ג'קסון
"אתה סומך עליי?" אני שואלת אותו.
"את יודעת שאני סומך עלייך בעיניים עצומות," אני עונה לה ללא היסוס.
"אם כך תבקש מג'ורג' שישאיר אותנו לבד," אני אומרת לו.
"את בטוחה לילי?" הוא שואל.
"אנחנו צריכים לדבר ולבד," היא אומרת לי ואני תוהה מה עובר לה בראש.
"ג'ורג', תמתין לנו מחוץ לדלת," אני מבקש ממנו.
"אמרת שאתה בוחר בי…כלומר אתה רוצה.." היא מתחילה לגמגם מולי.
"אני עומד לשאת אותך לאישה," אני מגדיר את מה שאני מרגיש.
"אם כך תן לי להקל עליך. אני מבינה שיש משהו שמטריד אותך ואתה מתמודד איתו לבד. אולי אם תדבר נוכל לפתור אותו יחד?" היא אומרת.
"יש דברים לילי יקרה שלי שעליי לעשות לבד. זה לא בגלל שאין לי אמון בך. זה תפקידי," אני אומר לה.
היא ממהרת לדלת ומבקשת מג'ורג' שיכנס. "אם אינך זקוק לי כעת אני אלך לעזור לעובדות הבית," היא אומרת.
"את מבקש את אמוני. ומה איתך? את לא צריכה לתת בי אמון? את לא חושבת ששקלתי את הדברים?" אני עונה לה בטון מאופק.
"אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. אני מתנצלת אדון," היא אומרת ועוזבת מייד.
אני כועס על התגובה שלה. כנראה טעיתי כשחשבתי שהיא מבינה שההחלטה בסופו של דבר היא שלי. אולי נתתי לה חופש גדול מידי. ואולי אני בכלל טועה בראייה שלי לגבי המעמדות בבית.
אני נושם עמוק. קיבלתי אגרת ועליי להתייחס אליה. אני ניגש לקרוא אותה בחשש.
מר הריסון היקר,
לצערי עברתי אתמול תאונה ורגלי נשברה.
הרופא ציווה עליי לשכב במיטה בשבוע הקרוב.
אם ברצונך להיפגש איתי אתה מוזמן לתה מנחה
מחר אחר הצהריים בביתי.
בידידות,
אני יושב לכתוב לו תשובה ומתלבט. אני מרגיש פתאום שאני לא בטוח שאני רוצה לבצע את תוכניתי. אין לי ברירה שכן זה אני שפניתי אליו. כבר אמצא תרוץ אחר להיפגש איתו.
לורד נכבד,
הצטערתי לשמוע על התאונה שעברת.
אני מאחל לך איחולי החלמה מהירה.
אם אכן תאות לקבל אותי אגיע מחר לאחוזתך.
במקרה ויקשה עליך הדבר אבקש שתודיעני.
בידידות,
"האם יש מי שמחכה לתשובה?" אני שואל את ג'ורג'.
"השליח ממתין במבואה," הוא עונה לי.
"תתנצל בפניו בשמי על האיחור בכתיבת האגרת. צץ משהו דחוף שדרש את תשומת ליבי המיידית," אני אומר לו ומגיש לו את המעטפה חתומה בחותם שלי ועליה כתוב- לידי הלורד.
"אני אעבוד ממשרדי. אמור למיס דונווי שתגיש לי את הארוחה שם. אין צורך שמיס לילי תגיע לעבוד. אינני זקוק לה.
אמור לה שמחר אני אוכל את ארוחת הבוקר בחוץ. איני יודע מתי אשוב, ותאמר לנהג שיהיה מוכן להסיע אותי מחר מוקדם בבוקר."
אני אוסף את הניירת ויורד למשרד. כשאני עובר ליד חדרה של מיס אבלין אני שומע את קולה של לילי.
"שאלתי אותך כמה עבודה עוד יש לך. אני רוצה לעזור לך לסיים אותה בהקדם," אומרת לילי.
"נשארו לי רק עוד שתי שמלות לסיים ורציתי להכין גם לך כיוון שיש לי בד," היא אומרת לה.
" אין לי צורך יותר בשמלות. אני מבקשת לשלם את תמורתן של השמלות מכספי השכר שאקבל.
כשתסיימי אני מבקשת שתכנסי לאדון ותבקשי ממנו שישחרר אותי. אינני מתאימה לעבוד עבורו. מצידי תמצאי לי משרה כמשרתת באחוזה אחרת," היא אומרת לה.
"אבל לילי את לא מתאימה להיות משרתת," היא עונה לה.
"עברו ימי החלומות שלי. אני משרתת בת משרתת וזה גורלי. איך בכלל העזתי לחשוב שאני שווה יותר. אם לא תעזרי לי אקח את חפציי ואברח מכאן בדיוק כפי שאת עשית, רק שלי לפחות אין ילד לטפל בו."
"ילדה שלי, אף פעם לא ראיתי אותך כך," היא לה אומרת נסערת.
"אף פעם לא נשבר לי הלב אימא. כבר לא איכפת לי מהכבוד שלי, לא איכפת לי מה יהיה גורלי. אם אפול לידיו של אדון שיחשוק בי, לא תוכלי להציל אותי."
"אני לא יודעת מה קרה לילי אבל את טועה. הוא אוהב אותך," היא עונה לה בטון רך.
"את רקמת בדמיונך עבורי חלום שלך לא התגשם. אני כלום, אפס אדם. אסור לי להרים את הראש ולחשוב שאני יותר. איך בכלל העזתי לחשוב שאני ראויה להיות נאהבת.
אני אמתין שירד הלילה ואלך מפה. אני מקווה שהוא לא יעניש אותך על כך."
"את מתנהגת כמו ילדה קטנה מפונקת. אם נזף בך על מעשה שעשית כנראה שהגיע לך," היא אומרת לה בכעס.
"אני לא נושמת אימא. אני מרגישה שאני… מה זה משנה. את לא תביני אותי," היא אומרת ויוצאת בסערה מהחדר וניתקלת בי.
"סליחה אדון," היא אומרת וקדה קידה עמוקה, הרבה יותר מהרגיל.
"אני לא משחרר אותך," אני אומר לה בטון מצווה. אני לא אראה לה מה אני מרגיש כעת.
"מה שתאמר אדון," היא אומר ושוב קדה קידה עמוקה.
אני נכנס למשרד ומתחיל לקרוא את ערמת הדואר שהונחה על שולחני.
'אדון אחוזת הריסון,
לכבוד הוא לי להזמינך לנשף שיערך…
"אולי זה מה שאני צריך לעשות. לרדת מהעץ הגבוה הזה שנקרא 'אהבה' ולמצוא לי אישה שתתאים לי," אני חושב בזעם.
אני מחליט להניח את ההזמנה בצד ולשקול האם ללכת אליה או לתת אותה לאחיותיי.
אני מבלה שעות בקריאת ערימת הדואר שהצטברה על שולחני.
לאחר ארוחת הערב שמגישה לי מיס דונווי, אותה אני אוכל בחוסר תיאבון, אני עולה לחדרי מבלי לעצור כמנהגי בספרייה.
את הלילה אני מבלה בניסיון לישון אבל לא מצליח. שנתי נודדת ואני משתוקק לצאת לטייל בגן. המחשבה שאולי היא תראה אותי מונעת ממני לעשות זאת. אני לא אראה לה באיזה סערה אני נמצא.
כאשר עולה השחר אני מתארגן לצאת. כשאני פותח את דלת חדר השינה שלי , מהדהד במסדרון קולה של מיס אבלין שגוערת בלילי.
"למה את לובשת את הסמרטוטים האלה?" היא אומרת, כמעט צועקת, לעברה.
"תפנימי את זה שאני משרתת אימא," היא עונה לה בכעס ויורדת בריצה במדרגות.
מיס אבלין, שעדיין לבושה בבגדי השינה שלה, מבחינה בי ונכנסת מייד חזרה לחדרה.
המראה של לילי לבושה בשמלתה הבלויה קורע את ליבי. אני מחליט להורות לה להתלבש ולהתלוות אליי.
אני יורד למטבח ופוגש את המשרתות עסוקות בהכנת הארוחות.
אני ניגש למיס דונווי ושואל אותה בשקט איפה אני יכול למצוא את לילי.
היא מביטה בי ואני רואה שהיא מנסה לחשוב מה לאמר לי. "מיס לילי, אדון… היא עלתה עם המנקים לגג לנקות את הארובות."
מיס דונווי קדה קידה וחוזרת להתרכז בבישול, או לפחות להעמיד פנים שכך היא עושה.
'מאיפה בא לה הרעיון המטורף הזה,' אני ממלמל.
"היא אמרה שהאדון נוסע ולכן אין לה עבודה. כאשר בא מנקה הארובות וביקש עזרה היא אמרה שתבוא לעזור לו."
"זאת לא עבודה לאישה," אני אומר ונד בראשי לאי הסכמה.
"מיס לילי היא משרתת ועליה לעשות כל שתדרש," היא עונה לי להפתעתי.
אני לא יודע מה בא לי יותר, לשתות משקה חריף שיקהה את הכאב, או להוריד אותה מהגג ולגעור בה.
אני יוצא החוצה ומבטיח לעצמי לא להרים עיניי ולהסתכל. אבל אז אני שומע את קולה של לילי. "ירדת מדעתך פרד? אתה רוצה לההרג? זה רק מה שחסר לנו פה שתקרה לך תאונה.
יש לנו רק עוד ארובה אחת לנקות."
לילי
"האדון צופה בנו," אומר לי פרד בשקט.
"זה מה שבראש שלך כעת? תתרכז בניקוי הארובה. השמים לא מבשרים טוב. הדבר האחרון שאנחנו צריכים כעת שהגשם יחדור לתוך הארובה."
אני מרגישה את העיניים שלו נעוצות בי. קשה לי להתרכז. רגע של חוסר ריכוז גורם לי להחליק מעט לאחור אבל אני מתייצבת מייד."
"לעזאזל לילי תרדי מיד מהגג," צועק האדון.
אני מעמידה פנים שלא שמעתי וממשיכה לעבוד. אני לא אתן לו לשבור אותי. הוא רצה משרתת כנועה וזה מה שהוא יקבל.
אני אהיה משרתת למופת, אבל לא אתן לו להתקרב אליי.
"את עוד תשלמי על זה," הוא מסנן לעברי בכעס.
"קדימה פרד. הרוח מתחזקת," אני גוערת בו ומחזירה את תשומת ליבו של פרד אליי.
כעבור רבע שעה אנחנו מסיימים את ניקוי הארובות.
"האדון לא זז ממקומו," לוחש לי פרד.
"אני לא מנהלת את סדר יומו של האדון," אני אומרת, "כנראה זה מה שהוא אמור לעשות. אמרת שצריך לבדוק את חדר המכונות, או שלא הבנתי נכון?"
לשמחתי הסולם שדרכו אנחנו יורדים נמצא רחוק מרחבת הכניסה לבית. אנו יורדים בזריזות וחומקים לקומת המרתף בלי שאיש רואה.
פרד ואני ושאר אנשי האחזקה עובדים כמה שעות על מערכת החימום בבית עד שהיא עובדת כהלכה. בטני מקרקרת מרעב אבל אינני מפסיקה לעבוד.
כמובן שאין לי כוונה לאמר לפרד שאני רוצה להיות בטוחה שהאדון כבר לא באחוזה כשנעלה חזרה למטבח.
"איפה היית?" ממהרת אליי מיס דונווי.
"מה זאת אומרת? אמרתי לך שפרד ביקש עזרה ולא היה מי שיעזור לו. הארובות כולן נקיות וגם מערכת החימום מתוחזקת ומשומנת כהלכה," אני מדווחת לה במבט הכי תמים שאני מצליחה לגייס.
"האדון עזב. הוא חיכה לך. נראה לי שהיית אמורה להצטרף אליו לפגישה," היא אומרת לי.
"מה לי ולפגישות של האדון?" אני עונה לה בפנים מופתעות.
"את מוכנה לספר לי מה קרה ביניכם?" היא שואלת בפנים רציניות.
"נראה לי שאת מתבלבלת מיס דונווי. הוא האדון ואני אחת מהמשרתות. לא יכול לקרות בינינו כלום.
האדון שיחרר אותי מעבודות המשרד לאחר שסיימנו אתמול את הפרוייקט הגדול," אני מאלתרת תשובה.
"ולאן הוא נסע ? הוא נראה מאד מתוח הבוקר," היא לא מוותרת.
"האדון אינו משתף אותי בחייו הפרטיים. אולי נסע להיפגש עם אישה שהוא מעוניין בה. מי יודע?" אני עונה באדישות וניגשת לנקות את ידי ששחורות משמן המכונות.
"לילי הוא …נגע בך?" היא שואלת בלחישה.
"מאיפה בא לך הרעיון ההזוי הזה. אני משרתת , למה שהוא ירצה משהו איתי?" אני עונה ומשפשפת את ידיי בעצבנות.
"כולם רואים איך הוא מביט בך. כך מביט גבר מאוהב באישה שלו," היא אומרת.
"מאיפה הרעיונות ההזויים האלה? באמת מיס דונווי, אני מתפלאת עלייך. יש לך ניסיון רב בניהול אחוזה," אני עונה לה משתדלת לא לחשוף את כעסי.
היא מביטה בי ואני מבינה שהיא לא מתכוונת לוותר.
"אני משרתת בת משרתת, זאת מי שאני. אל תשימי לראשי כתרים לא לי," אני אומרת, הפעם בכעס.
"לא אכלת כלום היום," היא מנסה לרכך אותי.
"אחכה לארוחת הצהריים," אני עונה. אני רואה שמבטה של מיס דונווי פונה לכיוון הדלת.
אני עוצמת את עיניי ומתפללת שזה לא האדון שעומד בפתח.
"אנחנו צריכות לדבר לילי," אני שומעת את קולה של אימא.
"זה יכול לחכות לשעת הצהריים? יש לי עבודה," אני אומרת.
"זה לא יכול לחכות," היא אומרת לי.
אני הולכת בחוסר רצון אחריה. "האדון ביקש ממני שאדאג שתפגשי איתו אחרי ארוחת הערב. הוא אמור היה להישאר בעיר, אבל אמר שישוב."
היא שותקת לרגע. "נראה לי שיש לו משהו חשוב לאמר לך," היא אומרת.
"הוא כנראה רוצה לנזוף בי. אל תפתחי תקוות למשהו שלא יקרה," אני עונה לה.
אני חוזרת למטבח. "עומד לרדת גשם," אומרת שרה, אחת המשרתות הצעירות שמתפרצת למטבח, "אני צריכה עזרה להוריד את הכביסה."
אני לוקחת איתי את אחד מסלי הכביסה ויוצאת במהירות לעזור לה. אנחנו ממלאות את הסל, אבל עדיין נשארת כביסה על החבל. אני מניחה את הסל המלא ויוצאת חזרה לחצר להוריד את הכביסה שנשארה.
נשארו רק כמה חולצות כאשר שערי השמים נפתחים וגשם שוטף מרטיב את כולי. האדמה מתמלאת בבוץ וכיוון שאני לא נועלת מגפיים אני מתבוססת בו ומתקשה ללכת.
אני נכנסת למטבח רטובה כולי ורועדת מקור. מיס דונווי נותנת הוראה להביא מייד מגבות כדי לעזור לי להתייבש, אבל השמלה שלי ספוגה מים ודבוקה לגופי ואין לי אפשרות להורידה אותה.
אני מתחילה לאבד קשר עם המציאות. אני מרגישה שמישהו נושא אותי למטה למגורי המשרתות.כשאני פוקחת את עיניי ורואה שזה ג'ורג'.
הוא מניח אותי ליד האח הבוערת ועוזב את המקום. בקושי רב ובעזרתה של מיס דונווי אני מצליחה להוריד את בגדיי ונשארת עטופה בשמיכה. אימא מגיעה מיד עם בגדים נקיים, מפשיטה אותי לגמרי, מנגבת אותי ועוזרת לי ללבוש בגדים יבשים.
היא עוזרת לי לקום ובקושי רב אני עולה את המדרגות לקומת חדרי השינה. אני שוקעת בשינה טרופה, מלאה בחלומות.
אני מתעוררת כאשר אני שומעת את קולו של האדון מצווה על ג'ורג' שישא אותי לחדר השינה שלו. אני נשארת לשכב בעיניים עצומות. אין לי רצון שהוא ידע שאני ערה.
"תשאיר אותה כאן," עונה לו אימא.
"את לא מצפה שאני אטפל בה פה," הוא אומר לאימא.
"אין זה מתפקידך לטפל בה. היא משרתת שלך. אני אימה וזה תפקידי," אומרת אימא.
"את שוכחת מי אדון האחוזה," הוא אומר לה בהרמת קול.
"בגלל שאני זוכרת מי אדון האחוזה אני אטפל בבת שלי," היא אומרת לו.
"את עקשנית כמו הבת שלך," הוא אומר לה.
"היא לימדה אותי הרבה. היא זאת שהזכירה לי מה מעמדה ותפקידה כאן. אין האדון צריך לדאוג לבתי. היא רק אחת מצוות משרתות האחוזה של האדון," היא אומרת לאדון, "אני אודה לך אם תאפשר לי כעת לטפל בה."
אני שומעת את הדלת נסגרת ושוב משתרר שקט.
'חצוף,' מסננת אימא, 'שאני אתן לו לגעת בבת שלי.'
אני מנסה לחזור לישון כאשר הדלת נפתחת שוב. "מיס דונווי החליפה את הסדינים והציעה את המיטה עבורה. אני מבטיח לה שג'ורג' יהיה נוכח בחדר כל הזמן," אומר האדון ואני מרגישה שוב את ג'ורג' נושא אותי.
"אני רוצה להיות נוכחת גם," אומרת אימא בתקיפות.
"רצוי שתשני גם את. תצברי כוחות לקראת מחר בבוקר. כשתקומי תוכלי לבוא לבקר אותה," הוא אומר לאימא.
בא לי לצעוק שיעזבו אותי לנפשי, אבל הגוף שלי בוגד בי. כל השרירים כואבים לי.
ג'ורג' מניח אותי בעדינות על מיטתו של האדון. מעולם לא שכבתי במיטה כל כך רכה. אני שוקעת בשינה עמוקה. הפעם איני חולמת על כלום.
אני ישנה שעות ארוכות. כאשר אני מתעוררת אני מתקשה לפקוח את עיניי כיוון שהחדר מוצף אור. אני מבולבלת, הראש שלי כואב, ואני לא יודעת היכן אני. לאט לאט אני ניזכרת במה שקרה בלילה.
אני עוצמת שוב את עיניי. אני קולטת יד חמה שמקיפה את גופי. לאט לאט חודרת בי ההבנה שאני לא ישנה לבד במיטה. האדון ישן לצידי וידו מחבקת אותי.
אני מנסה להשתחרר ממנו, אבל הוא חזק ממנה. "מה את חושבת שאת עושה?" הוא אומר לי בקול חסר רגש.
אני מעיפה מבט לבגד השינה שלי. הוא סגור. לפחות הוא לא נגע בי.
אני עוצמת את עיניי ונרדמת שוב.
