אמילי
אני לא יכולה להסיר את עיניי מתמונות הסוסים. יש לי הבזקי זיכרון שאינני מבינה אותם.
ד"ר סמית' כנראה מבחין בתגובה שלי ומנסה להבין מה יש לי עם סוסים. "אז מה מעוררים בך סוסים. את אוהבת אותם? מפחדת מהם?"
אני לא יודעת מה לענות לו ומושכת בכתפיי.
"עצמי עיניים ודמייני סוס. ספרי לי מה את מרגישה?" הוא שואל.
"אני מרגישה שאני רוצה לחבק אותו, ללטף לו את הפרווה. אני בטוחה שזה ישמח אותי," אני עונה, ובעצמי מתפלאת על התשובות שלי. 'מהיכן הן מגיעות?'
"מה תכניותייך להיום?" הוא שואל.
אני מוצאת עצמי נוסעת איתו מחוץ לעיר. הוא לא מסביר לי לאן הוא לוקח אותי, אבל איכשהו אני מרגישה בטוחה איתו ולא שואלת שאלות.
הגג של הג'יפ שלו פתוח ותלתליי מתבדרים ברוח.
אני סוקרת את הג'יפ שלו. הוא נראה משוכלל אבל לא מנקר עיניים. זה מלמד אותי הרבה עליו.
הוא מציע לי לבחור דיסק. אני לוקחת את אוסף הדיסקים שלו ואין שם אחד שאני לא אוהבת.
אני מגניבה לעברו מבטים ומתחילה להבין שההתרגשות שלי נובעת מהנוכחות שלו לידי. אמנם הוא אינו עונד טבעת, אבל אין לי ספק שגבר כמוהו אינו רווק. אני לא נותנת לעצמי לשקוע בחלומות.
הפנים שלו רציניות והוא מרוכז בדרך לפניו. אני מסיטה מבטי מיד, איני רוצה שיראה שאני מסתכלת עליו.
אנחנו נוסעים באזור כפרי. הנוף בו מדהים, שדות ירוקים משתרעים משני צדי הדרך ואני מתרכזת בו כדי שלא אתפתה שוב להסתכל עליו.
השלט "חוות הסוסים המרפאים" מתגלה לפניי במלוא הדרו. אני לא מאמינה! הרי לא אמרתי דבר על כך שזה מה שהביא אותי למרפאה שלהם.
אני תוהה אם זאת אמא שלי שמסדרת לי הכל מלמעלה. אולי בגלל זה היא חייכה אלי?
אני לא מסתירה את התרגשותי. "אני הולכת לחבק סוס!"
"סוסה אם לא אכפת לך," הוא אומר לי ומחייך לראשונה למראה התלהבותי. הוא בטח חושב שאני ילדה קטנה. "קוראים לה לידיה והיא זקוקה לחיבוק היום. היא עצובה כי אמה קוקה נפטרה לפני כמה ימים."
"מסכנה לידיה." אני אומרת ויוצאת אחריו לכיוון האורוות.
אני ניגשת ללידיה שמביטה בי בעיניים עצובות. אני תוהה אם גם עיניי נראות כך בעינייה.
"ד"ר סמית' זה נכון שסוסים אוהבים לאכול קוביות סוכר?" אני שואלת אותו.
הוא לא עונה אלא ניגש לחדר צדדי וחוזר אם קערה ובה כל טוב וגם..קוביות סוכר. "הנה לך," הוא אומר, "ואמילי. תקראי לי ליאו בבקשה. ואם תהית, זה לא מנהג עבורי להביא לכאן מטופלות. את הראשונה שאני מביא לכאן.
היה משהו בעיניים שלך בשעה שהסתכלת על התמונות של הסוסים שגרם לי לעשות כך. עכשיו לכי ותפנקי את הסוסה שלך."
הלב שלי קופץ משמחה למשמע המילים 'הסוסה שלך.'
אני מתקרבת ללידיה ומסתכלת לה בעיניים. העיניים שלה נעוצות בקוביית הסוכר שבידי. היא מרימה אותן אליי.
"זה בשבילך," אני אומרת לה ומגישה אותה לפיה. היא לוקחת ממני את קוביית הסוכר בעדינות מתענגת מטעמה המתוק, ומניחה את ראשה כך שאוכל ללטף אותה.
אני מנצלת זאת, מקיפה את צווארה הרחב ומחבקת אותה.
שעה ארוכה אני מבלה עם לידיה, לומדת להבריש אותה, מוסיפה לה אוכל ובעיקר מלטפת אותה ולוחשת סודות לאזנה.
"את מבינה אותי, נכון?" אני שואלת אותה, "את תהיי בסדר וגם אני. אני רוצה שתדעי שאת הסוסה המרפאת הכי טובה בעולם. אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב אחרי שדיברנו."
אני מלטפת שוב ושוב את גבה של לידיה והיא מתמסרת לי בהנאה מרובה.
"אני אגלה לך עוד סוד," אני אומרת לה רגע לפני שאני נפרדת ממנה, "נכון שליאו גבר מהמם? נראה לי שאני קצת מאוהבת בו".
?
?
חצי שנה אחרי
יש לי הרגשה שלידיה לא בדיוק שמרה את סודותיי לעצמה, או לפחות את זה שאני מאוהבת בליאו. לשמחתי, ליאו לא שומר בסוד את העובדה שהתאהב בי. הוא מבהיר לי את זה במילים מאד ברורות מלאות אהבה.
?
באותו לילה כשהגעתי לחווה נודע לי שאווה הכירה את הוריי כיוון שגרה בבית ממול. זה מיד הסביר לי מה היו הבזקי הזיכרון של התמונה שראיתי במרפאה. העובדה ששאלה אותי אם השם מילי מוכר לי, אישרה לי שהיא יודעת באמת מי אני. הרגשתי פתאום בטוחה לוותר על שם הכיסוי שניתן לי וחזרתי להיות שוב מילי.
?
מאותו יום אני בחווה כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו.
אווה היא אחת הבשלניות הטובות ביותר שאני מכירה, וכל ארוחת ערב אצלה היא חגיגה בפני עצמה. עכשיו כשהיא יודעת שאני אוהבת פסטה, יום חמישי הוא יום הפסטה שלנו.
אווה מקדישה לי הרבה זמן, מתנהגת איתי כמו לבת, מעניקה לי המון אהבה.
יש משהו אחד שכואב לי. יש רגעים שהיא כאילו מתרחקת ממני, היא חושבת על משהו ואז מסתגרת בעולם שלה. אבל רגעים כאלה הם מעטים ואינם גורעים מהיחסים הנהדרים ביננו.
?
על תערוכת הציורים שלי שנערכה בחווה כבר סיפרתי לכם.
היום הזה עובר כמו חלום. אני לא מאמינה שכל התמונות שלי מכורות, כמובן למעט התמונה של אמא שלי, שאותה בחרה אווה להשאיר לנו.
אנחנו יושבים כעת עייפים ונרגשים. אני מתבוננת בהתרגשות בטבעת היהלום הנוצצת שענד על אצבעי ליאו.
"זה היה פרויקט רציני," הוא מגלה לי, "בכל זאת לבחור טבעת למעצבת תכשיטים מוכשרת כמוך זו משימה לא פשוטה. אין לך מושג מה כמה התלבטתי."
אווה שוב מסתכלת עליי במבט הזה הבלתי מפוענח. לבסוף היא מבקשת שליאו ואני נשב לידה.
"אני הולכת לספר לך את סיפור חייך. אמנם מעטים הפרטים עליו שאני יודעת, אבל הם יותר ממה שסופר לך עד היום.
עיקר הסיפור הוא דווקא בשעה האחרונה בחייהם," היא אומרת לי.
היא קמה ממקומה, ויוצאת לרגע. כשהיא חוזרת, היא מניחה על השולחן תיבה מעץ. עליה היא מניחה זר של צבעונים.
אווה לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לספר:
"ובכן, הכל התחיל בצלצול פעמון באמצע הלילה…" אני יושבת בעיניים עצומות ומקשיבה לתיאור של הרגעים האחרונים בחייהם של הוריי.
"אין לי מושג מדוע ירה אביך באמך והתאבד. יש לי השערה שזה קשור למצב הכלכלי הקשה בו היו שרויים, אך אין לי כל אפשרות לדעת."
אני פוקחת את עיניי. הן מתמלאות בדמעות. "לא זכור לי שהיו יחסים מעורערים ביניהם. הם תמיד דיברו בשקט ומאד אהבו אחד את השני."
אני יושבת דקות ארוכות ומנסה להיזכר האם שמעתי מריבות ביניהם, אבל כל מה שאני מעלה בזיכרוני הם רק דיבורים שקטים.
אני מביטה לעבר התיבה. 'מעניין מה יש בה,' אני ממלמלת.
"היא שלך אהובה, בתוכה נמצאת החבילה שנמסרה לדיוויד על ידי אימך. כאשר תרגישי שאת מוכנה, פתחי אותה."
אני יודעת כמה קשה לה לספר לי זאת. אין לי ספק שזה מעורר גם בה זיכרונות שכן זמן קצר אחרי שנמסרה לידיו של דיוויד החבילה הוא נפטר.
"אני רוצה עכשיו, ממש ברגע זה," אני עונה לה.
אווה קמה ללכת וליאו מסתכל עליי בשאלה.
"אני לא עושה את זה לבד. שניכם נשארים איתי," אני קובעת.
אני לוקחת את זר הפרחים שקיבלתי מאווה, ניגשת לארון ובוחרת עבורו אגרטל, ממלאת אותו מים, מניחה את הפרחים בתוכו, ואותו במרכז השולחן.
אני מוציאה בידיים רועדות את הקרטון המונח בתיבה. להפתעתי הוא לא שוקל הרבה. בעזרת סכין אני חותכת את נייר הדבק שהודבק עליו.
אני נושמת עמוק פעמיים. הגיע הרגע. ידי מושטת לפתוח אותו אבל אני מהססת.
אווה שעוקבת אחרי כל תנועה שלי, ניגשת לברז ממלאת כוס מים ומגישה לי. אני מודה לה במבטי ולוגמת מעט מים. עכשיו אני מוכנה לפתוח את התיבה. אני רואה שיש בה מחברת.
אני מוציאה את המחברת ומביטה בה המומה. "אני לא מאמינה," אני אומרת, "זו מחברת המתכונים של אמא שלי. בעמוד הראשון נכתב: 'ממטבחה של נונה איזבלה.' תראי היא מלאה במתכונים של פסטה.
עכשיו אני ממש לא מבינה. 'מי זו נונה איזבלה?'
אם חשבתי שתוכן הקופסה יסביר לי דברים עכשיו אני יותר מבולבלת. כשאני עומדת לסגור את המחברת נושרת ממנה מעטפה.
"למילי בתי האהובה," כך כתוב עליה.
?
מילי,
כל כך הרבה סודות הסתרתי ממך.
אני כותבת לך בשעה שאת כבר אצל הוריי.
אם את קוראת את המכתב סימן שאני לא שרדתי את התקפת הזעם של מייק.
החיים שלי היו גיהינום מתמשך, ולא הייתי מספיק חזקה כדי להחזיק מעמד.
אני רוצה שמחברת המתכונים שלי תהיה בידך. היא מכילה מתכונים מסבתך איזבלה.
את בטח תוהה מי היא.
מילי היקרה הגיע הזמן שתדעי את האמת.
וינס הוא בנו של מייק מנשואיו הקודמים. את בתו של פרנקו מנישואיי הראשונים.
ביום שעמדתי מול אביך בבית משפט והתחננתי שיעזור לי לממן את שעורי הרכיבה הטיפוליים שלך, נשבעתי בליבי לחסוך כל סנט כדי להעניק לך חיים טובים. לשמחתי הטיפול עם המטפלת שלך ד"ר אווה היה מוצלח ואת התחזקת וחזרת לאיתנך.
באותה תקופה היכרתי את מייק. הייתי חלשה וחשבתי שהוא יעמוד מאחוריי ההבטחות שלו. כמה טעיתי.
אנא סילחי לי בתי האהובה.
מבטיחה לשמור עלייך תמיד היכן שלא אהיה.
אוהבת אותך לנצח,
אמא.
?
אני מחזירה את המכתב ומגלה שיש במעטפה עוד משהו, מוציאה אותו מתוכה ורואה תמונה של אמי ותינוקת בזרועותיה.
אני המומה. התמונה זהה לתמונה שציירתי. החיוך על פניה מראה כמה הייתה מאושרת כאשר עירסלה אותי בזרועותיה.
אני מלטפת באצבעי את פניה של אמא. "אמא," אני לוחשת לה, "אני אוהבת אותך."
אני עדיין נרגשת ונסערת כשאני מסתכלת שוב לתוך הקופסה.
בתחתיתה מונח בד צבעוני מגולגל בגוונים כחולים. אני מוציאה אותו בזהירות ופותחת. מה שנגלה לעיני מעתיק את נשמתי.
לפניי מונח אוסף התכשיטים של אימי. לכל תכשיט מצורפת פיתקית קטנה יוצר ע"י מרי. מצדו השני מופיע תאריך הייצור.
"אמא שלי הייתה תכשיטנית ומעולם לא ידעתי!" אני קוראת בקול נרגש.
התכשיטים האלה שווים הון, אבל אני יודעת שלעולם לא אמכור אותם. הם יהיו האוסף הפרטי שלי ושל הבנות שתיוולדנה לי.
"תראה ליאו, גם אמא שלי נתנה שם לכל תכשיט," אני מתקשה להאמין.
אני בודקת כל אחד מהם ורואה שמתחת לכולם מונחת שקית משי שחורה ומתחילה לבכות. אני מראה לליאו ואווה את הפתק המצורף אליה- למילי ביום חתונתך.
זה כבר יותר מידי בשבילי. אני מרגישה שאני צריכה לעשות משהו, ניגשת לתמונה של אמא שתלויה על הקיר ומדברת אליה.
"את האמא הכי מדהימה בעולם. אני מקווה שאהיה כמוך."
אני יוצאת למרפסת ופורשת ידיים לצדדים.
"תראי אמא, אני עפה, בזכותך אני עפה."
אני לא מרגישה את הזמן, אני מרחפת מעליו, לא מודעת למה שקורה סביבי. ליאו ואווה עסוקים במטבח, הם נותנים לי את השקט שלי .
כאשר אני חוזרת למטבח אני נושמת לתוכי את ריח רוטב העגבניות המתבשל.
"חשבתי לעצמי," אומרת לי אווה, "שאולי תרצו לאכול פסטה למרות שלא יום חמישי היום."
בלוטות הטעם שלי מגיבות מיד לריח ואני הולכת להוציא קערות מהארון.
"אז אני מבינה שזה כן," אומרת לי אווה ומחייכת.
"את קולטת," היא אומרת לי,"שאני טיפלתי בך כשהיית ילדה? הסוסה שרכבת עליה היתה קוקה, אמה של לידיה.
תמיד באת לבד. אף פעם לא נפגשתי עם הוריך.
לא דיברת, כך שלא ידעתי את שמך ולכן כיניתי אותך 'הנסיכה.'
אני חייבת לטפוח לעצמי על השכם הטיפול הצליח מעל המשוער. את לא סותמת את הפה היום," היא אומרת ושלושתנו מתגלגלים מצחוק. כמה זמן לא צחקתי צחוק כזה משחרר.
אני עומדת להניח את הקערות על השולחן ונזכרת שלא בדקתי אם יש עוד משהו בקופסה. אני עומדת להשליכה לפח המיחזור כאשר אני מגלה בתוכה מעטפה חומה שמתמזגת עם צבע התחתית.
אני פותחת את המעטפה ומוצאת בה חוברת של רישומי בנק ובה עשרות רכישות של מניות. כאשר אני מסתכלת על דף הסיכום של התיק אני נדהמת למראה המספר שרשום בו. אני אפילו לא יכולה לדמיין את שוויו היום עשר שנים אחרי.
"אווה," אני אומרת, "את זוכרת שישבנו ורקמנו חלומות בקשר לחווה. על הבית שנבנה, על כך שנגדיל את האורווה ועל בית הספר לרכיבה והכל?"
"כן," היא עונה ומסתכלת עליי בסקרנות.
"אמא שלי דאגה להגשים לנו את החלומות שלנו," אני אומרת ומגישה לה את האישור מהבנק.
"אבל מילי, זה הכסף שלך, אני לא יכולה לקחת אותו ממך," אומרת לי אווה.
"אבל אווה," אני אומרת. אבל אווה מסרבת לקחת אותו ממני.
"יש לי מיליון סיבות מדוע את כן צריכה לקחת," אני מתחננת בפניה, אך היא בשלה.
אני מחזיקה את הניירת ותוהה מה אעשה בה.
"אווה הפסטה מתקררת," מעיר אותי ליאו ממחשבותיי.
אני מניחה את התיק בצד ומתנפלת בתאבון רב על מנת הפסטה המשובחת. רק עכשיו קולטת כמה אני רעבה.
אני אוכלת אבל המחשבות לא מרפות ממני.
"את לא מבינה שאימא שלי בחרה בך? היא ראתה בך המלאך שלי. למרות שלא אמרה לך מילה היא ידעה איכשהו שהאוצר שהפקידה בידייך יגיע אליי.
את חייבת להבין שמה שקורה הוא לא מקרי. זה משהו שנכתב מלמעלה. החיים שלנו שזורים מאז שהייתי ילדה. את התייחסת אליי כבת מיום שהגעתי לכאן, לא כי ידעת מה יש בתיבה, אלא כי גורלנו להיות משפחה. האהבה של ליאו ושלי היא החותמת לכך."
"אין לך מושג כמה אני נפעמת מאיך שהכל הסתדר," היא אומרת.
"הענקת לי כל כך הרבה בלי לבקש תמורה," אני ממשיכה.
"בזה את טועה. את מעניקה לי ולליאו כל כך הרבה בתמורה. כל מה שאת מקבלת מאתנו הוא בזכותך," היא אומרת ומניחה את ידה על ידי, "את כבשת את לב כולנו בזכות מי שאת."
"אני עומדת להקים בית עם ליאו. אני חולמת שהוא יהיה על האדמה הזאת. בבקשה אל תסרבי לי. כל החלומות של כולנו נמצאים במעטפה הזאת. אין להם ערך בלעדיכם.
כסף מעניק המון. חופש, אפשרות להגשים רצונות, כל מה שאת רק רוצה. אבל הוא לא יכול לקנות אהבה, ולא משפחה כפי שאתם מעניקים לי. אתם העושר האמיתי שלי."
"אני אסכים בתנאי שאת זאת שתקבעי מה יעשה בו," אומרת אווה אחרי שתיקה ארוכה.
"זה פשוט מאד. יש לנו רשימה של חלומות," אני עונה.
אני קמה ממקומי. יש לי עוד דבר אחד לגלות. אני מניחה את שקית המשי השחורה שהכינה לי אימי ליום חתונתי.
"אני מרגישה שאני מוכנה גם לה," אני אומרת ופותחת אותה.
אני מוצאת פתק –
השקית הזאת נמצאה בעזבונו של אביך. הוא ביקש למסור לך אותה. אימא.
אני מוציאה את המכתב שהושאר בתוך השקית עבורי.
לנכדתי האהובה מילי.
לא עבר יום שלא חשבתי עלייך, לצערי החיים מנעו ממני להכירך. אני מפקידה בידייך את התכשיטים שקיבלתי מסבתי קתרינה ביום חתונתי עם אביו של אביך. היו לי נשואים מאד מאושרים איתו וכעת אני מעבירה לך אותם ביום נשואייך בתקווה שישארו עוד הרבה שנים בידיי בנות המשפחה.
חשוב שלאדם יהיה משהו מעברו, משהו שלא נגמר ומסמל את שורשיו ואת המשך הדורות.
אני מצרפת את תעודות הרכישה שלהן חתומות על ידי הצורף שהכין אותם, אדוארדו רוסי.
מאחלת לך חיים מאושרים.
איזבלה, נונה שלך.
אני מרוקנת את תוכנה של השקית ומביטה בה המומה למראה אוסף תכשיטי היהלומים שמונחים לפניי. שרשרות זהב , צמידים יהלומים ועגילים. מכל הפריטים מושך את תשומת ליבי עגיל אחד שאין לו זוג.
"מוזר," אני חושבת בקול.
אווה מתחילה לבכות ויוצאת מהחדר. "עשיתי משהו?" אני שואלת את ליאו.
"אין לי מושג מה קורה איתה," הוא אומר ואני רואה את ההתלבטות בעיניו האם ללכת אחריה או להמתין.
אווה חוזרת למטבח. בידה מטפחת בה היא מנגבת את דמעותיה.
אדוארדו רוסי, היה אביה של סבתך, אימו של אביך דיוויד. כאשר נישאנו קיבלתי מדיוויד תיבת תכשיטים, ביניהם היה העגיל הבודד הזה.
כששאלתי את אביך לפשר הדבר הוא אמר לי שכאשר קיבל אותה נאמר לו ש'יום אחד יתאחדו העגילים בברית נשואים.'
לצערי סבתך הייתה מאד חולה כשאמרה את המילים האלה ולא ייחסנו להן חשיבות.
?
אין מקריות בחיים. מה שנועד לקרות קורה.
גם אם צריכים לחצות חצי עולם לשם כך,
גם אם צריכים לחכות שנות דור.
?
בר אבידן
מאמינה באהבה.
?
קישור לפרק א'
קישור לפרק ב'
קישור לפרק ג'
