנפגש באחת? אני רוצה להקדיש זמן לבדיקה שלך. את יודעת שהיום נדע מה מין העוברים," הוא מסביר לי מדוע קבע איתי מאוחר.
לא סיפרתי לקארינה על ההריון ובריאן שותף לכך ולכן אני שמחה שהוא דואג להפריד בין הפגישות.
"אם כך נתראה באחת," אני מסיימת את השיחה.
אני מביטה על כריס ששוכב בעיניים עצומות על המיטה לידי. הוא שוכב על גבו , בתנוחה של גבר מלא בטחון בעצמו ויד אחת מושטת הצידה, מחכה לאסוף אותי לחיבוק.
מיום שנודע לי על ההריון אני מאחרת לקום. כריס מקפיד לצאת כל בוקר לריצה, אבל חוזר אליי אחרי המקלחת. הוא לא מוותר על משחק האהבה בינינו. כמה אני אוהבת לראות את פניו שמשדרות רוגע. אני לא שבעה מהמראה הזה.
"לקארינה יש פגישה באחת עשרה ולנו באחת," אני אומרת לו.
הוא פוקח לאט את עיניו. "בואי אליי אישתי היפה. יש לנו עוד זמן. שימי עליי את הראש ותרגיעי לי את הלב."
למרות שאני יודע שהוא רגוע כעת, אני עושה כדבריו. אני אף פעם לא מוותרת על הזדמנות להתכרבל בחיקו.
"אני מבטיח להתנהג יפה," הוא אומר פתאום משום מקום.
"ולמה שתאמר דבר כזה," אני שואלת כאילו שאינני מבינה.
"את יודעת יפה מאד מה יקרה היום. זה או שצדקתי או שתתחילי לאסוף בובות, ומאחר שהבטחתי להתנהג יפה אני לא אומר לך מה דעתי על כך.
בריצת הבוקר עברתי הבוקר אצל אביך. הייתה לנו שיחת בוקר נעימה. סיפרתי לו שיש לנו פגישה עם בריאן וביקשתי ממנו שיעשה שהכל יהיה בסדר. מה שהכי חשוב באמת הוא שהם יהיו בריאים."
"רצת עם פול?" אני מתעניינת.
"אנחנו לא מוותרים על שעת האיכות הזאת. הוא נראה רגוע יותר נראה לי שהוא שוב מתקרב אליה. בסך הכל היו לו בעבר יחסים טובים איתה. עובדה שהוא לא בא לישון אצלנו.
כמובן שאני לא שואל מה שהוא לא מספר. ואינני יודע אם שוב ביחסים אינטימיים איתה, אבל אין זה חשוב. העיקר שהוא בסדר."
"אתה יודע שעד היום היא נמנעת מלבוא לכאן? פול אמר לה שאני לא כועסת ועדיין. כמו שאמרת, אני לא מתערבת לה. היא יודעת איפה למצוא אותי."
אנחנו נכנסים להתקלח. כריס מפנק אותי וחופף לי את השיער. כאשר אנחנו מסיימים הוא מבריש לי אותו ואני לא יכולה שלא לחשוב האם בתוך תוכו הוא לא מאמין לעצמו והוא חושב שעומדות להוולד לנו שתי בנות.
"כייף לי שאתה מפנק אותי כך," אני אומרת לו ומנשקת אותו.
"יש בזה משהו מרגיע. אני מרוכז במה שאני עושה ואין מקום למחשבות להפריע," הוא עונה.
"משהו מטריד אותך אהוב שלי?" אני שואלת.
"אני מתרגש לקראת הפגישה היום. זה מצחיק כי תהיה התוצאה אשר תהיה אין ביכולתנו לשנות אותה. אני חושב שכשנדע זה יהפוך את זה ליותר מוחשי עבורי. אני לא מרגיש את הדברים כמוך."
הוא מלטף את בטני ורוכן לנשק אותה. "מתאים לך ההריון. יש לך בטן כזאת יפה. אי אפשר להאמין שיש לך תאומים, וגם לא שההריון כבר מתקדם כך."
אנחנו עומדים לצאת לכיוון העיר כאשר הטלפון צלצל. תמונתו של פול על הצג.
פול
אנחנו נכנסים לחדרו של בריאן. אני אוחז בידה של סטאר, כך שבתי לקרוא לה.
"אני כל כך מתרגשת," היא אומרת לי ונתלית על זרועי.
"הלוואי וזאת בת. אני כל כך רוצה בת," היא אומרת.
ד"ר בריאן מקבל אותנו בחיוך.
"אני שמח לראותך קארינה," הוא אומר, "בואי תשכבי ונעשה לך בדיקת אולטרסאונד."
הוא מורח את הג'ל על בטנה החשופה שכבר התחילה להתעגל מעט. "קר," היא מצחקקת.
בריאן מפעיל את המכשיר ושק ההריון נראה על המסך. הפנים שלו מרצינות פתאום. הוא נראה מאד מרוכז.
"לא שומעים את הלב," אומרת סטאר.
"לא קארינה. אני מצטער," הוא אומר ומניח יד על זרועה.
"אני לא מבינה," היא מביטה בו במבט מבולבל.
"התינוק לא שרד," הוא מסביר לה.
"אתה אומר לי שהתינוק מת?" היא מביטה בו במבט מפוחד.
"כן קארינה. אני מצטער," הוא חוזר שוב על דבריו.
הוא מסביר לה שעליה לעבור טיפול בהרדמה אבל היא לא קולטת דבר.
"יופי לך," היא אומר לי, "אתה יכול ללכת. אין מה שקושר יותר בינינו."
"אני לא עוזב אותך. אני איתך כי אני רוצה להיות. האובדן הוא גם שלי. אנחנו נעבור אותו יחד.
כשיגיע הרגע המתאים נעשה זאת שוב. אני מבטיח לך שיהיה לנו ילד."
"הכל בגללי," היא מתייפחת.
"את זה אי אפשר לדעת," אומר בריאן, "אל תייסרי את עצמך. עלייך להתרכז בהחלמתך. אני ארשום לך כדורים שתתחילי לקחת כבר כעת ותחזקי את הגוף שלך שיהיה מוכן לקלוט הריון חדש."
"אתה באמת לא תעזוב אותי?" היא שואלת.
"אני לא הולך לשום מקום," אני עונה לה.
"תסעו לבית החולים ואפגש איתכם שם," אומר לנו בריאן.
קארינה מתלבשת ואני הולך איתה לרכב. "זה כזה מוזר," היא אומרת, "אני לא מרגישה כלום. כלומר אני מרגישה אותו דבר. אותה אי נוחות ובחילה והכל. אולי הוא טעה?"
"אני אבקש ממנו שיבדוק שוב," אני אומר לה למרות שברור לי שהסיפור הזה תם.
אנחנו נוסעים לבית החולים ואני עוצר ליד המיון כדי לתת לקארינה לרדת. "אני מדממת," היא לוחשת לי, ואני רואה כתם גדול על השמלה שלה שרק הולך וגדל.
אני מושיב אותה על הספסל ורץ להזעיק עזרה. מייד מופיע סניטר עם אלונקה ועוזר לי להשכיב את סטאר עליה.
"אני כבר מגיע. אני חייב להחנות את הרכב. מבטיח לך," אני אומר לה והיא מביטה בי בעצב כאילו איננה מאמינה שאחזור.
כאשר אני חוזר למיון בריאן כבר ליד מיטתה של סטאר. הוא מחבר אותה שוב למכשירים ונד בראשו לשלילה בעצב.
עצב גדול נופל עליי. סטאר ואני מאד התקרבנו ורקמנו תוכניות לקראת בוא התינוק, או אולי זאת תינוקת. את זה כבר לא נדע.
אני יודע שאני אעשה הכל כדי לעזור לה להתאושש ולנסות הפעם להביא יחד ילד מתוך אהבה.
